עלי חלאילה נ. חאלד טאהא

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 913/20 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ש' שוחט המערער: עלי חלאילה נ ג ד המשיבים: 1. חאלד טאהא 2. יוסף טאהא 3. מוחמד עלי דיאב זידאן 4. עזבון המנוח אחמד זידאן שהם 5. מחמוד אחמד זידאן 6. עאטף אחמד זידאן 7. לוטוף אחמד זידאן 8. מערוף אחמד זידאן 9. סמירה אחמד זידאן 10. ראוף אחמד זידאן 11. רשם מקרקעין נצרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.12.2019 בת"א 26213-08-14 שניתן על ידי כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון תאריך הישיבה: י"א באדר ב התשפ"ב (14.03.2022) בשם המערער: עו"ד תייסיר חלאילה בשם המשיבים 2-1: עו"ד עבד אלחלים תמים; עו"ד עלי זובידאת בשם המשיבים 10-3: עו"ד מוופק זיאדנה פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ישראלה קראי-גירון) מיום 24.12.2019 בת"א 26213-08-14, שבגדרו התקבלה באופן חלקי תביעתו של המערער ביחס לבעלות על נכס מקרקעין המשתרע על כ-4,240 מ"ר שהם 4/18 חלקים מחלקה 55 בגוש 17567 שבכפר מנדא (להלן: הנכס, ו-חלקה 55, בהתאמה). רקע והשתלשלות האירועים המנוח אחמד זידאן (שעזבונו ויורשיו הם המשיבים 10-4) והמשיב 3 – מר מוחמד זידאן, הם אחים, אשר רשומים כבעלי הזכויות בנכס (להלן: הבעלים הרשומים). המערער – מר עלי חלאילה, יליד שנת 1962 (להלן: המערער), והמשיב 2 – מר יוסף טאהא, יליד שנת 1954 (להלן: המשיב 2), גם הם אחים, ושניהם נמנים עם בניו של המנוח חוסין טאהא, יחד עם ארבעת בניו הנוספים – עבדאללה ז"ל (יליד 1951), פדיל (יליד 1959), אבראהים (יליד 1965) וסובחי (יליד 1969) (להלן: המנוח ו-האחים, בהתאמה. יוער כי למנוח גם ארבע בנות, אך הן אינן צד לסכסוך בין האחים). על פי המפורט בייפוי כוח נוטריוני שהוגש לבית המשפט קמא, בדצמבר 1982 רכש המערער את הזכויות בנכס מידיהם של הבעלים הרשומים בעבור סך של 55,000 ש"ח (להלן: ייפוי הכוח ו-העסקה משנת 1982, בהתאמה), כאשר אחיהם של המערער ושל המשיב 2, מר פדיל טאהא (להלן: פדיל), מונה כמיופה כוח לצורך רישום הזכויות בנכס. בסמוך לכך, העסקה דווחה לרשויות המס, ושולמו בגינה מיסים כדין. עם זאת, אין חולק כי פדיל לא מימש את ייפוי הכוח, והנכס עודנו רשום על שמם של הבעלים הרשומים. הערה: במקביל לרכישת זכויות הבעלים הרשומים בנכס, נרכשו זכויות נוספות ב-2/18 מחלקה 55 (2,120 מ"ר) מאדם בשם עטיה סעיד זידאן, אשר נרשמו על שם גב' אמינה טאהא ז"ל, אשתו של המנוח, ואמם של המערער והמשיב 2 (להלן: הנכס הנוסף). יצוין כי בשאלת הזכויות בנכס הנוסף, כמו גם בנכסים משפחתיים אחרים, קיימות מחלוקות בין אבראהים לבין המשיב 2, המתבררות בהליך נפרד. בחלוף כ-18 שנים, בשנת 2000 או בסמוך לכך, הגיעו האחים להסכם שקובע את האופן שבו יחולקו ביניהם הנכסים המשפחתיים (להלן: הסכם הירושה. לעניין זה, יוער כי בית המשפט קמא אומנם קבע בפסק דינו שאין מחלוקת בין הצדדים ביחס להתקשרות בהסכם הירושה, ואולם הסכם זה לא הוגש לבית המשפט והמערער כופר בקיומו). בתוך כך, קובע הסכם הירושה כי הזכויות בנכס יחולקו באופן שווה בין המערער לבין המשיב 2. חרף זאת, התגלעו סכסוכים בין חלק מהאחים ביחס לחלוקה הראויה של הזכויות בנכסים האמורים, כאשר לענייננו רלוונטית אך המחלוקת שניטשה בין המערער לבין המשיב 2 בנוגע לטיב העסקה משנת 1982. כך, בעוד שהמערער טוען כי הנכס נרכש על ידו ולטובתו האישית בלבד, ועל כן מלוא הזכויות בו שייכות לו; המשיב 2 גורס כי הנכס נרכש בשנת 1982 לטובת כלל האחים, ועל כן הזכויות בו צריכות להתחלק באופן שווה בין המערער לבין המשיב 2, בהתאם להסכם הירושה. לדבריו של האחרון, הרישום בייפוי הכוח נעשה לצרכי נוחות בלבד, ועל כן אין להסיק דבר מכך שהמערער מוזכר בו כרוכש, תוך השמטת שמותיהם של שאר האחים. כן נטען כי העובדה שהסמכות הבלעדית להעברת המקרקעין הוקנתה לאח אחר (פדיל), מלמדת על הרצון להבטיח שהמקרקעין יחולקו ביניהם בצורה שוויונית. להשלמת התמונה, יצוין כי הצדדים חלוקים גם באשר להחזקה בנכס בעבר, אך מסכימים כי כיום השטח מעובד על ידי שוכר: המערער מצדו טוען כי הוא היחיד אשר החזיק בנכס והיחיד אשר עיבד אותו, עד שלפני מספר שנים השכירו לצד ג' (שורות 24-9 בעמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 12.3.2018 לפני בית המשפט קמא); המשיב 2 ובנו – מר חאלד טאהא (המשיב 1. להלן יכונו יחד: המשיבים), טוענים כי החזקה בנכס, כמו גם בנכס הנוסף, התחלקה בעבר בין המערער לבין המשיב 2, בחלקים שווים, וכי בשנים האחרונות השטח מושכר לצד ג', המשלם דמי שכירות לשני הצדדים (ראו פסקאות 25-24 לתצהיר מטעם המשיב 2 שהוגש לבית המשפט קמא). עוד יוער כי בשנת 2013 נרשמו הערות אזהרה על הזכויות בנכס לטובת המשיב 1, ולאחר מכן לטובת המשיב 2, וזאת מכוח הסכמי מכר חדשים אשר נחתמו באותה שנה בין המשיבים 2-1 לבין המשיבים 10-3, מתוך כוונה לאשרר את העסקה משנת 1982 ולאפשר את רישום הזכויות מכוחה, ומבלי שהועברה מכוחם תמורה נוספת (להלן: הסכמי המכר). בהמשך, ביום 20.7.2014 נרשמה הערת אזהרה נוגדת על הזכויות בנכס לטובת המערער, מכוח ייפוי הכוח. ההליך בבית המשפט המחוזי על רקע המחלוקת האמורה, ביום 18.8.2014 ביקש המערער מבית המשפט המחוזי בנצרת צו מניעה זמני, אשר יורה למשיבים להימנע מביצוע שינוי כלשהו ברישום הזכויות בנכס, עד להכרעה בתביעה העיקרית שתוגש על ידי המערער. ביום 22.9.2014 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, ובו הם הסכימו על הימנעות מעריכת שינויים ברישום הזכויות בנכס, עד להכרעתו של בית המשפט קמא בתביעה העיקרית. כשבועיים לאחר מכן, הגיש המערער את התביעה העיקרית, במסגרתה נטען כי הוא בעל זכות הבעלות והחזקה בפועל בנכס, וכי הוא זכאי להירשם כבעלים שלו. ביום 27.11.2014 הגישו המשיבים את כתב ההגנה מטעמם, במסגרתו התמקדו בהסכמי המכר, וטענו כי המדובר בחוזים אשר נחתמו כדין, תוך העברה של תמורה מלאה, ולאחר בדיקה מקיפה של רישום הזכויות בנכס. לעומתם, המשיבים 10-3 הכירו בכתב ההגנה שהוגש מטעמם בקיומה של העסקה משנת 1982 אל מול המערער, וטענו כי הסכמי המכר באו לעולם כדי לאפשר את השלמת העברת הזכויות בהתאם לעסקה זו. בהמשך, בישיבה מקדמית שהתקיימה ביום 10.7.2016 ואליה לא התייצב המערער, הודיעו המשיבים לבית המשפט קמא כי ביום 19.6.2016 חתמו האחים המסוכסכים (המשיב 2 מזה, ואבראהים, המערער וסובחי מזה) על הסכם בוררות הקובע כי סכסוכי הקרקעות אשר מתנהלים ביניהם יוכרעו בוועדת סולחה (להלן: הסכם המינוי). ביום 28.6.2016 ניתנה החלטת ועדת הסולחה, בה נקבע כי הזכויות בחלקה 55 שייכות בחלקים שווים למערער ולמשיב 2 (להלן: החלטת ועדת הסולחה). בסמוך לאחר מכן, הוצגו הסכם המינוי והחלטת ועדת הסולחה בפני בית המשפט קמא, ואולם המערער טען כי הסכם המינוי נחתם תחת אילוץ ולכן החלטת ועדת הסולחה אינה מחייבת אותו. עם זאת, הצדדים הסכימו ביניהם על דחיית מועד שמיעת הראיות, במטרה לאפשר ניסיון נוסף להשגת סולחה בין הצדדים. ביום 12.9.2017 הודיע בא-כוחו של המערער לבית המשפט קמא כי כשלו הניסיונות להביא לסולחה, והחל להתנהל הליך ההוכחות. בתוך כך, במהלך שמיעת העדויות, הודו המשיבים בקיומה של העסקה משנת 1982. זאת ועוד, המשיב 1 הודה כי הוא מעולם לא רכש זכויות בנכס, וטען כי הזכויות בו שייכות לאביו. לדבריו, הסכמי המכר נועדו כדי לאפשר את העברת הזכויות בהתאם לעסקה משנת 1982 ולהסכם הירושה שנחתם בשנת 2000. המשיב 2 מצדו העיד כי העסקה משנת 1982 נעשתה במשותף על ידי האחים ואמם, וטען כי פנה מספר פעמים לפדיל בבקשה כי ישלים את רישום הזכויות מכוח סמכותו על פי ייפוי הכוח, ואולם הדבר לא נעשה. לשלמות התמונה, יצוין כי במהלך שמיעת ההוכחות, הצדדים הודיעו לבית המשפט קמא על הגעה להסדר דיוני ביניהם, לפיו לא תישמענה עדויות נוספות (ובכלל זאת עדותו של פדיל), תצהירו של פדיל יימשך מהתיק, תוך שהצדדים הצהירו במשותף על כך שהוא היה עד לחתימת העסקה משנת 1982, ועל כך שלא מימש את סמכותו להעברת הזכויות בנכס. ההסדר בין הצדדים קיבל תוקף של החלטה ביום 26.12.2018. ביום 24.12.2019 נתן בית המשפט קמא פסק דין המקבל את התביעה באופן חלקי. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי בשנת 1982 אכן התקיימה עסקה בנוגע לזכויות בנכס, אך משלא הוצג הסכם המכר משנה זו, הרי שהמערער לא עמד בנטל להוכיח כי הוא רכש בעצמו ולבדו את זכויות המשיבים 10-3 בנכס. לעניין זה, נסמך בית המשפט, בין היתר, על העובדה שכוחו של המערער לא יופה להעברת הזכויות בנכס, ועל כך שהמערער בחר שלא להעיד את אחיו פדיל, על אף שזה יכול היה לשפוך אור על טיב העסקה משנת 1982. כן ציין בית המשפט כי המערער, אשר בעת שבוצעה העסקה משנת 1982 היה צעיר בן 20, לא הוכיח שהייתה בידיו אז היכולת הכלכלית לרכוש בעצמו את מלוא הזכויות בנכס. מנגד, בית המשפט קבע כי הסכמי המכר משנת 2013 אינם משקפים את הסכמת הצדדים, ועל כן הם בטלים. כמו כן, נקבע שלא הוכחו הטענות לפיהן הסכם המינוי נחתם בכפייה ואיננו סביר. על רקע דברים אלו, קבע בית המשפט קמא כי הזכויות בנכס וכן הזכויות בנכס הנוסף יירשמו בחלקים שווים על שם המערער והמשיב 2, וזאת בהתאם להסכם הירושה ומכוח החלטת ועדת הסולחה; והורה על מחיקת כלל הערות האזהרה הרשומות על הזכויות בנכס. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים המערער סבור שפסק הדין קמא שגוי, בהיותו מבוסס על הסכם הירושה אשר לא צורף להליך, ושלטענתו כלל אינו קיים. בהקשר הזה, מוסיף המערער שיש להעדיף את ייפוי הכוח על פני הסכם הירושה, שכן בעוד שייפוי הכוח הוגש לבית המשפט ומגובה במסמכים נוספים בכתב, ההנחה בדבר קיומו של הסכם הירושה מבוססת אך על עדות בעל-פה. לגופו של עניין, נטען כי ייפוי הכוח מכיל את כל הנתונים הנדרשים להחשבתו כמסמך בסיסי בכתב המאשר את העסקה משנת 1982, ומשכך היה מקום לקבוע כי המערער הרים את הנטל להוכיח שהזכויות בנכס נרכשו על ידו באופן בלעדי. זאת ועוד, המערער כופר גם בתוקפו של הסכם המינוי של ועדת הסולחה, אשר לגישתו נחתם על ידו בכפייה; וכן בתוקפה של החלטת ועדת הסולחה, אשר לטענתו ניתנה בהיעדרו והוא גילה על קיומה רק במסגרת ההליך. לצד דברים אלו, מדגיש המערער כי המשיבים הרחיבו חזית ושינו את גרסתם ביחס להסכמי המכר וביחס לעסקה משנת 1982 – כך, בעוד שבתחילה הכחישו המשיבים את קיומה של העסקה משנת 1982, וטענו כי הזכויות בנכס הועברו רק במסגרת הסכמי המכר; בסופו של דבר הם שינו את עמדתם וטענו כי הזכויות בנכס נרכשו על ידי כלל האחים במסגרת העסקה משנת 1982, וכי הסכמי המכר נועדו אך כדי לאפשר את העברת הזכויות מכוחה. לבסוף, לדידו של המערער, בית המשפט קמא חרג מסמכותו בהעניקו סעד אשר לא נתבקש, שכן בכתב התביעה התבקש סעד הצהרתי שלפיו יוכרז המערער כבעלים של הנכס, ואילו בפסק הדין ניתן סעד אופרטיבי המורה על רישום של הנכס והנכס הנוסף בחלוקה שווה בין המערער לבין המשיב 2. על מרביתם של טיעונים אלה חזרו גם המשיבים 10-3, הסבורים כי יש להעניק למערער את מלוא הזכויות הקנייניות בנכס, בהתאם לייפוי הכוח אשר הוצג בפני בית המשפט קמא. מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על פסק הדין וחוזרים על נימוקיו. בין היתר, הם מדגישים שלא הוצג הסכם מכר אשר מקנה למערער זכויות בלעדיות בנכס, וכל גרסתו נסמכת על ייפוי הכוח. לטענתם, בתקופה שבה נחתמה העסקה משנת 1982 נהגו האחים לרכוש קרקעות יחד; וכי יש לראות בהסמכתו של אח אחר, פדיל, לבצע את העברת הזכויות בנכס, כהוכחה לכוונת האחים לחלקן באופן שוויוני. לדידם, נוסחו של ייפוי הכוח, אשר מתמקד בפדיל בלבד, מבלי להעניק סמכויות כלשהן למערער, שומט את הקרקע מתחת לטענותיו של האחרון. בהקשר הזה, טוענים המשיבים כי הימנעותו של המערער מזימון של פדיל לעדות פועלת לרעתו. לגופם של דברים, נטען כי האחים סיכמו ביניהם את חלוקת הזכויות ביחס לנכסי מקרקעין שנרכשו במשותף ולנכסי מקרקעין שהוריש להם אביהם, וכי בתוך כך הוסכם שהמשיב 2 והמערער יקבלו כל אחד מחצית מהזכויות בנכס. לשיטת המשיבים, הסכמות אלו משתקפות גם במצב ההחזקה בנכס בפועל מאז שנות ה-80. המשיבים מוסיפים וטוענים כי לאורך השנים המשיב 2 ערך מספר ניסיונות להעביר את הזכויות בנכס, ללא הועיל. אשר לטענות המערער בדבר הסכם המינוי והחלטה הוועדה, נטען כי יש לדחותן בשל סתירות שעלו בעדויות המערער, וחלק מעדיו, במהלך הדיונים בבית המשפט קמא; וכי מעמדה של ועדת הסולחה שקול לבוררות, והחלטתה מחייבת את הצדדים. בדומה, נטען כי יש לדחות את טענות המערער לעניין הרחבת חזית, שכן כבר בתחילת ההליך המשיבים טענו לזכויות בנכס מכוח הסכמי המכר, שנערכו ב-2013 והשלימו את העסקה משנת 1982. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתובים ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות. עיקר טענותיו של המערער עניינו בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית ממכלול הראיות והעדים שהופיעו בפניה. זאת אלא במקרים חריגים, שבהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן מתיישבות באופן מובהק עם הראיות אשר הונחו בפניה ועם השכל הישר, או כאשר נעלמו ממנה עובדות מהותיות (ראו למשל: ע"א 6277/19 הרמן נ' וייס, פסקה 26 (15.3.2022); ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי, פסקה 46 (30.12.2021)). הדברים נכונים במיוחד במקרה דנן, שכן ההליך בבית המשפט קמא נסוב סביב שאלות עובדתיות מובהקות, והועלו במסגרתו גרסאות עובדתיות שונות, אשר התפתחו והשתנו במהלך שמיעת ההוכחות. במצב דברים זה, בו קיימת חשיבות מיוחדת לביצוע הערכת מהימנות עדינה ומדויקת של הערכאה הדיונית, ולהתרשמות ישירה מן העדים וממכלול החומר הראייתי, ההצדקה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא פחותה אף יותר. אשר על כן, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. המחלוקת העובדתית במקרה שלפנינו מתמצה, בסופו של דבר, בשאלה האם רכישת הנכס בשנת 1982 מהבעלים הרשומים נעשתה על ידי המערער לבדו (כגרסת המערער), או שמא הנכס נרכש על ידי האחים בכללותם, והמערער הוצג כרוכש בייפוי הכוח ובדיווחים לרשויות המס מטעמי נוחות בלבד (כגרסת המשיבים). בית המשפט הכריע במחלוקת עובדתית זו לטובת המשיבים, וזאת על בסיס התרשמותו מהמסכת הראייתית, ובמיוחד משורה של אינדיקציות אשר תמכו בהעדפת גרסה זו. ואכן, לגרסת המשיבים תמיכה לא מבוטלת בחומר הראיות: גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העסקה (20), והיעדר הסבר של ממש כיצד יכול היה לממנה מכיסו; מעורבותם הפעילה של האחים הבוגרים (עבדאללה, המשיב 2 ופדיל) בהתקשרות; מינויו של פדיל למיופה כוח במסגרת העסקה; הימנעותו של המערער מלדרוש עד שנת 2014 את רישום המקרקעין על שמו בלבד; הסכם הירושה שחילק את הנכס בין המערער למשיב 2; עדויות המשיבים, שבהן בית המשפט נתן אמון, כי עיבדו אף הם את הנכס עד להשכרתו לצד ג' – כל אלה, מחזקים את גרסת המשיבים, ומקשים להתערב במסקנת בית המשפט קמא. לכך יש להוסיף את החלטת ועדת הסולחה, אשר המערער אומנם כפר בכתב המינוי שלה בטענה של כפיה, אך בית המשפט קמא מצא לנכון לאמץ את מסקנותיה, התואמות את ממצאיו העובדתיים (ראו פסקה 39 לפסק הדין). המצרף המתקבל הוא של קביעה עובדתית, שאין הצדקה להתערב בה. המערער מציג בערעורו שני טיעונים המצדיקים לשיטתו סטייה ממסקנת בית המשפט קמא: הטיעון הראשון, הוא שבכתב ההגנה טענו המשיבים כי הסכמי המכר משנת 2013 הם ההסכמים המחייבים – טענה שאף הם מודים כיום כי אינה נכונה. לעניין זה יש משקל ראייתי, ואולם בית המשפט קמא היה מודע לו, ולא ראה בו די כדי להפוך את הקערה הראייתית על פיה. זאת, במיוחד, בשים לב לעיתוי המוקדם שבו חזרו בהם המשיבים מגרסתם הראשונית, והודו כי הסכמי המכר נכרתו לצורך ביצוע הסכם 1982, ואינם מהווים התקשרות העומדת בפני עצמה. גם בעמדה זו לא ראיתי מקום להתערב. הטיעון השני, הוא שכל המסמכים המשקפים את העסקה, ייפוי הכוח והדיווחים לרשויות המס, נוקבים בשמו של המערער כרוכש, ולפיכך טענת המשיבים היא גרסה בעל פה נגד מסמך בכתב (וראו סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני: "טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע"). ואולם, טענת המשיבים אינה טענה נגד המסמך, שכן המשיבים אינם כופרים בכך שהמערער היה אמור להיות הרוכש מול הבעלים הרשומים, אלא טענה נגד העסקה, שכן המשיבים טוענים שהרכישה לא הייתה בכובעו האישי, אלא כנאמן בעבור האחים כולם. טענה שכזו אין מניעה לבסס גם ללא ראיה בכתב (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1520-1506 (2009); ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 186 (1986); ה"פ (מחוזי ת"א) 548/06 ארנון נ' פיוטרקובסקי, פסקה 13 (1.3.2009) (ערעור וערעור שכנגד שהוגשו נמשכו בהמלצת בית המשפט. ראו ע"א 2734/09 מיום 6.12.2011); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון זיאן, פסקה 42 (1.2.2009). כן השוו: ע"א 22/63 בן-ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1410, 1417-1416 (1963)). טענה נוספת שהעלה המערער היא כי בית המשפט שגה כשנתן סעד אופרטיבי לפיו ירשם הנכס בחלקים שווים על שם המערער ועל שם המשיב 2. לשיטתו, מאחר שהתביעה הוגבלה לסעד הצהרתי, לא היה מקום למתן סעד אופרטיביים. ואולם, עיון בסעיף 10 של כתב התביעה שהגיש המערער מלמד כי הוא ביקש במסגרתו "כי יבוטלו [הערות האזהרה] והקרקע תירשם על שם התובע". משכך, קשה לראות על מה מלין המערער, במיוחד כשקשה להבין מהי הפגיעה שתגרם לו בעקבות ההנחיות האופרטיביות שניתנו על ידי בית המשפט קמא ביחס לרישום הזכויות בנכס, התואמות את קביעותיו בשאלת הזכויות בנכס. העניין היחיד שבו מצאתי כי יש מקום לקבל את הערעור הוא עניין החורג ממסגרת התביעה ונוגע לעסקה הנוספת – דהיינו, רכישת 2/18 מחלקה 55 ממר עטיה סעיד זידאן. עניין זה לא היה חלק מהתביעה, שהוגבלה לרכישה שבוצעה מה"ה מוחמד ואחמד זידאן בלבד. הוא גם מערב מחלוקת מול עזבון האם ומול אח שלא היה צד לתביעה – אבראהים. ממילא לא היה מקום לתת כל סעד בעניין זה במסגרת ההתדיינות דנן. לפיכך שגה בית המשפט קמא בפסקה 41 של פסק דינו כאשר הורה על העברת הזכויות בחלקים שווים למערער ולמשיב 2 לא רק ביחס לנכס, אלא גם ביחס ל"יתרת השטח שהזכויות בו נרכשו ממר עטיה סעיד זידאן (שטח של 2150 מטר)". חלק זה של פסק הדין דינו, אם כך, להתבטל. סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור בעיקרו, וזאת בכפוף לתיקון המפורט בפסקה 15 לעיל. כל אחד מהצדדים יהיה רשאי לפנות בבקשה לקבלת פסיקתא לצורך ביצוע הרישום במרשם המקרקעין. כן אציע כי בשים לב לתוצאות הערעור, נורה למערער לשלם למשיבים 2-1 הוצאות משפט מופחתות בערכאתנו בסכום כולל של 10 אלף ש"ח. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט גרוסקופף. התוצאה אליה חותר המערער, לפיה יבוטל הסעד שניתן לטובת המשיב 2 תביא, בהכרח, גם לביטול הסעד שניתן לטובתו. זאת, משום שגם הסעד שניתן לו מקורו בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה "יש מקום לתת תוקף להסכמים שהושגו בין הצדדים ותאמו קביעת ועדת הסולחה" (פסקה 40 לפסק-הדין). מצב דברים זה, משמעו, ביטול פסק דינו של בית משפט קמא והחזרת הצדדים לנקודת ההתחלה, בו הזכויות בנכס ייוותרו רשומות על שם הבעלים הרשומים, שכלל אינם טוענים לזכויות בו. בהינתן שמול גרסת המערער הונחה גרסת המשיב 2; בהינתן שבית משפט קמא דחה את גרסתו של המערער, לפיה הוא זכאי להירשם כבעלים של מלוא הזכויות שבמחלוקת וקיבל, מנגד, את גרסת המשיב 2 וכפועל יוצא מכך, הורה על רישום מחצית הזכויות על שם המערער ומחצית על שם המשיב 2 - התוצאה האופרטיבית תואמת, אף מתבקשת, לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו ואין מקום להתערב בו גם אם היא חורגת במידת מה מהסעדים שהתבקשו בתביעה. ש ו פ ט השופטת ד' ברק ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏י' בסיון התשפ"ב (‏9.6.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20009130_Y10.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1