יוסף סויסה ז"ל נ. עיריית רחובות

פסק-דין בתיק עע"מ 9130/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 9130/11 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת ע' ברון המערערים: יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ ג ד המשיבה: עיריית רחובות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים ת"א (כב' השופטת ר' רונן) מיום 04.10.2011 בתיק עתמ -2668/08 תאריך הישיבה: ח' בכסלו תשע"ד (11.11.2013) בשם המערערים: עו"ד עינב כהן בשם המשיבה: עו"ד מישאל שרעבי; עו"ד יחזקאל ריינהרץ פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת רונן) בעת"מ 2668-08 מיום 4.10.11. במוקד הערעור מעמדם של חובות עירוניים של המערערים למשיבה (להלן העיריה), לנוכח הסכם פשרה שנחתם בעבר בין הצדדים, טענה לפטור לפי פקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן פקודת העיריות) ולהתיישנות החובות. רקע ב. המנוח מר יוסף סויסה ע"ה (להלן סויסה) החזיק שני נכסים: בית מגורים ברחוב מוסקוביץ ברחובות ומשחטה (שכללה בית מריטה) באזור התעשיה בעיר. לטענת המערערים, יורשי המנוח על פי דין (שהצטרפו כעותרים לעתירה מושא הערעור דנן לאחר מותו של מר סויסה בשנת 2010), נכס המשחטה נמסר לידיו של סויסה בגדרי הסכמה בינו לבין המשיבה בשנת 1979; מכוח אותה הסכמה ויתר סויסה לבקשת העיריה על נכס אחר שהיה ברשותו. לפי הטענה, הופעלה בנכס משחטה משנת 1980 עד 1990. לטענת המערערים, נכס המשחטה הוחכר על ידי העיריה לאחרים, וכתוצאה מכך הוגשה כנגד סויסה בשנת 1990 תביעה לפינוי המשחטה (ת"א 2278/90), וזו נתקבלה ביום 31.10.93. סויסה הגיש ערעור (ע"א 1590/93) על פסק הדין שהורה על פינויו (להלן צו הפינוי), וביום 30.10.95 הושג הסדר פשרה בגדרו הוסכם, בין היתר, על ביטול פסק דין הפינוי. ביני לביני, ביום 12.6.91 הוציא משרד החקלאות צו לסגירתה המיידית של המשחטה מטעמים תברואתיים. ג. בעקבות התכתבות בין העיריה לסויסה בגין תשלומי מים וארנונה, חובות נוספים ופניות לחידוש הפעילות במשחטה נחתם בין סויסה לעיריה ביום 2.8.01 הסכם פשרה (להלן הסכם הפשרה או ההסכם), שבו נקבע בין היתר, כי החלקה, שעליה מצוי נכס המשחטה, והמשחטה יימכרו לסויסה. כן נאמר, כי המשחטה אינה פועלת מאז 12.6.91, וכי העיריה רואה בה נכס שניזוק, שלא ניתן לשבת בו, וכי מיום 12.6.91 אין יושבים בו, הכל כמשמעותם של אלה בסעיף 330 לפקודת העיריות. נביא כבר עתה את נוסח סעיף 330 לפקודה: "נהרס בניין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזק במידה שאי-אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעיריה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק - (1) עם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן — תקופת הפטור הראשונה); (2) חלפה תקופת הפטור הראשונה יהיה חייב בארנונה לגבי אותו בניין בחמש השנים שמתום אותה תקופה, בסכום המזערי בהתאם להוראות לפי סעיפים 8 ו–9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג—1992, הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין (בסעיף זה — תקופת התשלום); (3) חלפה תקופת התשלום והבניין נותר במצב של נכס הרוס או ניזוק כאמור ימסור מחזיק הבניין לעיריה הודעה בכתב על כך ולא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; (4) התקופות כאמור בפסקאות (1) ו–(2) ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן לפירעונם לפני מסירת ההודעה." העיריה אישרה בהסכם הפשרה כי מיום זה (12.6.91) סויסה אינו חייב בתשלום ארנונה בגין נכס המשחטה, כי יש להפחית 60% מצריכת המים שבה חויבה המשחטה, וכי היא מוותרת על כל חוב של סויסה בגין ארנונה, מים, ביוב ושכר דירה בגין נכס המשחטה ובית המגורים. הסכם הפשרה היה כפוף לאישור מועצת העיר ושר הפנים. מועצת העיר אישרה את ההסכם ביום 1.8.01, אך שר הפנים לא מצא לנכון לאשרו, בין היתר מן הטעם כי המשחטה נסגרה בצו של משרד החקלאות, ולא עקב מעשה או מחדל של העיריה. עוד צוין, כי מחיקת חובות מים, ארנונה ואגרת ביוב צריך שתיעשה רק על פי הנחיות חוזר מנכ"ל משרד הפנים (מכתב עו"ד טפר מלשכת היועץ המשפטי למשרד הפנים מיום 2.12.02). העתירה מושא הערעור ופסק דינו של בית המשפט קמא ד. בשנת 2005 פתחה העיריה בהליכי גביה כנגד סויסה בשל חובות ארנונה ומים וחובות נוספים בגין נכסי המגורים והמשחטה. סויסה הגיש מנגד ב-2008 עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שהיא נשוא ערעור זה. נטען בעתירה, כי אין מקום לגבות חובות אלה לנוכח האמור בהסכם הפשרה, לרבות הודאת העיריה כי נכס המשחטה אינו ניתן לשימוש. כן נטען, כי החובות התיישנו. העתירה נדחתה ביום 4.10.11 (השופטת רונן). בית המשפט קבע, שמאחר שהסכם הפשרה לא אושר על ידי שר הפנים, הוא לא נכנס לתוקף, ואין לו כל משמעות משפטית. צוין, כי "העובדה כי הסכם הפשרה לא אושר ולכן לא נכנס לתוקף, משליכה על המשמעות המשפטית של הצהרות העיריה מכוחו, כפי שהיא משליכה על האופן בו ניתן לעשות שימוש בכל יתר הוראות ההסכם... בלא אישור כזה, לא היה תוקף לא להתחייבויות ההדדיות של הצדדים מכוח ההסכם, ואף לא להצהרות שהיוו חלק ממנו. כל תוצאה אחרת תרוקן מתוכן את הסכמת הצדדים בטיוטת הסכם הפשרה". ה. הודגש בפסק הדין, כי האמור בהסכם הפשרה אף אינו מהוה הבטחה שלטונית, שכן מדובר במסמך שכל המעורבים בו ידעו כי אינו בעל תוקף מחייב. עוד הוסף, כי לא ניתן לראות את הצהרות העיריה ביחס למצב המשחטה כמחייבות אותה, וזאת לנוכח סעיף 13 להסכם הפשרה, הקובע כי "אין בהסכם זה משום הודאה של העיריה בטענות סויסה, ואין בו משום הודאה של סויסה בטענות העיריה, וכי הסכם זה לא יהווה ראיה בכל הליך כלשהו העלול להיות בין הצדדים למעט הליך בגין הפרתו של הסכם זה". אציין כאן, כי לסעיף זה חשיבות רבה בנידון דידן. ו. נקבע, כי שאלת מצבו של הנכס היא עובדתית, וכי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות. נומק, כי מצו הסגירה לא ניתן להסיק, שמדובר בנכס אשר ניזוק במידה שלא ניתן היה לשבת בו; אמנם האמור בדו"חות משרד החקלאות מעלה כי אכן הנכס היה מוזנח, אולם אין בכך כדי לבסס קביעה שלפיה לא ניתן לעשות שימוש חוקי אחר בנכס. הוסף, כי משאין תוקף לטיוטת הסכם הפשרה, אין תוקף אף להסכמות שעניינן חובות הארנונה והמים בקשר עם בית המגורים. כן נדחתה הטענה, שלפיה סויסה כלל לא החזיק בנכס המשחטה בשנים 1995-1991, מאחר שהוצאו כנגדו צו סגירה ואחר כך צו לפינוי הנכס. צוין, כי "העובדה כי ניתן צו סגירה לעסק שפעל בנכס, אינה שוללת את המסקנה כי סויסה, שהיה בעל הזכות להחזיק בו, נותר בעל הזיקה הקרובה ביותר אליו. באופן דומה, גם צו הפינוי אינו שולל בהכרח את המסקנה כי סויסה החזיק בנכס". ז. טענת ההתיישנות שהעלו המערערים כנגד החובות שבגינם ננקטים הליכי גביה, נבחנה לאור פסק הדין ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010) (להלן הלכת נסייר), שלפיו "...נישום אשר הרשות נוקטת כלפיו הליך גביה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת בגדר טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך של יזימת הליך..." (פסקה 40 (השופטת ברלינר)). בית המשפט קמא קבע, כי אין לקבל את טענת העיריה שלפיה סויסה הודה בחובו כלפיה, ועל כן יש לדחות לשיטתה של העיריה את טענת ההתיישנות שהעלו המערערים – זאת, שכן הסכם הפשרה אשר ממנו עולה הודאה כאמור, לא נכנס לתוקף. הוסף, כי ההודאה הנטענת של סויסה היא משנת 1996, ומאז ועד שהחלה העיריה בהליכים המינהליים כנגד סויסה בשנת 2005, חלף שוב פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות. באשר לטענה כי הליכי הגביה המינהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות נקבע, כי בכל הנוגע לחובותיו של סויסה ביחס לתקופה שעד ליום 21.11.98, הנה במועד שבו החלו הליכי הגביה, תקופת ההתיישנות ביחס לחובות אלה כבר הסתיימה. ח. חרף האמור דחה בית המשפט קמא את טענת ההתיישנות, וזאת בשל שיהוי בהעלאתה. נומק, כי אם עותר משתהה בהגשת עתירה כנגד הליכי גביה מינהליים (וככלל אם אינו מגישה תוך 45 יום), משמעות הדבר כי אינו פועל בהזדמנות הראשונה כנגד הליכי הגביה. הליכי הגביה כנגד סויסה החלו ביום 21.11.05, והעתירה הוגשה למעלה משנתיים מאוחר יותר. משכך, "טענת השיהוי מובילה למסקנה כי אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות שהעלו המערערים, משום שהם לא העלו אותה בהזדמנות הראשונה". בית המשפט אף דחה את הטענה כי העתירה הוגשה באיחור, משום שמשנת 2004 התנהל בין הצדדים משא ומתן, אשר במסגרתו הוסכם כי עד לסיומו לא יטענו הצדדים זה כנגד זה טענות הקשורות למועדים או להתיישנות; זאת מן הטעם שהמשא ומתן בין הצדדים הסתיים בשנת 2005 ללא הסכמה, ובמועד זה החלו הליכי הגביה כנגד סויסה, ואילו העתירה הוגשה אך בשנת 2008. עוד צוין, שאם תתקבל טענת המערערים, שלפיה הצדדים לא היו רשאים, לנוכח המשא ומתן ביניהם, להעלות זה כנגד זה טענות הקשורות להתיישנות, משמעות הדבר היא כי גם המערערים אינם רשאים להעלות טענת התיישנות כנגד העיריה. ט. לנוכח האמור לא נבחנה טענתה הנוספת של העיריה, שלפיה אין לקבל את טענת ההתיישנות נוכח תביעת סויסה כנגדה, הנוגעת לאותן נסיבות. עוד נקבע ביחס לתקופה שבין 26.1.04 ועד יום 7.6.05 (בטרם החלו הליכי הגביה) שבה התקיים משא ומתן לקראת פשרה אפשרית, ואשר לא צלח, כי אין מקום להוספת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 בגין החובות שנצטברו ביחס לנכסי המשחטה והמגורים; אולם יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה "רגילים" כחוק. כך הוא גם ביחס לתקופה שבה ניהלו הצדדים משא ומתן להסכם הפשרה ועד שנת 2005, שאז חודשו הליכי הגביה (התקופה שמיום 1.8.01 ועד 1.11.05). מכאן הערעור שבפנינו. י. לשלמות התמונה יצוין, כי בשנת 2005 הגיש סויסה תביעה כנגד העיריה בגין הנזקים שנגרמו לו מהתנהלותה לאורך השנים, לרבות הפרת הסכמים שנחתמו עמה (ת"א 1748/05). ערעור לבית משפט זה וערעור שכנגד (ע"א 2383/13 וע"א 2663/13), תלויים ועומדים, זאת לאחר שלא הושגה פשרה במסגרת קדם משפט בפני השופט עמית. תמצית טענות המערערים י"א. לטענת המערערים, הוכח בבירור שסויסה לא ישב בנכס המשחטה, והנכס לא היה ראוי לשימוש. לטענתם, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע, כי הצהרות העיריה במסגרת הסכם הפשרה היו לצרכי הסכם פשרה בלבד, ומשזה לא אושר, אין להן תוקף. נטען, כי אין בין הנימוקים לאי מתן אישור שר הפנים לבין העובדות שעליהן הצהירה העיריה במסגרת ההסכם, דבר. עוד נאמר, כי ההסכם שנחתם בין הצדדים והתנהגותה של העיריה יוצרים התחייבות שלטונית; נטען בהקשר זה, כי בהחלטת ביניים שעניינה בין היתר, טענה מקדמית של העיריה להתיישנות בת"א 1748/05, ציין רשם בית המשפט המחוזי – כתארו אז – השופט אורנשטיין (החלטה מיום 8.5.07), כי "העובדה ששר הפנים בסופו של דבר לא אישר את ההסכם, אינה מאיינת את היותו של ההסכם אלא רק את אי הכנסתו (כך במקור- א"ר) לתוקף"; על כן, טוענים המערערים, מנועה העיריה מטענה אחרת. עוד נטען, שקביעתו של בית המשפט קמא כי לא הוכח שנכס המשחטה לא היה ראוי לשימוש, בטעות יסודה, בהיותה סותרת את המסמכים אשר העיריה צירפה לתגובתה לעתירה. נאמר עוד, כי ממועד צו הסגירה בשנת 1991 ועד סוף שנת 1995 שבה בוטל צו הפינוי כנגד סויסה, לא היה הנכס בחזקתו. י"ב. הוסף, שהחל מיום 12.6.91 לא ניתן היה לחייב את סויסה בארנונה בגין נכס המשחטה, וכן החל ממועד זה, משעזב סויסה את הנכס, לא יתכנו חובות בגין צריכת מים. ככל שקיימים חובות כלשהם בגין ארנונה או מים, הללו התיישנו. יתר על כן, העיריה נטלה חלק פעיל לאורך כל התקופה בכל ההליכים, ועל כן פשיטא שידעה כי סויסה אינו יכול להחזיק בפועל בנכס לאורך כל התקופה, בין היתר לנוכח צו הפינוי. י"ג. נטען, כי קביעתו של בית המשפט שסויסה לא העלה טענותיו בהזדמנות הראשונה, מהוה למעשה הלכה חדשה, שלפיה היה ונישום לא פעל כנגד הליכי גביה שננקטו כנגדו, הדבר ימנע בעדו להעלות טענת התיישנות; ודוק; נדרש הימנו לפעול כנגד הליכי הגביה באופן אקטיבי. לבסוף הוסף, כי אין מקום לחיוב בריבית ובהצמדה, שכן מדובר בחיובים שהעיריה לא פעלה שנים רבות לגבייתם. תמצית טענות העיריה י"ד. העיריה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. נטען, כי דין העתירה להידחות בשל שיהוי ניכר בהגשתה. צוין, כי המערערים אף לא מצאו לנכון להגיש בקשה להארכת מועד להגשת העתירה, ודי בטעם זה כשלעצמו כדי להצדיק את דחייתה על הסף. נטען בהקשר זה, כי המשא ומתן בין הצדדים החל ביום 26.1.04, וכשזה מוצה, הוגשה תביעתו האזרחית של סויסה ביום 7.6.05, ובסמוך למועד זה ננקטו הליכי גביה מינהליים. סויסה לא נקט עד שנת 2008 הליך משפטי כנגד הליכי הגביה. אשר להסכם הפשרה נטען, כי אינו מחייב את הצדדים ואינו מקים למערערים כל זכות. הוסף כי ההוראה הקבועה בסעיף 13 להסכם מאיינת כל טענה בפי המערערים, שלפיה העיריה הודתה בטענותיו של סויסה; כך גם לנוכח סעיף 15 להסדר, שלפיו "הסכם זה טעון אישור מועצת העיריה ברוב חבריה ושר הפנים ואין לו תוקף בלעדיהם". עוד נטען להיעדר סמכות עניינית, שכן את הטענות לעניין סעיף 330 לפקודת העיריות או טענת "אינני מחזיק" ראוי היה להעלות במסגרת הליכי השגה וערר. לבסוף נטען, שלא הוכחו התנאים המצטברים למתן פטור מכוח סעיף 330 לפקודת העיריות ("נהרס בניין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזק במידה שאי-אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעיריה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק"). ראשית, לא הוכח שנכס המשחטה ניזוק במידה שלא ניתן לשבת בו, והסכם הפשרה בודאי אינו יכול להוות ראיה לטענה אחרת; כן לא הוכח התנאי השני, שלפיו אין יושבים בנכס המשחטה, ומכרטיס החיוב בגין צריכת המים אף עולה כי נרשמה פעילות בנכס לאחר מתן צו הפסקת הפעילות ועד לשנת 1994. לא הוכח אף התנאי השלישי, שעניינו הודעה לעיריה, שכן סויסה לא שלח הודעה בכתב ביוני 1991, שלפיה הנכס ניזוק באופן המזכה אותו בפטור מארנונה, ואף לא הוכיח כי עשה זאת לאחר מכן. לבסוף נטען, שקיימות דרכי גביה נוספות, ושטענת התיישנות אינה מסכלת הליכי גביה פסיביים (הסמכות לדרוש מן האזרח פרעונם של חובות כתנאי למתן אישורים שונים, הנדרשים שעה שמועברות זכויות במקרקעין). נסיונות פשרה ט"ו. בדיון בפנינו הודיעו הצדדים, כי הם מבקשים לנסות ולהגיע לעמק השוה. איפשרנו זאת, ולאחר ארכות מספר הודיעונו לצערנו ביום 27.5.15 כי לא עלה בידם להגיע להסכמה. תחת השופטת ארבל שישבה בתיק ושפרשה לגמלאות, מונתה חברתי השופטת ברון (החלטה מיום 12.7.15). הצדדים הביעו הסכמתם למתן פסק דין על יסוד כתבי בית הדין המונחים בפנינו. עלינו להכריע, והדבר נעשה לטעמי בצער, שכן איני בטוח כי תיק זה ראוי לו שייקוב בו הדין את ההר, ודומה שגם העיריה לא סברה אחרת נוכח נכונותה לפשרה – בלא זיקה בהכרח להסכם הפשרה ה"היסטורי", שיידון להלן –גם בשלב הנוכחי, כעולה מהודעותיה. איננו יודעים כמובן במי תלוי קולר אי ההגעה לפשרה, ולא נידרש לכך. הכרעה ט"ז. עיינו בחומר שהובא בפנינו, ואין בידינו להיעתר לערעור. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מקובל עלינו בעיקרו, ונבקש אך להתעכב בקצרה על מספר עניינים: כמותי כבית המשפט לעניינים מינהליים סבורני, כי הסכמת העיריה להכיר במשחטה מושא הערעור כנכס שניזוק, היא חלק ממכלול ההסכמות שאליהם באו הצדדים במסגרת הסכם הפשרה, ומשזה לא נכנס לתוקף, ההסכמה אינה מחייבת. מטבע הדברים כשבאים צדדים לכלל פשרה, נכונים הם להסכים לצרכי הפשרה לטענות מסוימות של הצד שכנגד, שאלמלא הניסיון לבוא לידי הסדר היו עומדים איתנים כנגדן. פשיטא, כי תוצאה אחרת עלולה להרתיע בעלי דין לבוא ממשא ומתן לפשרה, מחשש שמא כל שיסכימו ישמש כנגדם, ככל שהפשרה לא תצא מן הכוח אל הפועל. יפות בהקשר זה ההנמקות שביסוד החיסיון המוטל על משא ומתן לפשרה: "ההנחה היא כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עלולים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות, אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שויתור כאמור ישמש כראיה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך, עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל, המגביל את קבילותם של מסמכים אלו למנוע" (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פ"ד מז(1) 311, 333 (הנשיא שמגר); רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי (2006); ע"א 9056/12 קניג נ' פקיד השומה ירושלים (2014)). בנדון דידן, העובדה כי הסכם הפשרה לא אושר אף שנחתם, ועל כן לא נכנס לתוקף (סעיף 15 להסכם), משליכה על המשמעות המשפטית של הצהרות העיריה מכוחו, כמו גם על יתר הוראותיו. הדברים אמורים ביתר שאת לנוכח סעיף 13 להסכם, הקובע –כאמור – ברחל בתך הקטנה, כי אין בהסכם משום הודאה של העיריה בטענות סויסה, ואין בו משום הודאה של סויסה בטענות העיריה. התעלמות מאמירה מפורשת זו, משל לא היו הדברים מעולם, עושה פלסתר את רצונם ואת כוונתם של הצדדים כפי שהובעה בהסכם. לא זו אף זו, במובהק אין מדובר בהבטחה שלטונית, שהרי "על ההבטחה השלטונית להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא" (בג"צ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, רב אלוף שאול מופז, פ"ד נח(1) 694, 706 (השופטת פרוקצ'יה)). יתר על כן, ואולי זו עיקר, ההסכמה הותנתה באישור הגורמים הרלבנטיים, ואישור זה לבסוף לא ניתן (ראו לעניין התנאים השונים להיוצרות הבטחה מינהלית, שאותם גם סקר בית המשפט קמא, שם, עמ' 707). יוסף, כי אין בקביעתו של השופט אורנשטיין, שנאמרה בהיבט של דחיית התביעה בת"א 1748/05 על הסף בשל התיישנות, כדי ללמד שהסכמות הצדדים, בגדרי הסכם הפשרה, שרירות וקיימות, או כדי להוות אישור לתוכנו של ההסכם. כל שקביעה זו מלמדת, היא על עצם קיומו של הסכם בין הצדדים, ולכך יכול שתהא השפעה לעניין ההתיישנות; אמנם, הסכם הפשרה מלמד, כמובן על נכונות בשעתו להגיע לעמק השוה, והדבר חוזר לאמירתנו בסוף פסקה ט"ו למעלה. י"ז. ההכרעה בדבר מצבו של הנכס לעניין סעיף 330 לפקודת העיריות, כפי שציין בית המשפט קמא, היא שאלה עובדתית מובהקת. בית המשפט קבע, כי לא הוכחו תנאי סעיף 330 לפקודת העיריות, ואנו לא ראינו לקבוע אחרת. כן ראו פסק הדין בבר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב (2009) (להלן עניין המגרש המוצלח), שלפיו השאלה אינה כיצד רואה הנישום את הבניין באופן סובייקטיבי, אלא האם מבחינה אובייקטיבית ניתן לומר כי הבניין "ניזק במידה שאי אפשר לשבת בו". אין לומר כי כל בניין מוזנח הוא בהכרח בניין בלתי ראוי לשימוש, ומקובל כי הנזק שבו עוסק סעיף 330 לפקודת העיריות צריך שיהא נזק משמעותי. כידוע, בית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). המקרה שלפנינו אינו בא בקהלם של אלה. אשר לצו הסגירה שהוצא על ידי משרד החקלאות, כל שיש בו ללמד הוא כי המבנה, שבו נעשה שימוש כמשחטה, נסגר עקב ליקויים שונים ("מצב תברואתי בלתי נסבל ומסכן בריאות ציבור הצרכנים"- דו"ח משרד הבריאות מיום 7.6.91), אך לא בהכרח מלמד הדבר כי מצבו הפיסי של המבנה היה רעוע עד כי לא ניתן לעשות בו שימוש מסוג כלשהו. י"ח. המערערים טענו כלפי העיריה להתיישנות. בית המשפט קמא קבע כאמור כי חרף התיישנות החובות הנטענים, לא טענו המערערים להתיישנות בהזדמנות הראשונה, וענייננו בשיהוי. הוסבר, כי ככל שהעותר משתהה בהגשת העתירה בהתאם לכללי הדין המינהלי, משמעות הדבר כי אינו פועל כנגד הליכי הגביה בהזדמנות הראשונה. בהתאם להלכת נסייר, שאושרה בדעת רוב בהרכב מורחב בעע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ (2015) (להלן עניין סלומון) ביחס להליכי גביה אקטיביים ואף הורחבה להליכי גביה פסיביים, נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גביה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך ייזום הליך - עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. עם זאת לא למותר לציין, כי השימוש בטענה זו אינו עומד לטוען לה עד אין קץ. לכאורה, ההזדמנות הראשונה שבה יש לטעון להתיישנות, היא מועד הגשת העתירה המינהלית (ט' חבקין התיישנות (תשע"ד), עמ' 105), אך בכך לטעמי אין די לסלול את הדרך לקבלת טענת התיישנות, שהועלתה בשיהוי ניכר. כנודע, כשעסקינן בעתירה מינהלית, בוחן בית המשפט האם זו הוגשה ללא שיהוי; מצאתי טעם – בכל הכבוד – בדרך הילוכו של בית המשפט לעניינים מינהליים, אשר ראה בשיהוי בהגשת עתירה כנגד הרשות, שהיא הדרך לתקיפת הליכי גביה אקטיביים, כהחמצת ההזדמנות הראשונה. י"ט. נשאלת השאלה מהו פרק הזמן המגבש שיהוי. בהקשר זה יש ליתן את הדעת לפסק הדין בעע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי. בי. סי ניהול ואחזקה בע"מ (2014) (להלן עניין אי.בי.סי). כן ראו לאחרונה עע"מ 3108/14 אלביט מערכות סאיקלין בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר (2015)). באותה פרשה נדונה השאלה מה דינה של עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה, המוגשת בחלוף 7 שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום. בית המשפט קיים דיון מקיף באפשרות להחלת דיני ההתיישנות למול דוקטרינת השיהוי ובא למסקנה, לאחר סקירת השיקולים שביסוד החלת כל אחת מהדוקטרינות, כי יש להחיל במקרים אלה את דוקטרינת השיהוי. קו הפדות הועמד על שבע שנים תוך תלות, כמובן, בנסיבות. הוסבר, כי השיקולים המתחרים שעל הפרק מקימים חזקה שלפיה עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה, המוגשת בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום, לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית העתירה. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מתאימים. הלכה זו הוחלה הן ביחס לעתירות התוקפות בתקיפה ישירה צוים שנפלו בהם פגמים משורשרים, הן ביחס לתביעות אזרחיות להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחמת פגם משורשר. יודגש, כי בעניין אי.בי.סי דובר בפגם שנפל בצו הארנונה ובגביה לא חוקית בעקבות זאת. כ. כל מקרה לנסיבותיו, ואנו ענייננו במצב שונה לחלוטין, שכן אין עסקינן בצו שנפלו בו אי חוקיות או פגם כלשהו. בנדון דידן הוגשה העתירה כשנתיים לאחר תחילת הליך הגביה, ולא הובא הסבר מניח את הדעת לכך. דעת לנבון נקל כי בכך יש השתהות יתרה. כך גם הטענה כי העיכוב בהגשת העתירה מקורו במשא ומתן בין הצדדים (בטרם הליכי גביה) נעדרת ביסוס, משזה הסתיים בשנת 2005, והחלו הליכי הגביה. כ"א. לבסוף נעיר, כי תהינו האם הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים היא ההליך הראוי והמתאים מקום שענייננו בהחלטה שנתקבלה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות או בטענה שעניינה "אינני מחזיק", והאם לא היה מקום לפנות בהשגה, וככל שההשגה לא תניב את התוצאה המקווה – בערר (ראו מקרים אחרים שעסקו בסעיף 330 בר"מ 2253/15 עיריית נתיבות נ' עמיגור ניהול נכסים (2015); בר"מ 7972/12 וסרמן נ' מנהל הארנונה בעיריית גבעתיים (2013), שבהם תחילתם של ההליכים היה בהשגה וערר. כן ראו דעת הרוב בעע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל אביב (2010) לעניין טענה שעיקרה "אינני מחזיק" (להלן עניין בנימין)). בעניין המגרש המוצלח ציינה המשנָה לנשיא (כתארה אז) נאור, כי היא מבקשת להותיר בצריך עיון את השאלה מיהי הערכאה המוסמכת לדון בטענה שעניינה סעיף 330 לפקודת העיריות. הוסבר, שעל פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 מוגבלת סמכותה של ועדת הערר לדון בטענות מסוימות המפורטות בסעיף 3(א), אך פסק הדין הפנה להכרעות סותרות בפסיקת הערכאות הדיוניות. לבסוף ציינה המשנָה לנשיא נאור: "כשלעצמי ומבלי לקבוע מסמרות בדבר נוטה אני לדעה כי הדבר אכן מצוי בסמכותה של ועדת הערר, מה גם שמדובר בבדיקה עובדתית לגביה זו הערכאה המתאימה" (פסקה 25), כן ראו עע"מ 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה (2008) לעניין הנושאים המסווגים במובהק למסלול התקיפה המינהלי ואלה המסווגים במובהק למסלול התקיפה המשפטי. כשלעצמי נוטה אף אני לגישה זו, אולם משבאנו עד הלום, והעתירה נדונה ואף עירבה שיקולים שעניינם התיישנות (ראו פסקה 11 לעניין סלומון) במענה להליכי גביה מינהליים, אין מקום לשנות מכך במקרה דנא. לבסוף, לא מצאנו להתערב בקביעותיו האחרות של בית המשפט לעניינים מינהליים לעניין חיוב בהפרשי הצמדה וריבית. כ"ב. כללם של דברים: אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים יוותר על מכונו. בנסיבות אציע שלא נעשה צו להוצאות בבית משפט זה. ואוסיף: עדיין, גם לאחר הכרעה, לא ננעלה הדלת להסדר הוגן בין הצדדים. המשנה לנשיאה הנשיאה מ' נאור: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏י"ז באלול תשע"ה (‏1.9.2015). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11091300_T25.doc זפ