לוסטיג נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 915/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותר: יוסף לוסטיג נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. בית הדין הארצי לעבודה בקשה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט א' שטיין: העותר שלפנינו, אשר אינו מיוצג, ביקש מאתנו שנורה למשיב 1, המוסד לביטוח לאומי (להלן: הביטוח הלאומי), ליתן טעם מדוע הוא מפלה בין גברים לנשים לעניין קצבת שאירים; כן נתבקשנו להורות על ביטולו של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה שניתן ביום 12.10.2021 במסגרת עב"ל 48502-04-21 (סגן הנשיאה השופט א. איטח, השופטים ר. פוליאק וח. אופק גנדלר ונציגי הציבור, מר ש. כפיר וגב' נ. זנדהאוז) (להלן: פסק הדין בערעור); כן נתבקשנו לפסוק לעותר פיצויים בסכום של 800,000 ש"ח נכון ליום 1.10.2013 וזאת כנגד הנזקים הכלכליים והנפשים שנגרמו לעותר, לטענתו, על-ידי הביטוח הלאומי ופיצוי על "העוולות הרבות". העתירה מחזיקה שני עמודים בלבד. טענותיה נטענו בתמציתיות ובאופן שאינו מאפשר להבין את רקען. העובדות הנדרשות לענייננו מפורטות בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב מיום 14.3.2021 אשר ניתן במסגרת ב"ל 23889-03-18, ושעליו הוגש הערעור נושא פסק הדין בערעור (להלן: פסק הדין בבית הדין האזורי). בשנת 2002 רעייתו של העותר נהרגה, למרבה הצער, בתאונת דרכים. בקשר עם פטירת המנוחה הגישו העותר וילדיו תביעת נזיקין נגד מספר חברות ביטוח (ת"א 6865/02) וביום 11.11.2004 ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים. בהתאם להסכם הפשרה העותר וילדיו יהיו זכאים לפיצוי בסך כולל של 91,618 ש"ח. כן נקבע בהסכם הפשרה כי "הסכום הנ"ל משולם לתובעים בנוסף לסכומים שהתובע מס. 2 (העותר שלפנינו – א.ש.) קיבל, ו/או יקבל, מהמוסד לביטוח לאומי כקצבת שאירים בגין התאונה נשוא התביעה". המוסד לביטוח לאומי קיבל מחברות הביטוח דמי שיבוב בסך כולל של כ-150,000 ש"ח בגין קצבאות השאירים ששולמו או ישולמו לעותר. העותר קיבל מהביטוח הלאומי קצבת שאירים בשל פטירת רעייתו, אולם ביום 18.12.2013 נשללה זכאותו לקצבת שאירים באופן רטרואקטיבי לשנים 2011-2006, מאחר שהכנסותיו מעבודה ומדמי שכירות בתקופה זו עלו על ההכנסה המירבית הקבועה בדין כתקרה שפריצתה מוליכה לשלילת הזכאות לקצבת שאירים. הדבר יצר לעותר חוב בסך של כ-120,000 ש"ח, אשר כמחציתו הופחת על-ידי ועדות לביטול חובות. בבית הדין האזורי לעבודה טען העותר שלא ייתכן שמחד הביטוח הלאומי יקבל לידיו מחברות הביטוח דמי שיפוי בסך של כ-150,000 ש"ח בגין תשלום קצבת שאירים לעותר, ומאידך הביטוח הלאומי לא ישלם לעותר קצבת שאירים. בפסק הדין בבית הדין האזורי נקבע שמערכת היחסים שבין העותר לביטוח הלאומי אינה רלבנטית ליחסים שבין הביטוח הלאומי לחברות הביטוח; ובהינתן העובדה שהעותר אינו זכאי לקצבת שאירים יש לדחות את התביעה. בפסק הדין בערעור נקבע שיש לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בית הדין הארצי הוסיף וציין בפסק דינו כדלקמן: "על זכאות המערער (העותר שלפנינו – א.ש.) לקצבת שאירים חולשות הוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן – החוק), ומשאלה קובעות כי מבוטח אינו זכאי לתשלום עקב קיומה של הכנסה העולה על ההכנסה המירבית – אזי אין בידי המוסד לשלם קצבה זו. העובדה שהמוסד קיבל מחברת הביטוח תשלום בגין קצבת השאירים, אף כי בפועל לא נדרש לתשלום זה, מהווה טענה במישור היחסים שבין המוסד לבין חברת הביטוח, ואין בכוחה להקנות למערער זכאות שלא קמה לו על פי החוק. למותר לציין כי מישור יחסים זה אינו מצוי בסמכותו של בית הדין לעבודה, ולכן לא נדרש לו" (פסקה 6 לפסק הדין בערעור). כפי שכבר הזדמן לי לסכם ולהדגיש בבג"ץ 1605/19 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 9 (16.4.2019)), "הלכה היא עמנו כי בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק איננו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה. התערבותנו בהחלטות בית הדין הארצי תיעשה אפוא בריסון רב ובמקרים חריגים וקיצוניים (ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 6574/11 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (7.6.2012)). התערבות כאמור תהא מוצדקת רק בהינתן טעות משפטית מהותית בהחלטת בית הדין, אשר נוגעת לסוגיה בעלת חשיבות כללית וכן כאשר נסיבות העניין מחייבות התערבות ותיקון של אי-צדק משווע (ראו: בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 90-88 (1997))". לא מצאתי בפסק דינו של בית הדין הארצי טעות משפטית, כל שכן טעות ברורה על פני הפסק אשר תצדיק את התערבותנו. כפי שציינו בצדק בתי הדין האזורי והארצי, בהיעדר זכאות על-פי דין המוסד לביטוח לאומי לא רק שאינו חייב להעניק קצבאות, אלא שהוא אינו רשאי לעשות כן. בענייננו-שלנו אין מחלוקת על כך שהעותר אינו זכאי לקצבת שאירים, ושהביטוח הלאומי ממילא אינו רשאי להעניק לו קצבה זו. ככל שהביטוח הלאומי "התעשר" על-ידי קבלת הכספים שגבה מחברות הביטוח, הרי ש"התעשרות" זו נוגעת ליחסים שבין הביטוח הלאומי לחברות הביטוח, ואינה עניינו של העותר. בכל הנוגע לטענת העותר לאפליה בין גברים לנשים מצד הביטוח הלאומי –טענה זו נטענה ללא פירוט המאפשר התייחסות מצדנו, ואיני רואה מקום להידרש לה. סוף דבר – העתירה נדחית. לפנים משורת הדין נמנע מהטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏כ"ח באדר א התשפ"ב (‏1.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22009150_F03.docx בל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il