שנרום בע''מ באמצעות מנהלה עמנואל דוידי נ. קליל תעשיות בע''מ

פסק-דין בתיק ע"א 9118/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9118/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: שנרום בע''מ נ ג ד המשיבה והמערערת בערעור שכנגד: קליל תעשיות בע''מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 107.06 בת.א. 849/01 שניתן על ידי כבוד השופט מ' נאמן תאריך הישיבה: ו' באב תשס"ח (7.8.08) בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: עו"ד ו' צולמל בשם המשיבה והמערערת בערעור שכנגד: עו"ד מ' שחור פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור וערעור שכנגד המופנים כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' נאמן) מיום 10.7.2006 בת.א. 849/01. העובדות שאינן שנויות במחלוקת 1. קליל תעשיות בע"מ (להלן: קליל) עוסקת בייצור ושיווק פרופילי אלומיניום ובמועדים הרלוונטיים הפעילה מפעל בקרית מוצקין. שנרום בע"מ (להלן: שנרום) עוסקת במתן שירותי בדיקת נכונות של תשלומי חובה. 2. ביום 1.8.1994 נחתם הסכם בין קליל לבין שנרום (להלן: ההסכם), על פיו ביקשה קליל משנרום לערוך בדיקה לגבי תשלומי החובה שקליל נדרשת ומחויבת לשלם לעיריית קרית מוצקין (להלן: העירייה) במגמה להפחיתם, לבטלם ולהחזיר תשלומי יתר במידה ששולמו. סעיף 7 להסכם קבע את מנגנון תשלום שכר הטרחה עבור השירות שאותו תספק שנרום לקליל כדלקמן: 2.1. בגין שנות המס 1995-1999, שכר הטרחה של שנרום יהיה 25% מהסכום שנחסך, כאשר הבסיס לחישוב הסכום שנחסך הוא הסך של 577,539 ₪ (להלן: סכום הבסיס). 2.2. בגין שנות המס 1994 וקודמותיה, שכר הטרחה יהיה 40% מהסכום שנחסך. 2.3. לכל הסכומים שתקבל שנרום כשכר טרחה יתווסף מע"מ כחוק. 3. הסכום שנחסך הוגדר בסעיף 4 להסכם: "כל סכום, חיוב או תשלום אשר לאחר חתימת הסכם זה יוקטן, יופחת, יבוטל או יוחזר, שהוא מס, ריבית, הצמדה, קנס בין אם שולם ובין אם נחסך לשלמו". סכום הבסיס נקבע בהתבסס על מכתב שהציגה קליל לשנרום, לפיו סוכם לכאורה בין העירייה לבין קליל כי תינתן לקליל הנחה בגובה 33% מהחיוב השנתי של הארנונה על פי השטחים המפורטים במכתב. מכתב זה נשלח ביום 8.2.1994 על ידי מר אהוד וולפוביץ, סמנכ"ל הכספים של קליל (להלן: וולפוביץ) לגב' נירה בר יאיר, גזברית העירייה (להלן: הגזברית), והוא עומד בלבה של המחלוקת. 4. בעקבות חתימת ההסכם ערכה שנרום בדיקה של חיובי הארנונה של קליל לעירייה ולאחר דין ודברים נחתם ביום 13.10.1996 הסכם פשרה בין קליל לבין העירייה בנוגע לתשלום הארנונה, לפיו קליל תשלם לעירייה סך של 900,000 ₪ לתקופה שמועד סיומה 31.12.1996 וכי לאחר תשלום זה לא תהיה קליל חייבת לעירייה כל סכום ארנונה נוסף עד ליום 31.12.1996. כמו כן נקבע כי בהתייחס לשנים 1997 ואילך, עד לפינוי מפעלה של קליל, תשלם קליל סכום בסיס על פי שיעור הארנונה בשנת 1996, בסך של 506,444 ₪ נכון לחודש ינואר 1996. בפועל שילמה קליל לעירייה את הסכומים הבאים בגין ארנונה לשנים 1995-1999: 456,256 ₪, 506,444 ₪, 564,179 ₪, 614,391 ₪ ו-662,313 ₪ בהתאמה (נספח ב' להודעת הערעור מטעם שנרום). התביעה לבית המשפט קמא 5. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי טענה שנרום כי בדיעבד, ולאחר שהשלימה את התחייבויותיה לפי ההסכם, התברר לשנרום כי עובר לחתימת ההסכם היה ידוע לקליל כי האמור במכתבה מיום 8.2.1994 אינו מקובל על העירייה וכי ראש העיר עומד על כך שקליל תשלם את סכום הארנונה המלא ללא הנחה ותוך התאמת השטח לפיו מחושב החיוב לשטח המפעל בפועל. קליל לא יידעה את שנרום בדבר עמדת העירייה, ובכך, טענה שנרום, נהגה קליל בחוסר תום לב בניהול המשא ומתן לקראת חתימת ההסכם. שנרום טענה כי היא הוטעתה בשניים: היא הוטעתה לחשוב שהעירייה הסכימה לתת לקליל הנחה של 33.3% מסכום החיוב בארנונה והיא הוטעתה לחשוב שהעירייה הסכימה לחיוב הארנונה בהתאם לשטחים המפורטים במכתב מיום 8.2.1994 בעוד שבפועל עמדת ראש העיר הייתה שיש לחשב את גובה הארנונה לא רק לפי שטחים אלו אלא לפי כל השטחים שקליל תופסת. עוד טענה שנרום בכתב התביעה כי בשל זכותה להחזר ארנונה לשנים 1994 וקודמותיה, זכות שהוכרה בעקבות בדיקתה של שנרום, קיבלה קליל מהעירייה הטבות בשווה כסף ובכללן ביטול חיובים או היטלים שונים שקליל הייתה חייבת לעירייה או טובות הנאה אחרות, מבלי ששילמה על כך את שכר הטרחה המגיע לשנרום על פי ההסכם. בהתבסס על האמור לעיל ביקשה שנרום כי בית המשפט יקבע שסכום הבסיס שנקבע בהסכם מבוטל וכי קליל תשלם לשנרום את שכר הטרחה המגיע לה (לשנים 1995, 1996, 1998 ו-1999) בהתאם לסכום הבסיס הנכון, ללא הנחה בשיעור 33%. כן ביקשה שנרום כי בית המשפט יקבע שהיא זכאית ל-40% מההטבות שקיבלה קליל, בכסף ובשווה כסף, בתמורה לסכום שנחסך המתייחס לשנים 1994 וקודמותיה. שנרום טענה כי שכר הטרחה המגיע לה ואשר לא שולם לה, משוערך ליום הגשת התביעה, עומד על סך של למעלה מ-7 מיליון שקלים, אך לצרכי אגרה העמידה את סכום התביעה על הסך של 2,600,000 ₪. פסק הדין נשוא הערעור 6. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' נאמן) קיבל את הטענה שבמועד חתימת ההסכם ידעה קליל שהאמור במכתב מיום 8.2.1994 בדבר מתן הנחה בשיעור 33.3% מסכום הארנונה למעשה אינו מקובל על העירייה. בית המשפט סבר כי הדבר עולה משילוב עדויותיהם של וולפוביץ ושל מי שהיה אז מנכ"ל קליל, מר שאול איבצן, מהן עולה כי בפגישה שהתקיימה עם ראש העיר, מר חיים צורי (להלן: ראש העיר) ועם הגזברית, הודיע ראש העיר כי קליל תידרש לשלם את תשלום הארנונה המלא, ללא הנחות. בכך, קבע בית המשפט קמא, הציגה קליל לפני שנרום מצג מטעה. למצער, נקבע, מדובר באי גילוי נאות של עובדה חשובה לקביעת "סכום הבסיס". 7. מנגד, בית המשפט קמא לא קיבל את טענת שנרום כי מצג השווא חל גם לגבי החיוב בגין השטחים שהופיעו במכתב מיום 8.2.1994, שכן לדבריו שנרום לא עמדה בנטל ההוכחה לשכנע כי ראש העיר הודיע לקליל עובר לחתימת ההסכם כי יעמוד על חיוב בארנונה בגין שטחים שעד כה לא חויבו. 8. אשר לסעד המגיע לשנרום בגין ההטעיה, קבע בית המשפט קמא כי שנרום זכאית לתשלום שהיה מגיע לה לולא ההטעיה, שכן לא ייתכן שקליל החוטאת תצא נשכרת מהטעייתה. בית המשפט קמא ציין עוד כי מר עמנואל דוידי, מנהלה של שנרום (להלן: דוידי), העיד שלאחר שגילה את ההטעיה, דיבר על כך עם וולפוביץ אשר הסכים שאם בעקבות הפעילות של שנרום יושגו הישגים, יהיה צורך לתקן את סכום הבסיס לפיו יחושב שכרה של שנרום. לכן, קבע בית המשפט קמא, ניתן לומר כי חיובה של קליל לשלם לשנרום את שכרה באופן המתקן את סכום הבסיס נובע לא רק מההסכם המקורי, אלא גם מההסכם החדש שנוצר בעל-פה בין דוידי לבין וולפוביץ. יחד עם זאת, לדברי בית המשפט קמא טענה זו נולדה רק בשלב התצהירים ולכן היא מהווה שינוי חזית ואין להסתמך עליה. בית המשפט המחוזי קבע כי עבור השנים 1995, 1996, 1998 ו-1999 חייבת קליל לשלם לשנרום את הסכומים הבאים (כשהם משוערכים): 26,382 ₪, 35,420 ₪, 43,461 ₪ ו-46,323 ₪ בהתאמה, ובסך הכל - 292,453 ₪. 9. שנרום טענה כי במגעיה מול העירייה הסתבר שבשנים 1994 וקודמותיה חויבה קליל בסכומי יתר בגין ארנונה ותמורת הויתור על החזר סכומים אלה - בסך מיליוני שקלים - הסכימה העירייה לוותר על תשלום היטל סלילה בסך של 4,270,218 ₪. בית המשפט קמא דחה טענה זו לאחר שמצא כי מדובר בשינוי חזית מובהק אשר נזכר לראשונה בתצהירו של דוידי ואשר קליל התנגדה לו בהזדמנות הראשונה. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי גם אם נושא היטל הסלילה היה עולה במפורש ובאופן מפורט בכתב התביעה לא היה מזכה את שנרום בסכום כלשהו בגין אי תשלומו, שכן לא הוכח כי העירייה אכן התעתדה לגבות סכום זה מקליל. 10. לבסוף, חייב בית המשפט קמא את קליל בהוצאות משפט בשיעור של רבע מסכום האגרה ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן בשכר טרחת עורכי דין בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. טענות הצדדים בקליפת אגוז 11. הן שנרום והן קליל ערערו על פסק הדין ושני הצדדים לא השאירו אבן על אבן בפסק דינו של בית המשפט קמא. 12. טענותיה של שנרום בתמצית הן כדלקמן: בית המשפט קמא שגה כאשר דחה את טענות שנרום באשר להטעיה ביחס לשטחים בגינם חויבה קליל בארנונה ובאשר לחסכון היטל הסלילה; בית המשפט קמא שגה כשלא פסק לטובתה שכר טרחה בגין שנת 1994; בית המשפט קמא שגה באופן חישוב שכר הטרחה המגיע לה בעקבות ההטעיה ובית המשפט קמא שגה כאשר לא ציין במפורש כי לשכר הטרחה מתווסף חיוב במע"מ. לבסוף מלינה שנרום כנגד ההוצאות ושכר הטרחה הנמוכים שנפסקו לטובתה. 13. טענותיה של קליל בתמצית הן כדלקמן: בית המשפט קמא שגה כשקבע כי הייתה הטעיה ביחס להנחה בארנונה; בפסק דינו של בית המשפט קמא נפלו טעויות חישוביות בנוגע לשיעור ההנחה שנקבעה בסכום הבסיס ובנוגע למתן ההנחה על תשלום במזומן; בית המשפט קמא לא נתן מספיק משקל בעת פסיקת ההוצאות לקלישות טענותיה של שנרום ושינויי החזית מצדה. עוד טוענת קליל כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא ייחס משקל לסתירות בעדויותיהם של עדי שנרום ולהימנעותה של שנרום מלהביא עדים מרכזיים. דיון והכרעה 14. להלן אדון בטענות הצדדים. בתחילת כל ראש פרק אפרוש את טענות הצדדים ולאחר מכן אכריע בהן. טענת קליל: בית המשפט קמא שגה כשקבע כי הייתה הטעיה מצד קליל ביחס להנחה בארנונה 15. לטענת קליל, על אף שבתחילת כל שנה התנגדה העירייה למתן הנחה, בסופו של דבר, לאחר ניהול משא ומתן, מדי שנה ניתנה לקליל הנחה בארנונה בשיעור של כ-33%. לכן, טוענת קליל, שגה בית המשפט קמא כשקבע כי קליל הציגה לפני שנרום מצג שווא ביחס לסכום הבסיס. לטענת קליל, בקביעה זו הסתמך בית המשפט קמא על עדותו של מנכ"ל קליל, על אף שהוא עצמו הודה שלא היה מעורב בנושא הארנונה וביתר הנושאים הכספיים של קליל, לרבות ההתקשרות עם שנרום. משמע, לשיטתה, כל אמירותיו של מנכ"ל קליל בנושא ההנחה אינן מדויקות ונובעות מחוסר היכרותו הפרטנית את העובדות. לטענת קליל, הסיכום במכתב מיום 8.2.1994 לא בוטל מעולם. עוד טוענת קליל כי על מנת להוכיח את גרסתה צריכה ויכולה הייתה שנרום להביא לעדות את הגזברית או את ראש העיר. תחילה אכן הודיעה שנרום כי בכוונתה להעיד את השניים אולם מאוחר יותר ויתרה על עדותם מבלי שניתן לכך הסבר ענייני. לטענת קליל, הימנעותה של שנרום מלהביאם לעדות מלמדת כי עדותם לא הייתה תומכת בגרסתה. עוד מתייחסת קליל לעדותו של דוידי לפיה מיד לאחר שגילה את דבר ההטעיה (לכאורה עוד בשנת 1994) סיכם עם וולפוביץ כי לאחר ששנרום תשיג הישגים מול העירייה יתוקן סכום הבסיס שעל יסודו יחושב שכר הטרחה. קליל מלינה על כך שבית המשפט קמא קיבל גרסה זו על אף שמדובר בשינוי חזית ועל אף שהיא סותרת את טענת שנרום כי רק לאחר שנחתם הסכם הפשרה עם העירייה התגלתה ה"הטעיה". קליל טוענת עוד כי גרסתה של שנרום נסתרת על ידי חשבוניות שהוצאו על ידי שנרום בזמן אמת - אחת מהן מיום 10.12.1996, יום לאחר חתימת הסכם הפשרה, ואחת מהן מיום 2.1.1997 - בהן חושב שכר הטרחה לפי סכום הבסיס שנקבע בהסכם, ואשר מהוות הודאת בעל דין. 16. שנרום סומכת ידיה על קביעתו של בית המשפט קמא וטוענת כי ערעורה של קליל נשען כולו על ניסיון לבקש מערכאת הערעור להפוך את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בניגוד להלכה. לדבריה, בית המשפט קמא קבע כי עדותו של דוידי הייתה מהימנה עליו ויתרה מכך עדיה של קליל חיזקו את עדותו של דוידי בעניינים מהותיים. 17. ככלל, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, בשל היתרון הנתון לה כמי שראתה ושמעה את העדים וכמי שיכולה הייתה להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. ערכאת הערעור תתערב בממצאי עובדה רק במקרים חריגים, כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או מקום שבו נפלה בהם טעות בולטת, למשל כאשר אותם ממצאים אינם מתיישבים עם חומר הראיות [ראו למשל: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, (לא פורסם, 15.1.2004)]. 18. קביעתו של בית המשפט קמא כי קליל הציגה לפני שנרום מצג מטעה וכי בשעת חתימת ההסכם ידעה קליל כי אין בכוונת ראש העיר להעניק לקליל הנחה בארנונה, הינה קביעה עובדתית. כאמור לעיל, קביעה זו נסמכה על שילוב עדויותיהם של מנכ"ל קליל ושל וולפוביץ, בעניין פגישה שהתקיימה בינם לבין ראש העיר, עובר לחתימת ההסכם, במסגרתה הודיע ראש העיר כי אינו מסכים להענקת ההנחה. קביעה עובדתית זו היא סבירה ומתקבלת על הדעת ומעוגנת בחומר הראיות ולפיכך אין מקום להתערב בה. אשר על כן, נדחית טענה זו של קליל. יצויין, כי ממילא בית המשפט קמא לא הסתמך על גרסתו של דוידי בדבר הסכמה עם וולפוביץ על שינוי סכום הבסיס, שכן קבע כי מדובר בשינוי חזית. טענת שנרום: ההטעיה ביחס לשטחים המחויבים בתשלום ארנונה 19. לטענת שנרום, מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה העירייה לא התכוונה להעניק הנחות כלשהן לקליל ורק בעקבות פעולתה של שנרום הושגה ההנחה שנכללה בהסכם הפשרה, נכונה גם לגבי השטחים התפוסים והמבנים שבגינם לא חויבה קליל בארנונה. לטענת שנרום, שכר הטרחה המגיע לה בגין רכיב זה עומד על 1,192,205 ₪. 20. לטענת קליל, אין כל ממש בטענה זו של שנרום. לדבריה, עוד בטרם כריתת ההסכם קיבל דוידי לידיו פירוט של חיוב הארנונה של קליל לשנת 1994 (המכתב מיום 8.2.1994), שם נכתב במפורש כי קליל אינה מחויבת בגין קרקע תפוסה. בנוסף, בפגישה שנערכה בין דוידי לבין וולפוביץ כחודשיים לאחר חתימת ההסכם הובהר כי שנרום מודעת לנושא שטח המפעל הבנוי והתפוס. וולפוביץ הצהיר על כך וסיכום הפגישה הוגש כמוצג, אולם שנרום כלל לא טרחה לחקור על כך. 21. כפי שציינתי לעיל ביחס לטענתה של קליל בנוגע לקביעת בית המשפט קמא על מצג השווא שאותו הציגה קליל לפני שנרום ביחס לסכום הבסיס, גם קביעתו של בית המשפט קמא כי קליל לא הטעתה את שנרום ביחס לשטחים המחויבים בארנונה, היא קביעה עובדתית המבוססת על העדויות והראיות שהובאו ונשמעו לפניו, ובהם עדויותיהם של מנכ"ל קליל ושל דוידי. בהתבסס על אלה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה שלא הוכח כי הייתה כוונה להטיל ארנונה גם בגין שטחים תפוסים ושבעקבות פעילותה של שנרום חזרה בה העיריה מכוונה זו. מסקנה זו נראית בעיניי הגיונית ואין מקום להתערב בה. על כן, נדחית טענה זו של שנרום. טענת שנרום: אי קבלת הטענה בדבר זכאות לשכר טרחה בגין חסכון היטל הסלילה 22. שנרום טוענת כי כנגד ויתורה של קליל על החזרי ארנונה בגין שנת 1994 והשנים הקודמות לה, ויתרה העירייה על דרישת תשלום היטל סלילה בסך 4,270,218 ₪. לטענת שנרום, מנכ"ל קליל עצמו הודה כי קליל לא חויבה לשלם היטל סלילה משום ש"ל[קליל] היתה תביעה נגד העיריה שהתבססה על העבודה של שנרום". לטענת שנרום, על בית המשפט היה לפסוק לטובתה שכר טרחה בשווי 40% מהסכום שנחסך לקליל עקב כך. שנרום טוענת כי אין יסוד לקביעה שטענה זו מהווה שינוי חזית, שכן דרישה זו נזכרה כבר בכתב התביעה (ראו סעיף 5 פסקה שלישית לעיל), אלא שבאותו שלב טרם היו בידיה של שנרום מלוא הפרטים על התמורה שקיבלה קליל בגין ויתור על החזרי הארנונה ובמסגרת הליכי גילוי המסמכים והשאלונים התבקשו חזור ובקש נתונים ומסמכים על כך, ללא שנשמעה כל טענה בדבר הרחבת חזית. בנוסף, לטענת שנרום, בית המשפט קמא דחה בקשה של קליל למחוק קטעים מכתב התביעה בשל היעדר פירוט אודות היטל הסלילה, תוך שעולה מהחלטתו כי לא זו בלבד שהפרטים אודות היטל הסלילה נמצאים בידיעת קליל אלא שמדובר בפירוט של עילת תביעה קיימת. לטענת שנרום, קביעת בית המשפט קמא כי היטל הסלילה לא התגבש לכדי הודעת חיוב עומדת בניגוד לעמדתה של קליל עצמה, אשר התייחסה אל המכתבים שנשלחו מטעם העירייה כאל דרישות תשלום, על כל המשתמע מכך, ואף השקיעה זמן, מאמצים וממון כדי לבטל את החיוב שהושת עליה. גם אם לא הושלמו ההליכים הפרוצדוראליים להטלת היטל הסלילה, עדיין ויתורה של העירייה על זכות תביעה של היטל סלילה בשווי למעלה מ-4 מיליון ₪ הוא בעל ערך כלכלי. 23. לטענת קליל, מעבר להיותה של טענה זו בגדר הרחבת חזית, חובת התשלום בגין היטל הסלילה מעולם לא התגבשה. בין היתר, נטען, לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק עזר לקרית מוצקין (סלילת רחובות), התשנ"א-1990 הקובע כי הטלת היטל סלילה טעונה החלטה של מועצת העירייה על סלילת רחוב ופרסום הודעה על החלטה זו בעיתון יומי. גם בהקשר זה, טוענת קליל, כי הימנעותה של שנרום מהבאת נציגים מהעירייה כעדים מטעמה מביאה למסקנה כי עדותם הייתה פוגעת בגרסתה. שנרום נמנעה מלהביא לעדות גם את עו"ד שוויפי שגיבש וניסח את הסכם הפשרה עם העירייה ואף טיפל בנושא היטל הסלילה מטעם קליל והימנעותה מלהביאו לעדות פועלת נגדה. בנוסף, הסכם הפשרה שנערך בין העירייה לבין קליל לא משקף הסכמה כלשהי לגבי היטל הסלילה וטענותיה של שנרום בעניין זה הן בגדר טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב. קליל מוסיפה וטוענת כי עדיה של שנרום התבררו כלא מהימנים ולכן לא ניתן לסמוך על גרסתם, שהייתה רצופה סתירות. 24. כפי שכבר צויין לעיל, בית המשפט קמא מצא וקבע כי טענותיה של שנרום ביחס להיטל הסלילה מהוות הרחבת חזית. בכתב התביעה הועלתה טענה כללית בלבד בדבר הטבות כספיות או כספים שנחסכו בגין שנת 1994 וקודמותיה, מבלי שפורט מהן אותן הטבות כספיות ובאילו סכומים מדובר. כל שטענה שנרום בכתב התביעה הוא כי הסכום שאותו נדרשה העירייה להחזיר לקליל עמד על 7,105,000 ₪ בערכי שנת 1995 (13,997,892 ₪ משוערך ליום הגשת התביעה) (סעיף 18 לכתב התביעה) וכי שנרום זכאית ל-40% מהסכום האמור ובסך הכל 5,599,156 ₪ (סעיף 27 לכתב התביעה). לטענת שנרום, רק לאחר הליכי גילוי המסמכים והשאלונים נודע לה אודות ויתור העירייה על היטל הסלילה בסך של למעלה מ-4 מיליון שקלים. 25. כידוע, רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה. יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי תקנות 91 ו-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והשני הוא כאשר בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא [ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003); ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 873-874 (1995); ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 173 (1977)]. הרציונאל העיקרי העומד בבסיסה של הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהתובע הוא שמשנה את החזית. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו, ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע [רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007)]. 26. האופן הכללי בו הועלתה הטענה בדבר שכר הטרחה המגיע לכאורה לשנרום בגין ההטבות הכספיות שקיבלה קליל עבור שנת 1994 והשנים שקדמו לה (באופן שהיטל הסלילה לא נזכר ולו בחצי מלה בכתב התביעה) לא אִפשר לקליל להתגונן כראוי בכתב ההגנה מפני טענה זו. הטענה פורטה לראשונה בתצהירו של דוידי, מבלי שהתבקש תיקון של כתב התביעה. קליל התנגדה לכך בהזדמנות הראשונה, כך שלא ניתן לומר כי היא הסכימה לכך במפורש או מכללא. אשר על כן, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי טענה זו היוותה שינוי חזית ולכן דינה להידחות. 27. אין גם מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא כי היטל הסלילה לא התגבש לכדי חיוב רשמי מטעם העירייה אלא נותר בגדר כוונה של העירייה לחייב את קליל בגינו. גם קביעה זו נסמכת על הראיות והעדויות שהוצגו לפני בית המשפט קמא ושנרום לא הצביעה על עילה להתערב בה. בל נשכח כי הנטל להוכיח את כל יסודות תביעתה ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות היה מוטל על שנרום, ומשלא עמדה בו, בדין נדחתה תביעתה בעניין זה גם לגופה. טענת שנרום: השמטת שכר הטרחה בגין שנת 1994 28. שנרום טוענת כי בסוף שנת 1994 עמדה לקליל יתרת חוב כלפי העירייה ביחס לתשלום ארנונה לשנת 1994, בסך של 383,947 ₪. יתרת חוב זו נמחקה במסגרת הסכם הפשרה עם העירייה, כלומר מדובר בסכום שנחסך בגין מאמציה של שנרום ואשר שנרום זכאית ל-40% ממנו כשכר טרחה. בית המשפט קמא לא התייחס לכך ולטענת שנרום יש לתקן את ההשמטה שנפלה בפסק הדין. הסכום הנתבע בגין שנת 1994 הוא 284,092 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. 29. לטענת קליל, הסכם הפשרה עם העירייה כלל לא התייחס לשנת 1994, אלא לשנים 1995 ואילך, והסיבה לכך היא שלגבי 1994 כבר הושג הסדר בין קליל לבין העירייה (הוא המכתב מיום 8.2.1994). החשבוניות שהוציאה שנרום בזמן אמת, מהוות הודאת בעל דין ומלמדות שאף שנרום סברה כי מגיע לה שכר טרחה בגין השנים שמשנת 1995 ואילך. 30. שנרום מבקשת כי נפסוק לזכותה שכר אשר בית המשפט נמנע מלפסוק לה, לטענתה בטעות. ההסכם בין שנרום לבין קליל התייחס לשתי תקופות זמן: שנת 1994 והשנים שקדמו לה; משנת 1995 ועד למועד פינוי המפעל של קליל ממקום מושבו. כמו כן נקבעו שני תעריפים שונים לשכר הטרחה שתקבל שנרום בגין הסכום הנחסך בכל אחת מתקופות אלה. גם הסעדים המבוקשים על ידי קליל בכתב התביעה התחלקו לשניים: בגין השנים 1995, 1996, 1998 ו-1999 תבעה שנרום בכתב התביעה שכר טרחה בגין ההטעיה מצד קליל ביחס לסכום הבסיס שעל בסיסו חושב הסכום הנחסך וביחס לשטחים שעל פיהם חושב תשלום הארנונה; בגין השנים 1994 ואלה שקדמו לה טענה שנרום בכתב התביעה כי היא זכאית לשכר טרחה בגין הסכומים שנחסכו בשנים אלה, בעקבות מאמציה של שנרום, וזאת מבלי לנקוב בסכומים קונקרטיים, לטענתה משום שקליל הסתירה ממנה מידע בנוגע לתשלומים שנחסכו בגין שנים אלה. רק בתצהירו של דוידי נטען לראשונה מהו שכר הטרחה המגיע בגין שנת 1994, בגין אלו רכיבים ובאלו סכומים מדובר. גם בית המשפט קמא התייחס בנפרד לשתי תקופות זמן אלה. בגין השנים 1995, 1996, 1998 ו-1999 קבע בית המשפט כי אכן הייתה הטעיה מצד קליל ביחס לסכום הבסיס ובהתאם לכך פסק לשנרום את שכר הטרחה המגיע לה. לעומת זאת, ביחס לשנת 1994 ציין בית המשפט קמא (עמ' 3 לפסק הדין): "מה שניתן לומר בשלב הגשת התביעה הוא, שקליל דרשה מהעיריה על יסוד פעילותה של שנרום החזר סך של למעלה מ-7 מיליון ₪... וכי בגלל דרישה זו וכדי להימלט ממנה, העניקה העיריה לקליל את ההטבות הכספיות הנזכרות מהם מגיע לשנרום 40% אולם שנרום העמידה את סך כל תביעתה... על 2,600,000 ₪ ולא ביקשה את תיקון התביעה לאחר שהוגשה". בית המשפט קמא קבע כי אי פירוט הטענה בכתב התביעה באופן שלא התאפשר לקליל להתייחס אליה בכתב ההגנה והעלאתה רק בשלב הגשת הראיות, היא שינוי חזית (עמ' 8 לפסק הדין). קביעה זו מבוססת כהלכה על חומר הראיות ואין מקום להתערב בה. מכאן גם נובעת המסקנה כי אין מדובר בהשמטה מקרית, כטענת שנרום, אלא בקביעה - גם אם על דרך השלילה - כי שנרום אינה זכאית לתשלום בגין שנה זו. טענות הצדדים לטעויות חישוב בפסק הדין 31. לטענת שנרום, בית המשפט קמא שגה בחישוב הסכומים שעל קליל לשלם כתוספת לשכר הטרחה בגין השנים 1995, 1996, 1998 ו-1999, שכן הפחית בטעות משכר הטרחה הנוסף ששנרום זכאית לו את הסכומים ששולמו לה בפועל על ידי קליל. לצורך הבהרת החישוב הנכון, לטענתה, צירפה שנרום חוות דעת של רואה חשבון חיים קלוש. על פי החישוב שזה ערך, הסכום הנכון שצריך היה לפסוק בית המשפט קמא עומד על 703,925 ₪. 32. קליל לא השיבה ישירות לטענה זו אולם העלתה טענות משלה באשר לנכונות החישוב שערך בית המשפט קמא. לטענת קליל, שיעור ההנחה של סכום הבסיס שנקבע בהסכם הוא שיעור של 28% ולא 33.3% כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, ובהתחשב בכך יש לתקן את הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט קמא. עוד טוענת קליל כי בחישוביה נמנעה שנרום מלהפחית את ההנחה בשיעור של 5% שקיבלה קליל מדי שנה בגין תשלום במזומן. 33. ערכאת הערעור תתערב באופן חישוב הסכומים שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית לעתים רחוקות ורק כאשר נפלה טעות בולטת בדרך החישוב ובנתונים העובדתיים עליהם מתבסס החישוב או כאשר מדובר בטעות קולמוס או טעות חישובית [ראו: חמי בן נון הערעור האזרחי 268 (2004); ע"א 608/87 נחושתן מעליות בע"מ נ' שושני (24.12.1992); ע"א 615/89 מעון פאר הר-ציון בע"מ נ' עירית גבעתיים (לא פורסם, 10.5.1995); ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה (לא פורסם, 15.7.2007); ע"א 6540/05 סולל בונה בע"מ נ' אברמוביץ' (לא פורסם, 1.12.2008)]. 34. במקרה דנן סבורני כי אכן נפלה טעות באופן חישוב שכר הטרחה שנפסק לטובתה של שנרום. בית המשפט קמא הסתמך על החישוב הבא: 34.1. חישוב הסכום שהיה צריך להתווסף לסכום הבסיס שנקבע בהסכם עבור כל אחת מהשנים נשוא התביעה (כלומר, בית המשפט קמא הוסיף את אותו סכום שהיווה את ההנחה בשיעור 33.3%). 34.2. חישוב סכום שכר הטרחה שהייתה צריכה שנרום לקבל בגין אותו סכום שהתקבל על פי סעיף 34.1 לעיל (25% מאותו סכום). 34.3. לאחר מכן הפחית בית המשפט מהסכום שהתקבל בסעיף 34.2 לעיל את הסכום ששולם לשנרום בפועל בגין אותה שנה. בסופו של דבר קבע בית המשפט קמא כי על קליל לשלם לשנרום סך של 292,453 ₪. 35. הטעות שנפלה בחישוב שערך בית המשפט קמא, כפי שטוענת בצדק שנרום, היא שלא היה מקום להפחית מהסכום שהתקבל בסעיף 34.2 את הסכום ששולם לשנרום בפועל, שכן אותו סכום שהתקבל בסעיף 34.2 הוא שכר הטרחה הנוסף שהגיע לשנרום בגין הסכום שלא התווסף לשכר הבסיס בגלל הטעייתה של קליל. להלן החישוב הנכון, כאשר סכום הבסיס המוצמד לקוח מנספח ב' להודעת הערעור של שנרום: סה"כ סכום הבסיס כשהוא מוצמד 657,239 ₪ 729,535 ₪ 885,032 ₪ 954,064 ₪ ההנחה בשווי 33.3% 328,177 ₪ 364,221 ₪ 441,853 ₪ 478,464 ₪ 25% מההנחה = שכר הטרחה הנוסף שמגיע לשנרום 82,044 ₪ 91,055 ₪ 110,463 ₪ 119,079 ₪ 402,641 ₪ כלומר, שכר הטרחה הנוסף שנשלל משנרום בשל ההטעיה של קליל כלפיה עומד על הסך של 402,641 ₪ ולסכום זה יתווסף מע"מ בשיעור 17% כפי שיפורט בסעיף 40 להלן. לסכום הכולל יתווספו הפרשי הצמדה מיום 2.1.1997 ועד מועד התשלום בפועל. טענות שנרום: חיוב במע"מ 36. בית המשפט קמא לא ציין בפסק דינו האם קליל נדרשת להוסיף מע"מ כדין לכל תשלום שכר טרחה שהיא מעבירה למערערת על פי פסק הדין. לטענת שנרום, על אף שבהסכם נכתב במפורש כי לכל הסכומים שתקבל שנרום כשכר טרחה יתווסף מע"מ כחוק, מסרבת קליל לשלם את המע"מ הנדרש, תוך שימוש לרעה ובחוסר תום לב בזכות משפטית. על כן מבקשת שנרום להבהיר כי על כל תשלום שכר טרחה שמשלמת קליל לשנרום יש להוסיף מע"מ. 37. לטענת קליל, מדובר בטענה חדשה שנשמעה לראשונה במסגרת סיכומיה של שנרום. עוד מוסיפה קליל כי הסכום שנפסק הוא בבחינת סכום כולל שאין להוסיף עליו והסכומים המבוקשים אף לא נתבעו במפורש בכתב התביעה, לא בכתבי בי-דין אחרים ולא בחוות הדעת מטעם שנרום ואף לא שולמה בגינם אגרה. 38. עיון בכתב התביעה מלמד כי עבור השנים 1995, 1996, 1998 ו-1999, תבעה שנרום סכום מדויק בגין שכר הטרחה המגיע לה, לטענתה, ולא ננקבה בו תוספת המע"מ. יחד עם זאת, עיון בהסכם מיום 1.8.1994 (סעיף 7.ב.) מלמד כי הצדדים אכן הסכימו כי לכל הסכומים שתקבל שנרום כשכר טרחה יתווסף מע"מ כחוק כנגד חשבונית מס. 39. ההלכה הנוהגת היא כי, ככלל, לא יעניק בית המשפט לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה. כאשר מתעורר הצורך להעניק לתובע סעד שלא נתבקש, הדרך להתגבר על העדר עתירה לאותו הסעד היא באמצעות בקשה לתיקון התובענה [ראו: ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4) 401, 404 (1987); אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי, 154 (מהדורה תשיעית, 2007) (להלן: גורן); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך א 581 (מהדורה 15, 2007)]. בנסיבות מיוחדות רשאי אמנם בית המשפט לפסוק סעד שלא התבקש מפורשות גם בלא שהוגשה בקשה לתיקון כתבי הטענות, אך זאת במקרים חריגים בלבד ובהתקיים מספר תנאים: (1) מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש (2) כל העובדות הדרושות להענקת הסעד התבררו בפני בית המשפט ובפני בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו להכריע לגבי הסעד הנוסף; (3) בית המשפט ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת (ראו: ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין (לא פורסם, 30.12.2008); ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק דינו של כבוד השופט לוי (לא פורסם, 8.6.2005); רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372 (1988); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); גורן, עמ' 78). 40. כאשר מדובר בתוספת מע"מ על סכומים שנפסקו כשכר טרחה, וכאשר על פי ההסכם בין הצדדים ברור כי הצדדים נתכוונו כי לכל תשלום שכר טרחה יתלווה תשלום המע"מ, מן הראוי לפסוק את תוספת המע"מ לטובתה של שנרום, ולא לאפשר לקליל ליהנות מן ההפקר. בנסיבות המקרה דנן, כל העובדות הדרושות להענקת הסעד הנוסף (תוספת המע"מ) נתבררו בפני בית המשפט (שכן הן עולות באופן ברור מההסכם), תוספת המע"מ נובעת ישירות מהסעד של תשלום שכר טרחה שהתבקש, והצדק מחייב את מתן הסעד, אף שלא נתבע בכתב התביעה. על פי החשבוניות שהנפיקה שנרום לקליל (מוצג 6 למוצגי קליל) שיעור המע"מ שחל באותה תקופה עמד על 17% וזהו השיעור שיש להוסיף לסכום שנפסק על פי סעיף 35 לעיל. טענות הצדדים בעניין פסיקת ההוצאות 41. שנרום מלינה נגד ההוצאות ושכר הטרחה הנמוכים שנפסקו לטובתה בבית המשפט קמא. לטענתה, תיקון הטעויות שנפלו בפסק הדין יצדיק את העלאת סכום ההוצאות ושכר הטרחה. כן טוענת שנרום כי קליל גרמה להכבדה יתרה בניהול ההליכים, שהתבטאה בשתי בקשות שאותן הגישה קליל למחיקה של התובענה או חלקים ממנה (בקשות שנדחו), בהסתרת מסמכים על ידה ובהתנגדות סרק שלה לבקשה לתיקון טעות חישובית בפסק הדין. 42. קליל, לעומת זאת, טוענת כי ההליך מבוסס היה על טענות שקריות של שנרום ועל בית המשפט להביע את מורת רוחו ולפסוק הוצאות ריאליות על מנת להרתיע מלפנות בתביעות שווא. לטענת קליל, שנרום הרבתה "לזגזג" תוך שינויי חזית וכן תביעתה של שנרום לוקה בשיהוי רב שצריך להתבטא בפסיקת ההוצאות. 43. לערכאה הדיונית, אשר בפניה נשמע ההליך, והיא מודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות, יש שיקול דעת רחב בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו [ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (לא פורסם, 27.7.2008)]. ערכאת הערעור תתערב בשאלת פסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית בפסיקת ההוצאות או כאשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה [ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995)]. 44. במקרה דנן, שנרום הגישה תביעה על סך של 2,600,000 ₪ (לצרכי אגרה בלבד) ובסופו של דבר נפסק לטובתה הסך של 292,453 ₪ בלבד, לאחר שאת מרבית תביעתה לא קיבל בית המשפט קמא. בפסק הדין הסביר בית המשפט כי ההוצאות ושכר הטרחה נפסקו על הצד הנמוך "בהתחשב בפער הגדול בין סכום התביעה לסכום הפסוק". מאחר שכאמור טעה בית המשפט קמא בחישוב שכר הטרחה המגיע לשנרום, אציע לחברותיי לתקן את פסיקתו של בית המשפט המחוזי כך שקליל תישא בשכר טרחת עורכי דין לזכות שנרום בגין ההליך בבית המשפט המחוזי, בסכום נוסף של 10,000 ₪ בנוסף לסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. סיכום 45. אציע לחברותיי לקבל את הערעור של שנרום ככל שהוא נוגע לטעות החישובית בפסק הדין, כפי שפורט בסעיף 35 לעיל וכן בכל הנוגע לחיוב במע"מ. יתר חלקי הערעור וכן הערעור שכנגד נדחים. לאור תיקון הסכומים המגיעים לשנרום אציע לחברותיי להגדיל אף את סכום ההוצאות לשליש מאגרת המשפט בה נשאה שנרום (אגרת המשפט עמדה על סך של 67,679 ₪). בנוסף תשלם קליל לשנרום שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 20,000 ₪. סכום זה יתווסף לשכר הטרחה בגין ההליך בבית המשפט קמא. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתנה היום, ט' באדר תשס"ט (5.3.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06091180_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il