אנה אוסיפובה נ. מנחם גלעד קלישטיין

פסק-דין בתיק ע"א 9137/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9137/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערת: אנה אוסיפובה נ ג ד המשיב: מנחם גלעד קלישטיין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 2379/01 מיום 18.09.2007 שניתן על ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי התשס"ט (23.10.08) בשם המערערת: עו"ד משה גוטסמן בשם המשיב: עו"ד רון ברק פסק-דין השופטת א' חיות: בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון) מיום 18.9.2007 בת.א. 2379/01 ובת.א. 37324/04, לפיו חויבה המערערת לשלם למשיב סכומים שונים בגין דירה ורכב שהבעלות בהם עמדה במוקד המחלוקת ביניהם. העובדות הצריכות לעניין 1. הסכסוך נשוא ההליכים שבכאן נוגע לזכויות בדירת פנטהאוז ברחוב בר לב 176 (גוש 7242, חלקה 86) בתל אביב (להלן: הדירה) וברכב אאודי A3 מספר רישוי 80-482-18 (להלן: הרכב), שנרשמו שניהם על שמה של המערערת. ברקע הדברים עומדים יחסים רומנטיים בין המערערת למשיב אשר בעבר התגוררו יחד בדירה וכן הסכם הלוואה עליו חתמו השניים ביום 1.8.2000 ובו אישרה המערערת כי המשיב הלווה לה סך של 1,200,000 שקלים לצורך רכישת הדירה ותכולתה (להלן: הסכם ההלוואה). בראשית שנת 2001, עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, המערערת עזבה את הדירה והמשיב נותר להתגורר בה לבדו. המערערת אף הגישה נגד המשיב באותו שלב תלונה על אונס, אשר נסגרה מחוסר אשמה. במהלך חודש ספטמבר 2001 נטלה המערערת את הרכב לשימושה הבלעדי ומכרה אותו כשנתיים לאחר מכן תמורת 80,000 שקלים. ביום 14.10.2001 הגיש המשיב נגד המערערת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו זכויות הבעלות וכל זכות אחרת בדירה הן שלו וכן למתן צו לאכיפתן של זכויות אלה. לחלופין ביקש המשיב לחייב את המערערת לשלם לו סך של 1,200,000 שקלים מתוקף הסכם ההלוואה וכמו כן ביקש להצהיר כי זכויות הבעלות ברכב הן שלו (להלן: תביעת המשיב). בד בבד הוטל, לבקשת המשיב, עיקול זמני על הדירה. בדיעבד הוברר כי תביעת המשיב הוגשה על-ידיו כשישה חודשים לאחר שהוכרז פושט רגל במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (פש"ר 6181/00; הכרזתו כפושט רגל וכן צו כינוס הנכסים שהוצא נגד המשיב בוטלו ביום 7.4.2002). במהלך שנת 2004 הגישה המערערת מצידה תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים כנגד המשיב, בהתבסס על הטענה כי היא בעלת מלוא הזכויות בדירה (להלן: תביעת המערערת). הדיון בשתי התביעות אוחד ולמען שלמות התמונה יוער כי בינתיים ובעוד ההליכים תלויים ועומדים נמכרה הדירה משום שההלוואות המובטחות במשכנתא שניטלו למימון רכישתה, לא נפרעו במועדן. פסק דינו של בית משפט קמא 2. בבית משפט קמא לא היו הצדדים חלוקים בסוגיית הרישום המוסכם של הדירה והרכב על שם המערערת, אך כל אחד מהם טען כי מימן מכיסו (או בעיקר מכיסו, בתוספת סיוע מבני משפחתו), ובכפוף להלוואות והסכמי משכנתא, את רכישתם. בפתח פסק דינו ציין בית המשפט כי "איש מהצדדים אינו מצטיין בעודף מהימנות, זאת בלשון המעטה". בית המשפט מצא כי רישום הדירה על שם המערערת נבע מרצונו של המשיב למלט את הנכס מאימת נושיו, וכי לצורך מימון רכישת הדירה ניטלו הלוואות ומשכנתאות משלושה בנקים שונים. בית המשפט הוסיף וקבע כי מחשבון על שמה של המערערת נמשכו כספים לתשלום התמורה בגין הדירה ולפרעון שלוש ההלוואות שנלקחו לצורך מימון הרכישה כאמור, וכי המשיב נהג להפקיד בחשבון זה כספים על חשבון הסכומים שנמשכו ממנו למימון רכישת הדירה. בית המשפט הוסיף וקבע כי החל מחודש ספטמבר 2001 ולאחר שהמערערת התלוננה נגד המשיב על אונס, חדל המשיב להפקיד כספים בחשבון ושילם את תשלומי ההלוואה שנלקחה מבנק לאומי למשכנתאות ישירות לבנק. אין מחלוקת שהמשיב לבדו נשא בתשלומים אלה עד אוגוסט 2005 (למעט בחודשים דצמבר 2001 וינואר 2002 שאז נשאה בהם המערערת), וביולי 2006 פינה את הדירה בשל הליכים שנקט נגדו הבנק. בית המשפט הוסיף וציין כי אין מחלוקת בין הצדדים שלאמיתו של דבר לא העביר המשיב לידי המערערת סכום של 1,200,000 שקלים כהלוואה וכי הסכם ההלוואה נועד להגן על זכויותיו של המשיב בדירה, אך קבע כי המערערת הייתה מודעת לתוכנו של הסכם ההלוואה והסכימה לו. עוד קבע בית המשפט כי התנהלותה של המערערת לפני ובמהלך ההליך המשפטי אינה מתיישבת עם גרסתה כי היא זו שמימנה את רכישת הדירה וכי נוכח מצבה הכלכלי של המערערת ומצבו הכלכלי של אביה (שלטענתה נהג לתמוך בה), אין זה סביר שהיא לבדה התחייבה לפרעון כל ההלוואות ששימשו למימון רכישת הדירה. אשר על כן הגיע בית המשפט למסקנה שהמשיב הוכיח כי הוא זה שרכש את הזכויות בדירה וכי שילם מכיסו בעבור זכויות אלה סכום של 297,412 ש"ח, לפחות. אשר לרכב ציין בית משפט קמא כי אין מחלוקת בין הצדדים שהרכב נרכש, בין היתר, באמצעות עסקת "טרייד אין" במסגרתה מסר התובע את רכבו הקודם בתמורה לחלק מסכום העסקה. ביחס ליתרת הסכום שנדרש לרכישה, ציין בית המשפט כי נראה שהמשיב הוא זה שמימן בעצמו את רכישת הרכב. בית המשפט ציין כי בסיכומיו עותר המשיב לקבלת סעדים כספיים ובהם: (א) חיוב המערערת בתשלום סך של 80,000 שקלים המשקף את תמורת הרכב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש ספטמבר 2001, שאז נטלה אותו המערערת מן המשיב; (ב) חיובה בתשלום נוסף של 573,722 שקלים אותם שילם, לטענתו, עבור הדירה. לחלופין עתר המשיב בסיכומיו לקבלת הפיצוי המוסכם על פי הסכם ההלוואה בסך של 200,000 שקלים עקב הפרת התחייבויותיה של המערערת וכן לקבלת היתרה שתיוותר ממכירת הדירה בכינוס נכסים. בית המשפט ציין כי אף שהמשיב לא עתר לקבלת סעדים אלה בכתב תביעתו, הרי שהוא מוסמך ליתן סעד שלא נתבקש בכתב התביעה ובלבד שכל העובדות הנחוצות לצורך הענקתו של אותו הסעד מצויות בפניו והוא הוסיף וציין כי עיקר המחלוקת בין הצדדים היא, למעשה, גובה הסכומים בהם נשא כל אחד מהם למימון רכישת הדירה והרכב. לפיכך, חייב בית המשפט את המערערת בתשלום סך של 80,000 שקלים המשקף את תמורת הרכב, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש ספטמבר 2001 וכן בתשלום סך של 297,412 שקלים המשקף את הסכומים שעל פי קביעת בית המשפט שילם המשיב על חשבון הדירה ועוד קבע כי לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מחודש אוגוסט 2005. כמו כן, דחה בית המשפט את תביעת המערערת, וחייב אותה בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 שקלים. טענות הצדדים 3. מכאן הערעור שבפנינו בו טוענת המערערת שהפועל היוצא מהחלטת בית משפט קמא הוא חיובה בתשלום כספים ששילם המשיב לטענתו, עבור רכישת הדירה שלו עצמו. המערערת מדגישה כי בבית משפט קמא לא נטען כלל שהמשיב העביר למערערת כספים שלא הועברו לחברה הקבלנית והיא מוסיפה ומציינת כי בית משפט קמא חייב אותה למעשה גם בתשלום כספים שהועברו ישירות על-ידי המשיב לבנקים למשכנתאות ולחברה הקבלנית ממנה נרכשה הדירה. המערערת עומדת על כך שמקרה זה אינו בא בגדר המקרים החריגים בהם יעניק בית המשפט סעד שלא נתבקש, שכן עסקינן בסעד כספי שאינו מעוגן בעילה שנטענה ואין לו זיקה לסעד העיקרי שנתבע. המערערת מוסיפה וטוענת כי המשיב לא עתר לתיקון כתב טענותיו; כי לא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את טענותיה בעניין זה וכי העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בסעד הכספי שנפסק לא התבררו כלל בפני הערכאה הדיונית, שכן הדיון שם התמקד בהוכחת הבעלות בדירה וברכב. עוד טוענת המערערת כי בית משפט קמא התעלם מן העובדה שעל שמה רשומה משכנתא אותה יהיה עליה להמשיך ולפרוע עד שנת 2015, וכן מן העובדה שעל הדירה רובצים חובות נוספים בגינם נפתחו כנגדה הליכי הוצאה לפועל. המערערת מלינה גם על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ועל ממצאי מהימנות שקבע ומציינת כי הוא התעלם מן העובדה שהיא עצמה נשאה בתשלום מס רכישה ותשלומי ארנונה וכן שילמה עבור ביטוח הדירה, שיפוצה ורכישת אביזריה. עוד טוענת המערערת כי בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לאירועים שהתרחשו לאחר מועד הגשת התביעה ומועדי הגשת תצהירי העדות הראשית, לגביהם לא נחקר המשיב. לבסוף היא טוענת כי בית משפט קמא התעלם מנטל הראיה המוטל על המשיב להוכיח כי הוא העביר לחשבונה את הכספים ששימשו לביצוע התשלומים לבנקים למשכנתאות. 4. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא ומציין כי פסק הדין מבוסס בעיקרו על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. המערער טוען כי ביחס לדירה הוכח באופן חד משמעי שהוא זה אשר נשא בתשלום סכום של 297,212 שקלים (אשר בשל טעות סופר העמידו בית משפט קמא על 297,412 שקלים) וכי הוא בעצמו מימן את רכישת הרכב. המשיב מדגיש כי נוכח העובדה שהמערערת לקחה את הרכב ללא רשות ולבסוף מכרה אותו תמורת סך של 80,000 שקלים, זכאי הוא לסעד שנפסק על-ידי בית משפט קמא וכן הוא מוסיף וטוען כי הסכם ההלוואה עליו חתמה המערערת מבטא את העובדה כי הרכב והדירה שייכים לו. המשיב סבור כי בית משפט קמא רשאי היה להעניק לו סעד כספי באשר סעד כזה לתשלום הסכום הנקוב בהסכם ההלוואה נתבע על-ידיו מלכתחילה כסעד חלופי ושולמה אגרה בגינו. המשיב מוסיף ומציין כי עיקרון תום הלב מאפשר לחרוג, במקרים המתאימים, מכללי הדיון המקובלים כדי למנוע מצד אחר לקצור את פירות התנהגותו חסרת תום הלב. לגישת המשיב, עמידתה של המערערת על כך שהדירה והרכב שייכים לה, התנהגותה בפרשה והפרת התחייבותה על פי הסכם ההלוואה מעידים על זכאותו לסעד הכספי שניתן לו והוא מוסיף וטוען כי במעשיהם ובאופן התנהגותם הפכו הצדדים את שאלת מימון רכישת הדירה והרכב לשאלה המרכזית בדיון בבית משפט קמא. לחלופין טוען המשיב כי הסעד הכספי שנפסק נובע באופן ישיר מן הסעד הכספי החלופי שנתבקש בכתב התביעה וכי ניתן לאפשר הענקת סעד כזה גם בשלב הערעור, ללא צורך בתיקון כתבי הטענות. עוד טוען המשיב כי לתוצאה דומה ניתן להגיע גם על פי דיני ההשתק והכללים הנוגעים לשינוי חזית. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען שהצדדים הציגו ראיות הנוגעות לאירועים שהתרחשו לאחר הגשת כתב התביעה ובהם העובדה שהנכסים אינם עוד בידי מי מהצדדים. כן הוא מציין שנפרשה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית רחבה באשר לשווי ההשקעות הכספיות של הצדדים ברכישת הזכויות בדירה, וכי זכויות המערערת לא קופחו משום שבפני בית משפט קמא עמדו כל העובדות הנחוצות לצורך הכרעה בסעדים הכספיים שפסק. ביחס לרכב טוען המשיב כי אם לא יאשר בית משפט זה את הסעד הכספי שנפסק לטובתו יהיה בכך כדי להעשיר את המערערת שלא כדין והדבר יוביל להתמשכות הדיונים ולהגשת תביעה כספית נוספת במסגרתה יתבררו ממילא העובדות שכבר נתבררו בערכאה קמא. לבסוף מציין המערער כי פסיקתו של בית משפט קמא נכונה מבחינה משפטית וצודקת מבחינה מהותית. דיון 5. ההלכה הנוהגת עימנו היא כי, ככלל, לא יעניק בית המשפט לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. עוד נפסק כי במקרים שבהם עולה מן הנסיבות שנתבררו במשפט הצורך להעניק לתובע סעד שלא נתבקש, הדרך להתגבר על העדר עתירה לאותו הסעד היא באמצעות בקשה לתיקון התובענה (ראו: ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4) 401, 404 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, 154 (מהדורה תשיעית, 2007) (להלן: גורן, סדר הדין האזרחי); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 581 (מהדורה 15, 2007)). בנסיבות מיוחדות רשאי אמנם בית-המשפט לפסוק סעד שלא התבקש מפורשות לתיתו גם בלא שהוגשה בקשה לתיקון כתבי הטענות, אך זאת במקרים חריגים בלבד ובהתקיים מספר תנאים ובהם התנאי כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש וכן כי כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית-המשפט והצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש (ראו: ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 8.6.2005); רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372 (1988); ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); גורן, סדר הדין האזרחי, 78). 6. בענייננו פנה המשיב לבית משפט קמא בתביעה למתן פסק דין הצהרתי וצו אכיפה בדבר בעלות בדירה וברכב. לחלופין נתבקש בית המשפט לחייב את המערערת לשלם למשיב סך של 1,200,000 שקלים ופיצוי מוסכם מתוקף הסכם ההלוואה, וזה נוסח הסעדים שנתבקשו: 42. אשר על כן מתבקשים הסעדים הבאים מביהמ"ש הנכבד במצטבר או לחילופין, לפי העניין, כדלקמן: 42.1 להצהיר כי זכויות הבעלות ו/או החכירה ו/או הזכויות החוזיות וכן זכויות החזקה הבלעדיים בדירה... הינן של התובע [המשיב דכאן] ויש לרושמן ו/או להעבירן ע"ש התובע (או מי מטעמו) בלשכת רישום המקרקעין ו/או במנהל מקרקעי ישראל ו/או בחברה לבנין ונכסים מישור החוף בע"מ, על פי מצב רישום הדירה. 42.2 להצהיר כי על פי הוראות ההסכם זכאי התובע להירשם כבעל זכויות הבעלות ו/או החכירה ו/או הזכויות החוזיות וכן זכויות החזקה הבלעדיים [כך במקור] בדירה.... הינן של התובע ויש לרושמן ע"ש התובע בלשכת רישום המקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל ו/או בחברה לבנין ונכסים מישור החוף בע"מ על פי מצב רישום הדירה, וכי על הנתבעת לחתום על כל מסמך ולשלם כל תשלום על מנת להביא לרישום כאמור או לחילופין ביהמ"ש הנכבד יורה שהדברים יעשו, גם בהעדר חתימתה. 42.3 לחילופין, לחייב את התובעת בתשלום הסך של 1,200,000 ש"ח, בצירוף פיצוי מוסכם, כפי שהתחייבה בהסכם והכל בצירוף ריבית פיגורים... 42.4 להצהיר כי זכויות הבעלות ברכב... הינן של התובע וכי יש לרשום הזכויות ברכב במשרד הרישוי על שמו של התובע. 42.5 לחייב את הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כדין, ובצירוף ריבית מירבית כחוק עד לתשלום בפועל. מן הסעדים שנתבקשו כנוסחם המצוטט לעיל עולה ברורות כי הסעדים הכספיים שנפסקו על-ידי בית משפט קמא לטובת המשיב לא נתבקשו כלל בכתב התביעה ואינם נגזרים מהם באופן ישיר או עקיף. המשיב לא פנה לבית משפט קמא בבקשה לתיקון כתב התביעה כפי שהיה עליו לעשות מיד לכשהתברר כי הנכסים אינם עוד בידי הצדדים ושאין על כן טעם בסעד ההצהרתי שנתבע על-ידו. לכך היה מודע גם בית המשפט, אך הוא סבר כי המקרה שבפנינו נופל בגדר המקרים החריגים בהם יכול בית משפט ליתן סעד שלא נתבקש ובכך שגה. הסעדים הכספיים שנפסקו אינם נסמכים על עילה שנטענה או הוכחה על-ידי המשיב במסגרת ההליך המשפטי והסעד הכספי החלופי שנתבע, הנשען על הסכם ההלוואה פיקטיבי בוודאי שאין בו כדי למלא את החסר בהקשר זה. משכך, אין זה המקרה החריג בו רשאי היה בית המשפט להעניק סעד שלא נתבקש כלל. נוכח מסקנה זו, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע בתביעות שבפניו על פי העילות, הטענות והסעדים שנטענו ובהתחשב במסכת הראיות שהוצגה. ככל שיסבור בית המשפט כי יש מקום בנסיבות שנוצרו לאפשר תיקון של כתבי הטענות במסגרת ההליך הנוכחי, ואיננו מביעים כל דעה בעניין זה, יפעל בית המשפט כהבנתו ויתן הוראות מתאימות לצורך כך. 7. אשר על כן הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט קמא מתבטל והדיון מוחזר לבית משפט קמא על מנת שייתן פסק דין חדש בהתאם לאמור בסעיף 6 לעיל. אין צו להוצאות בערעור. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ג' בטבת תשס"ט (30.12.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07091370_V16.doc מא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il