נגריית אורי בלה בע"מ נ. בית משפט השלום בנתניה(השופטת גלית צי

פסק-דין בתיק בג"ץ 9123/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9123/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. נגריית אורי בלה בע"מ 2. אורי בלה נ ג ד המשיבים: 1. בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת גלית ציגלר) 2. מדינת ישראל (הועדה המחוזית לתו"ב-מחוז מרכז) עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד ניסן שריפי בשם המשיבים: עו"ד מיכל צוק פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו הוא בבקשת העותרים כי תבוטל החלטת בית-משפט השלום (ת.פ. 2590/03) מיום 19.12.06, בגדרה נדחתה בקשתם לזכותם מכל אשמה, וזאת, בין היתר, בשל טענת העדר סמכות. 1. ואלו הן בקיצור נמרץ העובדות הנוגעות לעתירה: ביום 18.11.03 הוגש לבית-משפט השלום בנתניה כתב אישום המייחס לעותרים ולאדם נוסף ביצוע עבירות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). לאחר שנשמעו ראיות התביעה, טענו העותרים כי אין לחייבם להשיב לאשמה. טענה זו נסמכה על מספר עילות שונות: התיישנות, שיהוי, אי הוכחת עובדות כתב האישום, אי מתן זכות טיעון לעותרים והעדר סמכות. בית-משפט השלום דן בטענות העותרים, אחת לאחת, וקבע כי אין מקום להיעתר לטענת "אין להשיב לאשמה" ועל כן שומה עליהם להביא ראיות מטעמם. ככל שהדבר נוגע לטענת העדר סמכות, היא הטענה העומדת במרכזה של העתירה שלפנינו, פסק בית-המשפט כי באת-כוח התביעה צירפה, גם אם באיחור, כתב הסמכה לשנים 2006-2005, וכי לא ניתן לראות באיחור זה משום אי התייצבות תובע, כנטען על-ידי העותרים. כנגד החלטה זו של בית-משפט השלום מכוונת העתירה שלפנינו. 2. טענתם העיקרית של העותרים היא כי יש לזכותם מן האשמה המיוחסת להם מכוח האמור בסעיפים 94(א) ו-133 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. זאת, בשל העדר הסמכה וסמכות כדין לעו"ד יונת מאיר, אשר הציגה עצמה כבאה מטעמה של התובעת בדיון שהתקיים ביום 12.1.06 בבית-משפט השלום בנתניה, אף על פי שבאותה עת לא היה בידה של ייפוי כוח כדין לייצג את התובעת בתיק זה. בנסיבות אלו, סבורים העותרים, קמה תחולה לסעיף 133 הנ"ל ויש לראות את התובעת כמי שלא התייצבה לדיון וכפועל יוצא מכך כמי שחוזרת בה מכתב האישום. עוד מוסיפים ומציינים העותרים כי כתב ההסמכה שניתן לעו"ד מאיר מן היועץ המשפטי לממשלה ביום 5.6.06 חל אך ורק על הליכים בהם נדונות עבירות על חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, ואין הוא משתרע על עבירות המופיעות בחוק התכנון והבניה. 3. מנגד, טוענת המשיבה 2 (להלן: המשיבה) כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. ראשית, טוענת המשיבה כי אין המקרה דנא מעורר טענה של ממש בדבר חוסר סמכות, ועל כן אין הוא בא בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם יאות בית-משפט זה לדון בהחלטת ביניים הניתנת במסגרת ההליך הפלילי. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי הפגם שנפל בהליך אינו כה חמור, ובוודאי שאינו יורד לשורש סמכותו של בית-המשפט. כך טוענת המשיבה, כי לעו"ד מאיר ניתנה הסמכה מן היועץ המשפטי לממשלה לתבוע בעבירות תכנון ובניה בשנת 2005, וכי בכתב ההסמכה לשנת 2006 נפלה טעות סופר, שעה שהוא שכלל בחובו עבירות לפי חוק רישוי עסקים בלבד. זאת ועוד, המשיבה מבהירה כי העותרים אינם טוענים שנגרם להם עיוות דין כלשהו כנגד אותו פגם, וכי ניתן היה, לוּ דרשו זאת העותרים, לקיים שוב את אותה ישיבת הוכחות שבמהלכה הופיעה עו"ד מאיר ללא כתב הסמכה בר תוקף. לבסוף, מציינת המשיבה כי בכוונת היועץ המשפטי לממשלה לתקן את כתב ההסמכה שניתן לעו"ד מאיר ולהבהיר על דרך של הסמכה רטרואקטיבית, כי היעדר ההסכמה במועד הדיון נבעה מתקלה טכנית. ביום 13.12.07 הגישה המשיבה בקשה, לה התנגד בא-כוח העותרים, להוסיף נספח שלא צורף לתגובתה. מן האמור באותו נספח, עולה כי ביום 11.6.06 ניתנה לעו"ד מאיר הסמכה לתבוע אף בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, וזאת עד לסוף שנת 2006. 4. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה ידועה היא מימים ימימה כי בית-משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא יתערב בהחלטות ביניים הניתנות בהליכים פליליים המתנהלים בפני בתי המשפט הרגילים אלא במקרים חריגים ונדירים, בהם מועלית טענה ממשית בדבר חוסר סמכות או מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי (בג"ץ 583/87 הלפרין נגד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702; בג"ץ 2484/04 ניסנביץ נ' הרכב בימ"ש מחוזי בראשות השופט צבי סגל (לא פורסם)). העדר אפשרות להשיג על החלטת ביניים בהליך פלילי, כך נפסק, "אינו צריך לשמש עילה להפיכתו של בית המשפט הגבוה לצדק לתחליף של ערכאת הערעור הפלילית" (בג"ץ 398/83 אביטן נגד הרכב של שלושה שופטים, פ"ד לז(3) 467, 469). כאן המקום להדגיש, כי סמכות בית-משפט זה להתערב בהליכים המתנהלים בפני בתי המשפט הרגילים הינה סמכות שבשיקול דעת. משמע, לא בכל מקרה ומקרה של חריגה מסמכות יהא בית-המשפט הגבוה לצדק מחויב לדון בעניין התלוי ועומד בפני בית-משפט אחר. לא זו אף זו, החריג שעניינו חריגה מסמכות ממילא פורש ברבות השנים באופן מצמצם. יפים לעניין זה הדברים שנאמר בבג"ץ 268/97 סולימאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)): "גם לו היה מדובר בטענה של חוסר סמכות עניינית, מסור העניין לשיקול דעתנו אם ראוי הוא שנתערב בעניין זה תוך עקיפת ערכאות המערכת השיפוטית הרגילה. הילכת הילכת בג"צ 583/87, פ"ד מא(4) 702 683, לא קבעה שאנו חייבים לבחון כל טענה של חוסר סמכות של בית המשפט המועלית לפנינו, אלא העניין הושאר לשיקול דעתנו" (בקשה לדיון נוסף נדחתה לגבי פסק הדין האחרון: דנג"ץ 779/97 (לא פורסם); כן ראו, בג"ץ 2484/04 הנ"ל). 5. אין אני סבור כי המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים המעוררים פגם ממשי היורד לשורש שאלת הסמכות. כתב האישום נשוא עתירה זו הוגש, כאמור, בשנת 2003 על-ידי תובע מוסמך, עו"ד שחר הררי, אשר לא נטענה כל טענת חוסר סמכות בעניינו. עו"ד מאיר, אשר הינה עו"ד שכירה במשרדו של עו"ד הררי, הייתה אף היא מוסמכת במהלך כל שנת 2005 להופיע כתובעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה בכל הליך הנוגע לביצוע עבירות תכנון ובניה. טרם שהחל דיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.1.06 טענה עו"ד מאיר כי הגם שייפוי הכוח לשנת 2006 לא הומצא לה פיזית, ניתנה לה הסמכות להמשיך ולנהל את הליך ההוכחות בשם היועץ המשפטי לממשלה. לאור האמור, הוחלט לקיים את דיון ההוכחות, תוך שעו"ד מאיר חוייבה להמציא תוך תקופה קצרה את ייפוי הכוח לבית-המשפט ולצד שכנגד. אלא, שכתב ההסכמה לשנת 2006 שניתן לעו"ד מאיר בכל הנוגע לעבירות לפי חוק התכנון והבניה, היה תקף אך למחצית השנייה של שנת 2006. לדידי המשיבה מדובר בתקלה טכנית, שבכוונת היועץ המשפט לממשלה לתקנה. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי לעת עתה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט השלום. למותר לציין, כי עם מתן פסק הדין בתיק העיקרי תעמוד לעותרים האפשרות להשיג על ההחלטה נשוא עתירה זו בפני ערכאת הערעור. דין העתירה איפוא להידחות על הסף. ניתן היום, א' באדר התשס"ז (19.2.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06091230_H05.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il