פלונים נ' מ"י

פסק-דין בתיק ע"פ 9152/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9040/06 ע"פ 9099/06 ע"פ 9152/06 ע"פ 9193/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ד' חשין המערערים: פלונים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים מיום 25.9.06 בתפ"ח 20002/06 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש תאריך הישיבה: י' בשבט תשס"ז (29.1.07) בשם המערער בע"פ 9152/06: עו"ד מ' קפלן-רוקמן בשם המערער בע"פ 9040/06: עו"ד א' מזרחי בשם המערער בע"פ 9099/06: עו"ד ז' שנקלובסקי בשם המערער בע"פ 9193/06: עו"ד ו' שוב בשם המשיבה: עו"ד א' וסטרמן פסק-דין השופט ד' חשין: 1. לפנינו ארבעה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' רביד, א אפעל-גבאי וא' פרקש) בתפ"ח 20002/06. בהכרעת הדין (מיום 10.4.06) נקבע, על יסוד הודאתם בעובדות כתב אישום מתוקן, כי ארבעת המערערים, קטינים ילידי 1991-1990, ביצעו עבירות רבות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה שש-עשרה ועבירות רבות של איומים כלפיה. בפסק הדין (מיום 25.9.06) החליט בית המשפט להרשיע את ארבעת המערערים בביצוע העבירות הללו. בית המשפט הטיל על כל אחד מארבעת המערערים עונש של ששה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות, ושבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן חייבם בפיצוי הקטינה (להלן – הנפגעת) בסך של 5,000 שקלים כל אחד. בערעוריהם מבקשים ארבעת המערערים לבטל את הרשעתם, ולחלופין, להקל בעונשים שהוטלו עליהם. רקע ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. העובדות שביסוד הרשעתם של המערערים בכתב האישום המתוקן הן אלה: בחודש אפריל 2005 נפגשו ארבעת המערערים עם מכרה שלהם, ילידת 1991, היא הנפגעת, וניסו לשכנעה לבצע בהם מין אוראלי. משסירבה לכך הנפגעת, איימו עליה המערערים כי יפגעו בה אם לא תיענה להם. בשל פחדה, ביצעה הנפגעת מין אוראלי במערער בע"פ 9040/06 (להלן – מ'), בנוכחות שלושת האחרים. לאחר אירוע זה, המשיכו המערערים, במשך מספר חודשים, לאיים על הנפגעת כי יפגעו בה אם לא תבצע בהם מין אוראלי או לא תאונן להם. המערערים איימו על הנפגעת כי אם לא תיענה לדרישותיהם, יכו אותה או יגזרו את שיערה. המערער בע"פ 9099/06 (להלן – ב') והמערער בע"פ 9152/06 (להלן – ח') אף איימו על הנפגעת במספר הזדמנויות כי ידקרו אותה, ובמקרים אחרים איים עליה מ' כי יכניסה לתוך שקית שחורה. האיומים נמשכו גם כאשר הנפגעת לא ענתה לטלפונים, וזאת באמצעות מסרים מאיימים וקללות שהשאירו לה במשיבון או ששלחו לה באמצעות המחשב. כתב האישום מתאר דוגמאות קונקרטיות לאיומים מעין אלו, שנעשו על ידי כל אחד מהמערערים: ב', ח', מ' והמערער בע"פ 9193/06 (להלן – ט'). בשתי הזדמנויות בסוף שנת 2005 הגיעו המערערים אל הנפגעת, בעת ששהתה בחברת אחרים, כשחלק מהמערערים החזיקו מקלות בידיהם במטרה להפחיד את הנפגעת, שנאלצה להתרחק מהמקום בליווי אחד האחרים. במקרים רבים, עקב פחדה מהמערערים ומאיומיהם, נענתה הנפגעת לדרישותיהם, הגיעה למקום שקבעו לה ושם ביצעה מין אוראלי במי מהם או אוננה להם, בחלק מהמקרים עד שהגיעו לפורקן מיני. במקרה נוסף, בסוף שנת 2005, בעקבות איומיהם של ב' וח', הבטיחה הנפגעת לשניים כי תקיים עמם יחסי מין. בהמשך ניסתה להתחמק מהם ואמרה להם כי אינה מסכימה לכך. בתגובה, המשיכו ב' וח' לאיים עליה כי יפגעו בה אם לא תיענה לדרישתם. 3. מהתסקירים שהוגשו לבית משפט קמא עולה כי ארבעת המערערים השתתפו במפגשים קבוצתיים בשירות המבחן לנוער. המפגשים התמקדו בנושא העבירות, בשינוי עמדותיהם הקוגניטיביות והרגשיות של המערערים כלפי הנפגעת ובהבנת פגיעתם בה. כן עולה מהתסקירים, כי המערערים הבינו את חומרת מעשיהם והכירו בכך שפגעו בנפגעת. שירות המבחן לנוער התרשם מכל אחד מהמערערים כי אין מדובר "בנער הנתון לסיכון לפגיעות חוזרות" וכי נטלו אחריות לביצוע העבירות. על כן, ולאור תפקודם, גילם הצעיר ותפקוד משפחותיהם, וכדי לאפשר את התפתחותם התקינה בעתיד, המליץ שירות המבחן – חרף חומרת מעשיהם ופגיעתם הקשה בנפגעת – על הימנעות מהרשעת המערערים ועל הטלת צו מבחן לתקופה של חצי שנה ומאה שעות שירות לתועלת הציבור. 4. מ"תסקיר הנפגע" שהוגש לבית המשפט עולה, כי הנפגעת מקרינה בטחון עצמי ומנסה ליצור חזות של נערה בטוחה בעצמה ועצמאית, דמות שאינה מתיישבת עם ניצולה והשפלתה בידי המערערים ועם תחושתה כי הפגינה חולשה ונכנעה להם. הנפגעת יצרה קשר רגשי עם המערערים ונתנה בהם אמון, שהופר עת הכריחוה לבצע מעשים מיניים בניגוד לרצונה, והיא חשה מנוצלת. עוד עולה מהתסקיר, כי בתקופה שקדמה לחשיפת הפגיעה בה, חוותה הנפגעת תופעות פוסט-טראומטיות של ירידה בתיאבון, חלומות בעתה וירידה בריכוז וביכולת בלימודים. תופעות אלו פסקו עם הטיפול הנפשי שעברה בעקבות חשיפת האירועים. הנפגעת הפסיקה את הטיפול וכעת היא מנסה להמשיך בחייה בלי "לשקוע במה שקרה". אף שבעבר בילתה גם עם ידידים, כיום היא מבלה רק עם חברות או עם קבוצה מעורבת של בנים ובנות. פקידות הסעד התרשמו כי אופן התמודדותה של הנפגעת יפעל לטובתה רק בטווח הקצר. הן הביעו חששן כי בעת שתנסה ליצור קשר אינטימי, עלולה היא להיתקל בקשיים. 5. בפסק דינו המפורט והמנומק היטב, מנה בית המשפט המחוזי את הטעמים להרשעתם של ארבעת המערערים: חומרת המעשים שביצעו, פגיעתם בנפגעת והשפלתה, וכן הישנות מעשיהם לאורך זמן. בנסיבות אלו סבר בית המשפט כי האינטרס הציבורי שבענישה, כולל הרתעה ואכיפה שוויונית, גובר על שיקולי שיקומם של המערערים ועל נסיבותיהם האישיות, ובכללן גילם הצעיר. בית המשפט המחוזי עמד על חשיבותו של ערך כבוד האדם ומניעת השפלתו כערך מרכזי בחברתנו ובשיטתנו המשפטית. בית המשפט ציין, כי אין זה המקרה הראשון שבו חבורת נערים מתאנה לנערה צעירה, פוגעת בה ומשפילה אותה, והוסיף, כי עדים אנו לאחרונה לריבוי מקרים של תקיפות מיניות, ככלל. אל מול תופעות אלו, כך קבע בית המשפט, יש לעמוד בפרץ, להרתיע את העבריינים ואת הכלל באמצעות ענישה, ולהעביר לבני הנוער מסר מרתיע, ברור וחד, לפיו כבודה של נערה צעירה וגופה אינם הפקר. בית המשפט ציין את שיקומו של הנאשם כשיקול רלוונטי לענישה, בעיקר בנוגע לנאשמים קטינים, אך הדגיש כי אין הוא השיקול היחיד. חרף המלצת שירות המבחן לנוער, קבע בית המשפט כי עונש של ביצוע שירות לתועלת הציבור אינו מידתי ביחס לחומרת העבירות שבהן המערערים הורשעו, וכי הטלת עונש זה בנסיבות העניין תפגע באינטרס ההרתעה והאכיפה, כמו גם בקורבן העבירה. לאור חומרתם של המעשים, שחזרו ונשנו פעמים רבות, סבר בית המשפט כי מן הראוי היה לשלוח את המערערים למאסר מאחורי סורג ובריח. ברם, לאור עמדת המשיבה, כמו גם עמדת משפחתה של הנפגעת, נמנע מכך, ואיפשר למערערים, כאמור, לרצות את עונש המאסר שהטיל עליהם בעבודות שירות. לבסוף, דחה בית המשפט את בקשות המערערים לרצות את עונשם בשעות אחר הצהריים או ב"חופשים הגדולים". בית המשפט קבע כי אין זה סביר שהמערערים ילמדו בבוקר ויבצעו את עבודות השירות בשעות אחר הצהריים. כן קבע, כי עונש מפוצל (שיבוצע במהלך מספר חופשות) או דחוי (עד לאחר סיום לימודיהם) אינו משיג את מטרות הענישה, והינו "חסר משמעות חינוכית או הרתעתית". עיקרי טענות הצדדים 6. המערערים מעלים טענות שונות, חלקן רלוונטיות לכולם וחלקן ייחודיות למערער זה או אחר. אציג תחילה את אלו מביניהן הרלוונטיות לארבעתם. המערערים טוענים כי בית המשפט החמיר עמם יתר על המידה. לדידם לא היה מקום להרשיעם, ומכל מקום צריך היה להסתפק בעונש של שירות לתועלת הציבור. הם מטעימים, כי אפילו תיוותר ההרשעה על כנה, עדיין נודעת חשיבות מבחינת ההיבט השיקומי להבדל שבין עונש של מאסר בעבודות שירות לבין שירות לתועלת הציבור. אם ייוותר על כנו העונש שהוטל, או אז מבקשים הם, לחלופין, כי המאסר בעבודות שירות יקוצר, יפוצל או יתפרש על פני תקופה ארוכה יותר (כשבכל יום יעבדו פחות שעות), והכל – כדי שלימודיהם בבית הספר לא ייפגעו. המערערים סבורים כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיהם המקילות, ובכללן: הודייתם, שחסכה זמן שיפוטי ומנעה את הצורך בהעדתה של הנפגעת; גילם הצעיר; חרטתם הכנה, ההליך הטיפולי המוצלח שעברו במסגרת שירות המבחן לנוער והכרתם בחומרת מעשיהם; הפסד צפוי של שנת לימודים תמימה בעטיין של עבודות השירות שיהיה עליהם לבצע; התרשמותו של שירות המבחן כי לא נשקפת מהם סכנה לביצוע פגיעות מיניות חוזרות; ושהייתם במעצר בית ממושך. המערערים מדגישים את חשיבותו של השיקול השיקומי, ומטעימים כי האינטרס שהקטין יטופל ויחזור למוטב אף הוא אינטרס חברתי. כן טוענים הם, כי מבחינתו של נער הנשפט לראשונה, עצם חקירתו, השמתו ב"מעצר בית" והעמדתו לדין, מהווים עונש חמור ומרתיע, ויש בהם גם כדי להעביר מסר הרתעתי כלפי חבריו. לדידם, בית המשפט שגה בכך שנתן משקל יתר לשיקול של הרתעת הרבים. לטענתם, אין זה מוצדק, ואף אין זה עולה עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, להחמיר עם נאשם ולגרום לו סבל עודף כדי לנסות למנוע מאחרים לבצע עבירות. המערערים טוענים אפוא, כי ראוי היה לאמץ את המלצת שירות המבחן לנוער, בציינם כי שירות המבחן אינו בוחן רק את ההיבט הצר הנוגע לנאשם, אלא שוקל גם את האינטרס הציבורי. המערערים מוסיפים בעניין זה, כי אין זה מובן מאליו ששירות המבחן ממליץ לא להרשיע קטינים הנאשמים בעבירות מין, וכי עשה כן זו הפעם אך בשל נסיבותיהם. 7. ח' הוסיף בערעורו, כי זומן כבר להתייצב בלשכת הגיוס לרישום ובדיקות, וחבל יהיה לקטוע נתיב משמעותי זה, שיש בו כדי לבנות את אישיותו ולשלבו בחברה. כן ציין ח', כי אובחן כנער לקוי למידה, ועם זאת, מגלה הוא מוטיבציה רבה בלימודיו ומתפקד לשביעות רצונם של צוות המורים בבית ספרו, בו הוא לומד במסגרת מיוחדת. לטענתו, ניתוקו ממסגרת זו יביא כנראה לסיום לימודיו. ט' ומ' מוסיפים בערעוריהם, כי אף שבית המשפט קבע כי חלקם בפרשה היה קטן לעומת ב' וח', הרי שלא נמצא לכך ביטוי בעונש הזהה שהוטל על הארבעה. מ' מדגיש בעניין זה כי הוא גם צעיר מב' ומח'. ט' מצדו מוסיף, כי מכתב האישום המתוקן עולה כי הצטרף לאחרים בשלב מאוחר יותר, וכי להבדיל משלושת האחרים, שמו אינו נזכר כמבצע פעולה עצמאית נגד הנפגעת, מלבד קללה שהושמעה במשיבון שלה. עוד מוסיף ט' בערעורו, כי הוא היחיד שנאלץ לעזוב את בית ספרו בעקבות הפרשה ולעבור לבית ספר אחר, הרחק ממקום מגוריו (משום שהיה היחיד שלמד באותו בית ספר בו למדה גם הנפגעת). 8. לעומת כל אלה, טוענת המשיבה, כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, גם ביחס לקטין שנקבע לגביו כי ביצע עבירה, הכלל הוא הרשעה. המשיבה טוענת כי אף שענייננו בעבירות של מעשים מגונים, הרי שנסיבות ביצועם הן של אינוס. היא מוסיפה כי מדובר בעבירות רבות שנמשכו על פני זמן רב ולוו באיומים. המשיבה מציינת, כי הלכה כבר כברת דרך לקראת המערערים עת נמנעה מלבקש מאסר ממש, וטוענת כי אין להקל עמם מעבר לכך. עוד טוענת המשיבה ומזכירה, כי יש ליתן את הדעת גם למצב הקורבן, ומפנה לתסקיר שהוגש בעניינה של הנפגעת. ולבסוף, טוענת המשיבה, כי אין מקום להבחין בין עונשיהם של המערערים, וכי בקשתם לפצל את עונש המאסר בעבודות שירות היא בעייתית, כפי שהבהירה גם הממונה על עבודות שירות. 9. בתסקירים משלימים שהוגשו לנו, חזר שירות המבחן לנוער על הטעמים והמטרות שבבסיס המלצתו להקל עם המערערים, שעיקרם למנוע את נשירתם מלימודיהם ולא להגדיל את הפגיעה בסיכויי גיוסם לצה"ל. המלצתו בפנינו היא, לכן, להטיל עליהם 200 שעות שירות לתועלת הציבור, שאותן יוכלו לבצע במהלך החופש הגדול, וכן פיקוח של שירות המבחן. נציגת שירות המבחן לנוער, גב' שלומית מרדר, חזרה בפנינו על העמדה לפיה העבירות בוצעו על רקע של קשיי גיל ההתבגרות ובעקבות חיבור קבוצתי, שבלעדיו לא היו מגיעים המערערים, כל אחד בעצמו, לביצוע העבירות. לאור ההישגים המשמעותיים של הטיפול הקבוצתי שעברו, ובהתחשב בכך שכיום יש פיקוח הן של ההורים והן של בתי הספר, סבור שירות המבחן כי יש לאפשר למערערים המשך מסלול לימודי במסגרת שירות לתועלת הציבור, שם גם הפיקוח יותר מובנה וסיכויי השיקום טובים. דיון 10. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת עמדת שירות המבחן לנוער, על רקע מכלול הנסיבות, באתי למסקנה כי דין הערעורים להידחות כולם. 11. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, ירשיעו בית המשפט ויגזור את עונשו (ראו, למשל, ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 835, מפי השופט גולדברג). לכלל זה נקבע חריג בסעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. סעיף זה מסמיך את בית המשפט, בהתקיים תנאים מסוימים, ליתן צו מבחן בלא הרשעה. סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מאפשר אף הוא לבית המשפט להימנע מהרשעה וליתן צו שירות לתועלת הציבור, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו. מטרת אמצעים אלו הינה שיקומו של הנאשם (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 344, מפי המשנה לנשיא ש' לוין, ובעמ' 342-341, מפי השופטת דורנר). בשוקלו אימתי להחיל חריג זה, על בית המשפט להביא בחשבון את השיקולים הנעוצים באינטרס הציבורי, בכללם הרתעה ואכיפה שוויונית, אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 690-689, מפי השופטת פרוקצ'יה). כשמדובר בנאשם קטין, מערכת השיקולים בשאלת ההרשעה מקבלת מימד שונה ודגשים שונים (שם, בעמ' 690). סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן – חוק הנוער), מאפשר לבית המשפט שקבע כי נאשם קטין ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו. חוק הנוער מורה לבית המשפט, שהחליט להימנע מהרשעת הקטין, להטיל עליו בצו אמצעי טיפול שונים, המנויים בסעיף 26 לחוק, או לפטור את הקטין בלא צו כאמור. סעיף 24 לחוק הנוער מבטא את משקל היתר שיש ליתן לנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם הקטין ולסיכויי שיקומו, לעומת הנאשם הבגיר. מקום בו הנאשם הניצב לפניו הינו קטין, יבחן בית המשפט בראש ובראשונה את נסיבותיו של הקטין ואת האפשרות לשקמו (ראו, למשל, ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, 603, מפי השופטת ביניש (כתוארה אז); א' שרון נוער בפלילים – שפיטה, דרכי טיפול וענישה (מהדורה 2, 1998), בעמ' 421). ככל שגיל העבריין הקטין צעיר יותר, כך קיימים סיכויים רבים יותר לשיקומו, וכך גם יתעצם משקלו של האינטרס השיקומי בהחלטתו של בית המשפט בשאלת אמצעי הטיפול או הענישה שיש להפעיל בעניינו של הקטין שלפניו (ראו ע"פ 4524/04 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 9.6.05, מפי השופט ג'ובראן). 12. עם זאת, "קטינות אינה יוצרת חסינות, ולעתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי" (ע"פ 8164/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 577, 584-583, מפי הנשיא ברק). כלומר, "במקרים מתאימים, עשוי לגבור אינטרס הציבור המבקש למצות את הדין על דרך הרשעה, גם כאשר מדובר בקטין" (דברי השופטת ביניש בע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869, 877). נראה כי שיקולי הרתעתו האישית של הנאשם מקבלים משנה חשיבות במקרים של עבירות מין, והוא אף כאשר מבצע העבירות הינו קטין (ראו ע"פ 2502/06 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 6.7.06, פסקה 10; ע"פ 9262/03, לעיל, בעמ' 877; ע"פ 3314/04 פלונים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 23.6.05, מפי השופטת נאור; ע"פ 4272/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 175, 187-186, מפי השופט עדיאל). גם הרתעת הכלל, היינו עבריינים בכוח, הינה שיקול המקבל עוצמה יתירה, ככל שמדובר בעבירות שהפכו נפוצות, ועבירות מין בכללן. דברים אלה אמורים גם ביחס לקטינים, וזאת נוכח העובדה המצערת כי גיל העבריינות – גם בעבירות מין – הולך ויורד (וראו רע"פ 10538/03 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.3.04, מפי השופטת ביניש). ודוק: מובן שהרתעת הרבים לא תיעשה באמצעות עונש שאינו הולם את חומרת המעשים ונסיבותיו של הנאשם. 13. מקובל עליי, כי השיקול השיקומי אף הוא מעניינו של הציבור, ולא רק של הנאשם הקטין (השוו ע"פ 2083/96, לעיל, בעמ' 342). כן מקובל עליי, כי משהוחלט להרשיע נאשם קטין, עדיין נודעת משמעות רבה להכרעה בשאלה אם יושת עליו עונש מאסר בעבודות שירות או צו לביצוע שירות לתועלת הציבור. להכרעה זו יש חשיבות, מן ההיבט השיקומי, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בטווח המיידי מתבטאת היא, בין היתר, בכך שעונש של ביצוע שירות לתועלת הציבור, להבדיל ממאסר בעבודות שירות, עדיין מאפשר לקטין להתמיד בלימודיו בבית הספר ולהקדיש מעתותיו להליך שיקומו, תחת פיקוח שירות המבחן. בראייה לטווח ארוך, יש חשיבות לביצוע שירות לתועלת הציבור דווקא, בין השאר, משום הקיצור המשמעותי של תקופות התיישנות ההרשעות ומחיקתן, לעומת התקופות הארוכות יותר במקרה שבו הוטל עונש מאסר, ולו גם לריצוי בעבודות שירות (ראו סעיפים 14 ו-16 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981; ע"פ 2502/06, לעיל, פסקה 12). ברם, אל מול האינטרס השיקומי, שהינו, כאמור, אינטרס משותף לציבור ולקטין כאחד, מונחים על כפות המאזניים שיקולים ציבוריים נוספים, כמו הרתעה, מניעה וגמול. בהכרעה בין שיקולים מנוגדים אלו, יש משקל רב לחומרת העבירות ונסיבותיהן. על בית המשפט ליתן דעתו לא רק ל"כותרת העבירה", אלא גם למהות המעשים הספציפיים שביצע הנאשם, להימשכותם, להישנותם, למיהותו של הקורבן ולשאר נסיבות העניין. 14. ומן הכלל אל הפרט: אין ולא יכול להיות חולק על קביעת בית המשפט המחוזי כי מעשיהם של ארבעת המערערים חמורים הם. המערערים ניצלו את היכרותם עם הקטינה הנפגעת כדי לכפות עליה מעשים מיניים בניגוד לרצונה. הם כפו זאת עליה באמצעות איומים באלימות כלפיה, איומים שהפנו אליה בדרכים שונות. בכך השפילוה ורמסו את כבודה, ועשו כן לאורך תקופה של חודשים ובמספר רב של הזדמנויות. בנסיבות אלו – ונוכח העובדה המטרידה שעבירות המין, גם בקרב בני נוער, הפכו נפוצות במקומותינו – האינטרס הציבורי (שמעבר לשיקול השיקומי) הוא שמכריע את הכף. בצדק קבע אפוא בית המשפט המחוזי, כי מוטל על בית המשפט לתרום את חלקו במאבק בהתפשטותה של תופעה עבריינית חמורה זו. כך אכן עשה, בכך שהרשיע את המערערים והטיל עליהם עונשים ממשיים. אמנם אין להתעלם, ואף בית המשפט קמא לא התעלם, מנסיבותיהם השונות של המערערים. בהקשר זה יש לייחס חשיבות מיוחדת לגילם הצעיר של המערערים במועד ביצוע העבירות (ראו סעיף 25(ג) לחוק הנוער). ב', ט' ומ' היו כבני שלוש-עשרה וחצי בלבד בעת שהחלו במעשיהם, וח' היה כבן חמש-עשרה. גילם הצעיר והאינטרס כי ימשיכו בלימודיהם בבית הספר, מהווים נימוקים כבדי משקל במערך השיקולים המוטל על כפות המאזניים. נסיבות אלו הן גם שעמדו, ועדיין עומדות, מאחורי המלצת שירות המבחן לנוער להימנע מהטלת מאסר בעבודות שירות על המערערים ואף להימנע מהרשעתם. דא עקא, שבנסיבות הכוללות של המקרה שלפנינו, לא ניתן לקבל המלצה זו. בעניין זה מוצא גם אני, כמו בית המשפט המחוזי, להפנות לדברי חברי השופט רובינשטיין: "... גם מי שגישתו הבסיסית, בהתאם לתפיסת המחוקק בחקקו את חוק הנוער ... היא של שילוב שיקום וטיפול בענישה – מוצא עצמו אנוס, על פי התקופה והמצב בישראל, להחמיר בענישה. אין בכך כדי לרפות את ידי שירות המבחן לנוער בדרכו המקצועית, אף שעליו להיות מודע לרוחות התקופה ולצרכיה. בסופו של יום יוכרע כל תיק באיזון שבין הנסיבות האינדיבידואליות למדיניות השיפוטית הרלבנטית" (ע"פ 2949/06 פלונים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 3.7.06). הדברים אמנם נאמרו ביחס למעשי דקירה בין בני נוער, אך הם יפים גם לגבי עבירות מין שמבצעים קטינים. כללו של דבר: דעתי היא כי בית המשפט קמא נתן ביטוי הולם הן לחומרת המעשים והן לגילם של המערערים, כמו גם לשאר הנסיבות שאותם ראו להדגיש בערעוריהם. התוצאה שאליה הגיע בית המשפט – הרשעת המערערים והטלת ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות – מאזנת כראוי בין כלל השיקולים והנסיבות. משכך, לא ראיתי מקום להתערב בעונש, שכן: "התערבות בגזר-הדין, במקרה זה, עשויה להעביר מסר שלילי כאילו מעשי הבריונות הקשים שבוצעו כאן אינם מצדיקים את העונש שהוטל בבית-המשפט המחוזי. אל לה לערכאת הערעור לעצום עיניה מול המתרחש בחוצותינו. חובתנו לציבור התמים אינה פחותה מחובתנו כלפי ציבור המעוולים" (ע"פ 11560/05 פלונים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.2.06, מפי השופט ריבלין (כתוארו אז)). 15. בטרם סיום, אתייחס למספר טענות ייחודיות שהעלו המערערים. אין לדידי ממש בטענתם של ט' ומ', כי ראוי להפחית בעונשם בשל ההבדל שבינם לבין ב' וח'. עולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי סבר שהעונשים שהטיל על ארבעת המערערים אינם חמורים. דעתו זו מקובלת גם עליי. לפיכך, גם אם לכאורה היה ראוי להטיל על ב' וח' עונש מעט חמור יותר, הרי שאין בכך בהכרח כדי להקל בעונשם של ט' ושל מ'. וחשוב מכך: מעובדות כתב האישום המתוקן, כפי שפורטו לעיל, עולה כי ככלל, המעשים נגד הנפגעת בוצעו בחבורה, כשארבעת המערערים היו שותפים להם. בנסיבות מעין אלו, ובהינתן שהעונשים שהוטלו אינם חמורים במיוחד (בהתחשב בחומרת המעשים) ונוכח ההבדלים המינוריים בין מעשיהם של הנאשמים השונים, לא חייב היה בית המשפט להבחין בין מעשיהם של כל נאשם ונאשם ולדוק בעונשיהם. מכל מקום, בנסיבות העניין, אין בטענה זו של ט' ומ' כדי להצדיק את התערבותנו כערכאת ערעור בעונשיהם. מהאמור לעיל ברי, כי לא סברתי שיש מקום לקצר את תקופת המאסר בעבודות שירות, כפי שביקשו חלק מהמערערים. גם לא מצאתי ממש בטענתו של ח', כי העונש שהושת עליו עלול להפריע להמשך מהלך גיוסו לצה"ל (הטענה בדבר סיכון גיוסם של המערערים נשמעה לא רק מפיו, אך בשונה משאר המערערים, ח', המבוגר שבחבורה, כבר זומן ללשכת הגיוס). השיקול של המשך חיים נורמאליים ותקינים הינו רלוונטי, כמובן, והוא בא בגדרי יתר השיקולים הקשורים בשיקומו של העבריין הקטין. ברם, אין הוא חזות הכל, מה עוד שהרשעת המערערים וביצוע עונש של מאסר בעבודות שירות, אין בהם בהכרח כדי לסכל את אפשרות גיוסם לצה"ל. ראיתי להביא בעניין זה מדברי הנשיא שמגר: "ביטול הרשעה רק כדי לאפשר גיוס לצה"ל הוא משום מעשה מלאכותי, לפיו נדרשת מערכת השיפוט להתאים עצמה לנוקשות ביורוקרטית מדומה. אינני סבור, שצה"ל לא ידון בבעיה שלפניו לפי שיקולים ענייניים ויתעלם מתסקיר שירות המבחן, ואם שירות המבחן ימליץ על גיוסו, חזקה על רשויות הגיוס שייתנו דעתן לכך וישקלו את ההמלצה בחיוב, יהיה אופי ההרשעה, בשעתה, אשר יהיה" (ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 120, 123). דברים אלה יפים גם לענייננו. 16. ואחרון, גם לא ראיתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט, שלא לדחות את ביצוען של עבודות השירות ושלא לפצלן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, ובצדק, "עונש מפוצל או עונש דחוי אינו הולם את חומרת העבירות שעברו הנאשמים, כאמור, ואינו משיג את מטרות הענישה בדבר הרתעה וגמול". 17. לסיכום, אציע לחבריי לדחות את ארבעת הערעורים. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. הנשיאה המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. המערערים יתייצבו לביצוע עבודות השירות ביום 11.3.2007, בשעה 08:00, בפני המפקח על עבודות שירות, במפקדת גוש מרכז של שירות בתי הסוהר. ניתן היום, א' באדר תשס"ז (19.2.2007). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06091520_F06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il