אורלי פיסטול נ. עוזרי שמעון

6 1 בבית המשפט העליון רע"א 9138/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: אורלי פיסטול נ ג ד המשיבים: 1. עוזרי שמעון 2. עו"ד ארז חבר - נאמן 3. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.12.2020, בפש"ר 570-96, שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' גרוסמן בשם המבקשת: עו"ד שחר בוטון בשם המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד אסף ברקוביץ' פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.12.2020, בפש"ר 570/96 (השופטת נ' גרוסמן). במהלך שנת 1996, לאחר שנקלע לחובות כספיים, פנה המשיב 1 – שמעון עוזרי – לבית המשפט המחוזי וביקש שיוכרז כפושט רגל. ביום 1.4.1997 ניתן צו כינוס לנכסיו, מונה עליהם נאמן, וההליכים המשפטיים עוכבו. בניסיון להגדיל את קופת הנשייה, הגיש הנאמן תביעה לבית המשפט לענייני משפחה נגד המבקשת, אורלי פיסטול, שבינה לבין עוזרי התקיימה מערכת יחסים זוגית, בתקופה שבה נוצרו החובות (תמ"ש 17854/06). הנאמן ביקש, כי ינתן סעד הצהרתי שלפיו עוזרי שותף במחצית מהזכויות על נכסים הרשומים על שם פיסטול (לפי רשימה שהרכיב הנאמן), מתקופת חייהם המשותפת, מכוח הלכת השיתוף. לאחר שבחן את מכלול הנסיבות, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי פיסטול ועוזרי היו ידועים בציבור, ובשל כך חלה על תקופת חייהם המשותפת – הלכת השיתוף. נקבע, כי עוזרי שותף במחצית מזכויותיה של פיסטול, בכמה מן הנכסים הרשומים על שמה, בהתאם לרשימה שהרכיב הנאמן. בכלל אותם נכסים, כספים המצויים בכספת הרשומה על שם פיסטול, בסניף בנק. כעולה מפסק הדין, לא בכדי דק הנאמן ברשימתו, והתייחס לכספים שבכספת דווקא, ולא לכל תכולתה. כפי שנקבע בפסק הדין, את טענותיו בהקשר זה ביסס הנאמן על דברים שנאמרו מפי הצדדים בדיון בבקשה למתן צו הגנה, אשר מהם ניתן ללמוד כי הצדדים ראו את הכספים שבכספת – להבדיל מכלל תכולתה – כמשותפים. כך נקבע לעניין זה בפסק הדין: "הכספת – בהמשך לאמור לעיל, הריני קובעת כך [קיומו של שיתוף – נ' ס'] גם לעניין הכספים המופקדים בכספת 1806 בבנק הפועלים סניף 600 בת"א, אשר על שם האישה. אמנם, הצדדים נחלקו עובדתית, אם מופקדים בה מאות אלפי דולרים, כטענת האיש, או יתרה כספית נמוכה מאוד, כטענת האישה, ברם אין בכך כדי לשלול השיתוף. הוכח כי הכספת כבר נפתחה במהלך החיים המשותפים, והצדדים הוציאו משם כספים במזומן. שני הצדדים הודו בכך, במסגרת הדיון בבית המשפט בבקשה לצו הגנה. האישה הודתה כי: 'לפני שנה היינו אצל אמי, הוצאתי את כל הכסף מהכספת ושמת[י] אותו בקופסאות קרטון בעליית הגג של אמי [...]. נכון שסיכמנו באותו היום שאנו מחלקים את הכסף. [...] היה ויכוח על כסף והכסף שהוצאתי מהכספת אתה באת אלי כדי להגן עלי, היה שם 40,000 ₪, הוצאנו זאת יחד והחבאנו [...]' האיש בחקירתו הנגדית הודה כי חילקו את הכספים שהוחבאו בקופסאות נעליים בעליית הגג בבית אם הנתבעת: 'אנחנו היינו באותו יום אצל אמא שלה בבית, אבא שלה אמרה לי שהיא מחביאה כספים בעליית הגג בקופסאות נעליים. באותו היום היה ריב גדול, הלכתי לעליית הגג, באמת היה שם כסף מזומן, שיקים, חילקנו את השיקים ואת המזומן חצי חצי ויצאתי משם.' על כן, הכספים בכספת למועד הקרע, שייכים לשני בני הזוג בחלקים שווים" [ההדגשות אינן במקור – נ' ס']. אמנם, בשולי פסק הדין, בשורת הסיכום, צוין כי תוצאת הדברים היא שבני הזוג שותפים בנכסים שונים, ובהם "כספת 1806 בבנק הפועלים סניף 600 בת"א", ללא הבחנה בין כספים לבין תכולה; ברם, אין מקום להוציא דברים מהקשרם הכולל, ולהתעלם מהדברים הברורים והמפורטים המצויים בחלק ההכרעה שבפסק הדין. קריאה מושכלת תלמדנו, כי שורת הסיכום היא מסקנה תמציתית של אשר נאמר קודם לכן, ואין בה כדי לגרוע ממנו או להוסיף עליו. פיסטול סירבה להשלים עם תוצאת פסק הדין, ופנתה בערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. לטענתה, לא היה מקום להחיל על נסיבות חייה המשותפים עם עוזרי, את הלכת השיתוף (עמ"ש 21929-02-14). הערעור – התקבל ברובו. נפסק, כי לא עלה בידי הנאמן להרים את הנטל להוכיח, כי מערכת היחסים הזוגית שקיימו השניים מגבשת את הלכת השיתוף. לצד זאת, לאחר שנבחנו כלל הנסיבות, נקבע כי הכספים שבכספת הם נכס שהיתה לגביו כוונת שיתוף ספציפית, ועל כן, החלטת בית המשפט לענייני משפחה לגביהם, תעמוד על כנה. כלשון פסק הדין: "לא מצאתי בעובדה שמסגרת צו הגנה הסכימו הצדדים על חלוקת הכסף שבכספת ביניהם משום הוכחה לתחולת חזקת השיתוף, וההסכמה אינה מלמדת אלא על שיתוף ספציפי בנכס ספציפי. על כן כאמור בעניין הכספת אני מקבלת את קביעת בית המשפט קמא" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). גם כאן, בשורת הסיכום נכתב, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בטל, "למעט לעניין השיתוף בכספת", ללא אמירה מפורשת כי השיתוף האמור נוגע לכספים בלבד; עם זאת, המשמעות – ברורה. אחר הדברים האלה, פנה הנאמן לבנק ולפיסטול, בניסיון לתאם מועד לפתיחת הכספת. התברר כי ארוכה הדרך, שנה ויותר נמשכו המגעים, עד שלבסוף סוכם כי הכספת תיפתח ביום 29.10.2018. במועד זה, התייצבו בסניף הבנק ב"כ הנאמן, ופיסטול בלוויית בא-כוחה. הכספת נפתחה, ולעיני הנוכחים נגלו מעטפה ובה 7,100 ₪ במזומן, וכן 35 תכשיטים שונים, שאוחסנו בנרתיקים (13 צמידים, 11 טבעות, 6 תליונים, 4 שרשראות ושעון). לאחר שהכסף הוחזר למעטפתו, והתכשיטים לנרתיקיהם, נטלה פיסטול את השלל כולו, והכניסה אותו לתוך תיקה. ב"כ הנאמן, כמו גם ב"כ של פיסטול, הפצירו בה להוציא את הפריטים מתיקה, ולבסוף הוציאה פיסטול את מעטפת הכסף לבדה, ומסרה אותה לב"כ הנאמן. הנ"ל לא הסתפק בכך, והבהיר לפיסטול כי "בהתאם להחלטה בתיק העמ"ש, מחצית תכולת הכספת שייכת לקופת הפשט"ר, ועל כן ב"כ הנאמן ייקח לידיו את תכולת הכספת, על מנת שתיערך חוות דעת שמאית לתכשיטים אשר לפיה יוחלט על אופן חלוקת תכולת הכסף" (פסקה 16 לתגובת הנאמן). באותו שלב, עזב בא-כוחה של פיסטול את המקום. בהמשך, ספר ב"כ הנאמן את הכסף שבמעטפה, וכאמור מצא בה 7,100 ₪ במזומן. פיסטול אישרה בחתימתה כי הכספים נלקחו על-ידי הנאמן, וישמרו במשרדו. או אז, ביקש ב"כ הנאמן מפיסטול להוציא גם את התכשיטים מתיקה, אך "על אף ניסיונותיו הרבים של ב"כ הנאמן להסביר למבקשת כי על תכולת הכספת חלה חזקת שיתוף, וכי הוסכם כי מחצית מתכולת הכספת שייכת לקופת פשיטת הרגל, סירבה המבקשת בכל תוקף להוצאת התכשיטים מתיקה ואף דרשה נחרצות לצאת מחדר הכספות" (פסקה 20 לתגובת הנאמן). בראותו זאת, ביקש ב"כ הנאמן מפיסטול לאפשר לו, לכל הפחות, לצלם את התכשיטים, ולאחר שעשה כן, עזבו השניים את סניף הבנק; זה וצילומיו עמו, זו ותכשיטיה עמה. בהמשך, אגב התכתבות שקיים הנאמן עם פיסטול, בניסיון להביא למסירת התכשיטים, טענה פיסטול כי הללו נגנבו מביתה. בראותו כי ישועה לא תצמח מהמשך ההידברות, פנה הנאמן לבית המשפט של פירוק, וביקש לחייב את פיסטול להשליש לידי קופת הנשייה סך של 35,000 ₪, לפי תחשיב של 1,000 ₪ לכל תכשיט, על דרך האומדנה. בית המשפט של פירוק קבע כי הצדדים ינסו להגיע להסכמות ביניהם, אך לאחר כשנה שבה לא חלה התקדמות, הכריע בדבר, ופסק כי פיסטול תשלם לקופת הנשייה סך של 17,500 ₪; מחצית מן הסכום שדרש הנאמן. נקבע כי פיסטול נטלה את התכשיטים מהכספת, על אף שחלה על תכולתה חזקת השיתוף, בהתאם לפסק דין חלוט, והיא שגרמה במעשיה לנזק הראייתי, ולהעדר האפשרות לאמוד כיום את שווים. על כן, אין מנוס מלחייב אותה בשיפוי קופת הנשייה על דרך האומדנה, אך מתוך זהירות, יהא זה על הצד הנמוך. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. פיסטול טוענת כי בתכשיטים ישנים שאותם ירשה מאמה המנוחה עסקינן, וכי על חלקם אף נחקקו מילים המעידות על השתייכותם לה. לדברי פיסטול, ערכם – סנטימנטלי ונוסטלגי בלבד; שווים – מועט ביותר. עוד טוענת פיסטול, כי לא היה מקום לקבוע אומדנה ללא תימוכין כלשהם, ולכל הפחות, היה על הנאמן להציג הערכת שווי, על בסיס הצילומים שבידיו. כמו כן נטען, כי לאורך שנים שילמה פיסטול לבדה דמי שימוש שנתיים בכספת, הגם שנקבע כי היא משותפת, ועל כן, נדרש לקזז סכום זה מהכספים המגיעים לקופת הנשייה. בנוסף, נדרש לקזז גם את מחצית הכספים במזומן שנמצאו בכספת, מהסכום שנפסק. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, ובנספחים שצורפו לה, ביקשתי מהצדדים להגיש תגובתם לבקשה. במסגרת זו, נתבקשו הצדדים להתייחס גם לשאלה: מדוע חל שיתוף גם על מחצית משווי התכשיטים שבכספת, הגם שמפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ומפסק הדין של בית המשפט שלערעור, עולה כי השיתוף יחול על הכספים שבכספת, ולא על כל תכולתה. הנאמן הגיש תגובתו, ובה טען כי דין הבקשה להידחות. לדבריו, פיסטול נמנעה מלציין כי נטלה את התכשיטים באופן חד-צדדי, ובהמשך נעלמו מביתה. ברי כי התנהלותה זו, היא שהביאה על ראשה אותו נזק ראייתי, שבגינו מעוררת היא עתה טענות מטענות שונות. אין לה לפיסטול להלין, אלא על עצמה. בפרט, מקום שבו בית המשפט של פירוק הלך כברת דרך משמעותית לקראתה, וקבע כי עליה לשלם לקופת הנשייה רק את מחצית הסכום שהתבקש. עוד נטען, שאין לקבל את הטענה כי שווי התכשיטים פעוט ביותר. לו היה כן, לא היתה פיסטול טורחת לשמרם בכספת. בהתייחס לטענה בדבר קיזוז דמי שימוש שנתיים, טען הנאמן כי היה על פיסטול לבקש זאת מבית המשפט של פירוק, ולא להעלותה לראשונה בבית משפט זה, במסגרת בקשת רשות ערעור. אחר זאת, פנה הנאמן להתייחס לשאלת היקף השיתוף שנקבע לגבי תכולת הכספת. תחילה נטען, כי על פי שיטת משפטנו, על הדיון המשפטי להצטמצם לטענות שהעלו הצדדים, ולא מעבר לכך. לגוף הדברים, הפנה הנאמן למקומות שבהם הוזכר בפסקי הדין שיתוף בכספת באופן כללי, מבלי לנקוב במילה 'כספים'. בנוסף נטען, כי עד למועד פתיחת הכספת, לא יכול היה הנאמן לדעת מה תכולתה. העדר האינפורמציה, הוא שהביא אפוא את בית המשפט והנאמן לעשות שימוש במילה 'כספים', שכן לרוב, ניתן להניח כי זו התכולה שתימצא בכספת. על כן, אין לייחס לשימוש במילה זו משקל מהותי. לעומת זאת, ב"כ הכנ"ר טען כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט של פירוק, ועל כן, דין הבקשה להתקבל. לדעת הכנ"ר, קביעות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט שלערעור, מתייחסות לכספים שבכספת בלבד; לא לכל תכולתה. גם מקום שבו הוזכרה תכולת הכספת, ללא אמירה ספציפית לגבי הכספים, ברי כי הכוונה היא רק לכספים שבה. זאת בשים לב לתמונה בכללותה, כעולה מקריאת פסקי הדין. לאחר שעיינתי במכלול החומר, בבקשת רשות הערעור מזה, ובתגובות המשיבים מזה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) (תקנות אלה חלות עדיין על בקשה זו, נוכח מועד הגשתה), לקבל את הבקשה, ולדון בה כבערעור. בהמשך לכך, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שהחלטת בית המשפט של פירוק, תבוטל. אמנם, הערעור מתקבל, אך לא מנימוקיו. במקרה זה, מטעמים של עשיית צדק ראיתי לקבוע, כעולה בבירור מפסקי הדין שניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט שלערעור, כי השיתוף הספציפי שנקבע לגבי הכספת, מתייחס לכספים בלבד; לא לכל תכולתה. כמפורט לעיל, ובשונה מהנטען עתה על-ידי הנאמן, עיון מושכל בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מלמדנו, כי לא בכדי דרש הנאמן כי יקבע שיתוף ב"כספים בכספת 1806 הרשומה ע"ש האישה" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). דומה כי הדבר נעשה, נוכח דברי פיסטול ועוזרי במסגרת הדיון בבקשה לצו הגנה, שמהם עולה בבירור כוונה לשיתוף ספציפי בכספים שבכספת, לא בכל תכולתה. ואכן, מכוח ראיות אלה שהובאו לפניו, דייק בית המשפט לענייני משפחה וקבע כך: "הריני קובעת כך [קיומו של שיתוף – נ' ס'] גם לעניין הכספים המופקדים בכספת 1806 בבנק הפועלים סניף 600 בת"א, אשר על שם האישה" (ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). נוכח הראיות הקיימות, לגבי כוונה לשיתוף ספציפי בכספים, הגיע גם בית המשפט שלערעור למסקנה כי נכס זה, משותף הוא, הגם שקבע כי לא חלה הלכת השיתוף. כלשונו: "לא מצאתי בעובדה שמסגרת צו הגנה הסכימו הצדדים על חלוקת הכסף שבכספת ביניהם משום הוכחה לתחולת חזקת השיתוף, וההסכמה אינה מלמדת אלא על שיתוף ספציפי בנכס ספציפי. על כן כאמור בעניין הכספת אני מקבלת את קביעת בית המשפט קמא" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). אמנם כן, בסיכום פסקי הדין נכתבו המילים 'תכולת הכספת', אך דעת לנבון נקל, כי אין מדובר אלא באזכור תמציתי של האמור לפני כן. אין בכך כדי לגרוע מפירוט הדברים שקדם לו. אשר על כן, משנמצא כי הורתה ולידתה של החלטת בית המשפט של פירוק, בפרשנות שגויה של פסקי הדין האמורים, לעניין היקף השיתוף בכספת – דינה להתבטל. הגם שפיסטול לא העלתה טענה זו מיוזמתה, "אין כל רע בכך שבית-המשפט ינהג לפי הכלל של 'את פתח לו' כשנראה לו כי הדבר צודק מבחינת הענין העומד לדיון בפניו" (ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בע"מ נ' זמל, פ"ד כ(4) 226 (1966); מדברי השופט צ' ברנזון). ואכן, תקנה 415 לתקנות קובעת, כי "בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט לפי תקנה זו". אמנם, אף שמקובל לומר כי סמכות זו, ראוי שתופעל במידה ובמשורה, אין משמעות הדבר כי הסמכות אינה קיימת. עניין זה נכון בפרט שעה שעסקינן, על פני הדברים, בבעל דין המוגבל ביכולותיו הכלכליות, ומולו בעל דין שיכולותיו משופרות (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 340-337 (מהדורה שלישית, 2012)). עוד אוסיף, כי בנסיבות ענייננו קיימת הצדקה נוספת להפעלת הסמכות, שכן מדובר בנימוק הנוגע לקריאה נכונה ומתבקשת של פסקי דין חלוטים קודמים. דומה כי הדברים הללו נכונים ביתר שאת על-פי תקנות סדר האזרחי התשע"ט-2018, שנכנסו לתוקף אך לאחרונה. כך, תקנה 1 קובעת כי מטרת התקנות, בין היתר, הן "למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". תקנה 2 קובעת, כי "הליך שיפוטי ראוי והוגן מתקיים במערכת שיפוטית [ה]מקיימת דיון לפי כללי הצדק הטבעי". תקנה 3(א) קובעת, כי "בית המשפט אחראי על ניהול ההליך השיפוטי לשם הגשמת המטרות שביסוד תקנות אלה; לשם כך עליו ליזום, אם נדרש, ולהחליט כל החלטה לפי תקנות אלה במטרה לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן". תקנת משנה (ב) מוסיפה וקובעת, כי "חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). מכל אלה עולה, כי מקום שבו רואה בית המשפט, בדרכו לחקר האמת, ובחתירתו לתוצאה נכונה, כי נדרש הוא להעלות טענה מסוימת מיזמתו, מוטל עליו לעשות כן, כדי לקדם הליך ראוי והוגן. חובה דומה מוטלת גם על בעלי הדין שלפניו, הנדרשים לסייע בידו להגשים את תכלית התקנות; "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). ואכן, מחוקק המשנה לא הסתפק בקביעת מטרות בלבד, והוסיף והסמיך את בית המשפט לעשות כן, במסגרת תקנה ספציפית, היא תקנה 176 לתקנות החדשות. לפי תקנת משנה (א) לתקנה זו, "בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל עניין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך לרבות בעניין שהוכרע לפי תקנה 33(ד) אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה". אמנם, סמכות זו לא יֵעשה בה שימוש כעניין שבשגרה, והיא שמורה למצבים חריגים ולנסיבות המתאימות, דוגמת זה שנקרה לפנינו: "פעמים שאין אתה מתעלם מהם" (בבלי, ברכות יט, ב). אשר על כן, הערעור מתקבל בזאת; החלטת בית המשפט של פירוק מבוטלת. בנסיבות העניין, ישא הנאמן בהוצאות פיסטול בסך של 2,500 ₪. ניתן היום, ‏כ"ה בשבט התשפ"א (‏7.2.2021). ש ו פ ט _________________________ 20091380_O02.docx פג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1