פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9144/17
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט י' אלרון
המערערת:
י.ג.ד נופש וספורט בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. אפריקה ישראל להשקעות בע"מ
משיבים פורמאליים:
2. מיכל ברנע
3. יוסף ברנע
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 5176-06-13 מיום 1.10.2019 שניתן על ידי כב' השופט י' פרגו
תאריך הישיבה:
ד' באדר ב התשע"ט (11.03.19)
בשם המערערת:
עו"ד חגי אשלגי; עו"ד קרן גינת
בשם המשיבה 1:
עו"ד הילה גולדפלד
פסק-דין
השופט י' אלרון:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט הבכיר י' פרגו) מיום 1.10.2017 בת"א 5176-06-13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ונדחתה תביעתה שכנגד של המערערת.
רקע והליכים קודמים
בין השנים 2006 ל-2010 הפעילה המערערת קאנטרי קלאב בסביון (להלן: הקאנטרי) מכוח הסכמי זיכיון מתחדשים עם המשיבה, כאשר מעת לעת הונפקו לה רישיונות עסק לתקופות קצובות ולפעילויות ואזורים ממוקדים בקאנטרי. ביום 19.12.2010 נחתם בין הצדדים הסכם שכירות אשר ביטל והחליף את הסכם הזיכיון.
יצוין כי בתקופת השכירות הפעילה המערערת את הקאנטרי באופן שוטף, וכן קיימה מדי קיץ קייטנות לילדים.
בתביעתה בפני בית משפט קמא, טענה המשיבה כי המערערת הפרה את הסכם השכירות, בין היתר בכך שלא שילמה דמי שכירות לשנים 2010 עד 2013, בסך של 2,251,605 ש"ח; לא שילמה את מלוא הארנונה למועצה המקומית סביון; וכן בכך שלא עשתה את הנדרש ממנה לצורך קבלת אישורים לקבלת רישיון עסק.
בגין הפרות אלו, אשר הביאו לסיום ההתקשרות בין הצדדים ולנטישתה של המערערת את המתחם, נאלצה המשיבה לחתום על הסכם שכירות עם שוכר חדש על מנת לאפשר את המשך פעילותו הרציפה של הקאנטרי ומילוי ההתחייבויות למינויים בו.
עוד טענה המשיבה בבית משפט קמא כי לצורך המשך הפעלת הקאנטרי ובשל מצבו התחזוקתי הירוד, נדרש השוכר החדש לבצע תיקונים ופעולות שיפוץ בעלות כוללת של 550,00 ש"ח. בעקבות כך נאלצה המשיבה לפטור את השוכר החדש מדמי שכירות למשך 6 חודשים. בגין רכיב זה תבעה המשיבה פיצוי על אבדן דמי השכירות בסך של 430,106 ש"ח.
בנוסף לאמור לעיל, נטען כי המערערת הותירה חובות ארנונה למועצה המקומית סביון.
סך כל תביעת המשיבה בפני בית משפט קמא עמדה על כ-3,759,164 ש"ח.
מנגד, טענה המערערת כי הייתה זו המשיבה אשר הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות, ובכך גרמה למערערת להודיע מיוזמתה על עזיבת הקאנטרי.
לטענתה, המשיבה הסתירה את העובדה כי מספר מבנים מרכזיים בקאנטרי נבנו ללא קבלת היתר בניה כדין בטרם החתימה על הסכם השכירות. עובדה זו, לטענת המערערת, התגלתה רק בשנת 2012, עת הודיעה לה המועצה המקומית סביון כי לא יינתן לה רישיון עסק לקאנטרי מבלי להשיג את היתרי הבניה האמורים.
בנסיבות אלה, וכן בשל הסיכון הצפוי לילדי הקייטנות מהשהייה במבנים נעדרי האישור, נאלצה המערערת, לטענתה, לסיים את הסכם השכירות ולנטוש את המתחם, וזאת לאחר מתן הודעה בת 30 יום על סיום ההתקשרות בין הצדדים.
אשר לחיובי הארנונה שלא שולמו, טענה המערערת כי אלו לא חלו עליה מכוח הסכם השכירות, במסגרתו התחייבה לשאת בתשלומי הארנונה רק בגין "השטח הפעיל של הקאנטרי", המשתרע על 35 דונם, ולא בגין 45 דונם הכוללים את "שטחי הבור" שאינם בשימוש.
בנוסף נטען כי כתוצאה מביטול הסכם השכירות, וכן לנוכח השקעותיה בקאנטרי, נגרם לה אבדן כספי בסך של 9,500,000 ש"ח (בין היתר בגין החזר שווי פעילות עסקית, חיוב יתר בארנונה, השקעה ושימוש בציוד).
לאחר שמיעת ראיות ממושכת ובכלל זה חוות דעת מומחים שהונחו בפניו, בית משפט קמא קיבל את עיקר התביעה ודחה את התביעה שכנגד. בפסק הדין נקבע כי בדין בוטל הסכם השכירות על-ידי המשיבה; כי על המערערת לשאת בחיובי הארנונה עבור התקופה בה החזיקה במקרקעין; וכן כי המערערת אינה זכאית להחזר שווי הפעילות העסקית שאיבדה לטענתה.
על כן, קבע בית המשפט כי על המערערת לשלם למשיבה סך של 1,829,778.5 ש"ח בתוספת הצמדה בגין חוב דמי השכירות, וסך של 275,000 ש"ח בתוספת הצמדה, המגלם מחצית הסכום אשר נדרש לתיקון הליקויים בקאנטרי לאחר עזיבת המערערת.
עוד קבע בית המשפט, כי מהסכומים שנפסקו לטובת המשיבה כמפורט לעיל יקוזז סכום של 826,190 ש"ח המגלם את שוויו של הציוד שנותר בקאנטרי, וזאת על פי חוות הדעת של השמאי המוסכם.
טענות הצדדים בערעור
מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא משקבע כי האחריות להפרת הסכם השכירות נופלת על כתפיה, וזאת לאחר שהתברר כי למבנים בקאנטרי לא היה היתר בניה, ולמרות שהמשיבה לא תיקנה הפרה זו.
כן נטען כי שגה בית משפט קמא בחישוב דמי השכירות ושווי הציוד שנותר בקאנטרי; בחיוב המערערת בסך 275,000 ש"ח בגין אחזקה לקויה של הקאנטרי; בחיוב המערערת בתשלום ארנונה על שטח של 45 דונם; וכן שגה בקביעתו כי השגת היתר הבניה לא היה תנאי למתן רישיון עסק.
לבסוף נטען כי בית משפט קמא חישב באופן מוטעה את סכום הקיזוז, שכן לא כלל את הסך של 11,950 ש"ח בגין פריטי הציוד השייכים למערערת על פי חוות הדעת של השמאי.
המשיבה לעומתה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטענה כי הערעור מופנה כלפי ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. נטען כי המערערת לא הצביעה על כל נסיבה מיוחדת או פגם היורד לשורש העניין המצדיק את קבלת הערעור.
לגופו של עניין דחתה המשיבה את טענות המערערת בדבר חיובה של זו האחרונה ביתר בגין תשלומי הארנונה; תשלומי ריבית והצמדה; וכן חיובה במחצית הסכום עבור השיפוץ התחזוקתי של הקאנטרי.
לבסוף, המשיבה לא חלקה על כך שהסך של 11,950 ש"ח בגין פרטי הציוד לא נכלל בחישוב שערך בית משפט קמא אך טענה כי הסכום לא נתבקש על-ידי המערערת בתביעתה בבית המשפט קמא.
דיון והכרעה
לאחר שבחנו את פסק דינו של בית משפט קמא, את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה בפנינו, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאמץ את פסק הדין של בית משפט קמא, מטעמיו, בהתאם לסמכות שהוקנתה לנו בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. שוכנענו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו המפורטת והמנומקת טעות שבדין.
בפסק הדין, אשר משתרע על לא פחות מ-80 עמודים, נבחנה התשתית הראייתית שעמדה לפני בית המשפט קמא לעומקה, תוך מתן התייחסות מפורטת וממצה ביותר לראיות שהניחו בפניו הצדדים, ונקבע באופן חד משמעי כי המערערת הפרה את הסכם השכירות בין הצדדים "הפרות יסודיות ועיקריות", וכי בדין ביטלה המשיבה את הסכם השכירות.
בהתייחס לטענת המערערת לפיה היא "איננה מקבלת 'רישיון עסק' בשל קיומם של מבנים לא חוקיים" וכן טענותיה בדבר "הסכנה" בהפעלת הקאנטרי ללא קבלת היתרי בניה קבע בית המשפט קמא כדלקמן:
"אין לי כל ספק ש'מיכל ויוסף בנימין' (המערערות – י' א') ידעו היטב שהשגת 'היתרי הבנייה', אינה מהווה תנאי לקבלת 'רישיון העסק', וכי טענותיהם בנושא הסכנה בהפעלת ה'קאנטרי קלאב' ללא קבלת 'היתרי הבנייה' הן ניסיון להשתחרר בדרך זו מהתחייבויותיהם על פי 'הסכם השכירות' ואי עמידה בתנאיו; וכ'תירוץ' לסיום ההתקשרות עם "אפריקה ישראל".
אנו סבורים כי ממצאים עובדתיים אלו מבוססים היטב, וטענותיה של המערערת מופנות כלפי קביעות שבעובדה ובמהימנות בהן לא מצאנו מקום להתערב.
לצד הדברים נוסיף ונציין, כי אף המערערת לא חלקה על הצורך בחיובה בגין הנזקים שנגרמו לקאנטרי בפרק הזמן בו החזיקה במושכר ובמתקניו, אם כי חלקה על מחצית הסכום שבו חויבה בחוות דעת אשר לטענתה לא הוגשה כדין.
בית משפט קמא סבר בעניין זה, לאחר ששמע את העדויות ועיין בראיות שהונחו בפניו לרבות עדותו של השוכר החדש ובתמונות של המושכר, כי הנזקים והליקויים במושכר אף עולים על הסכום בו חייב את המערערת, ואף בקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב.
עם זאת, ומאחר שהמשיבה לא חלקה בדיון שנערך לפנינו על השמטת סך של 11,950 ש"ח בגין פרטי ציוד כפי שהופיעו בחוות דעת השמאי, אנו מחליטים על חיובה של המשיבה בסכום זה.
הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
ניתן היום, ו' באדר ב התשע"ט (13.3.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
17091440_J09.docx
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il