פסק הדין המלא
החלטה בתיק בג"ץ 9135/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 9135/06
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ד' ברלינר
העותר:
עיצאם שאפי
נ ג ד
המשיבים:
1. אלוף פיקוד מרכז-מפקד כוחות צה"ל
באזור יו"ש
2. משטרת ישראל
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
ב' כסלו התשס"ז
(23.11.06)
בשם העותר:
עו"ד סמדר בן-נתן
בשם המשיבים:
עו"ד מיכל צוק
פסק-דין
השופטת ד' ברלינר:
העותר הינו תושב א-ראם שבאזור רמאללה. עד סוף 2004 החזיק העותר, לדבריו, באישור כניסה לישראל, המיועד לסוחרים ולאנשי עסקים. בשנת 2005 לא חודש האישור שכן באותה תקופה לא ניתנו אישורים מסוג זה לתושבי השטחים. בתאריך 25.6.05 עוכבו העותר ואשתו במחסום א-ראם בשל חשד כי הציגו היתרי כניסה מזויפים. בהמשך, בתאריך 31.8.05, הוגש נגד העותר כתב אישום לבית המשפט הצבאי יהודה. על פי הנטען בכתב האישום יצא העותר בצוותא עם אשתו, מספר פעמים מן האזור שהוא שטח סגור, לישראל באמצעות אשרות כניסה מזויפות שהיו בידו. בעובדות אלה הודה המערער והורשע על-סמך הודאתו בהצגת דבר מזויף וכן הפרת הוראה בדבר סגירת שטח.
הרשעתו של העותר היתה בעקבות הסדר טיעון שנערך עימו. העונש שהוטל עליו מכֹח אותו הסדר טיעון היה קנס ומאסר על תנאי של חודש למשך שישה חודשים. בתום אותם שישה חודשים, ביקש העותר לחדש את אישור הכניסה לארץ המיועד לאנשי עסקים והדבר לא ניתן לו. בתשובה לפנייתו, נאמר לו כי קיימת נגדו מניעה משטרתית עד תאריך 7.12.2010 שעל כן לא תותר כניסתו. על כך העתירה בפנינו.
לטענת העותר אין מקום לאותה מניעה משטרתית ובהטלתה, יש משום ענישה כפולה. העותר אכן עבר את העבירה שבה הורשע, על כך נתן את הדין ונענש. העותר היה אכן מודע בעת שנערך עימו הסדר הטיעון כי הרשעתו תגרור עימה גם תקופת מניעה משטרתית, אולם סבר בעקבות מה שנאמר לו, כי תקופת המניעה תוגבל לתקופת התנאי ולא מעבר לכך. העבירה שבה הורשע איננה מלמדת כי הוא מהווה סכנה כלשהי למדינת ישראל שעל כן הגבלת כניסתו לא נעשתה לשם תכלית ראויה. המשיב 1 (אלוף פיקוד המרכז) אחראי מכֹח מעמדו על זכויותיהם של תושבי האזור. תפקידו וכן סמכויותיו מחייבים אותו למלא תפקידו תוך שמירה על זכויותיהם החוקתיות של התושבים. בגדר חובה זו עליו לאזן בין האינטרסים הביטחוניים לבין האינטרסים הפרטניים. המשיב איננו יכול להתפרק מסמכותו ולהעביר את הסמכות למנוע כניסתם של תושבי האזור למשטרה. מדרג המניעות המשטרתית נקבע על-פי קריטריונים של המשטרה והמשיב לא הפעיל שיקול דעת בהקשר זה. באופן כללי, טוענת באת -כֹח העותר כי "מוסד המניעה המשטרתית הורתו בחטא, הוא מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וההחלטה להטיל מניעה משטרתית איננה סבירה ואינה מידתית". מכל הטעמים הללו גם יחד מבקש העותר כי בית משפט זה יורה על ביטול המניעה ומתן היתר כניסה לישראל.
אין ממש בעתירה זו ודינה להידחות.
נקודת המוצא היא כי אין לעותר כל זכות שבדין להיכנס לתחומי מדינת ישראל, בין אם לצורכי עבודתו ובין אם לצורך אחר. מתן האפשרות להיכנס ארצה למי שאיננו תושב או אזרח מסור לשיקול דעתה הבלעדי של מדינת ישראל כחלק מריבונותה. הלכה זו נקבעה בשורה ארוכה של פסקי דין והיא בבחינת מושכלת יסוד. כך למשל בבג"ץ 7277/94 פלוני נ' המושל הצבאי לחבל עזה (לא פורסם), נאמר:
"לאיש מן העותרים אין זכות קנויה להיכנס לישראל כדי לעבוד בה. ההחלטה אם להתיר כניסתם לישראל, לצורכי עבודה או לצורך אחר כלשהו, נתונה לשיקול דעתו של המשיב".
ראה עוד לענין זה בג"ץ 6620/00 חדד נ' שר הביטחון (לא פורסם), בג"ץ 11809/05 אלסיד נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) וכן בג"ץ 2875/06 כואזבה נ' שר הביטחון (לא פורסם).
שיקוליו של המשיב למנוע כניסה הם רחבים וככלל בית משפט זה לא יתערב בהם.
מעבר לכך ובהתייחסות לסיבה בשלה לא ניתן לעותר היתר כניסה לישראל, דהיינו: המניעה המשטרתית. ככלל – האפשרות לקיומה של מניעה משטרתית היא סבירה ואפילו מתבקשת שהרי המשטרה מופקדת על ביטחונם של אזרחי ישראל. מעבר לכך ובפן הקונקרטי: העבירה שבה הורשע העותר היא עבירה שגלומה בה מסוכנות. כפי שצוין לעיל, העותר השתמש בתעודות מזויפות לצורך כניסה לישראל ובפועל נכנס בעזרתן מספר פעמים. במצב הביטחוני הקיים כרגע, כניסה לישראל שלא בהיתר יש בה פוטנציאל של מסוכנות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שהראה שאינו נרתע מזיוף מסמך כדי להשיג את מטרתו. שלא לדבר על כך כי עצם העובדה שהעותר איננו מכבד את חוקי מדינת ישראל, די בה כדי לא להתיר את כניסתו. בבג"ץ 5108/05 בני עודה נ' משטרת ישראל (לא פורסם) נבחנה טענה דומה ובית המשפט שם אמר כי :
"לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת המשיבה בדבר הגבלת כניסתו הזמנית של העותר לישראל, אשר נובעת, כאמור, מהרשעתו בעבירה של שהייה בלתי חוקית ומבוססת על נוהל הטיפול במנועי כניסה לישראל".
באשר לטענתו של העותר בעניין ההבטחה המנהלית שניתנה לו עובר לעריכת הסדר הטיעון: המדינה בתשובתה טוענת כי התובע הצבאי שעל פי הנטען נתן את ההבטחה, איננו מוסמך לתת הבטחה מסוג זה ומכל מקום בירור ענייני העלה כי ההבטחה מעולם לא ניתנה. העותר לא הציג נתונים הסותרים טיעון זה, שעל כן הטענה בדבר הבטחה מנהלית לא הוכחה.
סוף דבר
כפי שאמרנו אין ממש בעתירה זו. המניעה המשטרתית איננה מהווה ענישה כפולה אלא הגנה לגיטימית על שלום הציבור בישראל וביטחונו. בתשובתה לעתירה הודיעה המדינה כי אם קיימים שיקולים הומניטאריים שעניינם מצבה הרפואי של בתו של העותר, יוכל העותר לפנות בבקשה מתאימה והבקשה תיבחן בהתאם לנסיבות.
העתירה נדחית.
ניתן היום, ב' כסלו התשס"ז (23.11.06).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06091350_Z03.doc אב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il