ירון סנקר נ. משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 9141/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9141/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור העותר: ירון סנקר נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. פרקליטות מחוז תל אביב 3. משטרת ישראל 4. פרקליטות מחוז מרכז עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד אבי כהן בשם המשיבים: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס , עו"ד אורן פונו פסק-דין 1. העותר הינו נאשם בשני תיקים המתנהלים במקביל בבית המשפט המחוזי בתל אביב: תפ"ח 1070/04 (להלן – התיק הראשון) ותפ"ח 1119/04 (להלן – התיק השני). בעתירתו מבקש העותר, כי נורה למשיבים לקיים הבטחה שלטונית שאלו נתנו, כך לטענתו, לפיה דברים שמסר במהלך משא ומתן לקראת חתימת הסכם עד מדינה לא ישמשו כראיה נגדו וכנגד אחרים. עוד מבקש העותר, כי נוציא צו ביניים המורה על הפסקת ההליכים בתיק השני עד להכרעה בעתירה. 2. וזו התשתית העובדתית כפי שהיא עולה מהעתירה: ביום 15.3.04 נעצר העותר והחל להיחקר במשטרת ישראל, ימ"ר תל אביב. ביום 18.3.04 החל מתנהל בין העותר למשטרה משא ומתן לשם בירור האפשרות כי העותר יהיה עד מדינה. עם תחילת המשא ומתן אישרה פרקליטת מחוז תל אביב, כי הפרטים שימסור העותר במהלך המשא ומתן לא ישמשו כראיה נגדו. ביום 25.3.04 הודע לעותר על ידי רפ"ק יעקב גוב כי המשא ומתן עימו מופסק וכל מה שימסור מעתה עשוי לשמש כראיה נגדו. ביום 8.4.04 הוגש נגד העותר על ידי פרקליטות מחוז תל אביב כתב האישום במסגרת התיק הראשון. ביום 13.4.04 הועבר העותר לימ"ר מרכז, ושם החלו עימו שוב מגעים אודות האפשרות כי יהיה עד מדינה. ביום 15.4.04 הבטיחו לו חוקריו בימ"ר מרכז כי כל מה שיאמר במהלך המו"מ לא ישמש נגדו כראיה. ביום 23.6.04 הוגש כנגד העותר כתב האישום במסגרת התיק השני, הפעם על ידי פרקליטות מחוז מרכז. בגדר הדיונים בתיק השני ביקש העותר לקבל לידיו מסמכים שונים שהוצגו לו במהלך המשא ומתן הראשון שניהל. התברר, כי עקב הבטחת פרקליטות מחוז תל אביב לעותר, הוצאה תעודת חיסיון על מסמכים אלו. על מנת לאפשר את חשיפתם, ולאור דרישת פרקליטות מחוז תל אביב, הצהיר העותר בפני בית המשפט אשר דן בתיק הראשון כי הוא מסכים להסרת החיסיון. בהתאם לכך, הוצאה תעודת חיסיון מתוקנת והמסמכים הועמדו לרשות העותר. בשני התיקים, כך לטענת העותר, מבקשת כעת התביעה להשתמש בדברים שאמר העותר במהלך המשא ומתן, אם על ידי העדת עדים לגבי דברים אלו ואם על ידי הגשת אימרותיו המפלילות. כנגד כוונה זו הוגשה העתירה. התביעה תמכה בתיק הראשון את בקשתה בשני טעמים: הטעם הראשון הוא כי בהסכמת הנאשם להסרת החיסיון הוא ויתר על ההבטחה שהחומר לא ישמש כראיה נגדו. הטעם השני הוא שהנאשם ניהל משא ומתן שלא בתום לב ולכן אין להבטחה תוקף. יצוין, כי שאלת קבילותו של חומר הראיות הנזכר עומדת להכרעה במשפטי זוטא המתנהלים בשני התיקים התלויים נגד העותר. 3. לטענת העותר, קשורה התביעה בהבטחתה המנהלית שלא להשתמש נגדו בפרטים שמסר במהלך המשא ומתן עימו לקראת אפשרות של חתימת הסכם עד מדינה. העותר טוען, כי הסתמך על הבטחת הפרקליטות. העותר מכחיש את הטענה כי ניהל את המשא ומתן שלא בתום לב. כמו כן, חולק העותר על טענת התביעה כי ויתורו על החיסיון משמעותו גם ויתור על ההתחייבות שלא להשתמש בחומר. לא נעלם מעיני פרקליטי העותר כי דרך המלך להעלאת השגותיו היא בירור טענותיו בפני בית המשפט הדן בתיק, אם על דרך של קיום משפט זוטא ואם על דרך של העלאת הטענה בפני ההרכב. אלא שלגישת העותר הליך זה אינו מהווה סעד חלופי, שכן הוא לא יוכל לקבל בו את מלוא הסעד בו הוא חפץ. וכל זאת למה? העותר טוען, כי הובטח לו שהחומר שימסור במהלך המשא ומתן לא ישמש כראיה, במידה והמשא ומתן יכשל, לא נגדו ולא נגד אחרים. החלטת בית המשפט המחוזי שלא לקבל את ראיות התביעה בנוגע לדברים שמסר העותר במהלך המשא ומתן תמנע את השימוש בראיות הללו רק כלפיו. אכיפתה של ההבטחה במלואה אפשרית, לגישת העותר, רק בעזרת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק. 4. דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. כאמור, שאלת קבילותו של חומר הראיות שהעותר מבקש למנוע הצגתו בתיקים המתנהלים נגדו עומדת להכרעה בפני המותבים הדנים בהליכים הפליליים. החלטה בעניין קבילות ראיות היא החלטת ביניים. מטבע הדברים, ששאלת הקבילות מהווה חלק אינטגרלי מההליך המשפטי, בין אם הליך אזרחי ובין אם הליך פלילי. העותר לא הציג שום טיעון משכנע מדוע בית המשפט הגבוה לצדק צריך להתערב בהליך פלילי, שעה שזה מתנהל. המקום בו על העותר להעלות טענותיו הינו ההליך המתנהל נגדו ולא בית משפט זה (ראו למשל, בג"ץ 8800/05 ג'רייס בן איוב דוחא נ' בית משפט השלום בטבריה (לא פורסם) וכן בג"ץ 10134/01 אליאס בן אלברט דאלי נ' פרקליטות מחוז צפון (לא פורסם)). טענתו של העותר כי המדינה מפרה הבטחות שניתנו לו אינה בגדר מפתח הפותח את שערי בית המשפט הגבוה לצדק, שעה שניתן להעלות את הטענה ואף להכריע בה בהליך הפלילי. אף אם ניתן להציג את הטענה כמעין "הגנה מן הצדק", הרי מקומה בהליכים הפליליים המתנהלים נגד העותר (בג"ץ 5319/97 רומן קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נא (5) 67, 94-95). היה והערכאות הפליליות תידחנה את טענותיו של העותר והוא יורשע בסופו של יום, יוכל הוא כמובן להגיש ערעור ובגדרו לתקוף את החלטות הביניים שאינן לרוחו. 5. העותר מוסיף וטוען, כי הובטח לו שהדברים שמסר תוך כדי המשא ומתן שניהל לא ישמשו כנגדו ואף לא כנגד אחרים. לשיטתו, ראוי שבית המשפט הגבוה לצדק ימנע הפרת התחייבות בהקשר לשימוש בחומר נגד אחרים. על כך נאמר, כי אין העותר משמש כאפוטרופוס של האחרים. בכל מקרה, אותם אחרים יוכלו להעלות את הטענה בדבר הבטחה במשפטם שלהם. אם העותר יובא לעדות, לענין הדברים שמסר לגבי האחרים, ייתכן שהוא עצמו יוכל להעלות הטענה. בין כך ובין כך, קיימת מסגרת חלופית בגדרה ניתן להעלות את הטענות ועל כן אין יסוד להתערבותו של בית משפט זה. 6. העתירה נדחית איפוא על הסף. עימה נדחית גם הבקשה לצו ביניים. ניתן היום, י"ז בתשרי תשס"ו (20.10.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05091410_S05.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il