גדי כץ נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9111/00 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש העותר: גדי כץ נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. דנית כץ סמואל תאריך הישיבה: י' אדר תשס"א, 5.3.2001. בשם העותר: בעצמו בשם המשיב מס' 1: עו"ד מיכאל אביטל בשם המשיבה מס' 2: עו"ד מרקוס שי עו"ד אהובה יששכר עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים פסק-דין עתירה לביטול פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול, בו הוטל על העותר מאסר לשלושים יום כהוראת סעיף 3(א) לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה1995- (חוק קיום פסקי דין). בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב יפו קבע בפסק-דינו שמיום כ"ו בשבט תשנ"ז, 3 בפברואר 1997, כי העותר "גדי כץ חייב להוציא את אשתו דנית כץ בג"פ". ערעור שהגיש העותר לבית-הדין הרבני הגדול נדחה, ועתירה שהגיש העותר לבית-המשפט הגבוה לצדק נמחקה לבקשתו. מאז מתן פסק-הדין המחייב את העותר במתן גט לאשתו, לפני למעלה מארבע שנים, עומד העותר במריו ואינו מקיים את שחוייב לעשותו. אין צורך ואין מקום כי נעמוד על כל ההליכים שהיו מאז מתן אותו פסק-דין - ואלו הליכים רבים ויגעים; די לנו שנאמר כי ניתנו לעותר עוד ועוד הזדמנויות לשלח את אשתו לחופשי אך הוא עמד במריו והתעקש להחזיקה שבויה בידו. משפקעה הסבלנות, החליט בית-הדין הרבני הגדול ביום ג' בכסלו תשס"א, 30 בנובמבר 2000, ברוב דעות, להטיל על העותר מאסר של שלושים יום כהוראת סעיף 3(א) לחוק קיום פסקי דין. כנגד החלטה זו העתירה שלפנינו. עיינו בעתירה עיין היטב, אך לא נמצא לנו כי יש בה טענה הראויה להישמע או העשויה לערער את התשתית עליה מוצב פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול. כך, למשל, לא נמצא לנו, כטענת העותר, כי לא קויימה הוראת סעיף 3(א) לחוק קיום פסקי-דין המפנה להוראות סעיף 6(3) עד (5) לפקודת ביזיון בית משפט. הוא הדין בטענתו האחרת של העותר ולפיה לא היה בית-הדין הרבני הגדול מוסמך להוציא את הצו שהוציא, הואיל ובית-הדין הרבני האזורי הוא-הוא המוסמך להוציא צו מאסר על-פי חוק קיום פסקי-דין. מסתבר כי בית-הדין הרבני האזורי סירב להיענות להחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול כי יטיל סנקציות על העותר, ושנמצא לו כך הוציא בית-הדין הרבני הגדול הוא-עצמו צו מאסר. לא מצאנו כל פגם בהחלטה זו. משסירב בית-הדין הרבני האזורי להישמע לצו של בית-הדין הרבני הגדול, רשאית הייתה האשה להגיש ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, ולמותר לומר כי בית-הדין הרבני הגדול החזיק בכל סמכויות בית-הדין הרבני האזורי לעניין כפיית המשיב במתן גט על דרך של מאסרו. סוף-דבר: לא מצאנו ממש בעתירה ואנו מחליטים לדחותה. העותר ייאסר לשלושים ימים, כהחלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום ג' בכסלו תשס"א, 30 בנובמבר 2000, ומוצא בזאת צו למאסרו של העותר לאלתר. דבר אחרון: אין לנו אלא לחזור על דברים בדומה לדברים שאמרנו במקום אחר (בג"ץ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד נא (1) 198, 207). אשתו של העותר, זו המשיבה השנייה שלפנינו, היא כבת 35 שנים. שנים רבות חיה בנפרד מאישהּ וילדם של בני-הזוג עימה. אלה אמורים היו להיות ימיה הטובים. והנה הימים ימים רעים הם, ימים רעים וכלים כעשן. אך צער ומרירות הם מנת חלקה. כל בקשתה אינה אלא כי תזכה לגט פיטורין, כי יותַן לה לנסות ולשקם את חייה. ראויה היא אומללה זו כי יוסרו כבלים מעל ידיה, כי תשתחרר מאישהּ, כי תצא לחופש. מאז ניתן פסק-הדין המחייב את העותר להוציא את אשתו בגט פיטורין עברו למעלה מארבע שנים, והן ארבע שנים נוספות על שנים אומללות שקדמו להן. בני-הזוג נישאו בעת היות האשה בת 28, ובני-הזוג חיים בנפרד מאז זמן קצר לאחר נישואיהם. כשבע שנים שהאשה הייתה כשבויה בידי בעלה. עבד עברי יוצא לחופשי לאחר שש שנים "ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך..." (דברים טו, יב). אם כך בעבד, לא כל שכן באומללה זו שלפנינו. ישקול העותר בדעתו ויזכור כי אשתו אם-בנו היא. העתירה נדחית והעותר ייאסר לאלתר. היום, י' באדר תשס"א (5.3.2001). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00091110.G08