בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
9143/01
ע"פ 9363/01
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"פ 9143/01: אנטולי בריזטי
המשיב בע"פ 9363/01:
נגד
המשיבה בע"פ 9143/01: מדינת ישראל
המערערת בע"פ 9363/01
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 15.10.01, בת.פ. 40080/01 שניתן על-ידי כבוד השופט
ג'ורג' קרא
תאריך הישיבה: י'
באייר התשס"ב (22.04.02)
בשם
המערער בע"פ 9143/01: עו"ד חיים דויטש
בשם המשיבה בע"פ 9143/01: עו"ד נסר אבו טהה
בשם
שירות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס
מתורגמן
בית משפט: מר פבל ברקמן
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
האישום
המתלוננת, ויקטוריה קנסקי, החזיקה בדירתה
בבת-ים כלב, ובעקבות מחלוקות שנתגלעו בינה לשכניה, היא מסרה בחודש מרץ 2001 את
הכלב למערער, על מנת שיחזיק בו ללא תמורה.
בתאריך 10.3.01, בשעות הצהרים, החזיר המערער
את הכלב למתלוננת, ולטענתה הוא שב אליה פעם נוספת בשעות הערב, והפעם תקף אותה, אחז
בשערותיה, וגרר אותה לתוך הבית תוך שהוא מאיים עליה כי ירצח אותה ואת חברה, איגור
סינלניקוב. בהמשך, כך על פי גרסת המתלוננת, הכה אותה המערער בפניה, שלף סכין מכיס
מכנסיו וגרם לה לחתכים בידיה ובמצחה, וכן איים עליה באלימות נוספת כדי להרתיעה
מלהזעיק עזרה. בשלב כלשהו נשמעה דפיקה על דלת הבית, ואז יצא המערער לחצר האחורית,
ואת ההזדמנות הזו ניצלה המתלוננת על מנת לנעול את הבית, כדי למנוע את חזרת המערער
לשם.
בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של חבלה
חמורה בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1),
וכן סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז1977-.
2. הדיון בבית המשפט המחוזי
בהיפתח הדיון בפני בית משפט קמא, כפר המערער
בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו. הוא טען באמצעות בא-כוחו, כי כאשר הגיע כדי להחזיר
את הכלב, הוא לא נכנס כלל לביתה של המתלוננת, וממילא גם לא אחז בה ולא תקף אותה.
הוא הוסיף וטען, כי מיד עם בואו לשם ראה את המתלוננת חבולה ופצועה, ועל רקע זה
העלה המערער השערה שהתוקף היה חברה של המתלוננת, איגור.
גרסתו של המערער לא זכתה לאמונו של השופט
המלומד של בית משפט קמא, אשר העדיף על פניה את גרסת המתלוננת. באשר לזו קבע, כי
המתלוננת העידה בבית המשפט "על אירוע קשה שחוותה, כאשר היא נתונה בסערת
רגשות. ניתן היה להיווכח שמעמד מתן העדות לא היה קל עבורה, המתלוננת רעדה בכל גופה
והיתה נרגשת... עדותה של המתלוננת היתה עדות אמינה ומהימנה שלא היה בה כל הפרזה או
הגזמה. המתלוננת תיארה את האירוע מתחילתו ועד סופו בצורה בהירה, ברורה
והגיונית" (ראו עמ' 11 להכרעת-הדין).
בית המשפט דחה גם את סברת המערער לפיה מי שתקף
את המתלוננת היה בן-זוגה איגור, ואת האפשרות הזו הגדיר השופט כ"בלתי סבירה
ובלתי מתקבלת על הדעת", הואיל והמערער לא טרח לבסס אותה בראיות כלשהן. זאת
ועוד, איגור סינלניקוב נקרא להעיד בבית המשפט, ואת התרשמותו ממנו סיכם בית משפט
קמא כך: "מדובר באדם שקול והגיוני אשר הותיר עלי רושם אמין. העד נמצא בקשר
רומנטי עם המתלוננת, כפי שאישרה גם המתלוננת עצמה. לי נראה כי המתלוננת לא פחדה
מהעד, וכי תגובות הפחד והרעד שלה על גבי דוכן העדים נבעו דווקא מקרבתה לנאשם,
ומעצם מתן העדות..." (עמ' 13).
בית המשפט הוסיף ומנה ראיות נוספות התומכות
בגרסת המשיבה, ובעיקר הפנה לעדות שכנה, סמיון פוזיילוב. סמיון מסר כי הבחין בטיפות
דם בחצר הבית, ועניין זה עורר את חשדו. הוא פנה לדלת ביתה של המתלוננת ודפק עליה,
וכאשר זו נפתחה הוא ראה את המתלוננת חבולה, אך היא לא אמרה לו דבר. סמיון הוסיף,
כי אותה שעה נמצא המערער בתוך ביתה של המתלוננת, ומיד לאחר זאת יצא וישב על
ספסל בחצר. סמיון פנה למערער ושאל אותו מי הרביץ למתלוננת, והמערער השיב כי יתכן
שעשה זאת חברה. ענין נוסף, תמוה לכשעצמו, שהתרחש בשלב זה היה כאשר המערער קם
ממקומו וערך חיפוש על גופו של סמיון ואחר כך שב למקומו.
משנמצאה עדותה של המתלוננת אמינה, ולאור
הראיות הנוספות שהובאו על מנת לתמוך בה, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער
בעבירות אשר יוחסו לו, ובהמשך גזר לו שלוש וחצי שנות מאסר, וכן שנה וחצי מאסר
על-תנאי.
3. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו שני
הצדדים. בע"פ 9143/01 משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין כנגד העונש. ערעורה של
המדינה 9363/01 מופנה כנגד העונש.
נימוקי הערעור בע"פ 9143/01
המערער אשר דבק בטענת חפותו, טען את אלה:
א) בגרסה שנגבתה מפי המתלוננת בזירת האירוע,
היא ציינה את שמו של חברה איגור כמי שתקף אותה.
ב) איגור שהה בביתה של המתלוננת עד בואו של
המערער לשם, ולכן היתה לו הזדמנות לבצע את התקיפה.
ג) בחצר הבית נמצאה סכין שעליה היו כתמי דם,
דא עקא, סכין זו לא תאמה את תאורה של המתלוננת, לפיו הסכין בה אחז המערער היתה
"סכין מתקפלת". בסוגיה זו נטען עוד, כי החוקרים לא בדקו אם נותרו על
הסכין טביעות אצבע, דבר שעשוי היה לאמת או להפריך את החשד שדבק במערער, והם גם לא
ביצעו בדיקה של כתמי הדם אשר נמצאו על הסכין במטרה לאתר את מקורם.
ד) המערער לא נמלט מהזירה, אלא בחר לשבת על
ספסל בחצר, וכך לא נוהג מי שחטא זה מקרוב.
ה) מציאתם של כתמי דם בחצר נוגדת את
גרסת המתלוננת, לפיה התרחשה תקיפתה בתוך הבית.
ו) לענין העונש נטען, כי המערער נכלא לתקופה
ארוכה יתר על המידה, ובעונש זה כרוך נזק לא למערער לבדו, אלא גם למשפחתו אשר נקלעה
לקשיים כלכליים ולחובות.
נימוקי הערעור בע"פ 9363/01
המדינה סבורה כי העונש אשר הושת על המערער
נוטה לקולא במידה מופרזת, ואין בו ביטוי הולם לא לחומרת המעשה ולא למטרות הענישה
האחרות ובכללן הרתעת הרבים. המשיבה הוסיפה והפנתה לכך שהמערער ביצע את העבירות
כאשר היה משוחרר בערובה ונתון לפקוח שרות המבחן, ובעת שהתנהל נגדו הליך פלילי אחר
באשמת התנהגות אלימה שהפגין כלפי אשתו ובנה.
דיון
4. הרשעתו של המערער מתבססת על הכרעה בשאלות
שבעובדה, וכידוע הלכה היא שאין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים מסוג זה,
אלא במקרים מיוחדים שאחדים מהם הם אלה: יש יסוד לטענה כי הערכתן של העדויות על ידי
הערכאה הראשונה לקתה בחסר; או כאשר מוכח כי בית המשפט התעלם מגורמים שהיה מקום
לייחס להם משקל; או כאשר אי-מהימנותו של עד בולטת לעין (ע"פ 4977/92, 5371/92
ג'ברין נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ז (2), 690, 695; ע"פ
2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ח(5), 265, 280). בא-כוח
המערער סבור שהערעור של שולחו הוא מסוג אותם מקרים בהם התערבותה של ערכאת ערעור
מותרת וגם נדרשת, ולא נותר לנו אלא לבחון אם יש ממש בטענה זו.
5. עיון בראיות אשר הובאו בפני בית משפט קמא
מלמד, כי אף שעל חלקן מתנוסס סימן שאלה באשר לזהותו של האדם אשר תקף את המתלוננת,
יש בכל אותן ראיות יחד כדי להצביע על המערער, ובמידה הנדרשת בפלילים, כמי שביצע
את המעשים אשר יוחסו לו על ידי המשיבה.
א) בשעה 22:48 של ליל האירוע, התקשר למשטרה
אדם שהזדהה בשם "ויקטור", ובדיעבד התברר כי זהו ויקטור ליידרמן, גרושה
של המתלוננת. עד זה מסר, כי המתלוננת התקשרה אליו והודיעה ש"חבר שלה דקר
אותה" (ראה הדו"ח נ1/). בעדותו בבית המשפט (עמ' 65) מסר ויקטור, כי
באותה שיחת טלפון הוסיפה גרושתו ואמרה לו, כי התוקף הוא "האיש שהיא מסרה
לו את הכלב" (עמ' 65), וש"האיש הזה ממתין ליד הבית והוא אמר שהוא
מתכוון להרוג אותה". וכבר כאן ראוי להדגיש כי תאור זה (מי שהחזיק בכלב וממתין
בחצר), לא התאים לאיש זולת המערער.
ב) גרסה דומה בשאלת זהותו של התוקף, שמעה מפיה
של המתלוננת חברתה, בינה ברבין, אותה הזעיקה המתלוננת בטלפון בליל האירוע. זו מסרה
בעדותה בבית המשפט (עמ' 68), שהמתלוננת אמנם לא נקבה בשמו של התוקף, אך נתנה בו
סימנים, היינו "שזה האיש שהיא מסרה לו את הכלב", ושלאחר התקיפה
נותר לשבת בחצר הבית.
ג) אחת הסיבות לאי-הבהירות בשאלת זהותו של
התוקף, אי-בהירות ממנה ביקש המערער להבנות כדי להפנות את החשד שדבק בו לכיוון אחר,
הוא הדו"ח ת1/ אשר נערך על ידי השוטרת לילך צ'יפרוט. שוטרת זו הגיעה לזירה
בשעה 22:52 של ליל האירוע, והיא מסרה כי בעת שפגשה את המתלוננת ראתה לפניה אשה
בוכיה, אשר הצביעה על המערער וטענה כי הוא האדם שתקף ודקר אותה. השוטרת
תארה את המערער כמי שעמד שם אך לא גילה עניין במתרחש ("לא התייחס
לאירוע"). אותה שעה נדף מפיו ריח אלכוהול, וגם כאשר נאמר לו שהוא עצור, הוא
לא אמר דבר ולא גילה התנגדות. החשוב לענייננו הוא, שבדו"ח גם נרשם שלמקום
הגיעו שוטרים נוספים, ואחד מהם, מקסים ביגלמן, הדובר רוסית, שוחח עם המתלוננת
בשפתה, ושמע מפיה את התשובה הבאה ביחס לתוקף, לאמור:
"הייתה
נשואה בעבר לחשוד כשהחזיקו במשותף כלב. כאשר התגרשו התפתח ביניהם סכסוך לגבי אחזקת
הכלב".
מדברים אלה עולה, לכאורה, כי המתלוננת ייחסה
את תקיפתה למי שהיתה נשואה לו בעבר (ויקטור ליידרמן), והרי הכל מסכימים כי לזה
האחרון לא היתה יד במעשה, הואיל ובשעת התקיפה שהה ויקטור הרחק מביתה של המתלוננת.
יותר מכך, דווקא את ויקטור הזעיקה המתלוננת כדי שיסייע לה בעקבות תקיפתה, ולכן
סביר להניח כי אזכור גרושה של המתלוננת בדו"ח ת1/ כמי שחשוד בתקיפה, מקורו
בטעות אשר נבעה מהבנה לקויה של גרסת המתלוננת, ואפשר שלכך תרם גם הבלבול שהמתלוננת
היתה נתונה בו בעת שהשוטרת חקרה אותה בזירה.
ד) בחקירתו במשטרה טען המערער, שכאשר הגיע
לביתה של המתלוננת הוא ראה את איגור יוצא משם, וכבר אז היתה המתלוננת חבולה. במהלך
עדותו בבית המשפט (ראה עמ' 81) השיב המערער, כי כאשר ראה את מצבה של המתלוננת, הוא
לא נכנס לביתה כלל, אלא ישב בחצר ושם שאל אותה אם יש לה בעיות, והיא השיבה לו שזה
אינו עניינו והיא תסתדר לבד. מיד לאחר זאת קמה המתלוננת ונכנסה לביתה.
גרסה זו של המערער נסתרה בעדותו של סמיון
פוזיילוב, בו נתן בית משפט קמא אמון. כזכור, מסר עד זה כי כתמי-הדם שראה בחצר
עוררו את חשדו, ולכן דפק על דלת ביתה של המתלוננת, וכאשר זו נפתחה ראה את המתלוננת
חבולה, והמערער ניצב מאחוריה, בתוך הבית. רק בשלב זה יצא המערער
מהבית והלך וישב על ספסל בחצר. ואם בסתירה זו של גרסת המערער לא די, מתברר כי כאשר
ניגש סמיון לשוחח עם המערער, כדי לנסות לדלות מפיו את התשובה בדבר זהותו של זה אשר
תקף את המתלוננת, קם המערער ממקומו וערך חיפוש על גופו של סמיון, ואת הענין
התמוה הזה התקשה המערער להסביר גם בחקירתו וגם בעדותו בבית המשפט.
ה) עניין נוסף הפועל לחובת המערער היא
העובדה, שכאשר הגיע לביתה של המתלוננת היה עמו בנו. לטענתו הוא בא על מנת
להחזיר את רצועת הכלב, לאחר שאת הכלב עצמו הוא מסר למתלוננת בשעה מוקדמת של אותו
יום. המתלוננת עמדה אותה שעה בחצר הבית, ועל כן יכול היה המערער למסור לה את
הרצועה וללכת לדרכו. אך לא כך הוא נהג, ועל פי עדות המתלוננת, כאשר הבחין שהיא
נמצאת בבית לבדה, הוא מיהר לשלוח את בנו הביתה, ויש במעשה זה כדי ללמד שהמערער ידע
אותה שעה כי הוא הולך לקראת עימות עם המתלוננת, ולעימות זה הוא ביקש להקדים ולוודא
שלא יהיו עדים, גם לא בנו.
ו) ראיה נוספת שהיתה עשויה להיות בעלת
משקל, היא העובדה שמכנסיו של המערער נמצאו מוכתמים בדם. דא עקא, בענין זה חטאה
היחידה החוקרת במחדלים, הואיל וככל הנראה לא בוצעה בדיקת מעבדה על מנת לנסות לאתר
את מקור הדם, וזה אינו המחדל היחיד בתחום זה. כאמור, בחצר הבית נמצאו סכין וסמרטוט
שאף הם היו מוכתמים בדם, וגם אותם לא טרח איש לבדוק במעבדת מז"פ. על רקע זה
תמהתי לשמוע מפיו של בא-כוח המשיבה בעת שטען בפנינו, כי לסכין זו אין נגיעה
לתקיפה, ואם זהו המצב, אתה תוהה מדוע טרחו אנשי המשטרה לתפוס סכין זו, ומדוע
הציגו אותה כראיה בתיק זה?. ענין תמוה נוסף היא העובדה שלא נעשה ניסיון לאתר
טביעות אצבע בכלל, ושל המערער בפרט, על הסכין שנתפסה בזירה, ומכל מקום גם אם
ניסיון כזה נעשה, תוצאותיו לא הוצגו לבית המשפט.
אך בכל המחדלים הללו אין כדי לפגום בתוצאה
הסופית, הואיל ומשקלן המצטבר של הראיות האחרות אותן פרטתי הוא מכריע, ועל פיהן
רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע, כי היה זה המערער ולא אחר אשר תקף את המתלוננת.
זאת ועוד, אף שעל פני הדברים נראית תקיפתה של המתלוננת על ידי המערער כחסרת מניע,
מתברר כי מניע זה קיים, והוא נובע מדרישתה של המתלוננת להחזיר את הכלב לידיה לאחר
שהמערער כבר הוציא בגינו הוצאות שונות. אישור לדברים אלה מצוי בעדותו של עד ההגנה
דנילוב (ראה עמ' 83). עד זה מסר, כי המערער היה בדעה שהמתלוננת התכוונה למסור לו
את הכלב לצמיתות ("היא רצתה להיפטר מהכלב הזה... קודם היא רצתה למכור, אחר כך
אמרה תיקח אותו, תיקח את הכלב... אותו יום הוא לקח את הכלב לתמיד. אחרי זה הלך
לקנות את האוכל לכלב, הוא הלך לקנות תרופות לכלב"). גם בהמשך הוסיף המערער
לטפל בכלב במסירות, ועל כן כאשר נעצר המערער, סבר העד כי סיבת הדבר נעוצה בכך
שהכלב הזיק למאן דהוא, אך עד מהרה התברר שהמצב שונה, ובלשונו: "בעל הכלב הוא
[המערער] רב איתה", והרי לך גם מניע וגם אישור לכך שהיה זה המערער, שככל
הנראה היה שתוי (הדו"ח ת1/) ולא אחר, שנטל חלק באותו עימות אלים עם המתלוננת.
לנוכח כל האמור דעתי היא שלא נפל פגם בהרשעת
המערער, ועל כן אני סבור כי נכון לדחות את הערעור על הכרעת הדין.
8. הערעור על העונש:
במהלך הדיון בפנינו חזרו בהם בצדדים מערעורם
על העונש, ועל כן יישאר גזר-הדין על כנו.
ש ו פ ט
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
לצערי, לא אוכל להצטרף לפסק דינו של חברי,
השופט לוי, הדוחה את הערעור בע"פ 9143/01, שכן לאחר בחינת החומר שבתיק נותר
בלבי ספק סביר באשר לאשמתו של המערער. אבהיר עמדתי:
1. המערער קיבל מידיה של גב' ויקטוריה קנסקי
(להלן: המתלוננת) כלב למשמורת, אותו ביקשה בחזרה כשבוע לאחר מכן. ביום האירוע הגיע
המערער בשעות אחר הצהריים לביתה של המתלוננת ומסר לה את הכלב. בעת הזו שהתה
המתלוננת בביתה יחד עם חברה, איגור סינלניקוב (להלן: החבר). החבר עזב את בית
המתלוננת, אך חזר אליו על מנת לאכול עימה ארוחת ערב. המערער חזר לבית המתלוננת
בשעה 21:30 לערך, כ- 5 שעות לאחר ביקורו הראשון, ובידו הקולר של הכלב וככל הנראה
אף מזון לכלבים שקנה עבורו. עם בוא המערער, עזב החבר את הבית. לטענת המתלוננת, בעת
ביקורו השני של המערער, תקף הוא אותה באמצעות סכין והיכה אותה. אירוע התקיפה
הסתיים לאחר ששכן, סימון פוזיילוב (להלן: "השכן"), דפק על דלת ביתה של
המתלוננת והמערער יצא מן הבית. בגין התקיפה הורשע המערער בבית המשפט המחוזי.
דעתי היא, כי חומר הראיות שהיה בפני בית המשפט
המחוזי מעלה מספר תמיהות שדי בהן כדי להטיל ספק סביר באשמתו של המערער. במה דברים
אמורים?
2. גרסת המתלוננת באשר לזהות התוקף ועדויות חלק
מן העדים שתמכו בגרסה זו, אינן מתיישבות עם דו"ח האירועים של משטרת ישראל
מיום האירוע (להלו: דו"ח האירועים) ועם דו"ח הפעולה שמולא במקום האירוע
(להלן: דו"ח הפעולה). מדו"ח האירועים עולה, כי ביום האירוע בשעה 22:48
התקבלה הודעה על אירוע דקירה בין בני זוג. על האירוע הודיע בעלה לשעבר של
המתלוננת, ויקטור ליידרמן (להלן: הבעל לשעבר), שאמר, כי המתלוננת ביקשה ממנו
להזמין ניידת כי "חבר שלה הכה ודקר אותה". עוד צויין בדו"ח
זה, כי המתלוננת הצביעה על המערער כמי שתקף אותה, אך הוסף, כי אין בטחון שמדובר
בו, מכיוון שהמתלוננת כמעט ואינה מדברת עברית. הודעתו הטלפונית של הבעל לשעבר
למשטרה מזמן אמת, אינה מתיישבת עם עדותו בבית המשפט - שניתנה זמן רב לאחר האירוע -
בה טען, כי המתלוננת אמרה לו שהתוקף הוא "מי שמסרה לו את הכלב". זאת
ועוד, על פי דו"ח הפעולה, נגבתה עדות מן המתלוננת על ידי שוטר דובר רוסית,
מקסים ביגלמן. רישום דו"ח הפעולה נעשה על ידי שוטרת אחרת, אך זו רשמה דבריה
של המתלוננת מפיו של השוטר ביגלמן דובר הרוסית. בהסבירה את הרקע לאירוע אמרה
המתלוננת לשוטר ביגלמן, כי "היתה נשואה בעבר לחשוד כשהחזיקו במשותף כלב. כאשר
התגרשו התפתח ביניהם סכסוך לגבי אחזקת הכלב". המתלוננת מעולם לא היתה נשואה
למערער. הפרקליטות ביקשה הבהרה, במסגרתה התבקשה המשטרה לשאול את המתלוננת מדוע
טענה בתחילה כי מי שתקף אותה היה בעלה. המתלוננת תלתה את העניין בקשיי השפה
ובבלבול בו היתה נתונה כשנגבו ממנה ההודעות, סמוך לאחר האירוע. אלא שקשה לקבל טעם
זה מאחר ודברי המתלוננת נמסרו באמצעות מתורגמן, ששלט בשפה הרוסית.
3. חברי, השופט לוי, סבור כי חיזוק לכך שהמערער
הוא אשר ביצע את התקיפה מצוי בעובדה שהמערער הגיע בפעם השנייה עם בנו לחצר הבית
ושילח אותו לביתו משראה שהמתלוננת לבדה. מכך הסיק חברי - כפי שעשתה הערכאה הדיונית
- כי המערער התכוון לתקוף את המתלוננת. אין בידי לקבל מסקנה זו. ראשית, אף אם נשלח
הילד לביתו (דבר המוכחש על ידי המערער) לא מתבקשת מכך בהכרח המסקנה שהוא עשה כן על
מנת לתקוף את המתלוננת. זאת ועוד, אם אכן ביקש המערער לתקוף את המתלוננת, לשם מה
הגיע לביתה עם בנו מלכתחילה? לכך יש להוסיף את העובדה שהמתלוננת - כאשר פתחה את
דלת ביתה לשכן במהלך התקיפה המיוחסת על ידה למערער - לא התלוננה בפני השכן על כך
שהיא מותקפת ולא ביקשה ממנו עזרה. הסיבה שסיפקה לשתיקה זו - חששה מכך שהמערער
יתקוף גם את השכן - תמוהה עוד יותר. האם כך נוהג מי שנשקפת סכנה לחייו ומזדמן לו
קרש הצלה? הספק העולה מן האמור מתחדד לאור הודעתו של השכן במשטרה, לפיה כאשר ראה
את המתלוננת חשב שהפגיעות שסבלה נגרמו כשעתיים-שלוש לפני כן, לאמור שהוא לא התרשם
שהפגיעות הן טריות.
4. לא זו אף זו. המתלוננת והחבר אכלו ארוחת ערב
בחצר ביתה קודם לתקיפה. בחצר הבית נתפסה סכין מטבח מוכתמת בדם וסמרטוט מגואל בדם.
לא ברור אם התקיפה בוצעה בסכין זו, שכן לא נבדק אם הדם שנמצא על הסכין, דמה של
המתלוננת הוא ולא נבדקו טביעות אצבעות על הסכין. יתירה מזאת, המתלוננת טענה
בנחרצות, כי הותקפה באמצעות סכין מתקפלת. סכין כזו לא נמצאה על המערער ולא נמצאה
כלל. דבר זה מפליא הוא, לאור העובדה שהמערער נעצר במקום האירוע – החצר - סמוך מאד
לזמן האירוע, כאשר בין מועד אירוע התקיפה לבין המועד בו נתפס ישב הוא באותה חצר
יחד עם השכן.
5. זאת ועוד, במשטרה מסר החבר, כי הוא פגש את
המערער בעת ביקורו הראשון של המערער בבית המתלוננת. באותה פגישה אמר החבר למערער:
"זה כלב שלי והכלב הזה יישאר אצלי" וכן "...זה כלב שלי ואתה לא
תיקח אותו...". דברים אלה תואמים את עדות המתלוננת, לפיה החבר לא היה מרוצה
מכך שהעבירה את הכלב לרשות המערער. לעומת זאת, בבית המשפט טען החבר, כי באותה
פגישה היתה שיחה בינו לבין המערער ביחס לכלב וכי הוא שאל את המערער אם "הוא
יוכל להחזיק את הכלב עוד יומיים אצלו". לדבריו ענה לו המערער, כי לא כך קבע
עם המתלוננת. דבריו במשטרה ודבריו בבית המשפט אינם עולים בקנה אחד ונראה מדבריו
בבית המשפט שהוא עושה מאמצים ליישב את הדברים, שאינם מתיישבים. לכך יש להוסיף את
העובדה, כי המתלוננת העידה, כי המערער כלל לא נפגש עם החבר, שכן, לדבריה, "אם
הם היו נפגשים אז איגור [החבר] לא היה עוזב".
קיימת אפשרות שהסתירות האמורות מהוות נסיון של
המתלוננת והחבר להסתיר עימות שהיה ביניהם, על מנת להרחיק את החבר מן האירוע. ערה
אני לכך שבית המשפט התרשם בצורה חיובית מן החבר, אלא שרושם זה אינו יכול לפזר את
הספקות והתהיות שעולים לנוכח הסתירות ואי ההתאמות כמובא לעיל. אין בדברים אלה כדי
לקבוע קביעות לגבי החבר והם מובאים על מנת להמחיש את העולה מחומר הראיות לגבי הספק
אם המערער היה מעורב באירוע.
6. מעל כל אלה מרחפת שאלת המניע ונסיבות התקיפה.
יש לזכור, כי הכלב היה ברשות המערער מזה כשבוע בטרם החזיר אותו למתלוננת. אם היה
הכלב כה חשוב למערער, עד כי יכול היה להוות סיבה לתקיפת המתלוננת, מדוע החזיר לה
אותו בכלל? אם עלה בו חרון אפו בשל דרישת המתלוננת שיחזיר את הכלב, עד כי ביקש
להרע לה, מדוע לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו - בעת ביקורו הראשון בבית
המתלוננת? גם אם נניח שלא עשה כן מפני שהמתלוננת לא היתה לבדה בעת הביקור הראשון,
מדוע חזר בפעם השנייה מלווה בבנו בן ה- 13 על מנת להחזיר למתלוננת קולר ומזון שקנה
לכלב? למעלה מכך, אם אכן תקף המערער את המתלוננת, מדוע תואמת התנהגותו, לאחר
שלכאורה ביצע עבירה פלילית חמורה, התנהגות של מי שמאמין בחפותו דווקא. התנהגות זו
מתבטאת בכך שלא ברח ממקום האירוע; שנשאר לשבת בחצר הבית עם השכן; שלא התנגד למעצר;
שהסכים לעימות עם המתלוננת; שהתעקש כי לא ייתכן שיימצאו טביעות אצבעותיו על הסכין
שנמצאה; שמסר למשטרה ללא התנגדות את בגדיו המוכתמים בדם, כשהסברו - שלא התקבל על
דעת בית משפט קמא - שניסה לעזור למתלוננת, אותה מצא מדממת בהגיעו לביתה. הממצאים
העובדתיים אינם נותנים מענה מעבר לספק סביר לשאלות אלה ובעיקר לשאלה אם אכן ביצע
המערער את המעשה המיוחס לו. חומר הראיות משאיר פתח לאפשרות שמעשה התקיפה בוצע על
ידי אחר. ייתכן שלפחות חלק מן התמיהות והשאלות שהועלו לעיל היו זוכות למענה
חד-משמעי, אם היתה המשטרה עורכת בדיקה לגילוי טביעות אצבעות על הסכין ולזיהוי מקור
הדם שעליה ואם היתה עורכת בדיקת שכרות למערער, אשר נטען כי נדף ממנו ריח אלכוהול
כשנעצר. אולם, משלא עשתה כל אלה נשארים הספקות בעינם.
7. אכן, קיימות תמיהות גם לגבי דבריו של המערער
וקיימות ראיות שניתן לזקוף לחובתו. את כל אלה ציין חברי, השופט לוי, ואינני מתעלמת
מהם, אלא שעל אף כל אלה אין בכוחן לפזר את הספק המקנן בלבי באשר להוכחת אשמתו של
המערער.
8. אשר על כן, לוּ נשמעה
דעתי, היה הערעור בע"פ 9143/01 מתקבל באופן שהמערער היה מזוכה מחמת הספק.
ש ו פ ט ת
הוחלט, ברוב דעות,
כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י"ט
בסיון תשס"ב (30.5.02).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ת ש ו פ ט
________________
העתק
מתאים למקור 01091430.O01 /אז
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il