יהודה זהר נ. נגלאא ברדויל

פסק-דין בתיק ע"א 9117/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9117/03 ערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערערים (המשיבים שכנגד): 1. יהודה זהר 2. מדינת ישראל נ ג ד המשיבים (המערערים שכנגד): 1. נגלאא ברדויל 2. ריאד ברדווויל 3. צבאח ברדוויל ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת.א. 2560/99 מיום 10.8.03 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' פלפל בשם המערערים (המשיבים שכנגד): עו"ד רות ערן בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד דוד אלדור פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המשיבה 1, ילידת 6.12.1994, נפגעה בתאונה ביום 3.9.1998, בעת שהייתה בת שלוש שנים. התאונה אירעה בעיירה חאן-יונס שברצועת עזה, שם מתגוררת המשיבה 1, בעת שרכב של משמר הגבול, בו נהג המערער 1, פגע בעגלה רתומה לחמור בה נסעה המשיבה 1 עם אביה ושלושה מאחיה. עקב התאונה נקטעה רגלה השמאלית של המשיבה 1, מתחת לברך. מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, שמונה בהסכמת הצדדים, קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 50% בגין הקטיעה. מומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע כי למשיבה 1 נכות בתחום זה בשיעור 10% - בשל סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. המערערים לא חלקו על אחריותם לנזק שנגרם למשיבה 1 והצדדים נחלקו בעניין גובה הנזק שהוסב לה בלבד. אחת השאלות שבמחלוקת הייתה האם יש לחשב את הפיצויים המגיעים למשיבה 1 לפי עלות שיפוי הנזק במקום מגוריה, קרי, רצועת עזה, או לפי עלות השיפוי במדינת ישראל. בית המשפט המחוזי סבר כי אין לשלול על הסף אפשרות של קבלת טיפולים ושל רכישת מוצרים בישראל ועל כן הביא בחשבון הפיצוי עלויות מתאימות של הטיפולים ושל המוצרים האלה. 2. בית המשפט המחוזי פסק למערערת פיצוי בגין הפסד ההכנסה בעתיד על דרך האומדן והעמידו על סכום של 500,000 ש"ח. בית המשפט ציין בעניין זה כי הוא סבור כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של המשיבה 1 זהה לשיעור נכותה הרפואית המשוקללת, קרי, 55%. בגין הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד פסק בית המשפט למשיבה 1 פיצוי, גלובלי, בסך 100,000 ש"ח. סכום זה נפסק בהתחשב במצבה של המשיבה 1 ובטיפולים הרפואיים הרבים שקיבלה ושעליה לקבל, ואשר מחייבים נסיעות אל בית החולים וממנו. בית המשפט קבע גם כי המשיבה 1 תזקק לעזרה רבה מן הזולת ופסק לה, על דרך אומדנא, פיצוי בראש נזק זה בסך 290,000 ש"ח. כן נפסק למשיבה 1 סכום של 18,000 ש"ח שנועד לטיפול פסיכיאטרי במשך שנה, וסכום של 115,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות אחרות בעתיד. פיצוי זה נפסק לאור קביעתם של המומחים הרפואיים כי עם התבגרותה עשויה המשיבה 1 להיזקק לטיפולים נוספים מעבר לאלו שקיבלה עד כה. בית המשפט פסק למשיבה 1 פיצוי בסך 730,000 ש"ח לצורך רכישת גפיים תותבות וציוד נלווה. גם סכום זה נפסק על דרך האומדנא, תוך שבית המשפט מביא בחשבון הדברים, כאמור, את האפשרות שחלק מרכישת הציוד האמור תעשה בישראל. גם למשיבים 2, ו-3, הוריה של המשיבה 1, הוענק פיצוי בגין הוצאותיהם בתקופת אשפוזה של המשיבה 1. הפיצוי הועמד על סך 40,600 ש"ח. למשיב 2 נפסק גם פיצוי בסך 85,000 ש"ח בגין הפסדי השתכרות שנגרמו לו באותה תקופה. 3. המערערים, הנהג הפוגע והמדינה – מבטחת הרכב בו נהג, מלינים על הפיצוי, הגבוה לטעמם, שנפסק למשיבה 1. בין היתר, הם טוענים כי בית המשפט שגה משלא פסק את הפיצויים בשים לב לגובה השכר הממוצע ברצועת עזה ולעלויות הסיעוד שם. באשר לפיצוי בגין הפסדי השתכרות, סבורים המערערים כי בית המשפט שגה משקבע כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של המשיבה 1 זהה לשיעור נכותה הרפואית. טענה נוספת בפיהם של המערערים היא כי בית המשפט טעה ופסק למשיבה 1 פיצוי בגין רכישת גפיים תותבות ואביזרים נלווים במחיר הגבוה מעלות רכישת ציוד זה בישראל. הם מלינים על כך שנפסק למשיבים 2 ו- 3 פיצוי בגין הוצאות והפסדי השתכרות בתקופה שבה אושפזה המשיבה 1 בישראל. הם סבורים כי טעה בית המשפט משפסק על דרך האומדן בראשי הנזק השונים, למרות שהובאו בפניו ראיות שדי היה בהן כדי לאפשר עריכת חישוב אקטוארי של הנזק. המשיבים, בערעור שכנגד שהגישו, מלינים אף הם על סכום הפיצויים שפסק בית המשפט. הם סבורים כי בית המשפט מיעט בפיצוי שהוענק למשיבה 1. עיקר טענותיהם מופנות כנגד הפיצוי שנפסק בראש הנזק של ניידות. לטענתם, לאור סוג הנכות ממנה סובלת המשיבה 1, היה מקום לפסוק לה פיצוי רב יותר בראש נזק זה. המשיבים מציינים, עם זאת, כי לא היו מערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אלמלא הוגש ערעור מטעם המערערים. 4. לאחר שנשקלו הטיעונים השונים באנו לכלל מסקנה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אלא בשאלה אחת בלבד – זו המתייחסת לפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות. חישוב אקטוארי מלמד כי שכר הבסיס לחישוב שערך בית המשפט בראש נזק זה עומד על כ- 4,000 ש"ח. לא ניתן לדעת מפסק דינו של בית המשפט המחוזי אם סבר כי יש לפסוק את הפיצוי בהתחשב בשכר הממוצע במשק הישראלי; אלא שממילא, המשיבים עצמם אינם טוענים כי יש לחשב את הפסדי ההשתכרות על בסיס שכר זה. הם סבורים, עם זאת, כי אין מקום לפסוק פיצוי לפי השכר הממוצע ברצועת עזה כיום. לטענתם יש להביא בחשבון הדברים את האפשרות כי במהלך השנים שכר זה יעלה (כרגע השכר נמוך במיוחד, כך הם טוענים, לאור המצב הביטחוני) ואת האפשרות שהמשיבה 1 תעבור להתגורר בישראל. אלא שגם אם נביא בחשבון אפשרויות אלו – ויש להדגיש כי המדובר באפשרויות בלבד – נראה כי צודקים המערערים בטענתם כי בית המשפט קמא הפריז בסכום הפיצוי שפסק בגין הפסדי השתכרות. המשיבים לא הביאו כל ראיה שתתמוך בקביעת בסיס השכר לחישוב הפיצוי בגובה 4,000 ש"ח – סכום העולה על שילוש השכר הממוצע ברצועת עזה – ומכל מקום אין די נתונים המצדיקים לייחס אותו, במקרה זה, למשיבה 1. לפיכך, סבורני כי יש לתקן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בראש נזק זה, כך שיופחת מסכום הפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי סך של 250,000 ש"ח. אשר לפיצוי בגין הוצאות רכישת תותבות ואביזרים נלווים, לא שוכנעתי כי יש מקום להפחית מן הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי בגין ראש נזק זה, או כי יש להוסיף עליו. הפיצוי שנפסק מסתבר בנסיבות העניין והולם את צרכיה של המשיבה 1 כפי שאלה הוכחו בפני בית המשפט קמא. גם ביתר קביעותיו של בית המשפט המחוזי אין להתערב. התוצאה היא, איפוא, כי יש להפחית מסכום הפיצוי הכולל שנפסק בבית המשפט המחוזי סך של 250,000 ש"ח. שכר טרחת בא-כוחם של המשיבים בבית המשפט המחוזי יתוקן בהתאם. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, כ"ו באלול תשס"ד (12.9.04). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03091170_P11.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il