פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9112/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9112/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.10.11 בת"פ 50188-03-11 שניתן על ידי כבוד השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו התשע"ג (6.12.2012) בשם המערער: עו"ד מיכאל עירוני בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 50188-03-11 (כבוד השופט ר כרמל) מיום 27.10.2011. 2. נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן (להלן: כתב האישום), המייחס לו עבירות של גניבה בידי עובד ציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); נשיאת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק; ניסיון לבצע עסקה בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק; והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק. לפי כתב האישום, המערער, ששירת כשוטר במשמר הגבול במסגרת שירותו הסדיר, גנב את נשקו של חברו בזמן שהאחרון ישן. המערער יצא מבסיס יהודאי שבירושלים, וביחד עם חברו (להלן: הנאשם 2) החביא את הנשק בשטח פתוח עד אשר יעלה בידם להוציא את תוכניתם לפועל על ידי מכירתו. בהמשך כתב האישום, מתוארות ההתרחשויות שבמסגרתן ניסו המערער והנאשם 2 להביא למכירת הנשק לאדם שלישי (להלן: הנאשם 3). 3. ביום 25.7.2011, הורשע המערער על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בגדרי הסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים, בין היתר, שהמדינה תטען לעונש מאסר בפועל שלא יעלה על ארבע שנים וחצי בעוד שהמערער יהא זכאי לטעון באופן חופשי. ביום 27.10.2011, לאחר שנתקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו, נגזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים ומאסר על תנאי של עשרה חודשים לתקופה של 3 שנים. בית המשפט ציין את גילו הצעיר של המערער ואת עברו הנקי כשיקולים לקולה. מנגד, הדגיש בית המשפט את החומרה היתרה הנודעת לעבירות בנשק הנובעת הן מהאפשרות שלפיה חפים מפשע ייפגעו כתוצאה מהשימוש שניתן לעשות בו, הן מהשימוש לרעה, בין אם עברייני ובין אם ביטחוני, שייעשה בנשק כאמור על ידי מי שיקבל אותו לבסוף. נוסף לאלה, בית המשפט מייחס חומרה מיוחדת לעובדה שהמערער גנב את הנשק במהלך מילוי תפקידו כשוטר. לנוכח אלה, סבר בית המשפט שנדרשת במקרה דנן ענישה מרתיעה, וציין כי העונש שאותו מבקשת המשיבה, ארבע שנים וחצי, אינו עונש מחמיר, אך החליט להפחית שישה חודשים בשל השיקולים לקולה שנמנו לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. 4. המערער טוען כי ראוי היה כי נסיבות חייו "המורכבות" תקבלנה משקל רב יותר מזה שניתנו להן בפועל, ולדידו היה מקום לשקול גם את היותו חייל בשירות צבאי סדיר כשיקול לקולא. בנוסף, הוא טוען כי את העבירות ביצע מתוך לחץ כלכלי ולחץ חברתי, ובהקשר זה טוען המערער שמדובר במעשה אימפולסיבי, וזאת לאחר שחברו "הציב בפניו דרישה למסור לידיו נשק בתוך פרק זמן קצוב בתמורה לסכום כסף שהמערער היה חייב" לו. עוד טוען המערער כי מאסר של ארבע שנים מאחורי סורג ובריח יפגע בו ויש טעם בנסיבות המקרה דנן לתת משקל רב יותר לאינטרס השיקומי. המערער אף טען כי יש מקום להתחשב בגזירת עונשו גם בתנאי מעצרו הקשים, וזאת כתוצאה מהניסיון למנוע טענות בדבר משוא פנים בשל העובדה שאחיו משרת בתפקיד של לוחם "נחשון" ומהגדרתו כטעון הגנה בשל היותו שוטר משמר הגבול והפללת חברו למעשה. לבסוף, מצביע המערער על מקרים שבהם הוטלו על נאשמים שהורשעו בעבירות בנשק עונשים פחות חמורים מהעונש שהוטל עליו במקרה זה. במעמד הדיון, הפנה המערער אל העונשים שהוטלו על הנאשם 2 (30 חודשי מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים) והנאשם 3 (שמונה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים), וטען כי הפער, בייחוד בהשוואה לעונש שהושת על הנאשם 2 שלפי הטענה הוביל את המהלך והפעיל לחץ על המערער, אינו מוצדק. 5. מנגד, המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער, וזאת משום שלגישתה העונש הולם את חומרת המעשים שבהם הוא הורשע. היא מדגישה שהסדר הטיעון, שלו הסכים המערער, כלל טווח ענישה. בנוסף, מזכירה המשיבה את סוג הנשק שגנב המערער – רובה סער – שפוטנציאל הסכנה הנשקפת ממנו גדול. 6. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. 7. הלכה היא כי למעט מקרים יוצאי דופן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם כן מדובר בעונש החורג "באופן משמעותי מהעונש, שראוי היה להטיל... היינו, שיש בו משום גרימת עוול של ממש..." (ע"פ 419/81 פייביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 701, 712 (1981); ראו עוד: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009); ע"פ 9723/03‏ מדינת ישראל נ' בלזר, פ''ד נט(2) 408 (2004); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו סטייה קיצונית לחומרה ממדיניות הענישה הראויה ואף איננו סבורים כי העונש שהוטל על המערער גורם לעוול של ממש. 8. נחזור ונדגיש בשנית כי בית משפט זה יתערב בעונש שמטילה הערכאה הדיוניות רק מקום שבו עולה כי העונש חורג ממתחם הענישה הראויה. הכיצד, אפוא, מבקש המערער לשכנענו כי עונש המאסר שהוטל עליו, שכאמור עומד על ארבע שנים, חורג ממתחם הענישה הראויה, ומשמעות הדבר היא שבענישה לא סבירה עסקינן, כאשר במעמד החתימה על הסדר הטיעון, המערער לא הביע התנגדות לסעיף שבו מצהירה המשיבה על כוונתה לטעון לעונש מאסר בפועל של ארבע שנים וחצי? ברי כי, "חתימה על הסכם זה כמוה כהצהרה של המערערים ובאי-כוחם כי גם הרף העליון של הענישה לה עתרה המשיבה, מצוי במתחם הסבירות" (ע"פ 109/10 עלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.6.2011); עוד ראו: ע"פ 4700/12 חננוב נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 19.9.2012)). אין ספק שבמסגרת הטיעונים לעונש, ישאף הנאשם לכך שיוטל עליו עונש קל ככל האפשר. יתכנו גם מקרים שבהם שופטי ערכאת הערעור, אילו היו בנעלי שופטי הערכאה הדיונית, היו גוזרים עונש שונה מזה שנגזר בפועל מתוך מתחם העונשים האפשריים בנסיבות העניין. ואולם, השאלה הניצבת בפני השופטים היושבים בערעור אינה "מהו העונש שהיינו אנו גוזרים?", אלא "האם העונש שנגזר בערכאה הדיונית חורג ממתחם הענישה הראויה?". אילו סברו המערער ובא כוחו שהעונש שלו עתרה המשיבה היה עונש בלתי סביר, הרי שחזקה עליהם כי לא היו מסכימים לו כפי שעשו. יש בהסכמה הזו משום הבעת עמדה מצד המערער כי העונש המצוי ברף העליון של טווח העונשים שלגביו הסכים הוא עונש סביר, וזאת למעט מקרים חריגים שבהם הסטייה ממתחם הענישה הראויה היא כה ברורה עד כי ניתן לומר לגביה שהיא משוועת להתערבות ערכאת הערעור. אלו יהיו המקרים שבהם טווח ההסכמה לא יהיה חופף למתחם הענישה הראויה, וזה אינו המקרה שלפנינו. 9. המערער מלין בפועל על העונש החמור שנגזר בעניינו, ואכן ניתן להבין זאת, אך לא עלה בידו להראות שמדובר בעונש בלתי סביר או כזה שחורג ממתחם הענישה הראויה. בהקשר זה יש לציין כי לא מצאנו פגם בשיקולים ששקל ובאיזונים שעשה בית המשפט המחוזי בעניינו של המערער. וזאת יש לזכור: המערער הורשע בעבירות חמורות. באשר לעבירה של גניבה בידי עובד ציבור, חומרתה נובעת הן מעצם הפגיעה בערך הנוגע להגנה על הרכוש, הן מעצם הפגיעה בערך הנוגע להגנה על יחסי האמון (ראו: ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 27.11.2006)). מאותה פריזמה ניתן אף להשקיף על העבירה של הפרת אמונים שהערך העומד בבסיסה מחייב הטלת עונשים מרתיעים על מנת לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, החל מבעלי תפקידים זוטרים וכלה בבכירים העובדים ומשרתים בשירות המדינה. אל שתי אלה מצטרפות העבירות בנשק שבהן הורשע המערער, נשיאת נשק שלא כדין וניסיון לבצע עסקה בנשק. בהקשר אחר, אך רלבנטי לענייננו, הבעתי את העמדה שלפיה "מכירת כלי נשק [...] מסכנת יותר את הציבור מאשר קנייתם" (ע"פ 1121/11 אזולאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2011)), ואין ספק כי פוטנציאל הנזק שיש המלווה את הסיכון האמור צריך לקבל ביטוי בעונש הנגזר על החוטא בביצוע העבירות האמורות. לא למותר להביא גם את דברי השופט א' א' לוי המסבירים הסבר היטב את התכלית העומדת בבסיס מדיניות הענישה בעבירה של סחר בנשק: "סחר בנשק הוא תופעה מסוכנת, במיוחד בימינו אלה. הניסיון מלמד שנשק אשר מקורו מפוקפק, לאחר שהוא יוצא מידי המחזיק בו, מוצא את דרכו לידיים עברייניות או למפגעים למיניהם, והרי אלה גם אלה כבר הוכיחו כי אין הם מהססים להשתמש בו גם במקומות סואנים, וגם כאשר ברור להם כי עלולים להיפגע מהירי אנשים תמימים שנקלעו לזירה בדרך מקרה. לפיכך, התרענו בעבר ונחזור ונתריע גם הפעם, כי כל החוטא בעבירות מסוג זה עלול להידרש לשלם מחיר יקר, ואף באובדן חירותו לתקופה ממושכת" (ע"פ 5833/07 ח'ורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007)). 10. באשר לטענתו של המערער המתייחסת לפער בין העונש שהושת עליו לבין העונשים שהושתו על הנאשם 2 והנאשם 3, נציין כי אין בה כדי לשנות בנסיבות העניין. הנאשם 2 הורשע על יסוד הודאתו בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין ובניסיון לבצע עסקה בנשק. הנאשם 3 הורשע, אף הוא על יסוד הודאתו, בעבירה של סיוע לניסיון לרכוש נשק. ההשוואה הרלבנטית לדידנו היא בין המערער לנאשם 2 בשל הדמיון הרב הן בנסיבותיהם האישיות, הן בתרומתם לביצוע העבירות בנשק. ההבדל המשמעותי המתקיים ביניהם נוגע להרשעת המערער בשתי עבירות נוספות של גניבה בידי עובד ציבור והפרת אמונים, שעל החומרה המצטברת שלהן הצבענו לעיל. על רקע השוני הרלבנטי המתקיים בעניין דנן, אין בפער של 18 החודשים בין עונשו של הנאשם 2 לעונשו של המערער כדי להצדיק הפחתה בעונשו של האחרון, ואין בכך משום פגיעה בעיקרון השוויון. 11. לנוכח האמור לעיל נראה כי חומרת העבירות שבהן הורשע המערער מצדיקה עונש עם אפקט מרתיע, כפי זה שנגזר במקרה שלפנינו. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשע"ג (13.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11091120_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il