סוראיה איטליא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 9142/01 בבית המשפט העליון רע"פ 9142/01 רע"פ 4549/02 רע"פ 4719/02 רע"פ 4853/02 רע"פ 8166/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ת' אור כבוד השופט א' מצא המבקשת ברע"פ 9142/01: סוראיה איטליא המבקש ברע"פ 4549/02: יצחק אזולאי המבקש ברע"פ 4719/02: אלוני שלום המבקש ברע"פ 4853/02: ירון ארד המבקש ברע"פ 8166/02: שלמה אחלופי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל רע"פ 9142/01: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ע"פ 70946/00 שניתן ביום 11.10.01 על ידי כבוד השופט א' אבן ארי רע"פ 4549/02: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ע"פ 70799/01 שניתן ביום 1.5.02 על ידי כבוד השופטת ש' דותן רע"פ 4719/02: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ע"פ 71262/01 שניתן ביום 14.5.02 על ידי כבוד השופטת מ' סוקולוב רע"פ 4853/02: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק ע"פ 71145/01 שניתן ביום 15.5.02 על ידי כבוד השופטת מ' סוקולוב רע"פ 8166/02: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בת המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק 70786/02 שניתן ביום 30.9.02 על ידי כבוד השופטת ש' ברוש בשם המבקש ברע"פ 9142/01: עו"ד אילון אורון בשם המבקשים ברע"פ 4549/02, 4719/02, 4853/02 ו-8166/02: עו"ד דוד גולן בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל פסק-דין המשנה לנשיא ת' אור: האם מוסמך בית המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של הנאשם בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ או החוק) שלא בנוכחות הצדדים? זו הסוגיה המרכזית העומדת במוקד בקשות רשות הערעור שבפנינו, אשר הדיון בהן אוחד. התשתית הנורמטיבית 1. סעיף 126 לחסד"פ קובע את הכלל בדבר נוכחות נאשם במשפטו. הסעיף קובע: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". זכותו של נאשם להיות נוכח בהליכים פליליים המתנהלים נגדו היא זכות יסוד. קיימת אף השקפה לפיה המדובר בזכות חוקתית (ראו: דברי חברי, הנשיא ברק בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, פסקה 1 לפסק דינו). הכלל הוא, שאין לנהל משפט פלילי בהעדרו של הנאשם, אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק (ראו: בג"צ 3788/95 טור' גרבוביצקי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, דינים עליון, כרך מ', 765; ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534 פסקה 19. השוו: ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444). כך לדוגמה, סעיף 128(1) לחוק קובע כי ניתן לשפוט נאשם שלא התייצב לדיון בתחילת המשפט בעבירות מסוג חטא או עוון אם הודה בעובדות שבכתב האישום ללא הסתייגות (אולם אין להשית עליו עונש מאסר מבלי שנתנה לו ההזדמנות לטעון לעונש - סעיף 129 לחוק). דוגמה אחרת מצויה בסעיף 130(א) לחוק הקובע כי נאשם שהתייצב לתחילת המשפט אך לא התייצב להמשכו ניתן, בתנאים מסוימים, לדון בהעדרו בכל העבירות שבית משפט השלום מוסמך לדון בהן (לגבי גזר הדין ראו סעיף 130(ג)). דוגמה נוספת קבועה בסעיף 131 לחוק לפיו בית משפט מוסמך לקיים את המשפט ללא נוכחות הנאשם כאשר הנאשם מפריע לקיום הדיונים. חריג נוסף לכלל הנוכחות קבוע בסעיף 240(א) לחסד"פ הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות קלות. הסעיף קובע כדלקמן: "(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה: ... (2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו; (3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צוין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג). (ב) על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט)". סעיפים 130(ח) ו-(ט) לחסד"פ, אליהם מפנה סעיף 240(א), עניינם ביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. סעיף 130(ח), הרלבנטי לענייננו, קובע כדלקמן: "(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע". סעיף 130(ט) לחוק מסמיך את בית המשפט שנעתר לבקשה לביטול פסק דין להטיל על המבקש תשלום של ההוצאות שנגרמו בשל אי התייצבותו. 2. המחלוקת העקרונית שבפנינו מתמקדת בשאלה האם זכות הנוכחות של הנאשם במשפטו חלה גם על בקשה, המוגשת בהסתמך על סעיף 130(ח) לחוק, לביטול פסק דין אשר ניתן לפי סעיף 240(א) לחוק (להלן: בקשה לביטול פסק דין או בקשה). טענת המבקשים היא, כי בהעדר חריג מפורש בחוק הקובע אחרת, חל הכלל בדבר זכות הנאשם להיות נוכח במשפטו גם על דיון בבקשה לביטול פסק דין, ולפיכך אין בית המשפט מוסמך להכריע בבקשה שלא בנוכחות הצדדים. לשון אחרת, הטענה היא שאין בית המשפט רשאי להכריע בבקשה, מבלי שיקיים תחילה דיון במעמד בעלי הדין. הסוגיה שבמחלוקת טרם נדונה בבית משפט זה. בבתי המשפט המחוזיים קיימים בעניינה פסקי דין סותרים. קיימת פסיקה לפיה על בית המשפט הדן בבקשה לדון בכך במעמד הצדדים (ראו: ב"ש (מחוזי-ת"א) 891/97 נוריאני יורם נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לב(1) 789; ע"פ (מחוזי-ת"א) 71582/00 מגריל נטליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ב"ש (מחוזי-ת"א) 91171/01 בן ג'י ראובן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לעומת זאת, קיימת פסיקה נוגדת לפיה בקשה לביטול פסק דין אינה מצריכה בירור בנוכחות הנאשם (ראו: ע"פ (מחוזי-ת"א) 70050/99 חרובי פארס נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי, כרך לב(6) 721). 3. בפנינו חמש בקשות לרשות ערעור. בכל אחת מן הבקשות דחה בית המשפט המחוזי ערעור שהוגש על ידי נאשם על החלטת בית משפט לתעבורה לדחות את בקשתו לביטול פסק דין, כאשר הדיון בבקשת הביטול נערך שלא בנוכחות הצדדים. לאור הסוגיה המשותפת העולה בבקשות אלה, אוחד הדיון בהן. ברע"פ 4719/02, רע"פ 4853/02 ורע"פ 9142/01 עוכב ביצוע עונשם של המבקשים עד למתן החלטה בעניינם. החלטנו לדון בבקשות כאילו נתנה עליהן רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שנתנה. נדון תחילה בשאלה הכללית העולה בפנינו ולאחר מכן נבחן כל ערעור לגופו. סמכות בית המשפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק דין בהעדר הצדדים 4. לצורך בחינת סמכות בית משפט לתעבורה לדון בבקשה לביטול פסק דין בהעדרם של הצדדים, יש לפנות לתכליות המונחות ביסוד סעיפים 240 ו-126 לחסד"פ. תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון, כך שזה יתנהל בהעדרו. הדין קובע, שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב האישום. שמע, על הנאשם לדעת שאי התיצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם והן המערכת השיפוטית והציבור. הנאשם מצידו, אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטה של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר ואי התיצבות הנאשם אשר אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו. הודעה מפורשת בנוסח זה ניתנת בהזמנה למשפט הנמסרת לנאשם. כאמור בסעיף 240, ההסדר של דיון בהעדר הנאשם כפוף לשיקול דעת בית המשפט, אשר ימנע מלהחילו שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם. קביעה קטגורית לפיה אין בית משפט מוסמך לדון בבקשת לביטול פסק דין שלא בנוכחות הצדדים, עלולה לחתור תחת תכליתו של סעיף 240 לחוק. המשמעות המעשית של קביעה כאמור תהא כי בית המשפט ייאלץ לזמן את הצדדים בפניו על מנת לדון בבקשה לביטול פסק דין גם כאשר הוא סבור שאין בבקשה המונחת לפניו כדי להצביע על כל טעם של ממש להעדרו של המבקש מהדיון או על כך שייגרם לו עיוות דין כתוצאה מאי היענות לבקשה. בכך נוצר פתח לניצול לרעה של ההליך השיפוטי. נאשמים, אשר בוחרים שלא להתייצב לדיון בבית המשפט לתעבורה, עשויים "לכפות" על בית המשפט לבזבז את זמנו בעניינם למרות שניתנה להם הזדמנות מלאה קודם לכן להתגונן במשפטם והם בחרו שלא לנצלה. בהקשר זה, מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להעדר ממשפטם כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטול פסק הדין באותם מקרים בהם גזר הדין המושת עליהם אינו נראה להם. אילוצו של בית המשפט לזמן לדיון את כל המבקשים ביטול פסק דין, גם כאשר ברור כי פסק הדין בעניינם ניתן כדין, ואין כל הצדקה לבטלו, תפגום באופן משמעותי בתכלית של ייעול הליכים בעבירות קלות ותחזק את התמריץ השלילי של השתמטות מהופעה במשפט ממניעים טקטיים-ספקולטיביים. תכליתו של סעיף 240(א) לחוק לייעל הליכים תומכת אפוא בהענקת סמכות לבית המשפט לדון בבקשה לביטול פסק דין בהעדר הצדדים. שאם לא כן, על אף שהנאשם הוזמן כדין ובחר שהדיון בעניינו יתקיים בהעדרו, וויתר על נוכחותו בדיון, יוכל הנאשם, בשלב מאוחר יותר, לחייב את בית המשפט לקיים דיון בנוכחותו במסגרת הבקשה לביטול פסק דין. מזווית המבט של סעיף 240(א), הרי לאחר שהנאשם בחר בכך שהדיון בעניינו יתקיים בהעדרו, וכך אמנם הוא התקיים, הרי כל עוד לא בוטל ההליך, לא עומדת לנאשם זכות נוכחות במהלך הדיון באותו עניין. 3. הזכות של נאשם להיות נוכח בהליך פלילי היא זכות יסוד. על האינטרס והתכלית של זכות זו, המגולמת בסעיף 126 לחוק, עומד חברי הנשיא ברק בבג"ץ 7357/95 הנ"ל: "אינטרס זה הוא בעל היבטים שונים. חלקם של ההיבטים קשורים בניהול התקין של הדיון, וביכולתו לחשוף את האמת. הנחת המוצא היא כי במהלך הדברים הרגיל נאשם נוכח במשפט שכן נוכחות זו דרושה לשם ניהול תקין של המשפט. כך הוא הדבר, למשל, אם נוכחות הנאשם נדרשת לשם חקירתו, זיהויו או התרשמות מאישיותו ומתגובותיו. היבטים אחרים קשורים ביעילות הדיון. נאשם נוכח עשוי להסכים לוותר על היבטים דיוניים שונים ובכך לקצר את ההליך עצמו. היבט אחר קשור בצדדים שלישיים, כגון נאשמים אחרים, עדים וקרבנות המעשים הפליליים המיוחסים לנאשם. היבט חשוב הוא מראית פני הצדק ואמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי. כאשר נאשם נעדר ממשפטו עשוי להיווצר הרושם - גם אם הוא מוטעה לגופו - שההליך מתנהל בלא שניתנת לנאשם האפשרות להיות נוכח. כן עשוי להתעורר הרושם כי הנאשם מזלזל בבית המשפט ובהליך בו הוא נתון. אכן, מטרת ההליך הפלילי הינה חשיפת האמת וקביעת חפות או אשמה ... לשם הגשמתה של מטרה זו יש להבטיח אמון הציבור בהגינות ההליך לנאשם, ובעשיית צדק לפרט ולכלל" (פסקה 4 שם ראו גם ע"פ 1632/95 הנ"ל פסקה 19). השאלה העומדת לפנינו בשלב זה היא, אפוא, האם העדר דיון בנוכחות המבקש בבקשה לביטול פסק דין, אשר ניתן כדין בהעדרו, חותר תחת הגשמתן של תכליות אלה? 6. לדעתי, יש להשיב על כך בשלילה. במסגרת בקשת הביטול לא נערך דיון בהליך הפלילי גופו, קרי, לא נדונה באופן ישיר שאלת אשמתו או חפותו של המבקש. לפיכך, לא נדרשת בהקשר זה נוכחות המבקש בהליך לצורך התרשמות מאופיו או לצורך חקירתו וכיוצא באלה. בשלב זה בוחן בית המשפט אם הנאשם עובר את המחסום של קיום סיבה מוצדקת לאי התיצבותו לדין, או שמא דרוש ביטול פסק הדין כדי למנוע עיוות דין (סעיף 130(ח) לחוק). אחת מתכליות סעיף 126 לחוק נועדה לאפשר לכל אדם את יומו בבית המשפט וליתן לו את התחושה שהוא שותף מלא לכל ההליכים במשפטו ושכל המהלכים הננקטים במסגרת זו חשופים בפניו. אולם, בנסיבות בהן מדובר בעבירות הנדונות על פי הפרוצדורה הקבועה בסעיף 240 לחוק, למבקש נשלחה הודעה כדין על מועד הדיון במשפטו, ואם מבקשתו לא מתגלה טעם מוצדק להעדר נוכחותו מההליך הפלילי, משמעות הדבר היא כי, כאמור לעיל, למבקש הייתה ההזדמנות לקבל את יומו בבית המשפט והוא בחר במודע שלא לנצלה (השוו: רע"א 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 279). בשלב הגשת הבקשה ההליך המשפטי תם ונשלם. משגמר בית משפט את מלאכתו, לאחר שהוציא תחת ידיו פסק דין שניתן כדין, מוצתה לכאורה זכות הנוכחות של הנאשם בקשר לאותו הליך. מעמדו הוא של מי שנשפט והורשע כדין. אכן, לאור העובדה כי המשפט נגדו התנהל שלא בנוכחותו, רשאי הנאשם שהורשע בדינו לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הדין. תכלית הבקשה לביטול פסק הדין היא לבטל את המשפט ולהניע מחדש את גלגלי ההליך הפלילי. מכאן, כי בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש. בית המשפט צריך להשתכנע, מתוך המסמכים המוגשים לו, כי מדובר בנסיבות מיוחדות - כאלה הנזכרות בסעיף 190(ח) - המצדיקות מתן רשות למבקש להשתתף בהליך חוזר. במסגרת בקשה לביטול פסק הדין, על הנאשם לפרוש בכתב את מכלול הטענות התומכות בבקשתו. הדבר דומה, בשינויים המחויבים, לדרך בה נדונה בקשה לרשות ערעור המוגשת לבית המשפט העליון בענייני תעבורה (ראו בעניין זה את דבריו של השופט מודריק בע"פ 70050/99 הנ"ל). גם במקרה זה, אין בידי המבקש זכות קנויה להליך נוסף בעניינו במסגרת ערעור שני. עליו לשכנע את בית המשפט, במסגרת הבקשה בכתב, כי יש בידו נימוקים טובים המזכים אותו לכך. 7. לסיכום, הכלל הוא, שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככול שהדבר נדרש. בית המשפט, לאחר שיעיין בבקשה, מוסמך לדחותה על סמך הדברים האמורים בה בלבד. עם זאת, מוסמך בית המשפט, על פי שיקול דעתו, גם לבקש את תגובת המדינה או, במקרים חריגים, כשהנסיבות מצדיקות זאת, לזמן את הצדדים לפניו. לא ניתן להציג רשימה סגורה של המקרים החריגים בהם ראוי כי בית המשפט יזמן את הצדדים בפניו, עובר להחלטתו בבקשה לבטול פסק דין. ככלל, טיעון בעל פה אינו נדרש, נוכח חובת המבקש-הנאשם לפרט את מלוא טענותיו בבקשתו. טענות המבקש ותגובת המדינה להם, אם נדרשה, תהיינה מונחות בפני בית המשפט והוא יוכל להחליט בבקשה על פיהן. בירור נוסף בנוכחות בעלי הדין יכול להיות נחוץ כשיש ביניהם מחלוקות ביחס לעובדות אשר יש להן חשיבות להכרעה בבקשה. דוגמה לחריג כזה הוא מקרה בו יסבור בית המשפט שיש ליתן למדינה הזדמנות לחקור את המבקש על תצהירו, שהוגש על ידו בנספח לבקשתו, אם רצונה בכך. אולם, בית המשפט לא ישעה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום בו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה, את הפרטים המלאים הדרושים על מנת להכריע בטענות ולהחליט בבקשה. הוא גם לא יאפשר למבקש להופיע לדיון רק על מנת לאפשר לו להשלים בעל פה את הדברים שלא טרח לפרט בכתב. והערה נוספת. כאשר מתבקש בית המשפט לתעבורה, במסגרת הבקשה לביטול, לדון בה בנוכחות הצדדים, עליו לשקול, בכל מקרה לגופו, האם מתעוררות נסיבות המצדיקות זאת. אם מחליט בית המשפט שלא להיעתר לבקשה כאמור, עליו לפרט בהחלטתו, ולו בתמצית, את הנימוקים להחלטתו. ראוי, כי בעל דין אשר בקשתו להיות נוכח בדיון נדחתה יידע את נימוקיו של בית המשפט לכך. מן הכלל אל הפרט 8. בשלב זה, נותר לדון בשתי שאלות אשר יש לבחנן בכל אחד מהמקרים שלפנינו לגופו: האחת, האם בנסיבות אותו מקרה היה על בית המשפט לתעבורה להיעתר לבקשת המבקש לזמן את הצדדים לדיון בבקשה; השניה, האם יש עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לדחות ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה אשר דחה את הבקשה לביטול פסק דין? אשר לשאלה הראשונה, ראוי לחזור ולציין כי הכלל הוא, שבקשה לביטול פסק דין תידון בהעדרם של הצדדים. רק במקרים המצדיקים זאת, כמבואר לעיל, יחרוג בית המשפט מכלל זה. בנוגע לשאלה השנייה, אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו (השוו לשיקולים המנחים לענייו זה בסדר דין אזרחי: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995) בעמוד 738. ראו גם רע"א 9572/01 דדון נ' וייסברג, פ"ד נו(6) 918; רע"א 7749/02 פלג נ' פדידה, דינים עליון, כרך סג, 800). נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התיצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון (ראו: רע"א 418/85 הנ"ל). דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנוגעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו. יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השניה - שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמה, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה. בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו. נפנה, אם כן, לבחון שאלות אלה ביחס לכל אחד מהמקרים שבפנינו. רע"פ 4853/02 9. המבקש הואשם בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה). הוא נשפט בהעדרו בבית המשפט לתעבורה בנתניה והושת עליו בגין עבירה זו עונש של חמישה חודשי פסילה בפועל, שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וכן קנס כספי. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה לקביעת מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים. בבקשה, שנתמכה בתצהיר מטעם המבקש, נטען כי המבקש לא הבין שהיה עליו להתייצב במועד הדיון בבית המשפט לתעבורה שכן סבר כי בסיום הפסילה המינהלית שהוטלה עליו בגין העבירה בה הואשם, הסתיימו כל ההליכים נגדו. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים (ת/ 6237/00 החלטה מיום 26.07.01). המבקש ערער על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב ובמסגרת זאת טען הן לגבי אי זימון הצדדים לדיון בבקשה והן לגבי ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור (ע"פ 071145/01 פסק דין מיום 15.5.02). לגופו של עניין סבר בית המשפט כי לא היה בנימוק שהציג המבקש כדי לבסס עילה טובה לאי התייצבותו למשפט. בית המשפט הבהיר כי המבקש קיבל לידיו את כתב האישום ובו צוין מועד הדיון במשפטו. אשר לאי זימון הצדדים לדיון בבקשה לביטול פסק דין קבע בית המשפט כי אכן יתכנו מקרים בהם ראוי לדון בבקשות לביטול פסק דין במעמד הצדדים, אולם בנסיבות העניין טענת המבקש היא סתמית ומופרכת ועל כן ניתן לדחותה ללא דיון. אין עילה להתערב במסקנותיו המנומקות של בית המשפט המחוזי. מבחינת נסיבות המקרה, לא עולה כל טעם אשר בגינו היה על בית המשפט לתעבורה לזמן את הצדדים; הטעמים לאי התייצבותו של המבקש הובהרו בבקשתו ונתמכו בתצהיר שצורף לה ובית המשפט לא נזקק להתרשמות בלתי אמצעית ממנו או לחקירתו על תצהירו על מנת לבסס את מסקנתו. אין גם כל עילה להתערב במסקנת בית המשפט לגופה. המבקש לא הציג סיבה מוצדקת אשר בגינה לא התייצב למשפטו. התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט לתעבורה לא הצביעה על כך שייגרם למבקש עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין. רע"פ 4719/02 10. המבקש הואשם בעבירה של אי ציות לתמרור ב-37 בניגוד לתקנה 64(ד) לתקנות התעבורה וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה) וכן עבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודה. הדיון בעניינו נקבע תחילה לתאריך 11.7.01. ביום 8.7.01 הגיש המבקש בקשה לדחיית המשפט. בקשתו התקבלה והדיון נדחה לתאריך אחר. בתאריך שנקבע לא התייצב המבקש למשפטו. בבית המשפט לתעבורה בתל אביב נשפט המבקש בהעדרו והושת עליו בגין העבירות בהם הואשם עונש של פסילה מנהיגה בפועל למשך שלושה חודשים, פסילה למשך שלושה חודשים על תנאי לתקופה של שלושה חודשים וכן קנס כספי. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה לקביעת מועד לדיון במעמד הצדדים ועד אז עיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה, שנתמכה בתצהיר, נטען כי המבקש לא קיבל הזמנה למשפט וכי החתימה על ההזמנה לדין אינה שלו ולכן לא התייצב במועד הדיון בבית המשפט. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים ומבלי לנמקה (ת 11493/01). על החלטה זו ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור (ע"פ 71262/01 החלטה מיום 13.5.02). החלטתו נומקה בשני טעמים. ראשית, לא היה ספק כי ההזמנה נמסרה בכתובת מגוריו של המבקש, והמבקש לא טרח להבהיר בתצהירו האם החתימה על ההזמנה נחתמה על ידי אחד מבני משפחתו הגר עמו. שנית, מאחר והמבקש הגיש בקשה לדחיית הדיון, הייתה מוטלת עליו החובה לבדוק ולברר האם נדחה הדיון ולאיזה תאריך. אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. אכן, טעה בית המשפט לתעבורה בכך שלא נימק את החלטתו. ברם לגופו של עניין, לא היה בעובדות שמסר המבקש בתצהיר שצורף לבקשת הביטול כדי לתמוך בבקשתו. לאור העובדה כי ההזמנה נמסרה בכתובת מגוריו של המבקש, אזי גם אם נכונה טענתו כי החתימה על ההזמנה אינה שלו, אין בכך כדי לבסס את טענתו לפיה ההזמנה לא הומצאה לו כדין. די בכך שהיא נחתמה על ידי אחד מבני משפחתו הגר עמו כדי להכשיר את ההמצאה. אשר לאי זימון הצדדים לדיון בבקשה, אין להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה מהטעם שאין הוא מחויב להזמין את הצדדים לדיון על מנת לאפשר למבקש להשלים בעל פה את הפרטים הנדרשים לביסוס טענותיו. למבקש גם לא עלול להיגרם עיוות דין עקב אי ביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדרו. לגופה של העבירה שיוחסה לו, טענתו בבקשה לביטול פסק הדין היא כי התאונה אירעה כאשר רכבו של המבקש היה בעצירה מוחלטת. טענה זו, לא פורטה כראוי ואף לא גובתה בתצהיר. בנסיבות אלה, התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט לתעבורה לא הצביעה על כך שלמבקש נגרם עיוות דין אם פסק הדין שניתן נגדו יעמוד בעינו. רע"פ 4549/02 11. המבקש הואשם בעבירות של אי מתן זכות קדימה במעבר חצייה בניגוד לתקנה 67 לתקנות התעבורה, נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, אי מסירת פרטים בניגוד לתקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה ואי הודעה למשטרה, בניגוד לתקנה 144(4)(4) לתקנות התעבורה ולסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. המבקש נשפט בהעדרו בבית המשפט לתעבורה בתל אביב והושת עליו עונש פסילה בפועל למשך ששה חודשים, פסילה על תנאי וקנס כספי. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה לקביעת מועד לדיון במעמד הצדדים ועד אז עיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה, שנתמכה בתצהיר, נטען כי המבקש לא קיבל הזמנה למשפט ולכן לא התייצב במועד הדיון בבית המשפט. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה, מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים, מהטעם שהנאשם נשפט כדין, תוך הפנייה לאישור מסירה שנמסר לאחיו (ת 12991/00 החלטה מיום 29.11.00). על החלטה זו הגיש המבקש ערעור בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. במסגרת זו ערער הן על אי זימונו לדיון בבקשת ביטול פסק הדין והן על החלטת בית המשפט לתעבורה לגופה. ערעורו נדחה (ע"פ 70799/01 פסק דין מיום (14.05.02). בית המשפט קבע שאין צורך לזמן את הצדדים לדיון בבקשה. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי לא נגרם למבקש עיוות דין וכי הוא לא הצביע על סיבה המצדיקה את אי התייצבותו למשפט. בית המשפט קבע כי בתצהירו של המבקש אשר צורף לבקשת הביטול הוא לא טען כי במועד מסירת ההזמנה לא התגורר בבית הוריו, לשם נמסרה ההזמנה. על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שבפנינו. אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בתצהירו, מצהיר המבקש באופן כללי וסתמי כי "ההזמנה הגיעה כנראה להורי בבית שאן אחרי שעזבתי אותם ועברתי לגור בתל אביב בחזרה". אין פירוט מינימלי לגבי המועד המדויק בו הגיעה ההזמנה להוריו והמועד המדויק בו עבר להתגורר, לטענתו, בתל אביב. אף לא צורפו לבקשה אסמכתאות כלשהן המעידות על כך שבעת מסירת ההזמנה התגורר המערער במקום אחר, כגון חוזה שכירות וכיוצא באלה מסמכים בסיסיים העשויים לתמוך בטענתו. הובהר לעיל, כי בית המשפט אינו חייב לזמן את הצדדים על מנת לאפשר למבקש להשלים פרטים בל פה, והוא רשאי להחליט כי בנסיבות בהם חסרים פרטיים מהותיים, לא מבססת הבקשה סיבה מוצדקת לאי הופעת המבקש לדיון במשפטו. כמו כן, התשתית העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט לתעבורה אינה מעוררת חשש כי ייגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מאי ביטול פסק הדין. בבקשה נטען באופן עמום וסתמי, כי המבקש כופר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וכי יש לו טענות הגנה נגד כל סעיפי האישום. טענה זו, לא פורטה ולא נתמכה בתצהיר. רע"פ 8166/02 12. המבקש הואשם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיפים 67 ו-202 לפקודת התעבורה. הוא נשפט בהעדרו והושת עליו עונש של קנס כספי, שלילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים ושנתיים פסילה על תנאי למשך שלוש שנים. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין ולחלופין ביקש לקבוע את הדיון במעמד הצדדים. בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה דחה את בקשתו וכן נדחתה בקשה מטעמו לעיון חוזר (ת/ 5807/02 החלטה מיום 22.04.02). על החלטות אלה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט דחה את הערעור. בית המשפט סבר כי ניתן לדון בבקשה לביטול פסק דין שלא בנוכחות המבקש. לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי בשתי הבקשות שהגיש המבקש, אשר לא נתמכו בתצהיר, לא היה ממש. בבקשה הראשונה לא ניתנה כלל סיבה לאי התייצבות המבקש לדיון ובבקשה השנייה נטען על דרך הסתם כי המדובר בטעות בתום לב מבלי להבהיר מהי הטעות וכיצד ארעה (ע"פ 70786/02 פסק דין מיום 23.09.02). אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לא הוצע הסבר כלשהו לאי התייצבות המבקש לדיון בבית המשפט לתעבורה, ואף לא עולות נסיבות מיוחדות אשר בגינן ראוי היה לזמנו לדיון בבקשת הביטול. אשר לחשש שייגרם למבקש עיוות דין באם לא יבוטל פסק הדין, לטענת המבקש לא היה מקום להרשעתו בעבירה של נהיגה בתקופת פסילה, שכן הוא לא ידע על כך שרישיונו נפסל והדבר הגיע לידיעתו רק בעת שנעצר לביקורת רשיונות. רישיונו של המבקש נפסל בהליך קודם שהתנהל נגדו, בהעדרו, בבית המשפט השלום בפתח תקווה (ת"ד 1932/01) (להלן: ההליך הקודם). בבקשה שהגיש המבקש לא מפורטות הנסיבות אשר בעטיין לא היה המבקש מודע לפסילת רישיונו. בבקשה שהגיש המבקש לביטול פסק הדין שניתן בהליך הקודם, הוא כותב כי פסק הדין אכן נשלח אליו בדואר רשום, הוא הגיע להוריו הביתה אך הוא לא ידע על כך. בית המשפט ציין בעניין זה בהחלטתו כי הכתובת אליו נשלח פסק הדין נמסרה על ידי הנאשם ככתובת בית מגוריו. בנסיבות אלה, המען על המכתב היה כשורה ועל כן יש לראות בכך הודעה כמשמעותה בסעיף 67 לפקודת התעבורה (ראו: רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 פסקאות 5-4). בנסיבות אלה, אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. רע"פ 9142/01 13. המבקשת הואשמה בעבירות של אי ציות לתמרור ב-37 וכן נהיגה בקלות ראש, עבירות על תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה וסעיפים 38(2) ו-62(2) לפקודת התעבורה. היא התייצבה בבית המשפט לתעבורה בתל אביב וביקשה לדחות את הדיון על מנת שתוכל לבדוק את ייצוגה על ידי עורך דין. הדיון נדחה כמבוקש. המבקשת לא התייצבה להמשך הדיון ובית המשפט לתעבורה הרשיע אותה, בהעדרה, בעבירות בהן הואשמה והשית עליה קנס כספי, פסל את רישיונה לתקופה של שלושה חודשים וכן פסל על תנאי את רישיון הנהיגה שלה לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים (ת/ 17281/99 גזר דין מיום 02.05.02). בא כוחה הגיש בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשה לקיום הדיון בנוכחות הצדדים. טענתה הייתה כי בשל טעות משרדית לא נשלחה לבית המשפט לתעבורה הודעת ייצוג ואף לא הוגשה בקשה לדחיית מועד הדיון. הבקשה נדחתה ללא הנמקה (החלטה מיום 29.6.00). על החלטה זו הוגש ערעור בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרתו התבקש בית המשפט לבטל את פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ולהחזיר את הדיון אליו. לחילופין, התבקש בית המשפט להפחית מעונשה של המבקשת. במסגרת הודעת הערעור, לא נטען דבר בנוגע לקיום הדיון בבקשת ביטול פסק הדין בהעדר הצדדים. בית המשפט דחה את הערעור בנימוק כי טעותו של עורך דין רובצת לפתחו של הלקוח. המבקשת הוזמנה כחוק ועל כן הדיון בעניינה בהעדרה בבית המשפט לתעבורה התקיים כדין. מקובלת עלי עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה תקלה משרדית אינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון. כמו כן, מהתשתית העובדתית, כפי שזו הוצגה בבקשה לביטול פסק הדין וכן מהבקשה לקיים את הדיון בבקשה בנוכחות הצדדים, לא עלו נסיבות המצדיקות את זימונם וכן, ולא עלה חשש כי ייגרם למבקשת עיוות דין עקב אי ביטולו של פסק הדין. הבקשה לביטול פסק דין התמקדה בטיעון כי העדר ייצוגה של המבקשת נבעה מטעות משרדית, אולם אין במסגרתה טענות כשלהן לגופו של עניין בנוגע לנסיבות התאונה בהן הייתה המבקשת מעורבת. הבקשה אף לא נתמכה בתצהיר. תצהיר מטעם המבקשת הוגש רק במסגרת ההליך הנוכחי והוא כולל התייחסות לנסיבות העדרה של המבקשת מהדיון בבית המשפט לתעבורה בלבד. בעיקרי הטיעון שהוגשו בפנינו הוסיף בא כוחה של המבקשת וטען כי היא לא הוזהרה כדין, בעת שהופיעה לדיון הראשון אליו זומנה, שאם לא תופיע להמשך הדיון היא תישפט בהעדרה. טענה זו אינה מופיעה בבקשה לביטול פסק דין, והיא מופיעה לראשונה רק בהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי. לאור העובדה שטענה זו אינה מופיעה בבקשה לביטול פסק דין והעובדות הרלבנטיות לגביה אינן נתמכות בתצהיר, אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 14. לסיכום, הערעורים שבפנינו נדחים בזה. ברע"פ 4719/02, ברע"פ 4853/02 ורע"פ 9142/01 מבוטלות בזה ההחלטות לעיכוב ביצוע העונש. המשנה לנשיא הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, ו' בתשרי תשס"ד (2.10.2003). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט _________________________ /עכב העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01091420_E08.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il