סנאהר נובה נ. משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 9149/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9149/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותרים: 1. סנאהר נובה 2. חסן נובה 3. אסעד נובה נ ג ד המשיב: משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד נג'יב זאיד בשם המשיב: עו"ד סיגל אבנון פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות למשיב להעניק אזרחות לעותר 3 (להלן: העותר או הבן), ולהאריך את מעמדו הארעי (מסוג א/5) עד לסיום הטיפול בבקשה. 1. העותרת 1 (להלן: העותרת או האם) היא אמו של העותר. האם נולדה באזור ונישאה לעותר 2, תושב האזור, בשנת 1997. יוער כי העותרת קיבלה אזרחות ישראלית בשל היותה בת של אזרח ישראלי מכוח סעיף 4 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות). 2. בשנת 1999, נולד לעותרים בנם, העותר, בטול כרם שבאזור. העותר הוא אחד מבין חמישה ילדים שנולדו לעותרים 2-1. שאר ילדי העותרים קיבלו אזרחות ישראלית מאחר שנולדו בישראל. לעומתם, העותר קיבל רק רישיון ישיבה מסוג א/5 שאפשר לו לשהות בישראל כדין (יוער כי בשנת 2009, פנה המשיב לעותרים 2-1 והודיע להם כי העותר שוהה בישראל מבלי שיש לו רישיון ישיבה. העותרים התבקשו בהודעה זו לפעול על מנת להסדיר את מעמד בנם). 3. בחזרה לשנת 1997. כחלק מהליך איחוד משפחות עבור העותר 2, התבקשו העותרים על-ידי המשיב להוכיח מרכז חיים בישראל. לטענת המשיב, העותרים לא עמדו בדרישה זו, ולכן נשלח להם ביום 12.8.2001 מכתב המיידע אותם על דחיית בקשתם לאיחוד משפחות משלא הוכח מרכז חיים בישראל. בשנים שלאחר מכן, טענו העותרים כי לא קיבלו את מכתב הסירוב ופנו מספר פעמים למשרדי המשיב על מנת לבדוק מה עלה בגורל בקשתם. 4. בעקבות כך, הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה, בה ביקשו כי תאושר בקשתם לאיחוד משפחות בישראל עבור העותר 2 (בג"ץ 5911/05 נובה ואח' נ' ראש הממשלה (12.9.2005)). עתירתם נדחתה על הסף, מחמת אי פירוט מלוא העובדות הרלוונטיות, מחמת שיהוי בהגשת העתירה ומאחר שבקשתם נדחתה לאחר שנמצא כי מרכז חייהם של העותרים אינו בישראל. 5. ביום 7.12.2016, פנו העותרים בבקשה כי תוענק אזרחות לעותר לאור הוראות הנוהל בדבר "ניהול רישום ומתן מעמד לילד שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע בישראל". המשיב, בהתייחסו לבקשה זו, ביקש מהעותרים להוכיח מרכז חיים בישראל בשלוש השנים האחרונות. לאחר מסירת מסמכים על-ידי העותרים למשרדי המשיב, בקשתם נדחתה ביום 13.8.2017 מן הטעם שהעותר הוא דור שני שלא נולד בארץ, העותרים לא התגוררו בישראל, ולפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה), לא ניתן לשדרג מעמד למי שבגר. מכאן העתירה שבפנינו. 6. העותרים טענו כי החלטת המשיב בעניין בקשתם להענקת אזרחות לוקה בפגם. העותרים הוסיפו כי חרף פניות חוזרות ונשנות, בקשתם אינה זוכה לטיפול ראוי וכי לא הייתה סיבה להשתהות המשיב. עוד טוענים העותרים כי המשיב לא נתן את הדעת באופן הולם למסמכים הרבים שצורפו לבקשתם, אשר יש בהם כדי להוכיח מרכז חיים בישראל בשלוש השנים האחרונות. לשיטת העותרים, העותר זכאי לאזרחות ישראלית מכוח סעיף 4(א) לחוק האזרחות או מכוח סעיף 9 לחוק האזרחות. 7. המשיבים חולקים על העותרים וסבורים כי על העותר חלות הוראות הוראת השעה. הוטעם כי העותר אינו זכאי לאזרחות ישראלית מאחר שהוא דור שני שנולד באזור וכי אמו אינה אזרחית מכוח סעיף 4(א)(2) לחוק האזרחות. לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף בשל קיום סעד חלופי, מאחר שעומדת לעותרים האפשרות לפנות לבית הדין לעררים בירושלים הפועל מכוח הוראת השעה. 8. לאחר עיון בטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת אי מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי. כידוע, בית משפט זה אינו נדרש לעתירות מקום בו עומד לעותר סעד חלופי. בענייננו, לרשות העותרים עומד סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעררים, ושומה על העותרים למצות את ההליכים אל מול המשיב עד תום בטרם יבקשו סעד מבית משפט זה (בג"ץ 3129/14 פלוני נ' משרד הפנים (25.6.2014)). העותר הוא תושב האזור, ככזה, חלה עליו הוראת השעה, והסעד העומד לעותרים הוא הגשת ערר לבית הדין לעררים בירושלים, שלו הסמכות לדון בעניינים המוסדרים בהוראת השעה, מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. הצו הארעי שניתן ביום 22.11.2017 מוארך לעוד שלושה חודשים ממועד מתן פסק דיננו זה על מנת ליתן לעותרים סיפק למצות את ההליכים בפני המשיב. ניתן היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ח (‏12.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17091490_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il