יורם ירוחם לוי נ. "מנורה" - חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 9121/00 בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 9121/00 ע"א 7576/01 כבוד השופט (בדימ') י' אנגלרד בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה יורם ירוחם לוי המבקש ברע"א 9121/00 והמערער בע"א 7576/01: נ ג ד 1. "מנורה" - חברה לביטוח בע"מ המשיבים ברע"א 9121/00 2. אבנר- איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ 3. "קרנית" - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 4. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ 5. רימון בוואב 6. "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ 7. רבקה בצלאלי 1 "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים המשיבים בע"א 7576/01: 2. רימון בוואב 3. "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.11.2000 בת"א 1021/99 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' מזרחי ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.7.2001 בתיק בש"א 6891/01 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' מזרחי תאריך הישיבה: כ"ו בטבת תשס"ג (31.12.2002) בשם המבקש ברע"א 9121/00 עו"ד דיויס יונתן, עו"ד אהוד כליף והמערער בע"א 7576/01: בשם המשיבים ברע"א 9121/00: עו"ד עוזרי לוי (בשם מנורה ואבנר) עו"ד חיים מנדלבאום, עו"ד אלון בלגה (בשם קרנית) עו"ד נהרי (בשם מרכנתיל דיסקונט) בשם המשיבים בע"א 7576/01: עו"ד חיים מנדלבאום פסק-דין השופט א' ריבלין: רע"א 9121/00 השאלה המשפטית 1. אדם נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג בעצמו ברכב מנועי. במועד התאונה, עלה מספר הנוסעים המצויים ברכב על מספר הנוסעים שרשאי היה להסיע על-פי תנאי רשיון הנהיגה שבידו. הנוהג תובע פיצויים ממבטחת השימוש ברכב. האם יש לראות בו כמי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו..." – כאמור בסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 – או כמי שאין בידו "רשיון בר-תוקף לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה [תעודת הביטוח]" – כאמור בפוליסת הביטוח של הרכב – ועל כן נשללת זכאותו לתבוע, מן החברה שביטחה את השימוש ברכבו, פיצויים בגין נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה? זו השאלה שעומדת במוקד הערעור הזה. פתח דבר 2. שאלה דומה, שאינה זהה, נדונה כבר בבית משפט זה, ברע"א 9542/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלוה, פ"ד נו(3) 831 (להלן: רע"א שלוה). שם, נדונה שאלת זכאותו של אדם שנפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב מסוג "אוטובוס זעיר ציבורי" לפיצויים מאת החברה שביטחה את השימוש ברכב. במועד התאונה באותה פרשה, החזיק הנוהג ברשיון נהיגה מדרגה 2. מכוח תקנה 178(א)(2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, כמתכונתה ביום התאונה, הותר לו לנהוג באוטובוס זעיר ובלבד ש"מספר הנוסעים בו, למעט הנהג אינו עולה על 8 [ההדגשה הוספה]". לפי רשיון הרכב שהנפיק משרד הרישוי, ניתן היה להסיע באוטובוס עד עשרה נוסעים מלבד הנהג. הנפגע שם נהג ברכב בגפו. המבטחת טענה כי מחמת מגבלת הנוסעים ברשיון הנהיגה שלו, לא רשאי היה המשיב לנהוג, אף לא בגפו, ברכב שניתן להסיע בו, על-פי תנאי רשיון הרכב, יותר משמונה נוסעים. היא גרסה, על כן, כי בשעת התאונה, היה המשיב בבחינת מי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו...", כמאמר סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), וכשאין בידו "רשיון בר-תוקף לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב הנקוב בתעודה", כנדרש בתעודת ביטוח החובה לרכב. כיוון שכך, טענה, כי לא היה בידי המשיב ביטוח המכסה את הנזקים שהוסבו לו בתאונה. בית המשפט העליון קבע, מפי השופט ת' אור, כי הנפגע לא הפר כלל את תנאי רשיון הנהיגה שלו, וממילא אין לראותו כ"מי שנהג כשאין בידו רשיון לנהוג בו". נקבע כי "יש לפרש את תקנה 178(א)(2א), כך שההגבלה הנזכרת בה היא ביחס למספר הנוסעים בפועל באוטובוס הזעיר, דהיינו שהוא לא יעלה על שמונה, ולא על מספר הנוסעים שמותר להסיע ברכב על-פי תנאי רישיון הרכב" (שם, בעמ' 839-838). במילים אחרות, בית המשפט פסק כי משלא הסיע המשיב שם, בפועל, נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע, לפי רשיון הנהיגה שלו, הרי שלא חרג מתנאי הרשיון, ועל כן, גם לא נשללה זכאותו לקבל פיצויים מן המבטחת. באותו עניין, לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלה אם הסעת נוסעים במניין העולה, בפועל, על מניין הנוסעים המותר לפי תנאי רשיון הנהיגה, כמוה כנהיגה ללא רשיון נהיגה השוללת את הזכאות לפיצויים, לפי חוק הפיצויים. שאלה זו ניצבת כאמור במוקד הערעור שלפנינו. העובדות 3. המערער נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג, בהיתר, ברכב מסוג "אוטובוס זעיר פרטי", שהיה מצוי בבעלותה של המשיבה 7. רכב אחר, בו נהג המשיב 5, סטה ממסלול נסיעתו אל מסלול הנסיעה הנגדי והתנגש ברכב בו נהג המערער (שייקרא להלן: הרכב). השימוש ברכב בוטח על-ידי המשיבות 1 ו-2 – "מנורה" חברה לביטוח בע"מ ו"אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: המבטחות) – באמצעות פוליסת ביטוח שהוצאה למערער. את נזקיו תבע המערער מן המבטחות. בעת התאונה הוסעו ברכב עשרה נוסעים מלבד המערער. לפי הוראות תקנות התעבורה, כנוסחן במועד התאונה, הותר לאדם הנוהג ב"אוטובוס זעיר" להסיע מספר כזה של נוסעים רק אם היה בידו רשיון נהיגה מדרגה 3 לפחות. המערער החזיק ברשיון נהיגה מדרגה 2, שמכוחו רשאי היה לנהוג באוטובוס זעיר פרטי ולהסיע עד שמונה נוסעים. ובלשון הוראות תקנות התעבורה הרלבנטיות, כנוסחן בשעת התאונה: 178. רשיון נהיגה דרגה 2 )א) רשיון נהיגה דרגה 2 הוא רשיון לנהוג – ...... (2א) באוטובוס זעיר פרטי ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג, אינו עולה על 8. 179. רשיון נהיגה דרגה 3 (א) רשיון נהיגה דרגה 3 הוא רשיון לנהוג – ...... (5) באוטובוס זעיר פרטי ובלבד שמספר הנוסעים בו, למעט הנהג, אינו עולה על 11. ברשיון הרכב, תואר הרכב כ"אוטובוס זעיר פרטי" המורשה בהסעת עשרה נוסעים מלבד הנהג. בתעודת ביטוח החובה שהוצאה לרכב הוא סווג כרכב "מסחרי", ובעמודה המציינת את מספר הנוסעים – אחת משש עמודות הכוללות, בין היתר, פרטים בדבר דגם הרכב, משקלו, שנת ייצורו ונפח המנוע שלו, צוין – "כחוק". בגב תעודת הביטוח נאמר, בסעיף 7, כי הביטוח מכסה כל אדם הנוהג לפי פקודת בעל הפוליסה או ברשותו "בתנאי שהאדם הנוהג... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהיה בעל רשיון כזה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלהחזיק רשיון כזה.. [ההדגשה הוספה]" (להלן: תנית הרשיון). מספר הנוסעים שהוסעו ברכב, בעת התאונה, לא חרג, אפוא, ממספר הנוסעים המותר לפי רשיון הרכב, אך עלה על מניין הנוסעים שהותר למערער להסיע לפי רשיון הנהיגה שלו. 4. המבטחות כפרו בחבותם בתשלום פיצויים למערער. הן טענו כי פוליסת הביטוח שהנפיקו אינה מכסה את הנזקים שהוסבו לו בתאונה, וזאת, בין היתר, מכוח תנית הרשיון בפוליסת הביטוח ומכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. הוראה זו האחרונה שוללת את הזכאות לפיצוי, לפי חוק הפיצויים, מ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". חברות הביטוח סברו כי משהסיע המערער, בשעת התאונה, יותר נוסעים מכפי שהיה רשאי להסיע, לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו, הרי שנהג בלא שהיה בידו רשיון נהיגה בר-תוקף, ולפיכך אינן חבות בכיסוי נזקיו. המערער טען, לעומת זאת, כי לצורך קיום תוקפו של הכיסוי הביטוחי, די בכך שהיה בידו רשיון לנהוג ב"אוטובוס זעיר פרטי". הוא גרס, כי חריגה ממספר הנוסעים המותר בהסעה על-פי תקנות התעבורה אינה מגיעה כדי נהיגה ללא רשיון לפי סעיף 7(3), וזאת על אף שיש בה משום הפרה של תנאי הרשיון, בניגוד לתקנות התעבורה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט קמא (כבוד השופטת מ' מזרחי) קבע, כי יש לראות את המערער כמי שבמועד התאונה נהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, כאמור בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, ועל כן, נשללת זכאותו לתבוע פיצויים לפי החוק. בית המשפט קבע כי, בנסיבות העניין, דינה של החריגה ממספר הנוסעים המותר לפי תנאי רשיון הנהיגה כדין נהיגה ללא רשיון. "המשמעות הלשונית הפשוטה של לשון התקנה [היא תקנה 178(א)(2א)]" – כך קבע בית המשפט – "היא שאם מספר הנוסעים עולה על 8, אזי אין לנהג רשיון נהיגה להסיעם, אם הוא מחזיק רשיון מדרגה שניה בלבד". למסקנה זו הגיע בית המשפט גם לאחר שערך השוואה בין לשונה של הוראת תקנה 178(א)(2א), הקובעת את תנאי הנהיגה ב"אוטובוס זעיר" של מי שבידו רשיון נהיגה מדרגה 2, לבין לשונה של תקנה 179(א)(5), הנוגעת למי שמחזיק ברשיון נהיגה מדרגה 3. השוני הקבוע בתקנות האלה לעניין מספר הנוסעים אותם רשאי הנוהג להסיע, הוא הנותן, כך קבע בית המשפט המחוזי, כי עצם קיומו של רשיון הנהיגה מותנה בשמירה על מסגרת הנוסעים הקבועה בתקנות. את מסקנתו, כי לא היה בידי הנהג רשיון נהיגה בשעת התאונה, סמך בית המשפט קמא גם על התכלית המונחת, לשיטתו, בבסיס ההגבלות לעניין מספר הנוסעים המותר בהסעה. ככל שמספר הנוסעים המצויים ברכב גדול יותר, כך פסק, גדלה דרגת הסיכון הכרוכה בנסיעה. לפיכך, כך סבר בית המשפט, אפילו המדובר בכלי רכב זהים בצורתם ובגודלם, ראוי לדרוש מיומנות נהיגה גבוהה יותר – המתבטאת בדרגת הרשיון – ממי שנוהג ברכב בעת שמצויים בו יותר נוסעים. הסעת נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים המותר על-פי תקנות התעבורה, אין בה, כך קבע בית המשפט, משום הפרת תנאי ברשיון הנהיגה גרידא, כי אם נהיגה בלא רשיון, השוללת, מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, את זכאותו של המערער לפיצויים. 6. בית המשפט בחן גם את תוקפו של הכיסוי הביטוחי, ממנו נהנה המערער, לפי הוראות פוליסת הביטוח, וזאת, מבלי לדון בשאלה אם אין בשלילת הזכאות לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כדי לשלול, כשלעצמה, את תוקפו של הכיסוי הביטוחי. כאמור, בסעיף 7 לתעודת הביטוח שהוצאה למערער, הוגבלה תחולת הכיסוי הביטוחי למי שבידו "רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". נוסח זה של תניית הרשיון, המצוי בתעודות הביטוח החובה לרכב דהיום, שונה במעט מן הנוסח שהיה מקובל עד לאחרונה. על-פי הנוסח הקודם, נדרש הנוהג להחזיק ב"רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה... [ההדגשה הוספה]". בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים נדרשו לא אחת לפרשנותו של אותו נוסח. מקצת בתי המשפט פסקו, כי על מנת להכריע בשאלה אם היה לנוהג רשיון בר-תוקף לפי פוליסת הביטוח, יש לבדוק רק את "סיווגו הגס" של כלי הרכב, ואין להידרש למספר הנוסעים שהוסעו ברכב או למאפיינים מסוימים אחרים שלו (ראו, למשל, ת"א (נצרת) 776/85 בראזני נ' בוטרוס, צלטנר 378; ת"א (חיפה) 375/91 אלבז נ' אבואזיז, צלטנר 1192; ע"א (י-ם) 6380/99 שלוה נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 7394; ת"א (אשדוד) 243/99 ביטון סוליקה נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 7975). אחרים סברו, לעומת זאת, כי התיבה "סוג כלי הרכב" משמעותה מכלול תיאורו של הרכב בפוליסת הביטוח, לרבות מספר הנוסעים המורשים לנסוע בו. כיוון שכך, פסקו אלה, כי מקום בו מסיע אדם נוסעים במספר החורג ממספר הנוסעים המותר בהסעה לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו, אין בידו כיסוי ביטוחי (ראו, למשל, ת"א (בת-ים-חולון) 2780/97 י.ע.ל. שירותי כוח אדם בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 6177; ת"א (י-ם) 5156/98 בגדאדי נ' "המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, צלטנר 6267). בית המשפט קמא קבע כי נוסחה דהיום של תנית הרשיון, הדורשת, כאמור, לצורך תקפותו של הכיסוי הביטוחי, רשיון בר-תוקף לכלי הרכב הנקוב בתעודה, מלמד כי פרטי הרשיון הנהיגה של הנוהג צריכים לתאום למאפייניו של הרכב המסוים הנקוב בתעודת הביטוח, ובכלל זה מספר הנוסעים המצויים ברכב. לפיכך פסק, כי משהסיע המערער נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים אותם רשאי היה להסיע לפי רשיונו\ שוב לא החזיק ברשיון בר-תוקף, וממילא נשלל גם תוקפו של הכיסוי הביטוחי. על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי נתבקשה רשות ערעור בבית משפט זה, והרשות ניתנה. השאלה העומדת לפנינו בערעור הזה הינה, אפוא, אם נהג המערער בעת שהיו מצויים ברכבו יותר נוסעים מאלה שרשאי היה להסיע לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו, "כשאין לו רשיון לנהוג בו", כאמור בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, או כשאין בידו "רשיון בר-תוקף לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה", כאמור בתעודת הביטוח. המסגרת הנורמטיבית 7. הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים מחבר יחדיו אחריות מוחלטת בנזיקין עם הוראותיה החוזיות של פוליסת הביטוח. הפן הנזיקי מוסדר בחוק הפיצויים ובהוראות מסוימות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואילו הפן הביטוחי-חוזי נתון לחוקי החוזים הכלליים, לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981; ובהיותה של פוליסת הביטוח גם חוזה אחיד – נתון ההסדר גם להוראות חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. זכאותו של נוהג שנפגע בתאונת דרכים לפיצויים מן החברה שביטחה את השימוש ברכב נבחנת, אפוא, בשני מישורים. המישור האחד – הוראות חוק הפיצויים. מקום בו בא הנוהג בגדר מי שהוראות סעיף 7 חלות עליו, תשלל זכאותו לפיצויים מהמבטחת, אפילו מכסה פוליסת הביטוח שבידו את הנזקים שהוסבו לו בתאונה. המישור האחר – הוראותיה של פוליסת הביטוח. אפילו אין נשללת זכאותו של הנוהג לדמי נזק מכוח הוראות חוק הפיצויים, יש לבחון שמא פטורה המבטחת מלפצותו מכוח תנאי מגביל בפוליסת הביטוח (ובלבד שהתנאי אינו משולל תוקף על-פי דיני החוזים הכלליים או המיוחדים). דינה של תביעת הפיצויים של המערער להתקבל רק אם זכותו לפיצויים אינה נשללת באף לא אחד משני המישורים האלה (ראו רע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193, 199-198; רע"א שלוה הנ"ל, בעמ' 835-834). המשיבות סבורות כי זכאותו של המערער לפיצויים נתונה להוראת סעיף 7(3), השוללת את הזכאות לפיצוי מנפגע ש"נהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה", וכפופה לתנית הרשיון בתעודת הביטוח, המגבילה את הכיסוי למי שבידו "...רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה...". המערער נהג, כך הן טוענות כלפיו, ב"אוטובוס זעיר", כשעמו עשרה נוסעים. לפי רשיון הנהיגה שלו, רשאי היה להסיע שמונה נוסעים בלבד. הוא חרג, אפוא, מתנאי רשיון הנהיגה שהיה בידו. הוראת סעיף 10(א) לפקודת התעבורה קובעת כי "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר". נהיגה שלא בהתאם לתנאי רשיון הנהיגה מקימה אחריות פלילית מכוח סעיף 62 לפקודה. לשיטתן של המבטחות שוללת הפרה כזו של תנאי הרשיון גם את תוקפה של הזכאות לפיצויים, מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, או מחמת הפרת תנית הרשיון בתעודת הביטוח. טענה זו אין לקבל. הסדר הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים ותכליתו 8. עד לחקיקת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בשנת תשל"ה, נשלטה שיטת הפיצוי של נפגעי תאונות דרכים על-ידי עקרון האשם. על הנפגע בתאונת דרכים היה לחפש את תרופתו במסגרת פקודת הנזיקין. זכותו לפיצויים הייתה, ככלל, פועל יוצא של אחריות נזיקית של אחר, או אחרים, ואחריות זו התבררה, ברגיל, במסגרת עוולת הרשלנות, לאורו של עקרון האשם. עם חקיקת חוק הפיצויים, זנח המחוקק את עקרון האשם בכל הנוגע להסדרי האחריות והפיצוי של נפגעי תאונות דרכים, וקבע במקומו הסדר סטטוטורי, הנשען על שלושה יסודות עיקריים (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, תש"ן) 6-4). היסוד הראשון – הטלת אחריות מוחלטת ומלאה – אחריות ללא אשם – על המשתמש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, ובצידה, קביעת מנגנון של ביטוח אחריות, המכסה את בעל הרכב והנוהג בו מפני כל חבות שהם עשויים לחוב בה עקב התאונה; היסוד השני, ביטוח סטטוטורי, באמצעות קרן הממומנת על-ידי ציבור המבוטחים (היא, היום, "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: הקרן)), המבטיחה פיצוי לנפגעים שאין בידם לתבוע פיצוי מאת מבטח האחריות, מאחר שהאחראי לתאונה אינו ידוע או שאין בידו ביטוח, או מאחר שהמבטח עצמו נמצא חדל פרעון (סעיף 12(א) לחוק הפיצויים); והיסוד השלישי, הטלת חובת ביטוח אישי, המכסה את המשתמש ברכב מפני נזק גוף שנגרם לו בתאונה. 9. ביסודו של הסדר הפיצוי של נפגעי תאונות דרכים מונחת תכלית סוציאלית (ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505; פרשת צור שמיר חברה לביטוח הנ"ל, בעמ' 201; רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 685). התכלית החברתית של חוק הפיצויים משתקפת במשטר האחריות המוחלטת ובגיבוי הביטוחי הניצב בצידו. משטר האחריות המוחלטת, הקובע את אחריותו של המשתמש ברכב, ללא קשר למידת אשמו, או למידת אשמו של הנפגע, מרחיב את מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים; ביטוח האחריות והביטוח הסטטוטורי מבטיחים כי ימצא לנפגעים מקור פיצוי, בלא קשר לאמצעים העומדים לרשות הנוהג האחראי; והביטוח האישי – הכפוי – נועד להבטיח כי ימצא כיסוי לנזקי הגוף שהוסבו לנוהג, אם נפגע בתאונה בעצמו. מנגנון הביטוח מעביר את הנטל אל ציבור המזיקים בכוח – הוא ציבור המשתמשים בכלי-רכב, באמצעות תשלום פרמיות למבטחות המסחריות. בכך, נמנעים נזקים נוספים, על הנזק הבסיסי שהוסב, נזקים הכרוכים בקושי בגיוס משאבים להטבתו. התפישה חברתית האמורה מצאה ביטוי גם בגישה הפרשנית הליברלית המעדיפה ליתן פיצוי לניזוק – תוך פיזור הנזק על הציבור – על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי (ראו: ע"א 326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, 204; ע"א 353/83 שולמן נ' ציון חב' לביטוח, פ"ד מב(2) 844, 858-857; פרשת קרנית נ' פרח הנ"ל, בעמ' 685; רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926, 929). באה הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים ויצרה קושי בתפישה ההרמונית האמורה. תכליתה של הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים ופרשנותה 10. ברגיל, מובטח לנפגעי תאונות דרכים, באשר הם, פיצוי, לפי חוק הפיצויים, מאת מבטחת השימוש ברכב או מאת הקרן. עם זאת, יש שהחוק מבקש להוציא נפגעים מסוימים מכלל הזכאים לפיצויים. אלה מנויים, כרשימה סגורה, בסעיף 7 לחוק, המורה בזו לשון: נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1) מי שגרם לתאונה במתכוון; (2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור; (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה. (4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע. (5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב. (6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו. 7. הגבלת זכאותם של נפגעים נפגע שבא בגדר הוראות סעיף 7 אינו זכאי לדמי נזק לפי חוק הפיצויים. יתר על כן, מקום בו נפגעו בָתאונה נוסעים אחרים או הולכי רגל, עלול הנפגע להיחשף גם לתביעת חזרה מן הקרן, בגין הפיצויים שעשויה היא לשלם מכוח הוראת סעיף 12(א)(2) לחוק. במקרים מסוימים, שמורה לנפגע האפשרות לתבוע את תרופתו במסגרת פקודת הנזיקין (ראו סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים). 11. "מטרתה של הוראת סעיף 7" – כך שנינו – "היא עונשית בעיקרה: המחוקק מבקש להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על-ידי שלילת זכאותם לפיצויים במקרה של תאונת דרכים" (י' אנגלרד בספרו הנ"ל, בעמ' 117). ואכן, בדברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988, מתוארים האירועים המנויים בסעיף 7 כמקרים הנוגדים את "תקנת הציבור": סעיף 7(א) [סעיף 7 היום] לחוק הקיים קובע מספר מקרים חריגים שבהם אין הנפגעים זכאים לפיצויים לפי שיטת האחריות המוחלטת, ואשר המכנה המשותף שלהם הוא העדר תרופה במקרה הנוגד את 'תקנת הציבור', כגון: כשהנפגע גרם לנזקו במתכוון או כשניזוק בעת ביצוע פשע... הגיון הדברים מחייב כי בעל רכב או מחזיק כאמור, המתיר לאחר לנהוג ברכבו כשאין לו ביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה, והוא עצמו נפגע באותה נהיגה... גם הוא יהיה בגדר הנפגעים שאינם זכאים לפיצויים, וזאת מאותו טעם של 'תקנת הציבור'. שלילת הזכאות לפיצויים באותם מקרים, יסודה, אם כן, בשיקולים של תקנת הציבור. המושג "תקנת הציבור" הוא, מטבעו, גמיש ואינו ניתן להגדרה ממצה. גלומים בו אינטרסים חיוניים – חברתיים וכלכליים – עקרונות מוסר מושרשים ומושכלות ראשונים של צדק והגינות (ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 654-653). תוכנה של תקנת הציבור עשוי להשתנות מעניין לעניין. אין תוכנה של תקנת הציבור המשתקפת בהוראה משנה אחת שבסעיף 7 כהרי תוכנה במקרה המצוי באחת מהוראות המשנה האחרות. מהם, אם כן, היסודות ההופכים כל אחד מן האירועים המנויים בסעיף 7 לאירועים הסותרים את תקנת הציבור? 12. שלילת הזכאות לפיצוי ממי ש"נהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה", כאמור בהוראת סעיף 7(3), הורתה, בראש ובראשונה, בשיקולי הרתעה. מטרתה העיקרית, אף שלא בהכרח המטרה היחידה, היא להרתיע את מי שעלול, בהיותו חסר רשיון נהיגה, ליצור סיכונים מיוחדים בדרכים; ההנחה היא כי כשירותו או מיומנות הנהיגה שלו לוקים בחסר. בשל אופיה של התכלית ההרתעתית הזו, ראה המחוקק לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאמור בסיפא לסעיף 7(3), מקום בו פקע רשיון הנהיגה של הנוהג בשל אי-תשלום אגרת רכב. "הואיל ומדובר בעניין פיסקאלי–פורמלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים" (דברי השופט ת' אור בפרשת צור שמיר חברה לביטוח הנ"ל, בעמ' 200). אין לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצויים, כך נפסק, מקום בו היעדר הרשיון לא היה פועל יוצא של חוסר הנוגע למיומנותו של הנוהג, כי אם תוצאה של פגם פרוצדורלי או טכני. בפרשה אחת נקבע, כי נפגע שנהג שרשיון נהיגה שבידו פקע מחמת אי-תשלום קנסות בגין עבירות תנועה, אינו בבחינת "מי שנהג כשאין בידו רשיון לנהוג בו", ודין רשיונו כדין רשיון שפקע בשל אי-תשלום אגרה (פרשת צור שמיר חברה לביטוח הנ"ל). במקום אחר, נפגע נוהג בתאונת דרכים בעת שהיה מצוי בפסילה מנהיגה. לימים בוטלה הפסילה, לאחר שנתברר כי הועמד לדין פעמיים בגין אותה עבירת תנועה. נפסק, כי אין לראות את הנפגע כמי שבא בגדר הוראת סעיף 7(3). על אף שסבר באותו מקרה, בעת התאונה, כי אין בידו רשיון נהיגה, נסתבר בדיעבד כי היה בידו רשיון תקף בפועל (רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן (טרם פורסם, ניתן ביום 18.12.02)). 13. את שלילת הזכאות לפיצויים מבקשות המבטחות לעגן, במקרה הזה, גם בהוראת סעיף 7(5) לחוק. הוראה זו, שהוספה לחוק הפיצויים במסגרת תיקון מס' 7, משנת תשמ"ט, שוללת את הזכאות לפיצוי "ממי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". אכן, נוהג חסר ביטוח שנפגע בעצמו הוא משולל זכאות שכן אין לו תביעה כלפי מבטח ואין לו תביעה כלפי הקרן (ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462), ובמקרה של תאונה מעורבת, גם אין לו תביעה נגד נוהג אחר. כפי שציין י' אנגלרד בספרו הנ"ל, הסיבה להוספתו של הסעיף היא טכנית: "ההוראה לא רק מבהירה במישרין את היעדר הזכאות כלפי הקרן, אלא היא מקלה מבחינה טכנית-חקיקתית על הניסוח של הענקת הזכאות לתלויים [מכוח הוראת סעיף 7ב] ולנהג הבלתי מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מבעל הרכב [מכוח הוראת סעיף 7א]" (שם, בעמ' 133-132). את הוראת סעיף 7(5) אין לקרוא לבדה. על מנת ללמוד על טיבה של תקנת הציבור, לעניין נהיגה ללא כיסוי ביטוחי, יש לקרוא את הוראת סעיף 7(5) בצוותא חדא עם הוראת סעיף 7א, שהוספה גם היא במסגרת תיקון 7 לחוק. "על אף האמור בסעיף 7(5)" – כך קובעת הוראת סעיף 7א – "מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)". 14. הנה כי כן, חוק הפיצויים אינו בא להוסיף שלילה מזכאות שלו לעניינו של נוהג חסר ביטוח. שהרי, זכאות זו היא, כאמור, פועל יוצא של עצם קיומו של כיסוי ביטוחי, ובהיעדרו, ממילא אין לנוהג שנפגע בעצמו זכאות הניתנת לשלילה. הלכה למעשה, מוקנית לנוהג – מכוח הוראת סעיף 7א לחוק – זכאות לפיצויים, מן הקרן, חרף הכיסוי הביטוחי החסר, מקום בו לא נסתרה תקנת הציבור בשל שנהג ברכב בהיתר ולא ידע, ולא סביר היה שיידע, על היעדר הכיסוי הביטוחי. נראה, כי הטעם המונח בבסיס הוראת סעיף 7א נעוץ, בין היתר, בגבולותיו של השיקול ההרתעתי. פיצוי לכל נוהג שנפגע בתאונת דרכים, אפילו לא ביטח את השימוש בו – אילו היה ניתן – היה מקטין את התמריץ למלא אחר חובת הביטוח, וחותר תחת התכלית של פיזור הנזק. אך מקום בו אין הנוהג יודע – בפועל או בכוח – על היעדר הכיסוי הביטוחי, אין תוחלת בהרתעה ואין מקום להוצאתו אל מחוץ למעגל הזכאים לפיצוי. יתרה מזאת, בהיעדר יסוד נפשי של מודעות בפועל או בכוח למחדל הביטוחי, גם אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם חמור, הסותר את תקנת הציבור, ומקים עילה לשלילת זכאותו. הוראת סעיף 7(6), השוללת את הזכאות מ"בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו", נועדה להשוות את מעמדו של המתיר למעמדו של הנוהג חסר הביטוח. מאחר שהמתיר אחראי לנהיגה, וברגיל אחראי גם לקיומו של הכיסוי הביטוחי, אין לפטרו, במקרה של היפגעות עצמית, מן התוצאה השלילית של הביטוח החסר. השיקול ההרתעתי האמור, שביסודו, בין היתר, הרצון להבטיח את מילוי חובת הביטוח ואת קיומו של המאגר הממוני שמאפשר את פיזור הנזק, בא לידי ביטוי, ביתר שאת, בהוראת סעיף 7(6). שהרי אלמלא שלילת זכאותו מכוחה, זכאי היה המתיר לתבוע את הנוהג ואת הקרן בגין נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה (י' אנגלרד בספרו הנ"ל, בעמ' 178). גם כאן, בדומה לסעיף 7(5), הוצרו גבולותיה של הוראת סעיף 7(6) – לא בהוראה מפורשת בחוק, כי אם בפסיקה. על-פי הכלל שנקבע בפרשת קרנית נ' פרח הנ"ל, לא תשלל זכאותו של המתיר לפיצוי מקום בו לא ידע, ולא היה סביר שידע, על הכיסוי הביטוחי החסר. 15. שלילת הזכאות לפיצוי ממי שנפגע בתאונה שעה שהשתמש ברכב ללא רשות (או ממי שנסע ברכב ביודעו על השימוש האמור), כאמור בסעיף 7(2), וממי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע, כאמור בסעיף 7(4), נובעת, בעיקרה, משיקולים עונשיים-טהורים. במקרים אלה, טמון בהתנהגותו – הפלילית – של הנפגע פגם מוסרי חמור, הקשור בשימוש ברכב. פגם זה מקים עילה לשלול את זכאותו לפיצוי, ולחשוף אותו, אם נפגעו צדדים שלישיים, לתביעת חזרה מצד הקרן. ודוק, הזיקה הסיבתית הצריכה לעניין היא הזיקה בין השימוש ברכב לבין הפעילות העבריינית, ואין נדרשת זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין קרות התאונה. ברי, אפוא, כי שלילת הפיצוי מכוח הוראות סעיפים 7(2) ו-7(4) לא נועדה להרתיע מפני התנהגות המגבירה את הסיכונים בדרכים – שכן ייתכן שנהיגתו של הנפגע לא היתה רשלנית כלל ועיקר. אכן, הטעם העיקרי לשלילת הזכאות, במקרים אלה, הוא עונשי-טהור, לאמור ש"לא יהא חוטא נשכר". 16. טעמה של הוראת סעיף 7(1), השוללת את הזכאות לפיצוי ממי שגרם לתאונת דרכים במתכוון, נעוץ ביסודות עונשיים והרתעתיים כאחד. היסוד העונשי הורתו בפגם המוסרי שטמון בשאיפתו של אדם לגרום לנזק שיוסב תוך כדי שימוש ברכב. היסוד ההרתעתי כרוך בהסתברות הגבוהה להתרחשותה של תאונת דרכים, מקום בו רוצה אדם בהתרחשותה. שלא כמו לעניין האירועים הבאים בגדר הוראות סעיפים 7(2) ו-7(4) (שימוש ברכב ללא רשות ושימוש ברכב לביצוע פשע), ההסתברות להתרחשותה של תאונת דרכים, במקרה כזה, היא גבוהה. שלילת הזכאות כאן נועדה לשרת גם את הפן הבטיחותי שביסוד תקנת הציבור, כמו גם את הפן העונשי. הכוונה בה מדבר סעיף 7(1), היא כוונה במובן הצר והדווקני של המושג. לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, ואפילו לא במודעות בהסתברות קרובה לוודאי לאפשרות שההתנהגות תגרום לתאונה, כדי לשלול את זכאותו של הנפגע לפיצוי (אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 119). לפיכך, נפסק כי נוהג שגרם לתאונה במצב של שכרות אינו מי שגרם לתאונה במתכוון (ת"א (ת"א) 646/81 נחמן נ' אליהו חברה לביטוח, צלטנר 493; ת"א (ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חזק, פ"מ תשמ"ח(א) 208); כי נערה שקפצה ממכונית נוסעת בגלל חשש, בלתי מוצדק, באשר לכוונות הנוהג, לא גרמה לתאונה במתכוון, וזאת אף אם היתה קיימת סבירות גבוהה לפגיעה (ת"א 679/83 ג'מאל נ' חדיג'ה, פ"מ תשמ"ז(א) 221) ; וכי אין לראות בכוונתו של אדם הגורם לתאונה מתוך רצון להציל נפש או רכוש משום כוונה לגרום לתאונה, כי אם משום כוונת הצלה (י' אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 120). בכל המקרים האלה חסר הנפגע רצון חופשי לגרום לתאונה, ועל כן אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם כה חמור המקים עילה לשלול את זכאותו לפיצויים. הנה כי כן, על אף שכל המקרים בהם נשללת הזכאות לפיצויים מכוח הוראות סעיף 7 הם מקרים בהם נפגעת תקנת הציבור, אין השיקולים העומדים מאחוריהם זהים. במקצת מן המקרים, שלילת הזכאות היא פועל יוצא של הפגם המוסרי שנפל בהתנהגותו של הנפגע, והתכלית המונחת בבסיס שלילת הפיצוי היא, בעיקרה, עונשית. במקרים אחרים, נעוצה שלילת הזכאות בעיקר בשיקול הרתעתי – תהא זו הרתעה מפני התנהגות המגדילה, באופן ניכר, את ההסתברות להתרחשותה תאונת דרכים, או הרתעה שביסודה הרצון להבטיח את מנגנון פיזור הנזק. נמצא גם, כי הואיל ושלילת הזכאות נובעת מטעמים של תקנת הציבור, ומתקשה להלום את התכלית הכללית שביסוד חוק הפיצויים – הענקת פיצוי בלא כל זיקה לשאלה של אשם – נתונים חריגי סעיף 7 לחוק לפרשנות מצמצמת ודווקנית. ומן העקרונות האלה אל השאלה שבפנינו. פרשנותה של הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים 17. כאמור, נקבע בפסיקה, לא אחת, כי תכליתה העיקרית של שלילת הזכאות לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7(3) היא הרתעתית, ובבסיסה הרצון למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים: אחד הביטויים שמצויים בחוק – ובסעיף 7 שבו – לתכלית ההרתעתית, כמו גם להתנהגות הנוגדת את תקנת הציבור כמשמעה בחוק, הינה נהיגה ללא רשיון לנוהג ברכב (ראו ע"א 5631/94 לביא נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ (להלן – פרשת לביא, בעמ' 829), שכן ההנחה היא כי נהיגה ללא רשיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. מדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על-פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על-פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפיסה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר. ודוק, לא בכל מקרה שנפגע בו נהג ללא רשיון תישלל זכאותו. הכוונה היא למקרים בהם היעדר הרשיון הוא פועל יוצא של עניין מהותי, להבדיל מפגם טכני או פרוצדורלי. כך, סעיף 7(3) עצמו לחוק קובע כי אין לראות בהיעדר רשיון בשל פקיעתו בגין אי-תשלום משום נהיגה ללא רשיון. על רקע זה נקבע גם כי אי-חידוש רשיון נהיגה בשל אי-תשלום קנסות אף הוא פגם טכני ולא פגם שעניינו כושרו של הנהג לנהוג, המצדיק שלילת פיצויים מהנוהג ללא רשיון (דברי הנשיא א' ברק בפרשת גרינברג הנ"ל, בעמ' 933-932). המערער באותה פרשה סבל ממחלת שרירים מולדת, שבעקבותיה הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100%. הוקנה לו רשיון נהיגה, אך בשל נכותו הרפואית, צוין על-גבי הרשיון תנאי שלפיו מוגבל הרשיון "לרכב בו מופעל הגה כוח". המערער שם נפגע בתאונת דרכים. בכלי-הרכב בו נהג בשעת התאונה לא היה הגה כוח, כנדרש ברשיון הנהיגה. כיון שכך נדחתה בבית המשפט המחוזי תביעתו כנגד המבטחת לפיצויים בגין נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה, וערעורו בבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט העליון, מפי הנשיא א' ברק, קבע כי, בנסיבות העניין, עולה הפרת המגבלה הקבועה ברשיון הנהיגה כדי פגיעה בתקנת הציבור, המקימה עילה לשלול את זכאותו של המערער לפיצויים מהמבטחת. "אין המדובר במגבלה של מה בכך", קבע בית המשפט, "אלא במגבלה מהותית הנוגעת ללב לבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב. אין מדובר בהתקן שולי או זניח, אלא במערכת חיונית של הרכב שיש בה כדי להשפיע באופן ניכר וממשי על הנוהג ברכב ועל משתמשים אחרים בכביש" (שם, בעמ' 933-932). "על כן", כך סיכם בית המשפט, "אין זה פגם טכני פורמאלי באופיו, אלא פגם מהותי אשר משליך על כושרו וכשירותו של הנהג-המערער לנהוג ואשר מקים עילה מידתית לשלילת הפיצויים מן המערער כאמור בסעיף 7(3) לחוק" (שם, בעמ' 934-933). השאלה היא שאלה של סיכון ושל בטיחות בנהיגה. 18. מספר הנוסעים בפועל ברכב עשוי אף הוא להשפיע על מידת הסיכון הכרוך בנהיגה. ככל שמספר הנוסעים בפועל ברכב גדול יותר, גדלה מידת האחריות המוטלת על הנוהג, וראוי לדרוש ממנו מיומנות נהיגה גבוהה יותר (ראו ע"א 790/77 אורט נ' הפול לביטוח חובה, פ"ד לד(2) 785, 792; רע"א שלוה הנ"ל, בעמ' 841). נוהג המסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו, מפר את תנאי הרשיון – הפרה שאינה מצטמצמת להפרה טכנית, כי אם עולה לעניין שבמהות. עם זאת, אין לומר כי כל הפרה שכזו של תנאי מתנאי הרשיון, מגיעה כדי נהיגה ללא רשיון. אכן, בכל הנוגע לתכלית ההרתעתית של הוראת סעיף 7(3), קיומה של הפרה מהותית של תנאי הרשיון – להבדיל מליקוי טכני, כגון פקיעתו בשל אי-תשלום קנסות בגין עבירות תעבורה (ראו פרשת "צור שמיר" חברה לביטוח הנ"ל) – הוא תנאי הכרחי לשלילת הזכאות לפיצוי. נראה, עם זאת, כי אינו תנאי מספיק. 19. פרשנות רחבה מדי להוראת סעיף 7(3), שבעקבותיה צפויים נפגעים לא מעטים להצטרף לקבוצת משוללי הזכאות, עלולה לחתור, באורח בלתי מידתי, תחת המגמה הסוציאלית שביסוד החוק. אכן, פרשנות צרה מדי עלולה לפגוע במידה בלתי-ראויה בכוחו ההרתעתי של החוק. נדרשים אנו, אפוא, לפרשנות המשקפת את נקודת האיזון הראויה בין שתי התכליות המנוגדות האלה. מהי נקודת האיזון הזו? אין לומר כי כל הפרה של תנאי רשיון הנהיגה נופלת בגדרו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. הנחה זו משתמעת מלשון החוק, והיא מתבקשת מן התכלית שביסוד החוק. לשון החוק, כיצד? שלשונה של ההוראה דוברת ב"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו...", ולא במי שנהג תוך הפרת תנאי הרשיון. הוראה זו מתייחסת למאפייניו של הרכב עצמו, ולא לשימוש שנעשה בו (ראו והשוו: פסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת אלבז הנ"ל). כך גם מבחינת העניין: טעמן של הוראות סעיף 7, והוראת סעיף 7(3) בכללן, נעוץ, כאמור, בשיקולים של תקנת הציבור. המדובר במקרים בהם התנהגותו של הנפגע פגומה עד שהיא מקימה עילה לשלול ממנו את זכאותו לפיצויים. ההנחה היא, כאמור, כי נהיגה ללא רשיון נהיגה יוצרת סיכונים ניכרים בדרכים, ובמובן זה סותרת היא את תקנת הציבור. כך הם פני הדברים, למשל, מקום בו נוהג אדם ברכב, על אף שאין בידו רשיון נהיגה כלל. הוא הדין מקום בו נפסל רשיונו של אדם בשל נהיגה בלתי-זהירה, והוא מוסיף ונוהג בתקופת הפסילה. אכן, סיכונים דומים עשויים לעיתים להיווצר גם בשל הפרה חמורה של תנאי, או של תנאים, מתנאי הרשיון. באותם מקרים, ייתכן ויהא זה ראוי לקבוע כי ההפרה מגיעה כדי נהיגה ללא רשיון, השוללת את הכיסוי הביטוחי. לא כך מקום בו המדובר בהפרה של תנאי ברשיון, שאינה יוצרת, כשלעצמה, סיכון בטיחותי של ממש, ואשר לגביה אין גם לומר כי התנהגותו של הנוהג כה פגומה, עד שהיא מקימה עילה לשלול את זכאותו לפיצוי ולחשוף אותו, במקרים מסוימים, לתביעת חזרה מצד הקרן. מקום בו הפגם הנעוץ בהפרת התנאי אינו יורד לשורש העניין, פוחת משקלו של השיקול ההרתעתי, וגובר האינטרס החברתי שבמתן פיצוי לכל. ככלל, נתון סעיף 7(3), כיתר הוראות סעיף 7 לחוק הפיצויים, לפירוש צר ודווקני (פרשת קרנית נ' פרח הנ"ל, בעמ' 691). 20. שלילת הזכאות לפיצוי, בכל מקרה בו מפר נוהג תנאי מתנאי רשיונו, תקרב את היקף האחריות הפלילית, בגין הפרת הוראה מהוראות התעבורה, להיקף תחולתה של הוראת סעיף 7(3). קרבה כזו אינה מתיישבת עם השוני שבין התכלית הכללית העומדת ביסוד חוק הפיצויים לבין התכלית העונשית שמאחורי תקנות התעבורה. בבסיסו של חוק הפיצויים מגמה מעורבת, שעיקרה פיצוי הניזוקים, ובשוליה, במקרים מסוימים, תכלית הרתעתית. תכליתן של ההוראות הפליליות בתקנות התעבורה, לעומת זאת, עיקרה עונשית. שוני זה מחייב את המסקנה שלא כל הפרה של תנאי מתנאי רשיון הנהיגה, אף שהיא מהווה עבירה פלילית, תקים, מניה וביה, גם עילה לשלול את הכיסוי הביטוחי ואת הזכאות לפיצויים. תימוכין לפרשנות האמורה ניתן למצוא גם בעובדה שאין בחוק הפיצויים – כמו גם בפוליסת הביטוח האחידה – הוראה השוללת את הזכאות לפיצוי מנפגע שנהג ברכב בלא שהיה לו, לרכב, רשיון בר-תוקף. זאת, אף שחידוש רשיון הרכב, מדי תקופה, מותנה בקיום בדיקת בטיחות לרכב. מקום בו לא עבר הרכב בדיקת בטיחות, קיים חשש באשר לתקינותו ובאשר להתאמתו לנהיגה בטוחה. נהיגה ללא רשיון רכב בר-תוקף אסורה לפי תקנות התעבורה, וכרוכה באחריות פלילית. חרף כל אלה, אין היא מקימה עילה לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצויים מחברת הביטוח. נראה, כי הטעם לכך הוא, בין היתר, כי מידת הסיכון הכרוכה בנהיגה ללא רשיון רכב בר-תוקף, אינה מגעת כדי מידת הסיכון שעלול להיווצר בשל נהיגה ללא רשיון נהיגה. אות היא כי המחוקק לא ביקש לשלול את הזכאות לפיצויים מקום בו אין בהפרת תנאי רשיון הנהיגה חומרה מיוחדת, העומדת בניגוד לתקנת הציבור. 21. כאמור, יתכנו, מקרים בהם יהא בהפרה של תנאי הרשיון טעם ראוי כדי לשלול את זכאותו של הנוהג-הנפגע לפיצויים. הוראות התעבורה לעניין סוגי רשיונות הנהיגה השונים עשויות לסייע בידינו לאתר מקרים אלה. סיווג רשיונות הנהיגה לדרגות שונות – כמפורט בתקנות 176 עד 187 לתקנות התעבורה – נגזר משלושה מדדים, חלופיים או מצטברים (ראו פרשת אלנה אורט הנ"ל, בעמ' 793). המדד הראשון – ייעודו של הרכב – כרכב ציבורי, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, לאמור "רכב המשמש, או המיועד לשמש להסעת נוסעים בשכר", או כרכב פרטי. לצורך קבלת רשיון נהיגה לרכב ציבורי, דורשות תקנות התעבורה תנאים נוספים על אלה הנדרשים לצורך נהיגה ברכב פרטי דומה. כך, למשל, מקנה רשיון נהיגה מדרגה 2 זכאות לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות, אך אינו מקנה רשות לנהוג במונית (קרי, ב"רכב מנועי ציבורי המיועד להסיע עד עשרה נוסעים מלבד הנהג" (סעיף 1 לפקודת התעבורה)). זאת, אף אם מדובר ברכב ("מונית") הזהה, לכל דבר ועניין, פרט לייעודו הציבורי, ל"רכב נוסעים פרטי"; המדד השני נוגע למאפייניו הפיסיים של הרכב, לאמור, צורתו, מבנהו הכללי, גודלו ומשקלו. מי שמחזיק ברשיון נהיגה ל"אוטובוס", לדוגמה, רשאי גם, ברגיל, לנהוג ב"מונית" (ראו תקנות 181, 186 ו-187 לתקנות התעבורה). לעומת זאת, מי שבידו רשיון לנהוג ב"מונית" בלבד, אינו רשאי לנהוג ב"אוטובוס". ביסוד ההוראה הזו עומדת העובדה שמימדיו ומשקלו של "אוטובוס" גדולים במידה ניכרת מאלה של "מונית". בדומה, פלוני המחזיק ברשיון נהיגה ל"רכב מסחרי" שמשקלו הכולל המותר (שהוא, כלשון תקנה 1 לתקנות התעבורה, "המשקל העצמי בתוספת משקל האנשים והמטען שהתירה רשות הרישוי לרכב הנדון להסיע או להוביל"), עולה על 4,000 ק"ג רשאי לנהוג ב"רכב מסחרי" שמשקלו הכולל המותר נופל מן הסף האמור. לעומתו, מי שמחזיק ברשיון נהיגה ל"רכב מסחרי" שמשקלו הכולל המותר קטן מ-4000 ק"ג אינו זכאי לנהוג ב"רכב מסחרי" שמשקלו הכולל המותר רב יותר; המדד השלישי נוגע למספר הנוסעים שמותר לנוהג להסיע ברכב. מימד זה נוגע להוראה שלפנינו. 22. נהיגה תוך הפרה של תנאי מתנאי רשיון הנהיגה מהווה, כאמור, עבירה על הוראות התעבורה, והיא מקימה אחריות פלילית. לעומת זאת, לעניין הוראת סעיף 7(3), אין מקום לשלול זכאותו של הנוהג לפיצוי, כל עוד אין הנהיגה כרוכה בסיכון בטיחותי של ממש. נראה כי אין בהפרת תנאי ברשיון הנהיגה, הנוגע לייעודו של הרכב – כרכב פרטי או כרכב ציבורי – כדי לשלול, כשלעצמה, את זכאותו של הנוהג לפיצויים מכוח סעיף 7(3). טלו, לדוגמה, איש המחזיק ברשיון נהיגה מדרגה 2, שמכוחו הוא רשאי, בין היתר, לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי". מי שנפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שאלמלא ייעודה הציבורי, הייתה מסווגת כ"רכב נוסעים פרטי", עובר עבירה, אך בהיותו בעל רשיון נהיגה מדרגה 2, הוא מוחזק כמי שיש בידו מיומנות מספקת לנהוג ברכב הזה; נראה שאין בייעודה התחבורתי הציבורי של המונית כדי להשפיע, כשלעצמו, על מידת השליטה הנדרשת כדי לנהוג בה במיומנות. במקרה כזה, כך נראה, אין לראות את האיש כ"מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו", כאמור בסעיף 7(3). 23. אשר למדד השני, הנוגע למבנהו של הרכב ולמידותיו – הרי שככלל, יש לראות בנהיגה ברכב, שאינו נמנה, מבחינת מאפייניו הפיסיים, על סוגי כלי-הרכב שבהם רשאי הנוהג לנהוג, על פי הרשיון שבידו, כנהיגה ללא רשיון נהיגה כמובנה בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. זאת, משום שסוג ההכשרה ומידת המיומנות הנדרשים על מנת לנהוג ברכב בעל ממדים מסוימים הם פועל יוצא של גודלו, משקלו ומבנהו הכללי. כך, מי שמחזיק, דרך משל, ברשיון נהיגה למונית ונוהג ב"אוטובוס", יחשב כמי שנהג בלא רשיון. דרגת המיומנות הנדרשת לנהיגה בבטחה ב"אוטובוס" שונה, באופן ניכר, מזו הנדרשת לשם נהיגה בטוחה ב"מונית". הוא הדין לגבי מבנהו של הרכב. לא הרי ההכשרה הנדרשת לנהיגה ב"אופנוע" כהרי ההכשרה הנדרשת לנהיגה ב"רכב נוסעים פרטי". אשר על כן, מי שבידו אך רשיון לנהוג באופנוע, אינו רשאי לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", ומי שבידו רשיון לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", אינו רשאי לנהוג ב"אופנוע". נהיגה ברכב, שאינו נמנה, על-פי מדדיו הפיסיים ועל-פי מבנהו, על סוגי כלי-הרכב שבהם רשאי אדם לנהוג, יוצרת סיכון בטיחותי של ממש. במקרה כזה, קמה, ככלל, עילה לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצוי מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. 24. לעיתים מושתת מיון כלי-הרכב על ייעודו התחבורתי של הרכב, תוך שנעשית הבחנה בין ארבע קבוצות עיקריות: "רכב ציבורי", "רכב מסחרי", "רכב פרטי" ו"רכב עבודה". לעיתים הוא מבוסס על מאפייניה של מערכת ההנעה וההיגוי של הרכב (ראו, למשל, ההגדרה ל"רכב חשמלי" ול"רכב מדברי" בתקנה 1 לתקנות התעבורה). לגבי סוגי כלי-רכב אלה, משתנה דרגת הרשיון הנדרשת לפי תקנות התעבורה, בין היתר, לפי משקלו הכולל המותר של הרכב. סיווגו של הרכב (כ"רכב מסחרי" או כ"רכב עבודה" לדוגמה) נותר על כנו בלא קשר לדרגת רשיון הנהיגה. מה דינה של הפרת תנאי הרשיון באותם מקרים? מה דינו של אדם שנוהג ב"רכב מסחרי" שמשקלו הכולל המותר עולה על 4,000 ק"ג, הגם שבידו רשיון לנהוג אך ב"רכב מסחרי" שמשקלו נמוך מן הסף הזה? האם יש לראותו, במקרה כזה, גם כמי שנוהג ללא רשיון נהיגה לפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים? שאלה זו איננה מתעוררת בפרשה שלפנינו, אך ראוי ליתן גם לה את הדעת, כחלק מקביעת אמות המידה הראויות לפירוש הוראותיו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. אכן, במקרה המתואר לעיל, של חריגה מן המשקל הכולל המותר של הרכב, ממשיך הנוהג לנהוג ב"רכב מסחרי", רכב שלעניין ייעודו הוא רשאי לנהוג בו על-פי רשיונו. אלא שההגדרה של "רכב מסחרי", כשלעצמה, נעוצה כל כולה בייעודו של הרכב, ומתעלמת מן המדדים הפיסיים שלו, ובהם גודל הרכב או משקלו. חרף ייעודם התחבורתי הזהה, אין בהכרח דמיון בין מאפייניו הפיסיים של "רכב מסחרי" אחד לבין אלה של "רכב מסחרי" אחר. מקום בו קיים פער של ממש במשקלם הכולל המותר, ניתן להניח כי גם מידותיהם ומשקלם בפועל שונים באופן ניכר. כיוון שכך, דרגת המיומנות הנדרשת על מנת לנהוג בהם בבטחה אינה דומה. אכן, אין דין נהיגה ברכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר עומד על 12,000 ק"ג, למשל, כדין נהיגה ברכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר קטן מ-4,000 ק"ג. נראה, אפוא, כי מי שנוהג ברכב מן ה"סוג" המותר לו בנהיגה, אך בחריגה מן המשקל המותר על-פי תנאי רשיונו, מוחזק כמי שיוצר סיכון בטיחותי בלתי-סביר. המסקנה היא, לפיכך, כי מקום בו מפר אדם תנאי מתנאי הרשיון הנוגע למשקל הרכב, יש לראותו, ככלל, כמי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו", כאמור בסעיף 7(3) (ראו י' אנגלרד בספרו הנ"ל, בעמ' 129). 25. הטעמים לשלילת הזכאות לפיצויים ממי שנהג ברכב שאינו רשאי לנהוג בו לפי תנאי רשיונו, וזאת מחמת מאפייניו הפיסיים המסוימים של אותו רכב, שוב אינם מתקיימים מקום בו חורג הנוהג ממגבלת מספר הנוסעים, ואינו חורג ממגבלות פיסיות של הרכב. אמת, חריגה ממגבלת הנוסעים מהווה הפרה של תנאי מתנאי הרשיון, אך אין לומר כי יש בהפרת התנאי הזה, כשלעצמה, משום נהיגה ללא רשיון כמשמעותה בסעיף 7(3). תוצאה כזו אינה מתיישבת עם לשונה של ההוראה, שכאמור, אינה מתייחסת לשימוש שנעשה ברכב. שנית, נהיגה תוך חריגה ממספר הנוסעים המותר לפי רשיון הנהיגה אינה יוצרת, ברגיל, סיכון בטיחותי חריג, שכן מידת השליטה ברכב אינה מותנית, ברגיל, במספר הנוסעים המצויים בו. כל עוד מחזיק הנוהג ברשיון לאותו רכב, מבחינת סוג הרכב ומבחינת מימדיו, הוא מוחזק כמי שבידו בידו לנהוג ברכב במיומנות ולהסיע את הנוסעים המצויים בו בבטחה. נמצא, אפוא, כי, ככלל, אין לשלול את הזכאות לפיצוי מכוח סעיף 7(3) לחוק מנוהג שהסיע ברכב נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים המירבי שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רשיון הנהיגה שלו (ראו י' אנגלרד בספרו הנ"ל, בעמ' 129-128). יצוין, כי המקרים השכיחים ביותר, כך נראה, הם המקרים בהם החריגה ממגבלת מספר הנוסעים אינה קיצונית; אלא שאין מקום למתוח קו המבדיל בין חריגה מועטה לחריגה מרובה. ראוי להעדיף, לעניין זה, פתרון המבטיח פיצוי למי שחרג אפילו במעט ממגבלת הנוסעים, גם אם כרוך הדבר במתן פיצוי לנוהגים שחרגו ממנה באופן ניכר. הסנקציה הפלילית די בה, במקרה כזה, ואין להוסיף עליה את הסנקציה האזרחית. ניתן להניח, כי החומרה הנעוצה בהפרת מגבלת מספר הנוסעים, בנסיבותיו המסוימות של כל מקרה ומקרה, תמצא ביטוי בחומרת העונש שיוטל על הנוהג. זאת ועוד זאת. מידת החריגה עשויה לבוא בחשבון הכיסוי הביטוחי מכוח פוליסת הביטוח. סוגיה זו אינה מתעוררת כאן, ואין צורך להביע עמדה באשר לשאלה אם רשאית המבטחת לפטור עצמה מפורשות ממתן כיסוי ביטוחי, מקום בו עולה מספר הנוסעים ברכב המבוטח על המותר על-פי רשיון הנוהג, או מקום בו החריגה ממגבלת מספר הנוסעים עולה, דרך משל, גם על המספר הנקוב ברשיון הרכב. לשאלה זו פנים לכאן ולכאן. השיקולים הצריכים לעניין שלילת הכיסוי מן הנוהג עצמו – שעלול לצאת וידיו על ראשו – אינם זהים בהכרח לשיקולים הצריכים לעניין שלילת הכיסוי מן הנוסעים, שיוכלו לתבוע את נזקיהם מן הקרן, מכוח הוראת סעיף 12 לחוק הפיצויים (ראו בהקשר זה גם את הוראת סעיף 15 לפקודת ביטוח רכב מנועי לעניין תניות משוללות תוקף כלפי צד שלישי). התוצאה בענייננו היא כי אין לשלול מן המערער את זכאותו לפיצויים מחמת הוראת סעיף 7(3), בשל כך בלבד שהסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע על-פי תנאי רשיונו. נותר עוד לבחון אם עשויה זכאות זו להשלל מכוח הוראות פוליסת הביטוח ומכוח הוראת סעיף 7(5) לחוק הפיצויים. פוליסת הביטוח 26. תחולתה של פוליסת הביטוח שהיתה בידו של המערער הוגבלה, מכוח תעודת הביטוח, למי שבידו "רשיון בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה..." [ההדגשה הוספה]. כאמור, נוסח זה של תניית הרשיון, המצוי בתעודות ביטוח החובה דהיום, שונה במעט מן הנוסח שהיה מקובל בעבר, ושלפיו נדרש הנוהג להחזיק "ברשיון בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה..." [ההדגשה הוספה]. בנוגע לתנית הרשיון כפי שנוסחה בעבר, פסקו מקצת מבתי המשפט, כאמור, כי די בכך שהיה בידי הנוהג רשיון לנהוג ברכב מסוג כלי-הרכב שבו נהג בשעת התאונה, כדי שתחול עליו פוליסת הביטוח. המבטחות טוענות, כי על-פי תנאי פוליסת הביטוח בנוסחה היום, צריכים פרטי רשיון הנהיגה לתאום באופן מלא למאפייני הרכב המסוים הנקוב בתעודת הביטוח. מאחר שלעניין מספר הנוסעים המותר בהסעה צוין בתעודת הביטוח – "כחוק", גורסות המבטחות כי הכיסוי הביטוחי אינו חל מקום בו מסיע הנוהג יותר נוסעים ממספר הנוסעים המותר לפי תנאי רשיון נהיגה שלו. המבטחות סבורות, על כן, כי הואיל והמערער חרג ממגבלת מספר הנוסעים, אין הן חבות בכיסוי נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה. 27. טענה זו אין לקבל. טענה דומה נדחתה בעבר, אגב אורחא, ברע"א שלוה הנ"ל. באותה פרשה טענה המבטחת כי אין להכריע בשאלת תוקפו של הכיסוי הביטוחי לפי תנית הרשיון בתעודת הביטוח (המהווה תעודת אישור לקיומה של פוליסת הביטוח (ראו סעיף 9 לפקודת ביטוח רכב מנועי)), שנוסחה באותה פרשה תאם לנוסח הישן (לאמור, הגבלת הכיסוי למי שבידו "רשיון בר-תוקף... לרכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה"), כי אם לפי הוראותיה של פוליסת הביטוח עצמה. באותה פרשה, צוין בפוליסת הביטוח כי "על אף האמור בפוליסה זו, לא תהא החברה אחראית לתשלום כלשהוא על פי פוליסה זו... עבור או בגין תאונת דרכים:... שעה שכלי הרכב היה נהוג, או נעשה בו שימוש בידי אדם שאיננו נכלל בין בני האדם או סוגי בני האדם הזכאים לנהוג בכלי הרכב המפורטים בתעודת הביטוח". בית המשפט שם סבר כי את נוסח ההוראה האמורה "יש לפרש כך שאדם ה'זכאי לנהוג בכלי הרכב המפורט בתעודת הביטוח' הוא אדם בעל רשיון לנהוג ברכב מסוג כלי הרכב הנזכר בתעודה. עמדה זו מתיישבת עם השאיפה למצוא הרמוניה בין נוסחה של תעודת הביטוח לנוסחה של הפוליסה [ההדגשה במקור] (שם, בעמ' 843)". דברים אלה, לעניין מובנן של התיבות "כלי הרכב המפורט בתעודת הביטוח", יפים גם לענייננו. מקום בו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב, עליה להעמיד את המבוטח על כך שאין בידו כיסוי "מלא" (ראו ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2) 627, 650); עליה לעשות כן בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים (ראו והשוו: סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). כלל הוא גם, כי כאשר נתונה לשונה על תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה (ראו, למשל, ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 15-14; ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 528-527). 28. ככלל, ראוי גם לפרש את תנית הרשיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7(3). אמנם, אחת ממטרותיו של סעיף 7 לחוק הפיצויים היא להוסיף הוראות המגבילות את אחריות המבטח מקום בו עומדת למבוטח זכאות לפיצוי לפי הוראות הפוליסה (ראו ע"פ 651/88 שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 49, 55-53; פרשת צור שמיר חברה לביטוח הנ"ל, בעמ' 198). אלא שהחוק נועד גם להנחות את המבטחים בעיצוב תוכנה של פוליסת הביטוח. אכן, "החוק [הוא חוק הפיצויים], הקובע הוראה נורמטיבית, אינו בנוי על תנאי חוזי הכלול בפוליסת ביטוח... החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסת הביטוח, אלא להיפך" (דברי השופטת ש' נתניהו בע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583, 588, שאוזכרו בהסכמה בפרשת צור שמיר חברה לביטוח הנ"ל, בעמ' 198; וראו גם: ד' מור, "מי יפצה תלוייו של נוהג חסר רשיון נהיגה" עיוני משפט יב (תשמ"ז) 345, 350). בענייננו, קיים, אמנם, שוני בין נוסחה של תנית הרשיון לבין נוסחה של הוראת סעיף 7(3), אך דומה, כי אין בשוני לשוני זה כדי להצדיק סטיה מן המגמה האמורה. אכן, בהיות פוליסת הביטוח חוזה, שעיצובו נתון לרצונם של הצדדים, רשאית המבטחת להגביל את הכיסוי הביטוחי באמצעות קביעת תניות פטור. אלא שחירות זו כפופה למגבלות הסטטוטוריות הקבועות בחוק החוזים (חלק כללי) – ובכלל זה למבחן תקנת הציבור שבהוראת סעיף 30 הימנו (ראו י' גלעד, "על ההתאמה בין ההיבט הנזיקי להיבט החוזי של הסדר הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים" משפטים כג (תשנ"ד) 389) – וכך גם להוראות חוק חוזה הביטוח, חוק החוזים האחידים ופקודת ביטוח רכב מנועי. הפירוש לפיו יש לראות אדם הרשאי לנהוג "בכלי הרכב הנקוב בתעודה" כמי שהוא בעל רשיון לנהוג בכלי רכב מן הסוג הנזכר בתעודה מתיישב עם הפרשנות שהענקנו לסעיף 7(3) הנ"ל. 29. מצאנו, כי נוהג המסיע יותר נוסעים ממספר הנוסעים שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רשיונו, אינו בבחינת מי שנהג ברכב "כשאין לו רשיון לנהוג בו", לפי סעיף 7(3). ולא מצאנו בפוליסת הביטוח הוראה מפורשת המגבילה את הכיסוי הביטוחי במקרה כזה. התוצאה היא שאין לשלול את זכאותו של המערער לפיצויים גם לא מכוח פוליסת הביטוח. כאמור, אין בדברים אלה כדי להביע עמדה בשאלה אם רשאית המבטחת לפטור עצמה מפורשות מכיסוי ביטוחי, מקום בו עולה מספר הנוסעים ברכב המבוטח על המותר על-פי רשיון הנהיגה. ע"א 7576/01 30. בע"א 7576/01 משיג המערער (שהוא גם המערער ברע"א 9121/00) על החלטת בית המשפט קמא לדחות, באופן חלקי, את בקשתו לתקן את כתב התביעה בגין נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה. ואלה העובדות הצריכות לעניין. המערער הגיש, לבד מן התביעה כנגד המבטחות, לפי חוק הפיצויים, גם תביעה, חלופית, לפי פקודת הנזיקין, כנגד המשיב 2 (הוא המשיב 5 ברע"א 9121/00) – נהג הרכב שהתנגש ברכב שבו נהג המערער בעת שאירעה תאונת הדרכים (להלן ייקרא המשיב 2: רימון), וכנגד המשיבה 3 (היא המשיבה 6 ברע"א 9121/01) – החברה שלטענת רימון ביטחה את השימוש ברכב שבו נהג (להלן תקרא החברה: "הכשרת הישוב"). רימון, שנהג, לדבריו, בהיתר מאת בעל הרכב, נפגע אף הוא בתאונה. נסתבר כי לא היה כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב, ולכן לא קמה לרימון זכאות לפיצוי מ"הכשרת הישוב" בגין נזקי הגוף שהוסבו לו. חלף זאת, הגיש רימון תביעה לפיצויים כנגד הקרן (היא המשיבה 3 ברע"א 9121/00 והמשיבה 1 בע"א 7576/01), מכוח הוראת סעיף 7א לחוק הפיצויים, וזאת לאחר שטען שלא ידע, ולא סביר היה שיידע, על היעדר הכיסוי הביטוחי. במסגרת הסדר פשרה בין השניים, הסכימה הקרן לשלם לרימון פיצויים בסכום של 500,000 ש"ח. בעקבות הסכם הפשרה האמור, ביקש המערער לתקן את כתב התביעה ולהוסיף טענות כנגד הקרן, כנגד רימון וכנגד "הכשרת היישוב". במסגרת התיקון המבוקש, ביקש המערער לטעון, בין היתר, כי קמה לו זכאות לפיצוי מן הקרן, וזאת הן לפי חוק הפיצויים והן מכוח פקודת הנזיקין. הוא גרס, כי משהסכימה הקרן לפצות את רימון במסגרת הסדר הפשרה, הרי שחבה היא בכיסוי הנזקים שרימון עשוי לחוב כלפיו, במסגרת התביעה לפי פקודת הנזיקין. עוד הוא טען, כי בנסיבות העניין, לאמור העובדה שלא היה בו כלל אשם, הרי שראוי להשוות את מעמדו למעמדם של הולכי רגל או נוסעים הזכאים לפיצויים מהקרן בהיעדר מבטח. הבקשה לתיקון כתב התביעה, בכל הנוגע לטענות כנגד הקרן, נדחתה על-ידי בית המשפט קמא בשל שהמערער לא צרף תצהיר מטעמו. בית המשפט לא דן, אפוא, בבקשה לגופה. על כך משיג היום המערער בפנינו. 31. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, מבלי שאני נדרש לשאלה אם ראוי היה לדחות את הבקשה בשל אי הגשת תצהיר לבדה. בנסיבות העניין, אין יכולה לקום למערער זכות לפיצוי כלפי הקרן, לא מכוח פקודת הנזיקין ולא מכוח חוק הפיצויים. ככלל, נתונה לנוהג שנפגע בתאונת דרכים זכות תביעה כנגד החברה שביטחה את השימוש ברכב בו נהג בשעת התאונה, וזאת, מכוח הביטוח האישי. נוהג חסר ביטוח עשוי לזכות לפיצויים, מן הקרן, רק אם נהג בהיתר, ולא ידע, ולא היה סביר שיידע, על היעדר הכיסוי הביטוחי (סעיף 7א לחוק הפיצויים). מעמדו של הנוהג שונה ממעמדם של הולכי רגל או של נוסעים, שעשויים לזכות לפיצויים מן הקרן מקום בו אין בידם לתבוע מבטח, כמפורט בסעיף 12 לחוק הפיצויים (ראו פרשת בן איון הנ"ל). אין גם יסוד לטענה כי הסדר הפשרה בין רימון לקרן מקים למערער עילה מכוח פקודת הנזיקין. הקרן הגיעה להסדר פשרה, בשל שהיתה עשויה לחוב לרימון פיצויים מכוח הוראת סעיף 7א. אין עילה לחייבה מכוח פקודת הנזיקין. חבותה של הקרן, לפי סעיף 7א, מוגבלת, אם בכלל, לנזקים שנגרמו לנוהג עצמו, ולא לנזקים שהוסבו לנוהגים אחרים שהיו מעורבים בתאונה. אשר על כן, אין בטענות האמורות כדי להקים למערער עילת תביעה כלפי הקרן, וממילא, לא היה מקום לתקן את כתב התביעה במובן זה. 32. סוף דבר – הייתי מציע לקבל את הערעור ברע"א 9121/00, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בעניין זה, ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על מנת שידון בשאר טענותיהם של בעלי הדין בדבר זכאותו של המערער לפיצויים בגין נזקי הגוף שהוסבו לו בתאונה. הייתי מחייב את המשיבות 1 ו-2 בהוצאות המערער וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000 ש"ח. הייתי מציע לדחות את הערעור בע"א 7576/01 ולחייב את המערער בהוצאות המשיבה 1 (היא המשיבה 3 ברע"א 9121/00) וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט (בדימ') י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, ב' בתמוז תשס"ג (2.7.2003). ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00091210_P13.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il