אנדריי חייפץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9112/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9112/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: אנדריי חייפץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בתיק 40370/05 שניתן ביום 9.10.07 על ידי כבוד השופט זכריה כספי תאריך הישיבה: ט"ז בשבט התשס"ח (23.01.08) בשם המערער: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט ז' כספי) בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו 3 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי בסכום של 15,000 ש"ח למשפחת המנוח. מכאן הערעור שלפנינו בגדרו משיג המערער על הכרעת הדין, ולחילופין על חומרת העונש שנגזר עליו. 2. המערער עבד כמאבטח בחברת "סער בטחון" והחזיק ברשיון אקדח מסוג "גלוק", לאחר שעבר הכשרה מיוחדת לשימוש בנשק ולכללי הזהירות המתחייבים מכך. באותה חברה עבד גם המנוח אולג בוגוסלבסקי ז"ל, מי שהיה חברו הטוב והקרוב של המערער. גם ברשותו של המנוח היה אקדח. ביום 26.12.05 בשעה 13:00 חזרו המערער והמנוח מעבודתם ועלו לדירה בה התגורר המנוח עם שותפים נוספים, וביניהם חודוס ויאצלב (להלן: חודוס). בדירת המנוח שוחחו המערער והמנוח עם חודוס, ששהה באותה עת בדירה, בנושא נשק ומהירות שליפתו, והחליטו לערוך תחרות מי השולף המהיר ביותר. המערער והמנוח פרקו כל אחד את נשקו על ידי הוצאת מחסנית הכדורים מתוכו, וידאו כי לא נשאר כדור בקנה, נעמדו האחד מול רעהו ולאחר שחודוס אמר את המילה “start”, שלפו את אקדחיהם, כיוונו אותם זה מול זה, דרכו אותם ולחצו על ההדק. השניים חזרו על "משחק" זה פעם נוספת, שלאחריה החזיר המערער את המחסנית לאקדחו והניחו על השולחן. על פי הנטען בכתב האישום, בשלב זה של הדברים ביקש המנוח לחזור על המשחק בשלישית, לאחר שיחליף את נרתיק האקדח לנרתיק טוב יותר. בעת שהמנוח עסק בהחלפת הנרתיק, "נטל המערער את נשקו מהשולחן, בלא לפרוק מתוכו את המחסנית ובלא לוודא כי אין תחמושת בקנה, וירה לעברו של המנוח שעמד מולו. כתוצאה מן הירי נפגע המנוח מקליע שחדר לחזהו. צוות מד"א שהוזעק למקום קבע את מותו". בשל ביצוע המעשים האמורים, יוחסה למערער עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. 3. בתחילת המשפט הודה המערער, באמצעות סנגוריתו, בעובדות המפורטות בכתב האישום. על פי הסדר דיוני מוסכם, הגישו הצדדים בהסכמה את מרבית חומר החקירה, לרבות אמירותיו של המערער בהודעתו בחקירה (ת/20) ובדו"ח השחזור (ת/15), והנאשם העיד בפני בית המשפט בחקירה ראשית ובחקירה נגדית. לא נשמעו עדויות נוספות. המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט קמא התמקדה בשאלה אחת ויחידה – האם בעובדות המוסכמות, ושאינן שנויות במחלוקת, הוכח מעבר לספק סביר היסוד הנפשי הדרוש להתקיימות עבירת ההריגה (כטענת המאשימה); או שמא, כטענת המערער, לא התקיים באותן העובדות אלא היסוד הנפשי של רשלנות, ועל כן אין להרשיע המערער אלא בעבירת גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין. 4. בעדותו בבית המשפט חזר המערער על עיקרי הדברים שמסר באימרותיו בחקירה. המנוח והוא החליטו לערוך תחרות שליפות באקדחיהם. לשם כך פרקו את המחסניות מהאקדחים ווידאו, בטרם לחצו על ההדק, כי אין כדור בקנה. כך הם ערכו שני סיבובים של משחק השליפות (בעדותו בבית המשפט ביקש המערער להכתיר את הדבר כ"אימון בנשק" ולא כ"משחק בנשק"). בשלב זה המערער הניח את אקדחו על השולחן וטען אותו מחדש במחסנית. כעבור זמן מה הציע המנוח סיבוב נוסף של המשחק, לאחר שיחליף את נרתיק האקדח. המערער ניגש לשולחן – שם היה מונח אקדחו – "הסתובבתי לכיוון המטבח, לא כיוונתי בין הכוונות, לחצתי על ההדק ושמעתי יריה" (ת/20 עמ' 2). לדבריו, בהודעתו הנ"ל, בעת שנורתה על ידו אותה היריה "לא כיוונתי אליו (אל המנוח – י"א). במשחק עצמו (בשני הסיבובים הקודמים – י"א) כן כיוונתי". הוא מאשר בהמשך הדברים (שם, עמ' 6), כי גם בסיבוב השלישי – של הירי הקטלני – עמדו המנוח והוא פנים אל פנים. לדבריו (שם, עמ' 7) "כשלקחתי הנשק לאחר המשחק (שני הסיבובים הראשונים). אפשר להגיד ששכחתי או לא שמתי לב ששמתי בינתיים את המחסנית, כי יודע כשהיה משחק וירינו אחד על השני ולא היה כלום, ולקחתי הנשק, לא כיוונתי עליו בזמן הזה ולחצתי על ההדק אפילו לא הסתכלתי". בדו"ח השחזור (ת/15) שב המערער ומאשר כי בעת הירי הקטלני עמדו המנוח והוא פנים אל פנים "כמעט" כפי שעמדו זה מול זה בשני סיבובי המשחק שקדמו לכך, אך מוסיף כי הפעם: "פשוט לא כיוונתי בזמן הזה, פשוט דרכתי ולחצתי והנשק היה בכיוון שלו (של המנוח – י"א) ... כאילו מכוון ... לקחתי ככה דרכתי ולחצתי על ההדק ... ש. כשאתה עומד מול אולג (המנוח)? ת. כן. ככה". ובהמשך: "ש. ואיפה היה האקדח של אולג בזמן שאתה יורה בו ופוגע בו באותו כדור? ת. אצלו. ש. אצלו? ת. כן, משהו או בנרתיק, או בכיס או ביד, ככה לא יודע". יצויין, כי הודעת המערער ת/20 נגבתה שלוש שעת לאחר הארוע (26.12.05, 16:00) והשחזור (ת/15) נערך אותו ערב בשעה 19:00. בחקירתו הראשית על דוכן העדים לא שינה המערער מעיקרי דבריו שנמסרו במהלך חקירת המשטרה. כשנשאל כיצד זה לא בדק אם האקדח טעון בטרם לחץ על ההדק ביריה הקטלנית, הוא השיב כי לאחר שני סיבובי "המשחק" הראשונים הניח את האקדח על השולחן ובתנועה אוטומטית הכניס את המחסנית (שפרק לפני "המשחק") חזרה לאקדח (בעמ' 2 לפרו'): "... כשאתה מסיים איזשהו שלב, אז אתה באוטומטית פשוט מכניס הכל בחזרה, שם אותו. אני לא יודע אם אתה יודע. אז פשוט הייתי בטוח במאה אחוזים ולא חשבתי על דברים כאלה בכלל ... ... בגלל כאילו זה אוטומטי עולה, כשאתה כבר מחזיר הכל, אם סיימת איזשהו התאמנות, אני מחזיר הכל בחזרה. שמתי אותו (האקדח) על השולחן כבר הייתי במהלך שדיברתי עם וצ'סלב כמו שאמרתי והיה הראש שלי כבר בכיוון אחר. ש.ש. ומה קרה באותו רגע ... כשאולג ביקש ממך לחזור למשחק? ת. הוא אמר, בוא נתאמן עוד פעם. את האמת, פשוט הייתי בטוח, עבר משהו כמו דקה מקסימום ... כאילו שעכשיו הייתי בהתאמנות ולא היה מחסנית שום דבר, והיו דריכות ונקירות (בשלב המוקדם – י"א) ... אז פשוט דרכתי ונקרתי וזה יצא כדור בזמן הזה. ש. ... ומה חשבת שיהיה? ת. כלום, אין מחסנית, אין כדורים, אין כלום...". בחקירתו הנגדית טען המערער, כי בעת היריה הקטלנית המנוח לא עמד ממש לפניו אלא קצת בצדודית. לדבריו, הירי הקטלני היה לאחר שבשני "הסיבובים" הראשונים של המשחק אולג המנוח "הפסיד" בתחרות השליפות, והוא הפעם: "כאילו, רצה לנצח ... והוא, כאילו הוא אמר בוא נשחק עכשיו כאילו אני מטפל שוב, אני קושר את החגורה, או מה שהיה לו, ונעשה עוד פעם ... בזמן הזה כאילו אמרתי לו כן, בסדר, ופשוט קמתי, לקחתי אקדח עם הנרתיק ביחד ... ופשוט הוצאתי אותו, פשוט לפני כאילו שרוצים להתאמן, דרכתי ונקרתי. ש. נקרת, זה בלשון אחרת לחצת על ההדק? ת. כן" (עמ' 14 לפרו'). ובסיום חקירתו הנגדית (עמ' 19): "הייתי בטוח שאין שם כלום. הייתי בטוח כי בדקתי נשק, הייתי בטוח במאה אחוז שאין שם כלום". בבדיקת זירת הירי, בדירת המערער, נמצא תרמיל נוסף שנורה מאקדחו של המערער. המערער באימרותיו ובעדותו עמד על כך שאינו זוכר כי ירה שתי יריות, אולם מאשר כי פרט לארוע הירי ש"בסיבוב השלישי" לא נורו יריות אחרות כלשהן בדירה. 5. בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא, כממצאים שבעובדה, כי אכן ירה המערער שתי יריות באקדחו. בית המשפט העדיף את גרסת המערער בהודעתו (ת/20) ובדו"ח השחזור (ת/15), כי המערער והמנוח שיחקו ביניהם במשחקי שליפות, וכי הארוע הקטלני היה "הסיבוב השלישי" באותו משחק נואל. מדברי המערער באמרותיו, כי גם בסיבוב זה עמדו המערער והמנוח פנים אל פנים, ומממצאי נתיחת גופת המנוח לפיהם הוא נורה הישר בחזהו – נקבע כממצא שבעובדה כי אקדחו של המערער, בעת הירי, היה מכוון לעבר המנוח. בית המשפט מצא, כי דברי המערער בחלק מעדותו, כי לא כיוון כלל את האקדח לעבר המנוח או כי המנוח לא עמד ממש מולו אלא נטה יותר הצידה, אינם אמינים ולא נאמרו אלא כדי להקל מאחריותו למעשה. עוד נקבע, כי יש להעדיף את גרסת המערער בחקירת המשטרה כי הוא שכח לבדוק את האקדח – לפני הירי הקטלני – ולוודא כי הוא אינו טעון במחסנית. דבריו בעדותו כאילו "היה בטוח" שהאקדח אינו טעון – נדחו כלא אמינים. נוכח ממצאי העובדה האמורים, קבע בית המשפט קמא כי נתקיימו במערער יסודותיה של עבירת ההריגה. במהלך משחקי הנשק והשליפות כיוון המערער את אקדחו לעבר חברו המנוח, מבלי לוודא קודם לכן שהאקדח אינו טעון. כך נורו על ידו שתי יריות, אחת מהן הישר לליבו של המנוח. התנהלות זו של המערער מלמדת על מודעותו לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, וזאת בהלוך נפש של פזיזות. המערער היה בעל ניסיון רב באקדח, הן מתוך שירותו הצבאי והן מתוך עבודתו בחברת השמירה. הוא היה מודע היטב לסכנה הגלומה במשחק הנשק הפוחז ולהיתכנותה של התוצאה הטראגית והקטלנית שאמנם התרחשה. השופט קמא סמך מסקנתו לעניין התקיימות היסוד הנפשי של מודעות בהלכה שנפסקה בע"פ 1971/98 מדינת ישראל נ' מירו, פ"ד נב(5) 145 (1998), ומפסיקה נוספת שבעקבות אותה ההלכה. הערעור על הכרעת הדין 6. לטענת המערער, לא זו בלבד שלא נתקיים בו היסוד הנפשי של "מודעות" ו"פזיזות", אלא שפטור הוא מאחריות בפלילים מכוח הסייג בפלילים של טעות במצב דברים שבסעיף 34יח(א) לחוק העונשין, ולפיו: "(א) העושה מעשה, בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. (ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה ...". וכך היא טענת המערער. בטרם החלו הוא והמנוח במשחק השליפות, הוא פרק את אקדחו מהמחסנית ווידא שאין כדור בקנה. בתום שני הסיבובים הראשונים של המשחק, הוא שם את אקדחו על השולחן, ובפעולה אוטומאטית, מכוחו של הרגל וניסיון, החזיר את המחסנית לתוך האקדח. כשנטל את האקדח, בפעם הנוספת, הוא דימה בלבו בבטחון מלא כי האקדח טרם נטען במחסנית וכי הוא במצבו הפרוק כפי שהיה בשני הסיבובים הקודמים של משחק השליפות. זאת, הואיל והחזרת המחסנית לתוך האקדח נעשתה על ידו, קודם לכן, באופן אוטומאטי, מבלי שהדבר נחקק בזכרונו. כשנטל את האקדח מהשולחן, הוא דימה בנפשו מצב של רציפות נמשכת משני סיבובי המשחק הקודמים, שלפניהם הוא פרק את האקדח. על כן, בעת שלחץ על ההדק (בסיבוב השלישי), הוא היה בטוח ומשוכנע כי האקדח אינו טעון. לאור זאת – כך הטענה – פטור הוא מאחריות בפלילים מכוח סייג האחריות של טעות במצב דברים. לחלופין, גם אם לא עלו הדברים כדי "טעות במצב דברים", לא הגיעו הם כדי היסוד הנפשי של "מודעות" (כנדרש לעבירת ההריגה) אלא לכל היותר כדי היסוד הנפשי של רשלנות בלבד. על פי הטענה, מתייחד עניינו של המערער דנן מאירועים שארעו ב"משחקי נשק" אחרים, מתוך כך שבתחילת המשחקים הוא אכן פרק את האקדח, ושני הסיבובים הראשונים (בהם נלחץ ההדק על ידו) הוכיחו כי אמנם האקדח לא היה טעון. טעינת האקדח בין הסיבוב השני לשלישי היתה פעולה אוטומטית ו"בלתי מודעת", ועל כן בעת לחיצת ההדק בסיבוב השלישי דימה המערער בלבו כי מצוי הוא במצב הדברים של האקדח הלא טעון בשני הסיבובים הקודמים. 7. הממצא העובדתי שנקבע בהכרעת הדין, ואשר רובו ככולו אינו שנוי כלל במחלוקת, שולל על פני הדברים את טענת המערער להתקיימות סייג האחריות של "טעות במצב הדברים". המערער אחז בידו אקדח, כיוונו לעבר המנוח ולחץ את ההדק. אותו האקדח שימש את המערער בעבודת אבטחה, והמערער היה מיומן ומנוסה בהפעלת אקדח ובסכנות הגלומות בכך. צירוף נתונים זה שולל על הסף את הטענה כי המערער "דימה מצב דברים שאינו קיים". האקדח היה קיים, משחק השליפות היה בעיצומו, האקדח כוון ע"י המערער לעבר המנוח והמערער לחץ על הדק האקדח. מצב דברים שכזה מניח מניה וביה היתכנותם של אסונות. דקה, או שתיים, לפני שסחט המערער את ההדק, הוא טען בו את המחסנית. כאשר סחט את ההדק, הדבר נשכח ממנו. השאלה אם לחיצת ההדק בנסיבות אלה נעשתה מתוך מצב נפשי של מודעות או של רשלנות – הינה שאלה נפרדת ונדון בה בגידרה של טענתו החלופית של המערער. אולם לעניין הסוגיה דנן – המערער ידע כאמור כי הוא אוחז באקדח כשיר לירי, כי האקדח מכוון לעבר המנוח וכי במצב דברים זה הוא לוחץ את ההדק. ניתן היה לשער היתכנותה של הגנה זו אילו טען והוכיח המערער כי דימה בנפשו שהכלי המוחזק בידו איננו כלי יריה או כי הדמות הניצבת מולו הינה בובה. אולם משידע כי הכלי הוא אקדח, כי האקדח כשיר לירי וכי הניצב מולו הינו חברו המנוח – נשללת בכך על הסף טענת הגנה זו המועלית על ידו. נשללת על הסף, שכן בהינתן מצע העובדות האמור אין יותר צורך בבחינת טיבה של הטעות או כנותה (וראו לעניין זה ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873, 894 (2001)). זאת, הואיל ולא מתקיים במערער, ומעיקרא, מצב אשר בו "דימה מצב דברים שאינו קיים". חזקת המסוכנות המועדת שבכלי יריה באשר הם, והמודעות הנלמדת מתוך כך לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית (כפי שבוארו הדברים בפרשת מירו) גם היא סותרת מאליה – בנסיבות העובדתיות דנן – את תחולת סייג האחריות של "טעות במצב הדברים" (וראו – בדמיון מה – לעניין יחס הגומלין שבין טענת הגנה זו לבין מצב "עצימת עיניים" או מצב "החלל התודעתי" – ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 307 (2000); וכן מאמרה של ר' קנאי "האמנם תמיד דין אחד לחושד וליודע?" מחקרי משפט יב 433 (תשנ"ו)). 8. נפנה איפוא לטענתו השניה של המערער, כי לא נתקיים בו היסוד הנפשי של מחשבה פלילית, הנדרש לעבירת ההריגה, אלא יסוד הרשלנות בלבד. המערער לא חפץ חלילה בתוצאת הקטילה של חברו הטוב, הוא גם לא היה אדיש לאפשרות גרימתה של תוצאה שכזו כתוצאה ממעשיו. הוא פרק את האקדח מהמחסנית לפני תחילת משחקי הירי, וכשלחץ את הלחיצה הקטלנית בהדק האקדח נעלמה מזכרונו העובדה כי אך לפני דקה או שתיים הוא שב וטען את המחסנית באקדח. מחדלו התבטא איפוא, על פי הטענה, בכך שלא שב ובדק את הנשק בטרם לחץ על ההדק בסיבוב השלישי. הוא עצמו – כך הטענה – לא היה מודע בעת מעשה כי יתכן והאקדח טעון. מודעותו בשעת מעשה היתה הפוכה, כי המחסנית איננה באקדח, שכן היא נפרקה על ידו בתחילת משחקי הנשק. בהעדר מודעותו – לא תקום המחשבה הפלילית, ובהעדרה של זו לא מתקיימים יסודות עבירת ההריגה. 9. המודעות הנדרשת בעבירת ההריגה היא מודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה המיוחדות. עם זאת, אין התביעה נדרשת להוכיח כי העושה היה מודע לאופן המדויק שבו נגרם מותו של אדם הלכה למעשה (ראו ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93 (2000); ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 423 (2004)). בפרשת מירו נדונה, בין היתר, שאלת המודעות הנדרשת לעבירת ההריגה, בהקשר של משחק בכלי נשק: "גם כשאנחנו אומרים שהוא (הנאשם – י"א) צריך להיות מודע 'לכל רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה', אין זאת אומרת שהוא צריך לדעת שיש מחסנית באקדח. די בכך שהוא יודע שהאקדח כלי מסוכן, שיש כללי זהירות שצריך לנהוג לפיהם כדי לנטרל סכנה זו ושהוא לא נקט כללים אלו אף על פי שהוא יודע שאי נקיטת אמצעי זהירות יכולה להיות קטלנית" (פרשת מירו, בעמ' 154). באותו העניין מוסיף השופט י' קדמי ומבהיר כדלהלן: "אליבא דסניגור, כל שניתן לומר הוא שהמערער התרשל בכך שלא בדק את האקדח – על מנת לברר אם הינו טעון אם לאו – לפני שסחט את ההדק, ועל כן נושא הוא באחריות לגרימת מוות ברשלנות בלבד. לכאורה, יש היגיון בטענה זו, שהרי ללא ידיעה שהאקדח טעון, על שום מה צריך היה המערער לחשוש שתתרחש ירייה כאשר יסחוט את ההדק. ברם, טיעון כזה אינו הולם טיפול בכלי נשק, שהסיכון הכרוך בטיפול בו טבוע בו מטבע ברייתו. 'סיכון טבוע' מסוג זה אינו מצריך ידיעה מוקדמת שהכלי 'טעון' ו'מוכן' לירי. כלי נשק – כחפץ מסוכן מעצם טבעו – נחשב לעולם 'מוכן' לירי, וכל אדם ממוצע בר דעת מוחזק כמי שמודע לטיבו זה. תו אופי זה של כלי נשק, אינו רק מכתיב כללי זהירות המחייבים את בדיקתו לפני 'הטיפול' בו, אלא קובע אותו מלכתחילה בין הכלים המועדים 'תמיד' לירי. החובה לבדוק כלים מסוג זה מדברת ב'שלילת' הסיכון ולא ב'בירור' אם הוא קיים. נקודת המוצא היא שהסיכון קיים, וכל אדם ממוצע בר דעת מוחזק כמי שיודע זאת. סיכומם של דברים: חזקה על כל אדם, שהוא ער ומודע לקיומה של אפשרות ממשית להתרחשותה של ירייה כתוצאה מלחיצה על הדק של כלי ירייה, ואין זה מעלה או מוריד אם היה מודע לכך, שאותו כלי ירייה טעון ו'מוכן' לירי אם לאו. אקדח, ככלי נשק שסיכון הירי 'טבוע' בו, לעולם נחשב כ'מוכן' לירי, ומי שמטפל בו מוחזק כמי שמודע לכך" (שם, עמ' 157-8). 10. מודעותו של המערער, בעת לחיצת ההדק, "לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאת המעשה", הינה בלתי נמנעת בנסיבות העניין. מודעות זו קמה מעצם עשיית המעשה באקדח הכשיר לירי, ומעצם כך שלחיצת ההדק של אקדח המכוון לגופו של פלוני – מבלי שלילה אקטיבית של גורמי הסיכון עובר למעשה הירי – מניחה מטבע הדברים והעניין את מודעות העושה לאפשרות גרימת התוצאות הנודעות לו. פריקת האקדח מהמחסנית, בסיבובי משחק השליפות הקודמים, נוטרלה במעשה החזרת המחסנית לאקדח, בטרם סיבוב הירי השלישי. עובר לירי בסיבוב השלישי, לא היתה מודעותו של המערער לטיב המעשה אותו עומד הוא לעשות פחותה ממודעותו של היורה באקדח מבלי שבדק אותו כלל קודם לכן. אדרבא, עוצמת הפזיזות שבקלות הדעת הגלומה במצב דברים זה, עולה על פני הדברים על פזיזותו של היורה באקדח מבלי שזה נבדק על ידו מלכתחילה. זאת, מתוך כך שאך זמן קצר ביותר קודם לכן הוא טען את האקדח מחדש במחסנית. המערער דנן נמצא בראיות כאדם הבקיא בנושאי כלי יריה ויודע היטב את כללי הזהירות הכרוכים בהחזקתם ובשימוש בהם. בעדותו מסר, כי היה מודע היטב לאיסור החמור שחל על משחקי נשק – בהם שיחק עם המנוח – וזאת מתוך הסכנה הקיצונית שבאותם המשחקים (ר' דבריו בעמ' 27 לפרוטוקול בביהמ"ש קמא). ביהמ"ש קמא הסיק מכל זאת את המסקנה הבלתי נמנעת, כי מעשהו של המערער נעשה במחשבה הפלילית כהגדרתה בסעיף 20 לחוק העונשין, ועל כן נתקיימו במעשהו של המערער יסודותיה של עבירת ההריגה. מסקנתו זו של בית המשפט קמא אכן מתבקשת בנסיבות העניין והדברים, ועל כן דין הערעור על הכרעת הדין להדחות. הערעור על גזר הדין 11. המערער גרם בפזיזות שבקלות דעת לאסון מחריד וכל כך מיותר, בו קופדו על ידו חייו של המנוח, חברו הטוב והקרוב. השניים החליטו להשתעשע במשחק דמים, "משחק" שהסכנה והאסון העלולים לנבוע ממנו הינם מהמפורסמות. תופעת המשחקים בנשק ותוצאותיהם הטראגיות ידועה לדאבוננו במחוזותינו, והתכלית הראשונה הנדרשת בענישת השולחים ידם בכך הינה הרתעתית. לא מכבר עמד בית משפט זה בהרחבה על היבט מרכזי זה הנדרש במדיניות הענישה בעבירות מסוג זה, וזאת בפסק הדין בע"פ 10843/05 דהן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.4.08). באותו עניין נאמר ע"י השופטת א' פרוקצ'יה, כי: "קיים איסור מוחלט על משחק בנשק, בין לשעשוע עצמי ובין עם וכלפי חברים. סטיה מאיסור זה מחייבת עמדה עונשית מחמירה כדי להגן על חיי אדם ובטחון הציבור. ואם כך הדבר לגבי שימוש או אחזקה רשלנית בנשק, על אחת כמה וכמה כך הוא ביחס למשחק אסור בנשק. ואם כך הדבר ביחס לאזרחים המחזיקים בנשק, על אחת כמה וכמה כך הוא ביחס לאנשים המשתייכים למערכות הבטחון שהנשק הופקד בידיהם לצורך מילוי תפקידם". המערער לא השתייך ל"מערכת הבטחון", אולם האקדח הופקד בידו לצורך מילוי תפקיד אבטחה במסגרת החברה בה הועסק. המערער לא חפץ כמובן בתוצאה הקטלנית, הוא גם לא היה אדיש לתוצאותיה, והריגת חברו על ידו פגעה בו קשות. אולם נושא הוא המערער באחריות המלאה לתוצאה הקטלנית ולקלות הדעת הבלתי נסבלת והבלתי נתפסת בה עשה את שעשה. מדיניות הענישה המחמירה בעניין זה נדרשת בראש וראשונה ככלי נוסף – ורב חשיבות – במאבק שעל החברה בישראל לאחוז בו, ללא פשרות, בחופזה הנואלת והנוראה של משחקי נשק חסרי תכלית וטעם והרי אסון. לצד שיקול מרכזי זה שבמדיניות הענישה, יש כמובן לבחון את נסיבותיו של עובר העבירה ואת נסיבות המעשה. המערער דנן הינו צעיר כבן עשרים וחמש, לא מכבר נשא אשה ולהם תינוק. הוא עלה לישראל מאוקראינה בגיל 18, שירת שרות צבאי מלא כלוחם ביחידה קרבית. לארץ הגיע המערער בצוותא עם חברו המנוח אולג ז"ל, שאת חייו קיפד במשחק הירי. השניים היו חברים קרובים כל השנים. בתסקיר שרות המבחן ניתן ביטוי להתנהלותו הנורמטיבית והחיובית של המערער, לטראומה בה שקע כתוצאה מהריגת המנוח ולהשלכות הקשות העשויות להוודע למצבו הנפשי אם ישלח לריצוי מאסר. למערער אין עבר בפלילים, והוא הודה בפתח משפטו בכל העובדות המפורטות בכתב האישום. ברור כי נסיבותיו האמורות של המערער מהוות שיקול משמעותי בכלל שיקולי הענישה. בית המשפט קמא גזר על המערער עונש מאסר בפועל של שלוש שנים. עונש זה מאזן כראוי בין חומרתה הרבה של העבירה בה הורשע המערער לבין נסיבותיו האישיות, ולא מצאנו מקום להקל עם המערער מעבר לכך. לאור זאת, אציע לחברי למותב כי נדחה הערעור על כל חלקיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, א' באייר התשס"ח (6.5.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07091120_A06.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il