פלוני נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 9120/11 בבית המשפט העליון ע"פ 9120/11 לפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לנוער (השופטת מרוז) בת"פ 26904-03-10 מיום 24.9.10 תאריך הישיבה: ח' באייר התשע"ב (30.4.12) בשם המערער: עו"ד מאיר מורגנשטרן בשם המשיבה: עו"ד גלי פילובסקי בשם שירות המבחן לנוער: עו"ס שלומית מרדר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לנוער (השופטת מרוז) בת"פ 26904-03-10 מיום 24.9.10, במסגרתו הורשע המערער בהריגה ובשיבוש הליכי משפט ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר לריצוי במעון נעול, ו-12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע, למשך 3 שנים מיום שחרורו. עניינה של הפרשה, מקרה טרגי שהחל במריבה בין קטינים על גג בית ספר, שעה ששאפו גז מזגנים, ונסתיים בדחיפת המנוח מן הגג על-ידי המערער ונפילתו אל מותו. רקע כתב אישום ב. על פי כתב האישום הגיעה קבוצה בת חמישה נערים, ביניהם המערער (קטין כבן 16 בשעת המעשה, יליד 15.3.94), ביום 6.3.10 בשעה 17:00 לערך לבית ספר בנתניה. החמישה טיפסו על גג בית הספר, שהיה בקומה השניה בגובה של שבעה מטרים, במטרה לשאוף גז מזגנים. לאחר שהמערער והנער אשטו (להלן המנוח) שאפו גז מזגנים, החלה בין השניים מריבה. המנוח עמד במרחק של כחצי מטר משולי הגג. במהלך המריבה דחף המערער את המנוח, והוא נפל מן הגג לרצפת בית הספר ומת במקום. המערער ברח מן המקום בעוד חבריו מנסים להזעיק עזרה רפואית. בהמשך פגש המערער אחד המשתתפים וביקש שלא יספר כי הוא שדחף והפיל את המנוח. למערער יוחסו עבירות הריגה ושיבוש מהלכי משפט, כאמור. הכרעת הדין ג. מן החקירה המשטרתית עלה, כי לאחר שהזעיקו שאר הנערים עזרה רפואית הסתתרו, ומשהגיעה ניידת של מד"א עזבו גם הם את המקום. לאחר מספר שעות איתרה המשטרה את המערער וחבריו והם נחקרו במשטרה. המערער הרחיק עצמו מן האירוע, אך משעומת עם גרסאותיהם של חבריו, הודה כי המנוח הרגיז אותו ולכן דחפו. המערער נחקר ארוכות על נסיבות הדחיפה, ובעיקר נבחנה יכולתו להבין את התוצאות האפשריות של האירוע בנסיבות העניין. המערער ניסה להקטין את חלקו ולייחס את עיקר האחריות למנוח. הוא מסר כי דחפו רק ביד אחת, ולא לכיוון שפת הגג אלא הצדה, וכי המנוח היה "מסטול" מן הגז ששאף. כן הביע המערער צער על מותו של המנוח. שלושת חבריו של המערער ניסו בתחילה אף הם להרחיקו מן המיוחס לו, אולם בהמשך סיפרו כי המערער דחף את המנוח מן הגג. שניים מהם מסרו, כי ראו את האירוע, והשלישי מסר כי לא ראה את מעשה הדחיפה, אך הציגו כמסקנה נוכח הויכוח שפרץ בין המערער למנוח. השלושה חזרו על גרסתם בעדותם בבית המשפט. ד. בבית המשפט המחוזי הוסכם כמסד עובדתי כי המערער וחבריו, לרבות המנוח, טיפסו לגג בית הספר על מנת לשאוף גז מזגנים, וכי בין המערער למנוח פרץ ויכוח אשר במהלכו דחף המערער את המנוח והוא נפל מגג בית הספר ונהרג. העובדה שהיתה שנויה במחלוקת היא האם כתוצאה ממעשה הדחיפה נהדף המנוח לשולי הגג, נפל ומת, או שמא עוצמת הדחיפה היתה קלה, אולם עקב השפעת הגז הסתחרר המנוח ומעד לעבר מעקה הגג, ממנו נשמט ונפל. על יסוד מחלוקת עובדתית זו נתגלעה מחלוקת משפטית, היש לייחס למערער עבירה של הריגה או שמא עבירה של גרם מוות ברשלנות. ה. בית המשפט המחוזי נדרש ליחס שבין העבירות הללו, אשר יסודן העובדתי אחד, ויסודן הנפשי אחר. צוין, כי עבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 דורשת מחשבה פלילית – קרי, לפי סעיף 20(א) לחוק, מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה של תוצאת המעשה, וכן פזיזות לגבי התוצאה; זאת, בעוד שעבירת גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק, דורשת היעדר מודעות "לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד – (1) שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היה בגדר הסיכון הסביר" (סעיף 21(א) לחוק). צוין, כי לעתים קיים קו דק בין "קלות דעת" לבין "רשלנות"; לכן, הכירה הפסיקה בחזקות עובדתיות שנועדו לסייע בהתחקות אחר נבכי נפשו של הנאשם, וכי כזו היא "חזקת המודעות" הכללית לפיה אדם מודע בדרך כלל להתנהגותו ולנסיבותיה ולתוצאותיה האפשריות. צוין עוד, כי מבחן היסוד הנפשי בעבירת ההריגה הוא מבחן הנער הסביר, בן גילו של הנאשם הספציפי, ובמסגרתו נבדק אם בנסיבות שהוכחו היה המערער מודע לתוצאה הקטלנית האפשריות של מעשה הדחיפה, אך היה אדיש לה; זאת בעוד המבחן ליסוד הנפשי בעבירת גרם מוות ברשלנות הוא היעדר מודעות לתוצאה הקטלנית. ו. בהתבסס על העובדות שהוכחו נקבע, כי הנער הסביר בנעלי המערער היה צופה את נפילתו של המנוח עקב דחיפתו על ידי המערער, וכן את תוצאתה הקטלנית. טענת המערער לפיה אינו נכנס בנעליו של הנער הסביר נוכח יכולתו השכלית המוגבלת וקשייו בקריאת מצבים - נדחתה. הוטעם, על יסוד התנהלותו בבית המשפט ובחקירה, כי המערער תיפקד כנער בן גילו כשאר חבריו, ולא הוכח כי סבל ממגבלות. ז. אשר להוכחת מודעותו של המערער נקבע, כי ניתן להסתפק בעובדות שעלו בפיו, ובכללן גובה הבניין ומבנה הגג שהיו מוכרים לו, שכן יחד עם חבריו טיפס כדי לשאוף גז מזגנים; קיומו של מעקה נמוך התוחם את הגג; ויכוח שפרץ בין המערער לבין המנוח, בעת שעמדו השניים זה מול זה והמנוח ניצב עם גבו בקרבת שולי הגג; המערער עצמו מסר כי המנוח הציק לו ובתגובה דחף אותו, הגם שלגרסתו היתה זו דחיפה קלה; עוד מסר, כי עזב את מקום האירוע מבלי שבדק את מצבו של המנוח, וכי ככלל ידוע לו שנפילה מהגג עלולה לגרום למוות. לכך נוספה עדותם של חברי המערער, לפיה דחף המערער בשתי ידיו את המנוח. נוכח האמור שוכנע בית המשפט, כי המערער היה ער ומודע לסכנה הנשקפת למנוח ממעשה הדחיפה, וקבע קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשהו לתוצאות. על כן הורשע בסופו של יום בהריגה. תסקיר שירות המבחן ח. מתסקיר שירות המבחן לנוער שהוגש לבית המשפט המחוזי טרם נגזר הדין עלה, כי המערער בן למשפחה קשת יום, המתגוררת בשכונת מצוקה ומתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי. עוד צוין, כי למערער עבר רווי קשיי התנהגות וקשיים בלימודים, אשר לא זכו למענה הולם. אבחון פסיכיאטרי שאליו נשלח המערער עם מעצרו, שלל מצב פסיכוטי פעיל ונטיות לאבדנות או תוקפנות. במסגרת אבחון פסיכולוגי צוין, כי למערער אינטליגנציה נמוכה (הגם שאינה מגעת לכדי פיגור שכלי) והפרעות קשב וריכוז; במערער מקננת, כנאמר - "תוקפנות שאינה מכוונת לאובייקט ועשויה להתבטא בהריגה או בהתאבדות", אך טיפול פסיכולוגי עשוי לסייע לו. בסיכום התרשמותו, ציין שירות המבחן, כי הכרעת הדין היותה אבן דרך חשובה בתהליך נטילת האחריות והמערער נמצא כעת בראשיתו של הליך הטיפולי; עוד צוין, כי למערער אין דפוסי עבריינות והוא מפגין מוטיבציה גבוהה לשקם את חייו, אולם יכולתו הורבלית ורמתו הרגשית הנמוכות, לצד מעורבותו החוזרת בשימוש בסמים (שאיפת גז המזגנים ואירוע נוסף לאחר מכן בו נתפס מעשן סמים) מגבירות את גורמי הסיכון הנשקפים הימנו. גזר הדין בבית המשפט המחוזי ט. ביום 24.10.11 נגזר דינו של המערער. בטרם נשמעו טיעוני הצדדים לעונש, בעקבות ממצאי שירות המבחן, עתר בא כוח המערער לקבלת חוות דעת פסיכולוגית ופסיכיאטרית לבחינת כישוריו השכליים. בקשתו נדחתה בהיעדר נסיבות חדשות. י. במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוח המשיבה להטלת עונש מאסר לריצוי בפועל אשר ישקף את חומרת המעשה ותוצאותיו הטרגיות, את העובדה שהמערער עזב את מקום האירוע מבלי שבדק את מצבו של המנוח, ואת בקשתו מאחד החברים שלא יספר את שאירע. עוד נטען, כי המערער בחר לנהל הוכחות ובמסגרת זאת נדרשו חבריו להעיד, ולכן אין להקל עמו. י"א. סניגורו של המבקש עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן, ולהורות על שילובו של המערער במעון נעול. כן ציין את החרטה העמוקה והכנה שהביע המערער, וטען כי אין מדובר במקרה מסוג מקרי האלימות הרווחים בקרב בני נוער. בהתבסס על ממצאי האבחון הפסיכולוגי שנערך למערער, בו כאמור נקבע כי יכולתו הקוגניטיבית נמוכה נטען, כי הדחיפה נעשתה ללא מחשבה, כהרף עין ובמצב של טשטוש כתוצאה משאיפת הגז. הוזכר כי המערער הוא קטין ללא עבר פלילי, ונטען כי יש לבכר את שיקומו. י"ב. בית המשפט המחוזי נדרש לשיקולי הענישה השונים בעניינם של קטינים, ובנסיבות סבר כי מעון נעול מגשים היטב את תכלית הענישה. לא נעלם מעינו של בית המשפט הצער הרב שנגרם לאביו של המנוח – אשר עלה עם המנוח מאתיופיה כשהיה הילד בן 9-8 שנים. מהצהרה שהגיש לבית המשפט עלה, כי המנוח היה בנו יחידו, שבא לעולם לאחר נסיונות רבים להבאת ילדים; ומשניסו הורי המנוח להביא ילד נוסף לעולם, חלתה האם ונפטרה בעוד העובר בבטנה. האב נותר ערירי בעולם. בית המשפט עמד על חומרתם של מעשי הנערים, אך קיבל את הטענה כי חרף התוצאות הקשות, אין מדובר באלימות קשה; צוין כי המערער אינו בעל דפוסי עברייניים ואף היה חברו של המנוח. נוכח האמור מצא בית המשפט לבכר את ההליך השיקומי והשית את העונשים כאמור. טענות הערעור י"ג. הערעור הוגש כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת העונש. באשר להכרעת הדין נטען, כי אין לייחס למערער עבירה של הריגה אלא של גרם מוות ברשלנות. כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי נטען ראשית, כי המערער לא ידע את מצבו הפיסי של הגג ואת הסכנה הטמונה בו, וזאת חרף העובדה שהוא וחבריו טיפסו פעם נוספת על הגג שעה קלה קודם לטיפוס שנגמר במותו של המנוח. שנית נטען, המנוח הוא זה שהחל להתגרות במערער ולא פסק, חרף בקשותיו של המערער כי יחדל. שלישית ועיקר, דחיפתו הקלה של המנוח על-ידי המערער היתה "אוטומטית", כמעט מחוסרת אלימות, וללא כוונה להביא לפגיעה בו, וכי אין ראיה כי המנוח היה מודע למצב המסוכן ולאפשרות שהמנוח ייהדף אל מעבר למעקה. רביעית נטען, כי יכולותיו הקוגניטיביות של המערער נופלות משל חבריו, ודלות כשלעצמן; ונתבקש לשנות את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה חוות דעת פסיכיאטרית אינה נדרשת. עוד צוין, כי המערער אינו משיג על הרשעתו בעבירה של שיבוש הליכי משפט. י"ד. אשר לעונש נטען כי חורג הוא במידה משמעותית מרמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה. נטען עוד, כי לא יוחס משקל מספק לנסיבותיו של המערער כמצוין בתסקיר ולהיותו נעדר עבר פלילי. נתבקשה איפוא הקלה. התסקיר העדכני והדיון בפנינו ט"ו. במסגרת תסקיר עדכני של שירות המבחן לנוער שהונח בפנינו צוין, כי המערער נקלט במעון הנעול ולאחר תקופה בה ריצה את צוות המעון, החל לבחון את גבולות המסגרת ולזלזל בהוראות האחראים. כך, למרות תפקוד תקין לכאורה, החל הצוות להעריך, כי מתחת "לפני השטח" מעורב המערער באירועים אלימים כלפי שאר דיירי המעון. עוד צוין, כי ניכר שהמערער מוגבל ביכולתו לייצר דו-שיח משמעותי ולהתעמת עם דפוסי התנהגותו. לאחר תלונות על חוסר שינה ומצב רוח ירוד מצידו החל המערער טיפול פסיכיאטרי ותרופתי נגד דיכאון, ונראה שמאז מסתמן שיפור מסוים מבחינת תפקודו. בסיכום הדברים העריך שירות המבחן, כי הכוחות המצביעים על סיכוי תהליך השיקום עולים על גורמי הסיכון; המערער מביע חרטה וצער על התוצאות הטרגיות של האירוע ומבין את חומרת מעשיו. עם זאת, צוין כי שהותו של המערער במעון הנעול רצופה עליות ומורדות ובסופו של יום, יכולתו להפיק תובנות מעמיקות מוגבלת. המלצתו הסופית של שירות המבחן הייתה, כי המערער ימשיך שהותו במסגרת הטיפולית הסגורה וישלים את התהליך אותו החל, בתקוה שהשינוי שהורגש לאחרונה יתרחב ויתבסס. ט"ז. בדיון בפנינו חזר בא כוח המערער על עיקר טענותיו בערעור; בנוגע להרשעת המערער נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי באבחנה בין יסוד נפשי של רשלנות לבין יסוד נפשי של קלות דעת. נטען, כי על פי המבחן האובייקטיבי והנסיבות אשר פורטו בכתב הערעור אין לסווג את המערער כבעל יסוד נפשי של מחשבה פלילית: המערער דחף את המנוח ללא כוונה לפגיעה, בהרהור של שניה, שלא כחלק ממהלך האירועים ותוך שאינו מפנים את השלכות המעשה. נטען שוב, כי המנוח הוא שהתחיל בויכוח שגרם בסופו של יום לאירוע המצער. בנוגע לגזר הדין נטען לחילופין, כי העונש שהושת על המערער כבד מן הראוי; עסקינן במקרה "גבולי" על סף הרשלנות ובקטין ללא עבר פלילי. לפיכך, לשיטת בא כוח המערער, יש להקל בעונשו. מנגד נטען מטעם המדינה, כי המערער היה מודע למעשיו והשלכותיהם; העובדה כי לא התכוון למותו של המנוח אינה מעלה או מורידה לענין היסוד הנפשי הנדרש בנסיבות העניין. עוד הוסף, כי המערער היה היחיד שעזב את המקום טרם הגיעה העזרה הרפואית ולא היה שותף להזמנתה. לענין העונש נטען, כי מדובר באינטרס של המערער להישאר במסגרת הטיפולית, וכי יש לאפשר לו להשלים את התהליך במלואו. נציגת שירות המבחן הסבירה, כי המערער נמצא במסגרת הטיפולית המתאימה לו - הבנויה על התקדמות שלבית לפי דרגת הפיקוח הנדרשת. דיון והכרעה הכרעת הדין י"ז. המחלוקת בנדון דידן מתמקדת בהלך הנפש של המערער בשעת המעשה. לא בכדי מיקד בא כוח המערער את טענותיו בהקשר זה. עם זאת, עיקר טענותיו תוקפות ממצאים שקבע בית המשפט על יסודן של הראיות שנשמעו, וכלל ידוע הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת על נקלה בממצאים עובדתיים של ערכאת הדיון (ע"פ 7003/09 אבו עמרה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 4; ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 8). הטענות הללו נדונו לגופן בבית המשפט קמא ונדחו. י"ח. אשר למסוכנות העליה על הגג נקבע כי "עולה מעדות הנערים, כי מלכתחילה היו מודעים למעשיהם האסורים והמסוכנים, בעצם העלייה המסוכנת לגג בית הספר, באמצעות סורגי החלונות. מודעות הנאשם לתוצאות דחיפתו את המנוח, ממקום עמידתו בסמוך לסף הגג – צפה ועולה מן העובדות בבחינת קל וחומר". קשה להלום את הטענה מפי בא כוח המערער לפיה "לא במהנדס בניין עסקינן ולא בעובד". בא כוח המערער אף ציין כי היתה זו הפעם השניה שטיפסו הנערים על הגג; נוסיף, כי המערער וחבריו טיפסו דרך הסורגים, ובנסיבות אלה אין להניח כי המערער לא היה מודע לסיכון. י"ט. גם הטענה בדבר התגרותו של המנוח במערער נשמעה בבית המשפט המחוזי. נקבע כי "ערה אני להתנהגותו הטורדנית והמציקה של המנוח כלפי הנאשם. בקשת הנאשם כי יחדל לא כובדה על ידו. המנוח הכעיס את הנאשם ובתגובה, הלה דחף אותו מעל פניו. התנהגותו הטורדנית של המנוח, תהא אשר תהא, אין בה כדי לפטור את הנאשם מאחריותו הפלילית למעשהו". סבורני כשופטת קמא, כי התנהגות מעין זו אינה יכולה לשנות מן המצב המשפטי. במישור העובדתי, יכול היה המערער, אילו חשב, פשוט לעזוב את המקום ולהיפטר בכך מן ההצקה. מכל מקום, עבירת ההריגה כאמור דורשת יסוד נפשי של מודעות לאפשרות לגרימת התוצאה, ופזיזות שבאדישות או בקלות דעת לגביה. אכן, בצדק ציין בית המשפט קמא כי פעמים מפריד אך קו דק בין קלות הדעת לרשלנות; דבר זה ניתן לאמרו על המודעות לסיכון לקרבן – האם צפה הנאשם סיכון כזה אם לאו. כבר נאמר ונשנה, כי העושה מעשה "העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קרבנו – תוך שהוא מודע לכל היסודות המהוים את הרכיב העובדתי של העבירה – רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל פ"ד נז(5) 506, 524, מפי השופט - כתארו אז - מ' חשין). ברצף שבין רשלנות לבין קלות דעת - או אדישות פעולת המערער, נער בן שש עשרה הדוחף את חברו בשתי ידיו אל מעבר למעקה גג גבוה, מרחיקה אותו מן הרשלנות ומביאה אותו אל עבר ההריגה. כ. בהמשך לאלה, אין להלום את הטענה לפיה דחיפת המנוח על-ידי המערער היתה "אוטומטית", כמעט מחוסרת אלימות, וללא כוונה להביא לפגיעה בו. קיומה של כוונה אינו חלק הכרחי מעבירת ההריגה, שיש בה חלופות אחרות למחשבה הפלילית לפי סעיף 20(א) לחוק. אכן, אין די באפשרות צפייתה של פגיעה בשלמות הגוף גרידא, אלא נדרשת מודעות לתוצאה הקטלנית האפשרית (ראו: יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין כרך א 353 (מהדורה שניה, 2010); ע"פ 4230/99 אבו גנאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, 44-43). והנה, משנשאל המערער מה קורה לאדם שנופל מגובה של שתי קומות על האדמה, ענה כי הוא "מת" (עמוד 15 להכרעת הדין). כללם של דברים, חרף צערו של המערער - עליו אין חולק - לא נמצא מקום לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. גזר הדין כ"א. בא כוח המערער עתר לקצר את עונשו של המערער במעון הנעול. אין מקום להיעתר לכך. אין צורך לחזור על חומרתו של המעשה, שהעונש אינו חמור כלל ביחס אליו. התנהגותו של המערער במעון הנעול עד הנה היתה בלתי יציבה ורצופה עליות ומורדות, תוך שיפור לכאורה באחרונה. הותרת המערער במעון כדי להמשיך את הטיפול, בתקוה שהשינוי החיובי שנסתמן באחרונה יתבסס מתחייבת וראויה. כ"ב. אכן, הפרשה שלפנינו שבה ומציפה את סוגיית המעון הנעול, שהוא אמצעי ענישה המאפשר, על פי חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, ריצוי עונש במסגרת טיפולית שמחד גיסא היא נעולה, ובכך יש בה סממן כליאתי, אך מאידך גיסא היא גמישה, אינה כפופה למסגרת שקובעת פקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971, ובונה מידרג של שלבי טיפול ושיקום, האמור לכוון את הנער או הנערה שכשלו בעבירות לעבר חיים נורמטיביים. כפי שתיארה בפנינו נציגת שירות המבחן לנוער, למעון הנעול שלושה מרחבים - מרחב נעול, מרחב פתוח ולבסוף הוסטל (מעונית) - והנערים עוברים משלב לשלב לפי התקדמותם. כך גם באשר לחופשות, לפי ההתקדמות בטיפול, שהוא פרטני או קבוצתי. מסגרת זו תקפה עד גיל 20, מעבר לגיל הבגרות הסטטוטורי 18 הקובע את השיוך בשירות בתי הסוהר לבית סוהר לקטינים או לבגירים. אמנם, במעון הנעול אין שחרור על תנאי בדמות שליש, אך ישנו שלב של מעונית המאפשר גמישות בקשר ליציאה לעבודה, כפי שמסרה נציגת שירות המבחן, וישנן גם סמכויות למנהל המעון שאף הן כוללות מרחב גמיש. כ"ג. הגם שהדברים הם מעבר לצורך בענייננו, לא אמנע מהזכיר, כי בישראל חסרים מעונות נעולים, וראו דברינו בע"פ 4424/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בעקבות אותו פסק דין, בו נתבקשה הבאת הדברים לעיון שר הרווחה והשירותים החברתיים והמנהל הכללי של משרדו, הובא לידיעתי מכתבו של המנהל הכללי אל השר מיום 24.4.11, בו נאמר, בהתיחס לאמור בפסק הדין, כלהלן: "כאמור, היו שתי אבני נגף בקידום הנושא: 1. תקציב לכ"א, שכר ותקינה: כאמור, הייתה התקדמות בנושא. 2. תקציב פיתוח לבינוי ופיתוח מסגרת נעולות ואחרות בחסות הנוער: לצערי, בנושא זה אין התקדמות והפער בין המצוי לרצוי גדול הוא. האוצר לא נענה לפנייתנו בעניין וכן לא הצלחנו לשכנע את האוצר כי מפעל הפיס יקצה משאבים לפיתוח מסגרות רווחה". ארשה לעצמי לומר, וגם דברים אלה ראוי שיובאו לידיעת השר והמנכ"ל, כי היעדר היענותו של האוצר, לרבות לפניה למפעל הפיס, אינה יכולה להיות כמובן בשום פנים סוף פסוק במאמץ. האוצר כמובן אינו הממשלה, ומשנתגלעה מחלוקת מעין זו, מקום הכרעתה הוא בועדת שרים או בממשלה. עסקינן בחלשים שבחלשים, קטינים עבריינים שעם כל חומרת עבירותיהם עדיין יש חובה לנסות להעמידם על רגליהם ולהרחיקם מדרך פשעם, כדי שהחברה כולה "תרויח" אדם מן היישוב. נפציר בשר ובמנכ"ל להמשיך במאמץ. כ"ד. וחזרה לענייננו: כאמור, לא מצאנו כי תקופת העונש לריצוי במעון הנעול חורגת כל עיקר מן המקובל בנסיבות. העונש המרבי בעבירת הריגה הוא 20 שנות מאסר. על המערער הושתו 30 חודשי מאסר לריצוי במעון נעול. בית המשפט המחוזי קיבל את המלצת שירות המבחן, נעתר לבקשת המערער עצמו והעדיף את שיקומו, ולפיכך הטיל עונש זה. בית המשפט המחוזי ציין כי "תפקידו של בית המשפט לבחון ולהתבונן בתמונה בשלמותה ולזו שתי פנים; אלו המבטאות את האינטרס הציבורי ואלו המתבוננות בנאשם, בנסיבותיו האישיות, בנסיבות ביצוע העבירה וכן, בסיכוייו לחזור לחיים נורמטיביים". גזר דינו של בית המשפט קמא שקול ומאוזן. בהתחשב במותו הטרגי של המנוח מידי המערער, אין עסקינן בענישה המתקרבת לצד חומרה. ומנגד, דלתי תקוה ושיקום לא ננעלו, והשער פתוח לרווחה, לוא רק יבוא בו המערער. כ"ה. אשר על כן, אם תישמע דעתי, לא ניעתר לערעור על שני חלקיו, ונייחל כי שיקום המערער יצלח. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ט"ז באייר תשע"ב (8.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11091200_T01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il