פלוני נ. הנהלת בתי הדין

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9140/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ר' רונן העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. הנהלת בתי הדין 2. מנכ"ל בתי הדין הרב אליהו בן דהן שליט"א 3. משה מיטלמן – טוען רבני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה בשם המשיבים 2-1: עו"ד ערין ספדי בשם המשיב 3: עו"ד בר יהודה פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטתו של המשיב 2, מנהל בתי הדין הרבניים הרב אליהו דהן (להלן: מנהל בתי הדין), שלא להגיש קובלנה משמעתית נגד המשיב 3, המשמש כטוען רבני (להלן: הטוען הרבני), בגין התבטאויותיו כלפי העותרת, וחלף זאת להסתפק בהתנצלותו בפניה תוך רישום הערה והתראה בתיקו האישי. רקע והשתלשלות העניינים ברקע העתירה דנן עומדת תביעת גירושין שהוגשה על ידי העותרת לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין), והתנהלה בפניו בין השנים 2019-2017, אשר במסגרתה ייצג הטוען הרבני את בעלה לשעבר של העותרת. במסגרת הליכי תביעת הגירושין, התבטא הטוען הרבני כלפי העותרת מספר פעמים בצורה שנטען כי היא פוגענית ולא נאותה. בשל כך, הגישה העותרת לאורך השנים שלוש תלונות נגדו למשיבה 1, הנהלת בתי הדין הרבניים (להלן: הנהלת בתי הדין), ולייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים: התלונה הראשונה, שהוגשה ביום 22.1.2017, נסובה על התבטאות הטוען הרבני באחד מן הדיונים בבית הדין אשר התייחסה לעותרת כאישה כבדת משקל אשר אף "מנוף" לא מסוגל להרימה (להלן: התלונה הראשונה); התלונה השנייה, מיום 13.2.2018, חזרה בחלקה על התלונה הראשונה ובחלקה האחר הלינה על התנהלותו הכללית של הטוען הרבני בהליך תביעת הגירושין; והתלונה השלישית, מיום 12.9.2019, קבלה על התבטאויותיו בכתב של הטוען הרבני כלפי העותרת באחד מכתבי בית-הדין שהגיש, אשר אין לנו אלא להביאם כפי שנכתבו במקורם: "[]ניירות אלו הספוגים ברפש (כמעט אמרתי בהפרשותיה [של העותרת]) [...] אין ספק כי לו היה מודע לקיומה של אשפה מצחינה זו, לא היה נזקק, ולו להעיף מבט, בבקשה כלשהי מטעמה"; "כלום ניתן לקבל טענה שכזו, [...] על סמך הבל פה של עבריינית שמתיזה שפריצים חומים לכל עבר, ושכל נייר היוצא מידה מדיף צחנה של שופכין?" (ראו נספח 4 לעתירה, בסעיפים 5 ו-6, בהתאמה). לאחר הגשת התלונה הראשונה, ביום 11.5.2017 קבע סגן היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים (שכיהן כיועץ המשפטי בפועל) כי התבטאותו של הטוען הרבני הייתה אומנם לא ראויה, אך אין בכך בלבד כדי להעמידו לדין משמעתי. לצד זאת, צוין כי אם בעתיד יוגשו נגד הטוען הרבני תלונות נוספות תיבחן העמדתו לדין גם בגין תלונה זו. משהגישה העותרת את שתי התלונות הנוספות, החליט מנהל בתי הדין הרבניים דאז, הרב דוד מלכא (להלן: מנהל בתי הדין דאז), להעביר את התלונות לוועדה בייעוץ המשפטי לבתי הדין הרבניים אשר תיבחן את העמדת הטוען הרבני לדין משמעתי (להלן: הוועדה). בהמשך לכך, ביום 15.1.2020, המליצה הוועדה על הגשת קובלנה נגד הטוען הרבני לבית הדין המשמעתי (להלן: הקובלנה) וכן לגזור עליו עונש של נזיפה והשעיה על-תנאי של 3 חודשים למשך 24 חודשים על כל אמירה או התבטאות החורגים מהניסוח הראוי והמותר לטוענים רבניים, וזאת בגין הפרה, לכאורה, של מספר הוראות מתקנות הטוענים הרבניים, התשס"א-2001 (להלן: תקנות הטוענים הרבניים או התקנות) וכמה מכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. לצד עבודת הוועדה, ביום 12.1.2020 ערך מנהל בתי הדין דאז שימוע לטוען הרבני, אשר בסופו הוסכם כי האחרון ישלח לעותרת מכתב התנצלות ובכפוף לכך תישקל סגירת תיק התלונה ללא הגשת קובלנה. מכתבי ההתנצלות אשר שלח הטוען הרבני בעקבות השימוע נמצאו כלא מספקים, תחילה כי הם לא נשלחו ישירות לעותרת ולאחר מכן מכיוון שהשתמע מהם כי נכתבו "מפני הכרח חיצוני" ובהינתן שכללו הטחת אשמה כלפי העותרת (ראו מכתב מנהל בתי הדין דאז לטוען הרבני מיום 11.6.2020). על כן, ומשלא נשלח מכתב התנצלות אשר עמד בדרישות מנהל בתי הדין דאז, החליט הלה ביום 28.10.2020 על העברת עניינו של הטוען הרבני לטיפול ועדת המשמעת של הטוענים הרבניים. לאחר עיכוב של יותר משנתיים, אשר לפי הנהלת בתי הדין נגרם, בין השאר, עקב חילופי גברי בתפקיד מנהל בתי הדין ובהרכב בית הדין המשמעתי, יצרה לשכת מנהל בתי הדין קשר עם הטוען הרבני והבהירה לו את כוונתה להגיש את הקובלנה נגדו. בעקבות פנייה זו, שלח הטוען הרבני ביום 17.4.2023 מכתב התנצלות נוסף לעותרת, אשר כלל הפעם אמירות ברורות: "הריני להביע בפנייך את התנצלותי הכנה מעומק הלב בגין התבטאויות לא ראויות שנאמרו בע"פ ונכתבו כלפייך בכתבי בית הדין ... לא היה מקום להתבטאויות אלו, ואני מיצר ומתנצל בכל ליבי על הדברים שנאמרו ונכתבו על ידי" [כך במקור]. בעקבות מכתב התנצלות זה, אשר עמד בתנאים שנקבעו על ידי מנהל בתי הדין דאז, החליט מנהל בתי הדין ביום 8.5.2023 שלא להגיש את הקובלנה נגד הטוען הרבני, וחלף זאת להסתפק ברישום הערה והתראה בתיקו האישי – אשר יילקחו בחשבון במסגרת החלטות עתידיות ככל שיוגשו נגדו תלונות נוספות (להלן: ההחלטה). בעקבות מתן ההחלטה, הגישה העותרת למנהל בתי הדין מספר פניות, במסגרתן ביקשה לשקול בשנית את ההחלטה. לאחר שפניותיה נענו בשלילה, הוגשה העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירתה, מלינה העותרת על ההחלטה, כמו גם על התנהלות הנהלת בתי הדין שקדמה לה, וטוענת כי היה על מנהל בתי הדין לממש את סמכותו לפי סעיף 26 לתקנות הטוענים הרבניים, ולהגיש את הקובלנה נגד הטוען הרבני. לטענתה, המכתב האחרון ששלח הטוען הרבני אינו שונה במהותו מהמכתבים הקודמים ששלח, אשר נדחו על ידי מנהל בתי הדין דאז, וכי אין בו כדי להוות סעד הולם בנסיבות העניין. מנגד, בתגובה המקדמית לעתירה מטעם הנהלת בתי הדין ומנהל בתי הדין, נטען כי שיקול הדעת שמקנות התקנות למנהל בתי הדין בהגשת קובלנה נגד טוען רבני הוא רחב ביותר. בהתאם לכך, נטען כי בית משפט זה ייטה שלא להתערב בהחלטות כגון דא, בדומה להחלטות של גופים אחרים שבסמכותם להעמיד לדין משמעתי, אלא במקרים קיצוניים ביותר. לגופה של החלטה, עמדת הנהלת בתי הדין ומנהלם היא כי יש בהחלטה ובהליכים שקדמו לה "כדי לתת מענה במישור המשמעתי לתלונות נגד [הטוען הרבני]" (סעיף 36 לתגובתם המקדמית), ולכל הפחות אין היא מגלה חוסר סבירות קיצונית המצדיקה התערבות בה, וזאת מבלי להפחית מחומרתן של התבטאויותיו של הטוען הרבני. על כן, סבורים הנהלת בתי הדין ומנהל בתי הדין כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בהחלטה. במסגרת תגובתו המקדמית לעתירה, התמקד הטוען הרבני בהתנהגות העותרת כלפי כלל הגורמים המעורבים בתביעת הגירושין בעניינה, וכלפיו בפרט, תוך שהוא טוען כי היא "ניאצה וגידפה" אותו בהזדמנויות שונות אשר הביאו להתלהטות הרוחות ועל רקע זה "בעידנא דריתחא, השתלח [] בעותרת – כשהוא עושה שימוש בעולם המושגים שהופנה כלפיו באותם ימים – בדרך לא ראויה שהוא התחרט עליה והתנצל עליה" (סעיף 13(ה) לתגובתו המקדמית; ההדגשה במקור). לטענת הטוען הרבני, העותרת נמנעה מלשתף את בית המשפט בכך, ועל כן, יש לדחות את העתירה על הסף בשל העלמת עובדות רלוונטיות מבית המשפט ובשל חוסר ניקיון כפיים, ולצד זאת גם בשל השיהוי שבהגשת העתירה. לגופו של עניין, הטוען הרבני סבור כי ההחלטה שלא להגיש קובלנה נגדו נמצאת במסגרת שיקול הדעת הרחב המסור למנהל בתי הדין, כאשר לטענתו לא נפלו בהחלטה פגמים חמורים המצדיקים התערבות בה. זאת, לשיטת הטוען הרבני, בפרט לאור התנהלות העותרת – אשר נלקחה בחשבון במסגרת ההחלטה. כמו כן, נטען כי אל העותרת נשלחו מספר מכתבי התנצלות מתוקנים, כאשר האחרון שבהם נשלח באוקטובר 2020, אך הם לא הגיעו ליעדם וזאת מבלי ידיעתו. על כן, ובעקבות הודעת מנהל בתי הדין כי בכוונתו להעמיד את הטוען הרבני לדין משמעתי, שלח מחדש את מכתב ההתנצלות המתוקן לעותרת במועד שבו נשלח. דיון והכרעה בפתח הדברים, נבקש להוקיע את התבטאויות הטוען הרבני כלפי העותרת – התבטאויות מזעזעות וסרות טעם, הראויות לכל גינוי. יש להצר על כך שהתבטאויות אלו הובעו, בעל-פה ובכתב, בכלל, ועל ידי גורם מייצג בפני ערכאה שיפוטית במדינת ישראל בפרט. אכן, על דברי בלע שכאלה יש לומר כי הם מעידים על דּוֹבְרָם, ועליו בלבד.   מבלי להפחית מהאמור, דינה של עתירה זו, המופנית כלפי החלטת מנהל בתי הדין שלא להמשיך בהליכים המשמעתיים נגד הטוען הרבני, להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה ייטה שלא להתערב בהחלטות בגין העמדה – או היעדר העמדה – לדין משמעתי, אלא במקרים חריגים ביותר, כגון שנשקלו שיקולים פסולים, כאשר ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני או כשנפל פגם אחר בהחלטה היורד לשורש העניין (ראו בג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' שרת המשפטים, פסקה 24 (21.9.2020). וראו גם בג"ץ 3685/16 לשם נ' לשכת עורכי הדין הארצית בישראל, פסקה 2 (30.8.2016); בג"ץ 639/24 גוסיי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות מינהל הסיעוד, פסקה 5 (7.7.2024)). עם כל ההבנה לעמדתה של העותרת, לא מצאנו כי המקרה דנן נופל לגדר החריגים האמורים. בענייננו, יש לבחון את ההחלטה במסגרת מכלול הנסיבות ולאור השתלשלות ההליך כולו. בכלל זאת, יש לזכור, כי נפתח בעניינו של הטוען הרבני הליך בירור – תחילה בפני סגן היועץ המשפטי לבתי הדין ולבסוף בפני ועדה משמעתית; כי הוא הוזמן לשימוע בפני מנהל בתי הדין דאז; והוקפד כי מכתב ההתנצלות שיישלח מטעמו לעותרת יהיה ראוי ומוחלט – וכתוצאה מכך אף נדחו שני מכתבי התנצלות ששיגר הלה טרם נשלח מכתב ההתנצלות האחרון. כל זאת, מתוך הבעת הסתייגות חד משמעית מצד מנהלי בתי הדין, הנוכחי וקודמו, מן ההתבטאויות הקשות של הטוען הרבני. כמו כן, ההחלטה אומנם קובעת כי לא תוגש קובלנה נגד הטוען הרבני, אך לצד מכתב ההתנצלות שנשלח לעותרת יש בה רכיב מסוים של ענישה משמעתית, שכן היא מורה על רישום הערה והתראה בתיקו האישי של הטוען הרבני, אשר יילקחו בחשבון ככל שתוגש בעתיד תלונה נוספת נגדו. בנוסף, ראוי לציין כי ההחלטה לקחה בחשבון את מכלול ההיבטים של המקרה. על רקע כל אלו, ובשים לב לזמן שחלף, אנו סבורים כי ההחלטה אינה מגלה פגם היורד לשורשו של עניין או לוקה בחוסר סבירות קיצונית. הצעדים המשמעתיים שננקטו כלפי הטוען הרבני, הבאים לידי ביטוי בהחלטה – השימוע שנערך לו; מכתב ההתנצלות שהוא חויב לשלוח; ורישום הערה והתראה בתיקו האישי – מהווים אומנם ענישה ברף הנמוך, ואף ייתכן שראוי ונכון היה להחמיר בה בנסיבות העניין. ברם, אין הם חורגים מגדרי שיקול הדעת הנתון למנהל בתי הדין בהחלטות מסוג זה. לפיכך, על אף שאנו מבינים לליבה של העותרת ומצרים על הפגיעה שנגרמה לה, העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בהחלטה. נדגיש עם זאת כי שיקול מרכזי בהחלטתנו הוא התקווה כי הטוען הרבני הפיק מהפרשה את הלקח המתחייב, וכי ימנע מהתבטאויות בלתי נאותות בעתיד. ככל שתקווה זו תתבדה, יהיה מקום למצות עמו את הדין, שכן גם לנכונות לגלות סלחנות כלפי אמירות פוגעניות חייבים לשים גבולות – בוודאי כשמדובר במי שמחויב לא רק בכללי הנימוס והכבוד ההדדי שבין בני אדם, אלא גם בכללי האתיקה המקצועית המחייבים את המייצגים בערכאות שיפוטיות (וראו תקנה 15(ג) לתקנות הטוענים הרבניים). העתירה נדחית איפוא. בנסיבות המקרה, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות. ניתן היום, י' אב תשפ"ד (14 אוגוסט 2024). יצחק עמית שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת