יורם מור נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9107/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9107/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: יורם מור נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.9.09 בת"פ 3008/07 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ע' חבש תאריך הישיבה: כ"ט באדר תש"ע (15.3.10) בשם המערער: עו"ד י' רזניק; עו"ד י' סרטל בשם המשיבה: עו"ד ע' מנחם פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 23.6.2009 וגזר הדין מיום 29.9.2009 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא ע' חבש) בת"פ 3008/07. במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער בעבירה של גניבה בידי מורשה [לפי סעיף 393(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)] ובעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד (לפי סעיף 423 לחוק העונשין). במסגרת גזר הדין הושתו על המערער 36 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המערער עבירה כלכלית תוך שלוש שנים מיום סיום ריצוי עונש המאסר בפועל; קנס כספי בסך 30,000 ש"ח ופיצוי בסך 150,000 ש"ח לסוכנות התיירות "אוניברסל" בע"מ (להלן: הסוכנות). העובדות על פי כתב האישום המתוקן 1. המערער עבד בין השנים 2003-1989 כמנהל חשבונות של הסוכנות. בין שאר תפקידיו כמנהל חשבונות, נהג המערער להפקיד את כספי ההכנסות היומיים של הסוכנות בחשבונות הבנק שלה. בסוכנות היו קיימות שתי מערכות לניהול שני שלבים של חשבונות הסוכנות: מערכת "גלבוע" (המנהלת את כל פעילות הסוכנות, הכוללת את מערכת ההזמנות והתשלומים מול הלקוחות והספקים שלה) ומערכת "חשבשבת" (הנמצאת באחריות בלעדית של מנהל החשבונות וקולטת את התנועות הכספיות ממערכת "גלבוע" ובה מבוצעים כל הרישומים החשבונאיים הנדרשים כדי ליצור מערכת כספים המשמשת בסיס לדיווחיה הכספיים של הסוכנות להנהלתה ולאחרים). 2. על פי כתב האישום המתוקן, במהלך השנים 2003-1997 (להלן: התקופה הרלוונטית), גנב המערער כספים ששולמו במזומן (במטבעות שונים) לסוכנות על ידי לקוחות הסוכנות עבור שירותים שונים, בסכומים המפורטים בכתב האישום המתוקן ובסכום כולל העולה כדי כ-920,000 ש"ח. המערער נהג להפקיד בחשבונות הבנק של הסוכנות רק חלק מכספי הפדיון היומיים, ואת שאר הכספים לקח לעצמו, והכול ללא רשות בעלי הסוכנות. בכתב האישום המתוקן מיוחס למערער גם ביצוע רישומים כוזבים במערכות ניהול החשבונות של הסוכנות במטרה להסוות את סכומי הכסף שגנב, כמפורט בכתב האישום המתוקן. 3. בגין מעשים אלו, יוחסו למערער עבירות של גניבה בידי מורשה [לפי סעיף 393(1) לחוק העונשין] ורישום כוזב במסמכי תאגיד (לפי סעיף 423 לחוק העונשין). ההליכים בבית המשפט המחוזי טענות וראיות המשיבה 4. בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה כי הדו"חות המופקים מתוכנת ה"גלבוע" מהווים רשומות מוסדיות אותן יש לקבל כראיה לאמיתות תוכנן וכי מסמכים המופקים מתוכנת ה"חשבשבת" המופעלת בסוכנות ומסמכי הבנק מהווים גם הם רשומות מוסדיות. המשיבה טענה כי כל הרשומות לעיל מבססות את התיזה לפיה נהג המערער לשלשל לכיסו חלק מכספי הסוכנות, אותו היה אמור להפקיד בבנק, ולהשמיד את טופס ההפקדה הנוגע לאותו סכום, המופק מתוכנת ה"גלבוע". לטענתה, העובדה כי מדובר במאות מקרים מובילה למסקנה כי לא מדובר במקריות וכי לא יכול להתעורר, במקרה זה, ספק סביר באשר לאשמתו. המשיבה עמדה על כך שהמערער וגב' לימור גרגו, עובדת נוספת בסוכנות (להלן: גרגו) היו היחידים שהייתה להם אפשרות לבצע את העבירה וטענה כי מגוון הראיות הנסיבתיות מצביע על כך שהמערער, ולא גרגו, הוא שביצע את הגניבות. המשיבה טענה עוד כי המערער הודה בפני רואה החשבון של הסוכנות, מר מני מזרחי, שהוא בן דודו של המערער (להלן: מזרחי), בביצוע הגניבות; כי נכונות המערער לשלם במסגרת הסכם הפשרה עם בעל הסוכנות, מר אלי גרשפלד (להלן: גרשפלד), סכום משמעותי (כ-50,000 דולרים) מעידה על אשמתו וכי גרסתו לפיה קרוביו ניהלו משא ומתן בשמו וללא ידיעתו אינה סבירה; כי האירוע בשלו עלה החשד והתגלו כל מקרי הגניבה (להלן: אירוע הגילוי), במסגרתו כסף שהתקבל ביום חמישי הופקד רק ביום שלישי בבוקר לאחר שהמערער נשאל ישירות אודות הסכום החסר, קושר את המערער ישירות למעשים שיוחסו לו וכי גרסתם של גרשפלד ושל גב' קרינה גרטל, מנהלת השיווק של הסוכנות (להלן: גרטל) בעניין עדיפה על זו של המערער. 5. לעניין האישום בעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד טענה המשיבה כי מבצע הגניבות נאלץ לערוך רישומים כוזבים בתוכנת ה"חשבשבת" וכי רק למערער הייתה הנגישות והיכולת לערוך רישומים אלו לאורך כל התקופה הרלוונטית. המשיבה טענה כי גרסת המערער לפיה ההתאמות נערכו בגין הפרשי שערים "מופרכת ומפלילה" שכן מדובר בסכומים גבוהים מדי וכי ניסיונותיו להצביע על מניעים של אחרים להפלילו הינם ניסיונות מופרכים. המשיבה עמדה על כך שבעניין זה הובאו נתונים חשבונאיים רק לגבי שנת 2002, אולם טענה כי ניתן להניח שמעשי הרמייה נעשו לאורך כל השנים הרלוונטיות, היות שגניבת הכספים לא נתגלתה באף אחת מהן. על כן טענה המשיבה כי יש להרשיע את המערער ברישום כוזב במסמכי תאגיד לגבי כל השנים הרלוונטיות. גרסת המערער 6. המערער כפר באשמתו וטען כי תיזת המאשימה לא הוכחה ואין בה היגיון: מתיאורי המשיבה עולה כי הסכום שהיה חסר בסוף שנה צריך היה להיות זהה לסכום שגנב המערער, ואולם מן הנתונים שהוצגו אודות הסכום שנרשם בתוכנת ה"חשבשבת" בסוף שנת 2002, לכאורה במטרה לאזן את הסכום שנגנב, גבוה משמעותית מסכום הגניבה המתוארת בכתב האישום ביחס לשנה זו. 7. המערער טען כי לא נערכה בעניינו חקירת משטרה כראוי ובין היתר הוגשו לבית המשפט קלסרי ראיות אשר לא הועברו דרך המשטרה והמסמכים הרלוונטיים כלל לא נחקרו על ידה. לדבריו, חקירת המסמכים וההחלטה על המסמכים שהובאו בפני בית המשפט נערכו על ידי אנשי הסוכנות, שהם, לטענת המערער, בעלי אינטרס בתיק והגיעו לבחינת המסמכים כשהם בטוחים באשמתו. כן טען המערער כי לא נחקרו חשבונותיו הפרטיים, על אף שגניבה בסדרי גודל כאלו צריכה הייתה לבוא לידי ביטוי בחשבונותיו הפרטיים ובאורח חייו. לחילופין טען המערער כי גם אם לקח כסף מזומן, הרי שהיה זה סכום בגובה משכורתו. המערער טען כי בין גרסאותיהם של גרטל וגרשפלד נפלו סתירות והם אף שיקרו לבית המשפט בנושאים שונים, בעוד שעדותו שלו הייתה מהימנה ביותר ודבריו לא נסתרו. כן טען המערער כי בשונה מעמדת המאשימה, עולות במקרה זה בעיות מס והתיזה על פיה ייתכן שהכסף נגנב על ידי אדם אחר, על מנת שהסוכנות לא תשלם עליו מסים, הגיונית. המערער טען עוד כי המשטרה לא בדקה האם הגניבות פסקו עם עזיבת המערער, כפי שטענו אנשי הסוכנות. 8. לעניין האישום בעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד טען המערער כי לא ניתן להסיק מן הנתונים שהוצגו בעניין שנת 2002 מסקנות לגבי השנים האחרות בתקופה הרלוונטית. 9. המערער טען כי מעדותו של מזרחי לא ניתן היה ללמוד על הודאה ברורה ומפורטת של המערער, המכילה התייחסות לכלל המקרים שבהם הוא הואשם, אלא להתנהגות כללית המשדרת מצוקה בשעה שהמערער אמר שיש לו אחריות מסויימת, ומכך הסיק מזרחי כי המערער אשם בכל הגניבות. 10. לבסוף טען המערער כי אמינות מערכות המחשב לא הוכחה דיה, וכך גם הרשומות המוסדיות. כך, שהרישום בשנה 2002 אינו מעיד בהכרח על מרמה. הכרעת הדין 11. בית המשפט המחוזי קיבל את מסמכי ה"גלבוע" וה"חשבשבת" כרשומה מוסדית וקבע כי הם עומדים בתנאי סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). 12. לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי, לאחר בחינת חומר הראיות, כי הובאו לפניו די ראיות כדי לקבוע שנגנבו מהסוכנות הסכומים המפורטים בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע עוד, על סמך הראיות והעדויות שהוצגו בפניו, כי מערכת הנהלת החשבונות של הסוכנות נוהלה בצורה שאינה הולמת את ההיגיון החשבונאי המקצועי, וכי מדובר בהצטברות כה רבה של סוגי פעולות שאינן נהוגות, עד שקשה לייחס תום לב למבצען, כך שהאפשרות שמדובר בחוסר מקצועיות גרידא הינה קלושה. בהקשר זה קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה לפיה האחראי על הנהלת החשבונות בסוכנות היה המערער, אשר התמצא בתחום הרבה יותר מיתר עובדי הסוכנות. 13. בית המשפט המחוזי קיבל את הנחת המשיבה לפיה מי שגנב את הכספים הוא גם זה אשר ערך רישומים בתוכנת ה"חשבשבת", אשר סייעו בהסוואת הגניבות. נקבע כי המערער ידע יותר מכל אדם אחר בסוכנות כיצד פועלות מערכות הנהלת החשבונות, וכי הוא האדם היחיד בסוכנות שהיו לו היכולות הנדרשות לביצוע הגניבה והרישום המוסווה. בית המשפט המחוזי הסתמך על חוות דעתו ועל עדותו של המומחה, מר שלומי דיאמנט (להלן: דיאמנט), וכן על עדותו של מזרחי לפיהן נעשו במנות (סדרות של פעולות) 77 ו-85 בתוכנת ה"חשבשבת" פעולות בלתי סבירות ובלתי הגיוניות, וקבע כי לא ייתכן כי אין קשר בין אותן פעולות לבין מעשי הגניבה, אשר לא נתגלו בפועל. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי בעוד שדי בכך שהובאו ראיות הנוגעות לרישום כוזב בשנת 2002 בלבד כדי לקשור את הגניבה בכל התקופה הרלוונטית לרישום הכוזב, הרי שלא די בראיות הנוגעות לשנה אחת, על מנת להרשיע את המערער ברישום כוזב גם בשנים האחרות. 14. בית המשפט המחוזי העדיף את גרסאותיהם הדומות של גרשפלד וגרטל בעניין אירוע הגילוי על פני גרסת המערער. עדויותיהם נמצאו מהימנות ובית המשפט המחוזי לא סבר כי למי מהם היה מניע לשקר בעניין זה. בית המשפט המחוזי אף לא קיבל את טענות המערער בדבר סתירות שנפלו לכאורה בין העדויות וקבע כי אף אם נמצאו אי דיוקים כלשהם, הם אינם מעידים על חוסר אמינות. גם את עדותו של מזרחי מצא בית המשפט המחוזי אמינה, בייחוד לנוכח העובדה כי מדובר בקרוב משפחה של המערער שהיה ביחסים טובים עמו, יחסים אשר נותקו בעקבות עדותו של מזרחי. לעניין ההודאה עצמה קבע בית המשפט המחוזי כי למזרחי לא הייתה כל סיבה לשקר, כי מתיאורו של מזרחי ניתן להתרשם כי אין כל חשש שההודאה לא ניתנה באופן חופשי ומרצון וכי בשונה מטענת המערער, מדובר בהודאה ברורה, הגם שלא פורטו בה כל אחד ואחד ממעשי הגניבה. בסוגיית המשא ומתן להשבת כסף לגרשפלד על ידי המערער, דחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער לפיה אותו משא ומתן נערך שלא בידיעתו. נפסק כי היות שעצם נכונותו של נאשם לפצות את קורבן העבירה על הנזק שנגרם לו מהווה ראשית הודאה, הרי שלראיות נגד המערער במקרה דנן מתווספת העובדה כי ניהל באמצעות אחרים משא ומתן בדבר השבת חלק מן הכסף. ראיה נוספת לאשמו של המערער מצא בית המשפט המחוזי בעובדה כי רוב המקרים בהם נגנב כסף קרו בימי שישי, בהם היה המערער עובד באופן קבוע, בעוד שהיה זה היום החופשי של גרגו, שכאמור הייתה העובדת הנוספת שלה הייתה האפשרות לבצע את העבירה. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי הוא ייחס משקל נמוך ביותר לראיה זו. 15. כל האמור לעיל הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי המערער היה זה אשר גנב את הכסף והיטה את רישומי הסוכנות כדי להסוות את מעשי הגניבה. בית המשפט המחוזי קבע כי ההסברים החלופיים אותם ניסה להציג המערער, לפיהם עובדים אחרים של הסוכנות ביצעו את הגניבות, אינם הגיוניים או אפשריים וכי אין בהם כדי לעורר ספק סביר באשר לאשמתו. כן נקבע כי לגרשפלד לא היה מניע ובעיקר לא הייתה אפשרות טכנית להפליל את המערער על ידי ביצוע הגניבות והסוואתן, בהעדר היכרות מספקת עם מערכות ניהול החשבונות בסוכנות. עוד נקבע כי אין בהעדר החפיפה המלאה בין הסכומים שנגנבו בשנת 2002 לבין הסכומים שנרשמו ברישומים החריגים בתוכנת ה"חשבשבת", כדי להעלות ספק אמיתי במסקנה שהמערער גנב כספים והסווה גניבות אלה. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי ראוי היה, לשם ביסוס חקירת המשטרה, לבחון האם מי מאנשי הסוכנות שינה את אורחות חייו או את מצבו הכלכלי באופן משמעותי בתקופה הרלוונטית, אולם קבע כי אין המחדל עולה כדי קיפוח הגנת המערער. בית המשפט המחוזי הסביר כי לו היה מתגלה שינוי בחשבון הבנק של המערער הרי שהדבר היה מחזק את הראיות נגדו, אולם בחשבון שאין בו שינוי לא היה כדי לבסס ספק סביר באשמתו, שכן המערער יכול היה לעשות בכסף מגוון רחב של פעולות שלא יתבטאו בחשבון הבנק שלו. 16. בית המשפט המחוזי קבע כי ההצטברות המשמעותית של הראיות, הגם שרובן ראיות נסיבתיות, די בה לשם הרשעת המערער. נפסק כי במקרה זה אכן אין כל היפותזה חלופית סבירה לאשמת המערער וכי אשמתו הוכחה מעל לספק סביר. לפיכך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. גזר הדין 17. המשיבה ביקשה להחמיר בעונשו של המערער על ידי הטלת עונש העולה על המקובל בפסיקה, "למען יראו וייראו". המשיבה הדגישה כי המערער גנב סכומים המצטברים לכדי 920,000 ש"ח במשך תקופת עבודתו בסוכנות, וטענה כי אופי פעולותיו מלמד "שבחר לאמץ את הגניבה כדרך חיים, תוך ניצול האמון שניתן בו בתוקף תפקידו כמנהל החשבונות בסוכנות". המשיבה הדגישה עוד כי המערער לא החזיר את הכספים שגנב ולא הביע חרטה כלשהי על מעשיו. משכך, טענה המשיבה כי אין להתחשב בטענותיו של המערער לגבי מצבו הכלכלי הקשה או בדבריהם של עדי האופי מטעמו. לבסוף טענה המשיבה כי אין אי בעובדה שלמערער אין עבר פלילי כדי להוות צידוק להקלה בעונשו. 18. סנגורו של המערער הגיש מכתב מטעם פרופ' ולדימיר לרנר, בו צויין כי המערער טופל על ידו בשל מצבו החרדתי וקיבל תרופות מתאימות. כן הציג הסנגור דו"ח ממערכת ההוצאה לפועל, הכולל פירוט חובותיו של המערער בשל תשלומי המזונות לאשתו, בעטיים הוטלו עיקולים רבים על חשבונו. בנוסף העידו מטעם המערער עדי אופי שונים, עובדי סניף קופת חולים "מאוחדת" בשכונת גילה בירושלים (בו עבד המערער החל משנת 1981), אשר דיברו בשבחו. המערער ויתר על זכותו למילה אחרונה. בהקשר זה טען סנגורו כי אין לזקוף לרעתו של המערער את אי הבעת החרטה, בשל בחירתו לפעול לטיהור שמו. הסנגור ציין כי המערער הוא אדם מבוגר, החי חיי צניעות, נעדר עבר פלילי, שירת בצה"ל, הקים משפחה, התקדם משמעותית בעבודתו בקופת חולים "מאוחדת" ואף מונה כאחראי לשלושה סניפים במסגרתה. הסנגור טען כי מאז פרוץ הפרשה לא ידע המערער מנוח, איכות חייו נפגעה קשות, הוא התגרש מאשתו, לא הצליח לבנות מאז זוגיות חדשה ואף פוטר מעבודתו הנוספת בקופת חולים "מאוחדת". הסנגור טען עוד כי אין להתעלם מכך שהמעשים בגינם הוגש כתב האישום התגלו כבר בשנת 2003 ואילו כתב האישום הוגש רק בשנת 2007 ומכך שההליך הפלילי נוהל אף הוא במשך תקופה לא מבוטלת. סנגורו של המערער הפנה לדבריהם של עדי האופי, אשר העידו על חמלתו הרבה של המערער ונכונותו לסייע לזולת. על כן, טען הסנגור כי אין להחמיר בעונשו של המערער אלא לדונו לכף הרחמים. 19. בית המשפט המחוזי הזכיר בין שיקולי הענישה לחומרא את העובדה שהמערער ניצל את האמון הרב שניתן בו ושלח ידו בכספי הסוכנות באופן שעלול היה להביא להתמוטטותה וכן את העובדה שהמערער לא הביע חרטה ולא החזיר את סכומי הכסף שגנב, אם כי בית המשפט המחוזי לא התעלם בהקשר זה מניסיונותיו של המערער להוכיח את חפותו. בגדר השיקולים לקולא, עמד בית המשפט המחוזי על העובדה שמדובר בעבירתו הראשונה של המערער וכי המערער נצטייר כאדם שחש לעזרת הזולת ונכון היה לסייע לחלשים ולנזקקים שבחברה במסגרת עבודתו בקופת חולים "מאוחדת". לאחר ששקל את כלל השיקולים, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 36 חודשי מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי שלא ירוצו אלא אם יעבור המערער עבירה כלכלית תוך שלוש שנים מיום סיום ריצוי עונש המאסר בפועל; קנס כספי בסך 30,000 ש"ח ופיצוי לסוכנות בסך 150,000 ש"ח. הטענות בערעור 20. המערער, באמצעות באי כוחו – עו"ד יהושע רזניק ועו"ד ינון סרטל – טוען כי בראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, שרובן נסיבתיות, לא היה כדי להוביל להרשעתו. לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הפלטים מתוכנת ה"גלבוע" והדפים המפרטים תנועות בחשבון הבנק שלה, מהווים רשומה מוסדית העומדת בתנאי הקבילות הקבועים בפקודת הראיות, מאחר שאין מדובר ברשומה שלמה אלא חלקית וסלקטיבית. לטענתו, לגרטל (אשר העידה נגד המערער) ניתנו הסמכות המלאה ושיקול הדעת הבלעדי להחליט אלו קבצים לכלול במוצגים שהובאו לפני בית המשפט המחוזי ולכן לא ניתן לראות באופן הפקתה של הרשומה משום אינדיקציה לאמינותה. המערער טוען כי גם אם יש לראות במוצגים אלה משום רשומה מוסדית העומדת בתנאי הפקודה, הרי שנוכח חלקיותה של רשומה זו, לא היה בה כדי להעניק לבית המשפט קמא כלי ראייתי המוביל למסקנה ולפיה הסכומים המפורטים בכתב האישום אכן נגנבו מהסוכנות. 21. המערער טוען כי גם אם נגנבו כספים מן הסוכנות, שגה בית המשפט המחוזי משייחס לו את הגניבה. לטענתו, רק טופס אחד מתוך מאות הטפסים שבקלסר המוצגים הופק על ידי המערער. לפיכך, טוען המערער כי בחומר הראיות קיימת ראיה נסיבתית לגבי זהותו של הגנב, אלא שזו אינה מצביעה עליו אלא על פקידים אחרים, אשר הייתה להם היכולת לבצע את הגניבה, אך אחריותם לגניבה לא נבדקה. 22. לטענת המערער, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוכח בפניו שהמערער גנב את הסכומים המפורטים בכתב האישום, מבוססת בעיקרה על מעמדו כמנהל החשבונות והרישומים שנעשו בהנהלת החשבונות. מאחר שרישומים אלו הם הבסיס המרכזי להרשעת המערער בעבירת הגניבה, המערער טוען כי לא היו בידי בית המשפט המחוזי כלים להרשעתו בגניבות כספים בשנים 2001-1997 ובשנת 2003, שנים שבהן לא הוכח קיומם של רישומים כוזבים. המערער מוסיף וטוען כי גם לגבי רישומים כוזבים וגניבת כספי הסוכנות בשנת 2002 על ידי המערער, לא הובאו ראיות שדי בהן כדי להביא להרשעתו. לטענתו, מתוך העדויות שהוצגו לפני בית המשפט ניתן ללמוד לכל היותר על הנהלת חשבונות המתבצעת באופן שגוי או כושל, אך זו אינה עולה כדי עבירה פלילית, ודאי לא כדי עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד. מעבר לכך, אין בה כדי להצביע על המערער כמי שגנב את כספי הסוכנות. המערער טוען עוד כי לפני בית המשפט קמא לא באה אף ראיה המעידה על כך שנעשו פעולות בהנהלת החשבונות שמטרתן הסוואת גניבה וכלל לא הוכח שהיה צורך בהסוואת הגניבה. 23. המערער טוען כי אין בעדותו של מזרחי בדבר הודאתו בגניבה מהסוכנות כדי להביא להרשעת המערער בגניבת למעלה מ-900,000 ש"ח מקופת הסוכנות במשך שש שנים ובביצוע רישומים כוזבים בהנהלת החשבונות. לטענתו, מדובר באמירה כללית שהובאה על ידי עד שהוא עצמו נחשד על ידי הבעלים כמי שלפחות היה אחראי ברשלנותו לכך שלא גילה את הגניבה שבוצעה בסוכנות. בהקשר זה טוען המערער כי במהלך הפגישה שנערכה בינו לבין גרשפלד ומזרחי (להלן: הפגישה המשולשת) יצא גרשפלד מהחדר תוך שהוא אומר למערער ולמזרחי "תראו איך אתם לוקחים אחריות". בנסיבות אלה, טוען המערער, לא ניתן להעניק משקל ממשי לעדות זו. המערער טוען כי גם אם יינתן לעדות מלוא המשקל, הרי שאין בחומר הראיות תוספת ראייתית של "דבר-מה" של ממש, כנדרש. 24. המערער טוען גם כי אין בתיאור אירוע הגילוי כדי להצביע עליו כעל גנב כספי הסוכנות ואין בראיה זו, גם בהצטרפה לראיות אחרות בתיק, כדי להוכיח את אשמתו. לטענת המערער, בית המשפט קמא שגה בהסיקו לרעת המערער את עובדת קיום המשא ומתן, ובהתייחסו למשא ומתן זה כראיה לאשמתו. 25. לבסוף טוען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בבוחנו את שאלת הספק הסביר: ראשית, בכך שבחינה זו נעשתה בהנחה לפיה הראיות הנסיבתיות שבאו בפניו מצביעות על אשמתו של המערער; שנית, בקביעותיו בדבר אי קיומו של ספק באשמת המערער. לטענת המערער, על פי הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, האפשרות לפיה אחרים ביצעו את הגניבה הינה הגיונית, ממשית ואף עולה מתוך אותן ראיות. 26. לעניין העונש טוען המערער כי העונש שהושת עליו, הן ברכיב המאסר והן ברכיב הכספי, החמיר עמו מעבר למקובל ולנדרש נוכח נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות. המערער חוזר על הטענות שנטענו על ידו בבית המשפט המחוזי ומדגיש כי ההליך בעניינו היה ממושך מאוד, "שבצידו עינוי דין של ממש". לטענתו, בית המשפט המחוזי נמנע מלהעניק לעובדה זו את המשקל הראוי. לדברי המערער, אישיותו המיוחדת והיותו אדם הנוטה חסד לרבים ומסייע לחולים במסגרת עבודתו כמנהל סניף קופת חולים עלתה מתוך עדויות האופי שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי. לכך מתווסף עברו הנקי. אף על פי כן, תקופת המאסר הממושכת שהשית בית המשפט המחוזי על המערער מלמדת, לטענתו, כי נסיבות אלה אותן מן הראוי היה לזקוף לזכות המערער, לא היוו שיקול של ממש להקלה. לכל אלה מצטרפת עובדת מצבו הנפשי והכלכלי הקשה של המערער. תגובת המשיבה 27. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי מנחם – טוענת כי חלק משמעותי מטענות המערער מופנה נגד קביעות עובדתיות ובממצאי המהימנות בהכרעת הדין, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם. 28. לטענת המשיבה, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב בחומר הראיות. אמנם, רובן של הראיות במקרה זה הן ראיות נסיבתיות. יחד עם זאת, הצטרפותן של הראיות למכלול ומשקלן המצטבר אינו מותיר מקום לספק סביר בדבר אשמת המערער. 29. לעניין המחלוקת בדבר קבילותם של המסמכים מתוכנת ה"גלבוע" כרשומה מוסדית, טוענת המשיבה כי בבית המשפט המחוזי הוכח כי מתקיימים במסמכים אלו כל התנאים הנדרשים לצורך קבילותם כרשומה מוסדית. בכל מקרה, ככל שעמדו למערער טענות בנוגע למסמכים שחסרים בחומר החקירה, המשיבה טוענת כי לא הייתה כל מניעה כי יגיש בקשה לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) וכי משלא עשה כן, אין מקום להידרש לטענותיו בעניין זה בערעור. 30. לדברי המשיבה, הטענה לפיה קיימת אפשרות שחלק מסכומי הכסף שלא אותרו עשויים להימצא בחשבונות הבנק של הסוכנות במועדים מאוחרים מאלו שנבדקו או במחובר לסכום כסף אחר, לא נטענה על ידי ההגנה בבית המשפט המחוזי. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אפשרות זו אינה מתיישבת עם עדויות העובדים בסוכנות ועם עדות המערער עצמו, לפיהן נעשו ההפקדות בבנק כמעט בכל יום. 31. לטענת המשיבה, משהוכחה אשמתו של המערער במעשי הגניבה ומשנמצא כי במקביל ביצע המערער פעולות רבות במערכת ניהול החשבונות שהינן חסרות כל הגיון חשבונאי (אשר הביאו לאיזון המערכת ובכך להסוואת מעשי הגניבה), לא יכולה להתקבל טענה כי אין כל קשר ישיר בין מעשי הגניבה לבין הרישומים הכוזבים, ולא יכולה להתקבל טענה כי מקורם של רישומים אלה בחוסר מקצועיות ותו לא. 32. המשיבה טוענת כי העונש שהושת על המערער אינו חורג לחומרה ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לשיטת המשיבה, יש בעונש שהושת על המערער כדי להביא בחשבון את מכלול נסיבותיו של מקרה זה, לרבות השיקולים לקולא. המשיבה מדגישה כי מדובר בעבירות חמורות שראויות לענישה משמעותית ומרתיעה. דיון והכרעה 33. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובתגובת המדינה, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו ולאחר שעיינתי עיון מעמיק בחומרים שעמדו לפני בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 34. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ובייחוד אלו שנקבעו על סמך התרשמותה מן העדים שהובאו לפניה, אלא במקרים חריגים. מקורו של הכלל האמור בתפישה כי יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן בלתי אמצעי מן הראיות והעדויות מקנה לה יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור [ראו: ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (לא פורסם, 28.11.2007); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 27 (לא פורסם, 31.12.2008) (להלן: עניין הורוביץ)]. יחד עם זאת, מקום בו מדובר בממצאים עובדתיים המתבססים על שיקולים שבהגיון ובמסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו, רתיעתה של ערכאת הערעור מהתערבות פוחתת [ראו: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 235-233 (1983); עניין הורוביץ, בפסקה 27]. במקרה שלפנינו משיג המערער הן על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בהתבסס על התרשמותו ממהימנותם של העדים שנשמעו לפניו והן על הממצאים שמקורם במסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מתוך כלל הראיות שהובאו לפניו. ואולם, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערבותנו בכלל הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, כפי שיפורט להלן. קיומן של הגניבות 35. ראשית, איני מקבל את ניסיונו של המערער לקעקע את קביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין עצם התרחשות הגניבות מן הסוכנות. בית המשפט המחוזי השתית את קביעתו בדבר קיומן של הגניבות והסכומים שנגנבו על סמך המסמכים שהוגשו מתוך תוכנת ה"גלבוע" וכן על פלטי חשבונות הבנק (להלן: המסמכים), לאחר שקבע כי הם מהווים רשומות מוסדיות. לעניין זה, בחן בית המשפט המחוזי האם מסמכים אלה עונים על התנאים שנקבעו בסעיף 36 לפקודת הראיות, הקובע: "(א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה – (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט – הוכח בנוסף, כי – (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. (ב) היתה הרשומה פלט, יראו לענין סעיף קטן (א)(1) את מועד עריכת הנתונים המהווים יסוד לפלט, כמועד עריכתה של הרשומה. (ג) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על רשומה אשר נערכה על ידי רשות מרשויות החקירה או התביעה הפלילית והמוגשת בהליך פלילי על ידי רשות כאמור. אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לפסול או להגביל הגשת רשומה כאמור, אם ניתן להגישה בהתאם להוראות סעיף 39ב. (ד) התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה." במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט המחוזי כי המסמכים האמורים אכן עומדים בתנאים הקבועים בסעיף 36 הנ"ל. לעניין המסמכים שהופקו מתוכנת ה"גלבוע" נקבע, על סמך עדותה של גרטל, כי הסוכנות נהגה לערוך רישום של קבלת והפקדת תשלומים סמוך להתרחשותם. בנוסף, נקבע כי דרך איסוף הנתונים האוטומטית בתוכנת ה"גלבוע" מעידה על אמינותם וכי נשמרו אמצעי הגנה סבירים, ובאורח סדיר, מפני חדירה למחשבים. זאת, על סמך חוות דעתו ועדותו של מר אליצור לבנוני, מייסד החברה שיצרה את תוכנת ה"גלבוע", המשמש כארכיטקט המערכת. בעניין המסמכים שהובאו מתוך תוכנת ה"חשבשבת" ציין בית המשפט המחוזי מפורשות כי מסמכים אלו מתקבלים אך כראיה לעובדה כי הנתונים המובאים בהם הם אלו שהוקלדו לתוכנה ואין הם משמשים, במקרה זה, כראיה לנכונות אותם נתונים. איני רואה הצדקה להתערב בממצאים אלו של בית המשפט המחוזי. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי שגה משהעניק למסמכים האמורים מעמד של רשומות מוסדיות לנוכח הדרך שבה הופקו. בכלל זה, קובל המערער נגד העובדה שמדובר ברשומות חלקיות בלבד, המורכבות ממסמכים שנאספו על ידי עובדי המשרד אשר היו משוכנעים באשמתו ולפיכך אינם מהווים גורם אובייקטיבי. כאמור, איני רואה מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי לעניין מהימנותם של העדים שהעידו לפניו וממילא אין בטענותיו של המערער לעניין זה כדי להצדיק התערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר קבילותם של המסמכים כרשומות מוסדיות. גם העובדה שלא הוצגו לבית המשפט המחוזי כלל המסמכים אלא רק חלקם אינה פוסלת, לדעתי, את האפשרות להגדירם כרשומות מוסדיות. לבית המשפט המחוזי הוגשו מאות מסמכים מן התקופה הרלוונטית ולא היה סביר לדרוש מן המשיבה להגיש את כלל המסמכים הקיימים מאותה תקופה (המשתרעת, כזכור, על פני שש שנים). גרטל וגרגו, אשר היו אמונות על איסוף וריכוז המסמכים שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי, העידו, בין היתר, לעניין האופן שבו נאספו ורוכזו המסמכים (כך למשל: עדותה של גרטל – עמ' 72-67 לפרוטוקול; עדותה של גרגו – עמ' 159-158 לפרוטוקול). אני סבור כי משמצא בית המשפט המחוזי את עדויותיהן מהימנות, די בכך כדי להזים את החשש כי איסוף הנתונים נעשה בצורה סלקטיבית ומגמתית, מתוך מטרה להפליל את המערער. המערער טוען כי גם אם נכון להתייחס למסמכים שהוגשו לבית המשפט כרשומות מוסדיות, לא ניתן היה להגיע על בסיסם למסקנה שאכן נגנבו כספים מן הסוכנות לנוכח חלקיותם, שכן ייתכן שחלק מסכומי הכסף שלא אותרו הופקדו בחשבונות הבנק של הסוכנות במועדים אחרים מאלה שנבדקו, או במחובר לסכומי כסף אחרים. כך, מפנה המערער לפלט תנועות בחשבון הבנק של הסוכנות מיום 27.3.2000 וטוען כי ייתכן שהדף אינו כולל את כל התנועות בחשבון מאותו יום וייתכן שתנועות נוספות מצויות בדף אחר. על כן, לטענת המערער לא ניתן היה להסיק כי הסכום בסך 1,230 ש"ח, אשר הוצאה בגינו קבלה ללקוח אך אינו מופיע בדף התנועות שהוצג לבית המשפט המחוזי, אכן נגנב. בהקשר זה אני סבור כי לא די היה בהעלאת טענה היפותטית בדבר היתכנות קיומם של סכומים נוספים שאינם מופיעים על דפי התנועות בחשבון הבנק ומקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה המערער יכול היה לבקש להציג מסמכים נוספים המצויים בידי הסוכנות והעשויים לסייע להגנתו, בהתאם להוראת סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה: "בית משפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו." [ראו והשוו: בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376, 383 (2000); בש"פ 3831/02 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 337, 340 (2002); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 378-375 (2005); בש"פ 9305/08 פלוני נ' בית ספר אל מאמוניה לבנות, פסקה 12 (לא פורסם, 3.12.2008)]. כמו כן, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה האפשרות (הקלושה) כי סכומי כסף שנחשבים כגנובים הופקדו בחשבון הבנק של הסוכנות ולא נמצאו במסמכים שנבדקו תוכל, אולי, להסביר מספר מצומצם של מקרים של הפקדות שלא אותרו אולם לא ניתן לטעון או להניח כי ישנה אפשרות שכל מקרי הגניבה שזוהו הינם כאלה שניתן לאתר את סכומיהם בחשבון הבנק של הסוכנות בשנים אחרות. המערער מפנה לעדותו של דיאמנט (עמ' 370 לפרוטוקול) שבה הוזכר מקרה שבו סכום שנראה תחילה ככזה המופיע בתוכנת ה"גלבוע" אך חסר בתוכנת ה"חשבשבת" אותר לבסוף באמצעות חיבור של מספר סכומים. אלא שבכך אין כדי לערער את עצם הוכחת הסכומים שנגנבו, שכן חישוב הסכומים שנגנבו נעשה על סמך השוואה בין המסמכים שהופקו מתוכנת ה"גלבוע" ומסמכי חשבונות הבנק של הסוכנות, כאמור לעיל. 36. לנוכח כל האמור, אני סבור כי עצם קיומן של הגניבות וסכומיהן הוכח כדבעי על סמך המסמכים שהובאו לפני בית המשפט המחוזי. הודאת המערער 37. לגופו של עניין, סבורני כי עמדו לפני בית המשפט המחוזי די ראיות על מנת להרשיע את המערער. לפני בית המשפט המחוזי עמדה הודאת חוץ של המערער (כפי שהעיד עליה מזרחי), שהינה ראיה ישירה הקושרת את המערער לגניבות. ראיה זו קבילה לפי סעיף 12 לפקודת הראיות, הקובע: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון." במקרה שלפנינו, העיד מזרחי על הנסיבות בהן ניתנה הודאתו של המערער וסיפר בהרחבה על מהלך הפגישה המשולשת, בינו לבין גרשפלד והמערער. וכך סיפר מזרחי על תוכנה של הפגישה: "מה שקרה בפגישה הזאת זה שגרשפלד שטח בפני יורם את הטענות שלו ואת החשד שלו. בשלב ראשון יורם אמר שהוא לא יודע ולא ברור לו על מה מדובר ואולי צריך לבדוק את זה ולעשות עוד בדיקות כאלה או אחרות, אז אני אמרתי ליורם שיכול להיות שצריך לבדוק אבל קודם כל השאלה אם נניח הבדיקות שנערכו הם נכונות אז מה יש כאן לבדוק מעבר לזה, כלומר הפקדות חסרות אז השאלה היא מה קרה עם זה? זה לא משהו שאתה יכול לבדוק פעם נוספת אם מדובר בסדרה של הפקדות שלא נמצאו. בשלב הזה יורם פתאום שינה את הכיוון שלו ואמר משהו כמו אני לוקח את הכל על עצמי, והאחריות שלי והוא ביקש שגרשפלד יצא החוצה. אז נשארנו בחדר רק יורם ואני והוא הודה בפני שהוא לקח את הכסף... השאלה הראשונה שלי הייתה בתדהמה למה עשית דבר כזה? אז הוא אמר לי שהוא היה בלחצים כספיים ושהוא הסתבך הוא לא חשב שזה יגיע למצב כזה. לאחר מכן שאלתי אותו אם הוא יודע על מה מדובר? על איזה סכומים מדובר? כי גרשפלד דיבר, אני לא יודע אם בפגישה עצמה הוא נקב בסכום אבל לי הוא אמר לפני כן שמדובר לפי הערכה שלו במשהו שהוא מעל 300 אלף דולר. אז יורם אמר לי שהוא לא יודע במה מדובר אבל בטח שלא מדובר בסכום כזה של 300 אלף דולר... אני גם שאלתי אותו בשביל מה? מה עשית עם כל הכסף הזה שלקחת? אז הוא אמר שהוא השתמש בזה לצריכה שוטפת." (עמ' 297-296 לפרוטוקול; הדגשות שלי – י.ד.) מעדותו של מזרחי ניתן ללמוד כי הודאתו של המערער הייתה חופשית ומרצון, ואף לא נטענה בעניין זה כל טענה אחרת. כן ניתן ללמוד כי הגם שהודאתו של המערער לא פירטה כל אחד ממעשי הגניבה (אשר נמשכו על פני תקופה של כשש שנים) והמערער אף הכחיש כי סך כל הכספים שנגנבו מגיע לכדי הסכום שהוזכר על ידי גרשפלד (כ-300 אלף דולרים), הודאה זו קושרת אותו באופן ישיר וברור למעשי הגניבה. עדותו של מזרחי נמצאה אמינה על ידי בית המשפט על אף שזה לא זכר את הנוסח המדוייק של הדברים שנאמרו על ידי המערער. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מזרחי ענה בכנות על הדברים שידע, הקפיד לדייק בתשובותיו ונמנע מלענות בהחלטיות כשלא היה בטוח בדבריו. בניגוד לטענת המערער לפיה משקלה של עדותו של מזרחי נמוך עקב זהותו, הדגיש בית המשפט המחוזי את העובדה שמזרחי הוא קרוב משפחתו של המערער, שעמו הייתה לו בעבר מערכת יחסים טובה אשר נותקה עקב עדותו נגדו ומצא בעובדה זו תמיכה להתרשמותו כי מזרחי העיד עדות אמת. איני מוצא מקום להתערב בממצאים אלו של בית המשפט המחוזי, הנוגעים למהימנותו של מזרחי והנובעים מהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי ממנו. בית המשפט המחוזי אף עמד על האפשרות שהעלה המערער, לפיה מזרחי מסר את גרסתו במטרה להפליל את המערער. בהקשר זה נקבע: "גם לו אכן היה מזרחי מעוניין להסיט את אש הביקורת ממנו עצמו (שכן מתוקף תפקידו אמור היה לזהות את הגניבות לאורך השנים) אינני מוצא סיבה לכך שיבחר באופן שרירותי להפנותה דווקא אל בן דודו, היה הגיוני הרבה יותר מצדו לבחור יעד אחר, מה גם שמזרחי אינו מסתיר את העובדה שכשל מלזהות את הגניבה, כך שלא צומחת לו אף תועלת מהפניית אצבע מאשימה לאדם אחר." (פסקה 28 לפסק הדין) המערער טוען כי מזרחי הפליל אותו בעדותו לא רק מכיוון שרצה להסיט מעצמו את הביקורת על כך שלא גילה את מעשי הגניבה, אלא שמטרתו הייתה להסיר ממנו את החשש למעשי הגניבה עצמם. ואולם, גרשפלד בעדותו מסר כי מעולם לא חשד במזרחי כמי שגנב את הכספים וכי מטרת הפגישה המשולשת הייתה לעמת את המערער עם חשדותיו של גרשפלד (עמ' 215-213 לפרוטוקול). יתרה מכך, מזרחי העיד (ועדותו נמצאה אמינה, כאמור) כי עבודתו בסוכנות כללה ביקורת תקופתית בלבד וכי לא הייתה לו כל נגיעה לתוכנת ה"גלבוע", אשר אין חולק כי שימשה לביצוע הגניבות (עמ' 305 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי ראה בעדותו של גרשפלד אינדיקציה נוספת לאמינותו של מזרחי. זאת, לנוכח העובדה שגרשפלד העיד כי מייד לאחר שיצא המערער מן החדר סיפר לו מזרחי כי המערער התוודה על הגניבה בפניו, סיפר לו שהוציא את הכסף והשתומם על גובה הסכום הנטען (עמ' 214, 255 לפרוטוקול). תמיכה נוספת לעדותו של מזרחי שניתן למצוא בדבריו של גרשפלד, היא גרסתם הזהה של השניים לפיה המערער אמר כי הוא לוקח את האחריות על עצמו עוד בטרם יציאתו של גרשפלד מן החדר (עדותו של מזרחי – עמ' 296 לפרוטוקול; עדותו של גרשפלד – עמ' 214 לפרוטוקול). לנוכח כל האמור, אני סבור כי בנסיבות העניין ראוי היה להעניק להודאתו של המערער – כפי שהיא עולה מתוך עדותו של מזרחי – משקל משמעותי וכי היא מהווה נדבך מהותי בהרשעתו של המערער. לשם הרשעת נאשם על סמך הודאת חוץ שלו, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר-מה" נוסף, דהיינו ראיה חיצונית להודאה, שיש בה כדי לאמת את תוכנה [ראו לדוגמה: ע"פ 715/78, 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979) (להלן: עניין לוי); ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 815-814 (1980); ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 542 (2002) (להלן: עניין סמירק)]. כבר נקבע כי אין ה"דבר-מה" הנוסף חייב להצביע על אשמת הנאשם, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ להודאה, שיש בה כדי לאשר, במידת מה, את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה [ראו: ע"פ 6936/94 עווד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4) 842, 848 (1996); עניין סמירק, בעמוד 557-556]. זאת ועוד, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה הוא גבוה על פי סימני האמת המתגלים בתוכה, כך קטן המשקל הנדרש ל"דבר-מה" הנוסף לשם אימות ההודאה, ולהיפך [ראו: עניין לוי, בעמוד 234; עניין סמירק, בעמוד 557]. טענותיו של המערער נגד הודאת החוץ שלו כפי שהיא עולה מתוך עדותו של מזרחי, לרבות הטענה שמדובר בהודאה כללית והטענה שמזרחי לא זכר את הדברים המפורשים שנאמרו, יכולות לכל היותר להוריד מן המשקל שיש להעניק להודאה ולדרוש שהראיות הנוספות, המאמתות את תוכנה של ההודאה, יהיו בעלות משקל גדול יותר. במקרה שלפנינו שוכנעתי כי הראיות הנסיבתיות אשר עמדו לפני בית המשפט המחוזי הינן בעלות משקל רב, ויחד עם הודאת החוץ של המערער הן מספיקות להרשעתו במעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. בין הראיות הנסיבתיות האמורות מצויים הרישומים הכוזבים, אירוע הגילוי והמשא ומתן להשבת הכספים לגרשפלד, כפי שיפורט להלן. הראיות הנסיבתיות 38. מעדויותיהם של גרטל וגרשפלד בבית המשפט המחוזי עולה כי בחודש ספטמבר 2003 הניחה גרטל בכספת הסוכנות ביום חמישי סכום כסף שאותו לא הספיקה להפקיד בחשבון הבנק של הסוכנות, וזאת מבלי להפיק טופס הפקדה בתוכנת ה"גלבוע". ביום ראשון הבחינה גרטל כי הכסף חסר בקופה אך גם לא נמצא בטבלת הסכומים המיועדים להפקדה, בתוכנת ה"גלבוע". לאחר שדיווחה על העניין לגרשפלד פנו השניים אל המערער ושאלו אותו האם ידוע לו מה עלה בגורלו של הסכום. למחרת היום הופיע אישור ההפקדה בבנק בקלסר ההפקדות של הסוכנות, כשהוא נושא את שעת פתיחת הבנק באותו יום. הטופס לא תוייק אחרון בקלסר, כפי שצריך היה להיות, אלא בין מסמכים אחרים (עדותה של גרטל – עמ' 107, 129-125 לפרוטוקול; עדותו של גרשפלד – עמ' 216, 233-230 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של המערער לגבי נסיבותיו של אירוע הגילוי ואימץ את עדויותיהם של גרטל וגרשפלד, וזאת בשעה שטענותיו של המערער נגד עדויות אלה עמדו לנגד עיניו. קביעותיו של בית המשפט המחוזי התבססו על התרשמותו מעדויותיהם של גרטל וגרשפלד מחד ומעדותו של המערער מאידך. בנסיבות העניין איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. המערער טוען כי הפקיד את הסכום האמור, "גם אם עשה זאת לאחר פניית הגב' גרטל אליו". לדבריו, הימצאותו של טופס ההפקדה המקורי (להבדיל מהעתק) בקלסר ההפקדות מעידה על כך שהסכום לא נגנב כלל, שכן הגנב השמיד את טופסי ההפקדה המקוריים. ואולם, מעדותה של גרטל, אשר כאמור נמצאה מהימנה על בית המשפט המחוזי, עולה כי הטופס נמצא במקום אחר בקלסר ההפקדות לעומת המקום בו היה אמור להיות, דבר המעיד על כך שהטופס הוכנס לקלסר ההפקדות בדיעבד. העובדה שהטופס המקורי הוכנס בדיעבד לקלסר ההפקדות, על אף שעל פי גרסת המשיבה הושמדו הטפסים המקוריים על ידי הגנב, יכולה להיות מוסברת בכך שהמערער טרם הספיק להשמיד את טופס ההפקדה ומשנשאל על הסכום על ידי גרטל וגרשפלד, מיהר להכניס את הטופס אל תוך הקלסר. לפיכך, אין בידי לקבל טענה זו של המערער. 39. באופן דומה, דחה בית המשפט המחוזי את גרסתו של המערער לפיה המשא ומתן להשבת הכספים שנגנבו לידי גרשפלד התנהל על ידי משפחתו, שלא בידיעתו וללא הסכמתו. גרסתו של המערער הוגדרה על ידי בית המשפט המחוזי כגרסה שאינה מתקבלת על הדעת ואינה אמינה ונקבע כי בין נציגי המערער לבין גרשפלד התנהל משא ומתן להעברת תשלום מן המערער לגרשפלד בידיעתו של המערער. גם במקרה זה מדובר בממצאים שנקבעו, בין היתר, על סמך התרשמותו הישירה של בית המשפט המחוזי מעדותו של המערער, ואיני מוצא מקום להתערב בהם. מעבר לכך, מדובר במסקנה שהסיק בית המשפט המחוזי, לפיה "אין זה הגיוני כי אדם החרד למצבו עד כדי פנייה לעו"ד, עוד בטרם הוגשו נגדו תלונה במשטרה או כתב אישום, יקשר בין עורך דינו לאנשים אחרים הקרובים לו מבלי שיהיה מודע ויסכים (לפחות) למטרת העניין..." (פסקה 30 להכרעת הדין). גם מסקנה זו, כשלעצמה, הינה סבירה בעיניי ואיני מוצא מקום להתערב בה. בהקשר זה אכן מתבקשת השאלה מדוע לא הזמין המערער לעדות את בני המשפחה ואת עורך הדין, אשר לכאורה ניהלו את המשא ומתן להשבת הכספים ללא ידיעתו. כבר נקבע כי הימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה הרלוונטי לגילוי האמת יוצרת הנחה לפיה דבריו היו פועלים לחיזוק גרסתה של התביעה [ראו: ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 98-97 (1983); 712/94 ג'בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 332, 337 (1995); ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 559, 572 (2005)]. 40. בית המשפט המחוזי העניק חשיבות מרכזית למסקנתו לפיה המערער היה היחיד מבין עובדי הסוכנות שהיה ביכולתו לבצע את הגניבות בתקופה הרלוונטית מבלי שיתגלו, לנוכח נגישותו הן לתוכנת ה"גלבוע" והן לתוכנת ה"חשבשבת". המערער טוען נגד מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי הוכח כי האדם אשר ביצע את הגניבות הפיק טופסי הפקדה בתוכנת ה"גלבוע" על סמך קבלות שהופקו ללקוחות הסוכנות על ידי סוכני הנסיעות, אך השמיד חלק מטופסי ההפקדה שנגעו לתשלומי כסף מזומן במקום להפקידם בבנק ושלשל את הסכומים לכיסו. באופן זה, הסכומים שנגנבו הופיעו כסכומים שהופקדו בתוכנת ה"גלבוע", על אף שמעולם לא הופקדו בפועל. המערער טוען כי העובדה ששמו אינו מופיע על רוב טופסי ההפקדה של הסכומים שנגנבו מעידה על כך שלא הוא ביצע את פקודות ההפקדה המתייחסות לסכומי הכסף הגנובים בתוכנת ה"גלבוע" ועל כן ברי כי הוא אינו הגנב. אלא שמן העדויות השונות, אותן מצא בית המשפט המחוזי מהימנות, ניתן ללמוד כי המערער וגרגו (ובתקופה שגרגו שהתה בחופשת לידה, גם גרטל) היו היחידים שעסקו בהפקדת הכספים בבנק והיו היחידים שהפיקו טופסי הפקדה בתוכנת ה"גלבוע" (עדותה של גרטל – עמ' 92 לפרוטוקול; עדותה של גרגו – עמ' 144 לפרוטוקול; עדותו של גרשפלד – עמ' 210 לפרוטוקול). לעובדה שעל טופסי ההפקדה הופיעו שמות שונים של סוכני נסיעות (ובמקרים רבים דובר בשמות שונים מאלו שהופיעו על הקבלות המתאימות לטופסי ההפקדה הרלוונטיים), נמצאו הסברים בעדויות השונות שנשמעו בבית המשפט המחוזי (עדותה של גרטל – עמ' 93-90 לפרוטוקול; עדותו של המערער – עמ' 503-503 לפרוטוקול). לפיכך, סבורני כי המסקנה לפיה המערער וגרגו היו היחידים שהפיקו טופסי הפקדה הינה מסקנה סבירה בנסיבות העניין, שאין הצדקה להתערב בה. בית המשפט המחוזי קבע גם כי בנוסף להפקדת טופסי ההפקדה בתוכנת ה"גלבוע" והשמדתם, מבצע הגניבות נדרש לבצע התאמות גם בתוכנת ה"חשבשבת", באמצעות ביצוע רישומים כוזבים שמטרתם לאזן את הסכומים שנגנבו ולהביא לכך שהיתרות המוצגות בתוכנת ה"חשבשבת" ישקפו את המציאות. המערער טוען כי לא הוכח קיומם של רישומים כוזבים בתוכנת ה"חשבשבת" ואף לא הוכח צורך ברישומים כאלה, וכי הדבר פוגע הן בהרשעתו בעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד והן במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער הוא היחיד שיכול היה לבצע את הגניבות, ומכאן שגם בהרשעתו בעבירת הגניבה. לעניין הצורך בהסוואת הסכומים שנגנבו באמצעות רישומים כוזבים, המערער טען בבית המשפט המחוזי כי היות שבסוכנות לא היה קיים ממשק אוטומטי בין תוכנת ה"גלבוע" לבין תוכנת ה"חשבשבת" והיות שהנתונים שהוזנו לתוכנת ה"חשבשבת" התבססו על קלסר שבו רוכזו טופסי ההפקדה שהופקו בתוכנת ה"גלבוע" בצירוף אישורי ההפקדה מן הבנק (כך שטופסי ההפקדה של הסכומים הגנובים, אשר הושמדו כאמור, לא הופיעו באותו קלסר), הרי שהסכומים הגנובים לא הוקלדו לתוך תוכנת ה"חשבשבת" וממילא לא היה צורך באיזון הסכומים הגנובים ועל כן לא קיים כל קשר בין הפעולות הבלתי סבירות שנעשו בתוכנת ה"חשבשבת" לבין הגניבות (עמ' 555-554, 569-568 לפרוטוקול). אלא שבית המשפט המחוזי השתכנע, על סמך דוגמאות אשר הוצגו בסיכומי המשיבה, כי לפחות חלק מן הסכומים הגנובים הוזנו לתוכנת ה"חשבשבת" על סמך קבלות שהופקו בתוכנת ה"גלבוע" (להבדיל מטופסי ההפקדה) תוך חיוב כרטיס הקופה של הסוכנות, ועל כן היה צורך באיפוסם מול סכומים אחרים (דהיינו, זיכוי כרטיס הקופה), שאחרת היו היתרות המחושבות בתוכנת ה"חשבשבת" גבוהות מאלה הקיימות במציאות עקב רישומם של הסכומים הגנובים. בהקשר זה יצויין כי אכן נפלה שגגה בדוגמה שהביא בית המשפט המחוזי לעניין זה (עמ' 14 להכרעת הדין), שכן הסכום שהוזכר בסך 587 דולר (אשר הוכח כי לא הופקד בחשבון הבנק של הסוכנות) מופיע במסמכי תוכנת ה"גלבוע" ולא במסמכי תוכנת ה"חשבשבת", כפי שנכתב. אלא שלנוכח הדוגמאות שהובאו על ידי המשיבה בדבר הסכומים הגנובים שהוזנו לתוכנת ה"חשבשבת", אני סבור כי אין בטעות הנ"ל כדי לפגום במסקנה כי אכן הוכח שהיה צורך באיפוס הסכומים הגנובים בתוכנת ה"חשבשבת". טענה נוספת שמעלה המערער הינה כי לא הוכח קיומם של רישומים כוזבים בתוכנת ה"חשבשבת" שמטרתם להסוות את הגניבות, היות שהמשיבה לא הראתה כיצד איפסו הסכומים החריגים שנרשמו במערכת ה"חשבשבת" את הסכומים שנגנבו. לטענת המערער, הפעולות החריגות שעליהן הצביעה המשיבה נבעו, לכל היותר, מניהול רשלני וכושל של החשבונות בסוכנות. אין בידי לקבל טענות אלה. מחוות דעתו ומעדותו של דיאמנט עולה כי לא היה תיאום בין תוכנת ה"גלבוע" ותוכנת ה"חשבשבת", למרות שהן היו צריכות להיות מתואמות לחלוטין, אף אם לא היה בסוכנות ממשק אוטומטי בין שתי התוכנות (עמ' 357 לפרוטוקול). כן ניתן ללמוד מדברי דיאמנט כי בתוכנת ה"חשבשבת" נעשו פעולות שאין בהן כל הגיון חשבונאי ושאינן מתאימות לתנועות הקופה בתוכנת ה"גלבוע" (על אף שהן חייבות להיות זהות במדוייק), רישום פקודות בלתי מובנות בכרטיס הקופה בסכומים מהותיים תוך הכנסת תאריכי ערך לא סבירים וככל הנראה גם לא נכונים, ניהול כרטיסי לקוח ללא שם ורישום פקודות בהם מול הקופה, העדר הפרדה בין סוגי התקבולים (מזומן, שיקים, אשראי וכו') בחשבון הקופה, חישובי שער דולרי שאינם תואמים את השער היציג באותו יום ועוד, והכל במטרה לאזן את הקופה. כך תיאר דיאמנט את הפעולות שנעשו בתוכנת ה"חשבשבת" בסוכנות: "במהלך השנה העבירו פעולות שאין בהם שום סבירות, הסבירות היחידה בפעולות האלה שהם סגרו להם הפרשים בכרטיסי לקוחות... במסגרת הפעולות האלה הצליחו לנכות את כל החובות של הלקוחות, את כל היתרות בהיקפים גדולים." (עמ' 365 לפרוטוקול) דיאמנט העיד כי ניהול כרטיס הקופה בסוכנות "גבל בהפקרות מוחלטת עם סכומים בלתי סבירים" (עמ' 366 לפרוטוקול) וכן כי בוצעו בתוכנת ה"חשבשבת" פעולות נוספות שאינן מקובלות. על אף שדיאמנט לא קבע נחרצות כי הפעולות החריגות האמורות נועדו לשם הסוואת גניבות, בסיכום חוות דעתו נרשם כי "אין ספק שהדרך שבה הותאמו היתרות לסוף השנה לוקה בחסר ואולי גם מעבר לכך (רישומים כוזבים ובלתי נאותים)". בחקירתו במשטרה הסביר המערער את הפעולות החריגות במנות 77 ו-85, עליהן הצביע דיאמנט, ככאלה הנובעות מהפרשי שער מטבע. בעדותו בבית המשפט המחוזי הסכים המערער לקביעה כי הפרשי שערים יכולים להסביר רק פעולות בסכומים נמוכים ואין בהן כדי להסביר את הפעולות החריגות בסכומים גבוהים. המערער טען בבית המשפט המחוזי כי ניתן למצוא הסבר לפעולות החריגות בסכומים גבוהים באמצעות עיון בכרטיסי הלקוחות הרלוונטיים (עמ' 563 לפרוטוקול). אלא שהמערער לא ביקש להציג כרטיסי לקוחות כאמור על מנת להסביר את הפעולות החריגות, אלא הסתפק בטענות בעלמא בהקשר זה. זאת, על אף שעמדה לפניו האפשרות לבקש את המצאתם של המסמכים הרלוונטיים לפי סעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. לנוכח העדר כל הסבר לפעולות חריגות ובלתי סבירות בתוכנת ה"חשבשבת", אני סבור כי לא שגה בית המשפט המחוזי בפוסקו כי מדובר ברישומים כוזבים כאמור בסעיף 423 לחוק העונשין, הקובע: "מייסד, מנהל, חבר או פקיד של תאגיד, הרושם, או הגורם, פרט כוזב במסמך של התאגיד, בכוונה לרמות, או נמנע מלרשום בו פרט אשר היה עליו לרשמו, בכוונה לרמות, דינו – מאסר חמש שנים..." ברי כי על מנת להרשיע נאשם בעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד לא די להוכיח קיומם של רישומים כוזבים, אלא יש להראות גם כי רישומים אלו נעשו בכוונה לרמות. על אף שהמשיבה לא הראתה כיצד בדיוק אופסו הסכומים שנגנבו ושהוזנו לתוכנת ה"חשבשבת", סבר בית המשפט המחוזי כי לא ייתכן שאין קשר בין העובדה שבתוכנת ה"חשבשבת" בוצעו פעולות רבות הנעדרות כל היגיון חשבונאי לבין העובדה שבסוכנות התרחשו מאות מעשי גניבה שלא התגלו ושלפחות חלקם צריכים היו להתגלות אילולא נעשו בתוכנת ה"חשבשבת" רישומים כוזבים. בנסיבות העניין אני סבור כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אכן בוצעו בתוכנת ה"חשבשבת" רישומים כוזבים במטרה להסוות את מעשי הגניבה הינה סבירה, וכך גם קביעתו כי העובדה שבתוכנת ה"חשבשבת" נמצא חוסר סדר חשבונאי אף מעבר לנדרש כדי להסוות את הגניבות אינה מעידה על כך שלא בוצעו רישומים כוזבים במטרה להסוות את הגניבות שבוצעו. המערער טוען כי מלשונה של הכרעת הדין ניתן ללמוד כי בית המשפט המחוזי סבר בטעות כי המשיבה הוכיחה בדיוק כיצד שימשו הרישומים הכוזבים לצורך איפוס הסכומים הגנובים וכי השתית על כך את מסקנתו. אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי "אין זו יד המקרה שהרישומים הסוו בדיוק את מקרי הגניבה ובדיוק את סכומיהם, עד כי אלו לא התגלו" (סעיף 24 להכרעת הדין). אלא שמקריאת הדברים בהקשרם עולה כי בית המשפט המחוזי היה מודע היטב לכך שלא הוכח קשר ישיר בין הפעולות הבלתי הגיוניות בתוכנת ה"חשבשבת" לבין הסכומים שנגנבו, והדבר אף בא לידי ביטוי בסעיף 41 להכרעת הדין, שם מזכיר בית המשפט המחוזי כי לתוכנת ה"חשבשבת" הוזנו גם פעולות שלא נרשמו בתוכנת ה"גלבוע", באופן שאין בו לכאורה כדי לשרת את מטרת הסוואת הגניבות, כי אם להיפך. אלא שבית המשפט המחוזי שוכנע כי לא ייתכן שאין קשר בין קיומן של גניבות רבות מן הסוכנות, לבין פעולות חשבונאיות בלתי הגיוניות שנעשו במערכת ה"חשבשבת", לבין העובדה שהגניבות לא התגלו על אף שהוכח צורך באיפוס חלק מן הסכומים הגנובים לכל הפחות. לפיכך, הסתירה שעליה מצביע המערער לאו סתירה היא, והדברים מתיישבים עם אופן הניתוח העולה מתוך הכרעת הדין. לנוכח כל האמור, אני סבור כי המשיבה הצליחה להוכיח כי מבצע הגניבות צריך היה לבצע רישומים כוזבים במערכת ה"חשבשבת" על מנת להסוות את הגניבות, וכי כך אכן נעשה בפועל. מבין העובדים שלהם הייתה נגיעה כלשהי לתוכנת ה"חשבשבת", רק המערער עבד בסוכנות במהלך כל התקופה הרלוונטית וכן מן העדויות השונות עלה כי הזנת הנתונים לתוכנת ה"חשבשבת" נעשתה על פי הוראותיו של המערער (עדותה של גרטל – עמ' 105, 112 לפרוטוקול; עדותה של גרגו – עמ' 143, 148-147, 180-177 לפרוטוקול). לפיכך, מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערער הוא היחיד שהיה ביכולתו לבצע את הגניבות ולהסוותן במערכת ה"חשבשבת", הינה מסקנה מבוססת. 41. לאחר שניתח בית המשפט המחוזי את הראיות הנסיבתיות המצביעות על אשמתו של המערער, הוא התייחס גם לתזות החלופיות שהוצעו על ידי המערער, ושלל אותן. כך, דחה בית המשפט המחוזי את האפשרות שהגניבות בוצעו שלא במהלך תהליך ההפקדה (שכן לכל עובד היה מפתח לסוכנות ומגוון אפשרויות לגשת לכספת, שבה הופקדו התשלומים מאת הלקוחות) וקבע כי אין אפשרות כי אדם שאין לו כל נגיעה למערכת החשבונאית של הסוכנות הוא האחראי לגניבה. יתרה מכך, נקבע כי אילו היה המערער חף מפשע הוא היה הראשון להבחין בגניבה מן הכספת, שכן בעת שסומנו התשלומים להפקדה בתוכנת ה"גלבוע" הם נבדקו מול הכספת. קביעות אלה של בית המשפט המחוזי מקובלות עליי. בית המשפט המחוזי דחה גם תשובות אפשריות נוספות שהעלה המערער לשאלה מיהו האחראי לגניבות, וביניהן גניבה על ידי אחד העובדים האחרים. בית המשפט המחוזי עמד על כך שמעדותה של גרטל עלה כי כל סוכני הנסיעות, פרט לאחת, עזבו את הסוכנות בתקופה בה הגניבות הוסיפו להתרחש (עמ' 89 לפרוטוקול) ועל כן נקבע כי פרט לאותה עובדת ניתן להניח בוודאות כי אף אחד מן הסוכנים אינו אחראי לגניבה. המערער מצביע על כך כי מן הראיות שהובאו על ידי המשיבה עולה כי סוכנים נוספים עבדו בסוכנות במהלך כל התקופה הרלוונטית, אלא שבית המשפט המחוזי מצא אינדיקציות נוספות לכך שהגנב אינו נמנה על אחד הסוכנים, שכן הוכח כאמור כי המערער וגרגו היו היחידים שעסקו בהפקדת כספים בסוכנות והיחידים שהפעילו את פקודת ההפקדה בתוכנת ה"גלבוע", אותה פקודה שבאמצעותה הופקו טופסי ההפקדה שהושמדו לאחר מכן. כאמור, לעובדה שעל טופסי ההפקדה הופיעו פעמים רבות שמות של סוכנים שונים ניתנו הסברים בעדויות השונות שנשמעו בבית המשפט המחוזי. קביעות אלה, המבוססות על התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממהימנותן של העדויות שנשמעו לפניו, מקובלות עליי ואיני רואה מקום להתערב בהן. יתרה מכך, נקבע כי לשם הסוואת הגניבה נדרש גם ידע נרחב בתוכנת ה"חשבשבת", אשר הייתה בשימוש מספר עובדים מצומצם בלבד, כאשר המערער היה היחיד מביניהם שעבד בסוכנות במהלך כל התקופה הרלוונטית. יצויין כי לדידי אף אין הכרח בהתייחסות לידע בתוכנת ה"חשבשבת" בכדי לדחות את ההסברים החלופיים של המערער. משנקבע כי הגניבות אכן בוצעו במהלך תהליך ההפקדה, כי המערער וגרגו היו היחידים שעסקו בהפקדות (כאשר גרטל החליפה את גרגו למספר חודשים בהם שהתה גרגו בחופשת לידה) וכי המערער היה היחיד מבין העובדים שעסקו בהפקדות שעבד בסוכנות במהלך כל התקופה הרלוונטית, הרי שדי בכך כדי להצדיק דחיית ההסברים החלופיים שהועלו על ידי המערער. הנה כי כן, אני סבור כי בית המשפט המחוזי לא שגה בכך שדחה את ההסברים החלופיים שהוצעו על ידי המערער וקבע כי מכלול הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה כי המערער היה זה שביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום. טענות נוספות של המערער 42. אני סבור כי יש לדחות את טענת המערער בעניין מחדלים שנפלו, לכאורה, בחקירת המשטרה. כפי שפורט לעיל, המשיבה הוכיחה כי המערער הינו היחיד מבין עובדי הסוכנות אשר עבד בסוכנות במהלך כל התקופה הרלוונטית וגם היה בידו הידע הנחוץ כדי לבצע ולהסוות את הגניבות. משכך הדבר, אין לומר כי המשטרה טעתה בכך שלא חקרה עובדים נוספים של הסוכנות כחשודים במעשים בהם הורשע המערער. ויודגש, אף אם היה ראוי שהמשטרה תבדוק נתונים ופרטים נוספים ובכלל זה אורחות החיים וחשבונות הבנק של המערער ושל עובדים נוספים, איני סבור כי היה במחדלים אלו כדי להצדיק את קבלת הערעור. כבר נקבע כי קיומו של מחדל בחקירה אינו מוביל, מניה וביה, לזיכוי הנאשם. יש לבחון האם הציבה התביעה תשתית ראייתית מספקת, בהתחשב במחדלי החקירה, לביסוס הרשעת הנאשם והאם עורר הנאשם, בהתחשב במחדלי החקירה, ספק סביר באשמתו [ראו: ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל, פסק 17 לפסק דינה של כבוד השופטת מ' נאור (לא פורסם, 20.2.2006) והאסמכתאות שם]. לנוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי במקרה שלפנינו המשיבה אכן הניחה תשתית ראייתית כדי להוכיח כי המערער, ולא אחד העובדים האחרים, הוא זה אשר ביצע את המעשים שבהם הורשע, ואילו המערער לא הצליח לעורר ספק סביר באשמתו. מעבר לכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא היה בבדיקת חשבונות הבנק של המערער ואורחות חייו כדי לסייע להגנתו. הסכומים שנגנבו היו סכומי כסף מזומן והדעת נותנת שהמערער נמנע מלהפקיד סכומים אלו בחשבונותיו. 43. לבסוף, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה בכל מקרה לא ניתן להרשיעו בגניבה בכל התקופה הרלוונטית, שכן הוא הורשע ברישום כוזב רק בשנת 2002. כפי שפורט לעיל, איני סבור כי הרשעתו של המערער בגניבה מבוססת אך ורק על קיומם של הרישומים הכוזבים במערכת ה"חשבשבת" אלא גם על הודאת החוץ של המערער (המהווה ראיה ישירה הקושרת אותו למעשי הגניבה) ועל ראיות נסיבתיות נוספות, ובהן אירוע הגילוי, המשא ומתן להשבת הכספים ואף העובדה שרוב הגניבות בוצעו בימי שישי (הגם שבית המשפט המחוזי ייחס לכך משקל נמוך ביותר). אני סבור כי בראיות אלה די כדי להרשיע את המערער בעבירת הגניבה. לפיכך, איני סבור כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירת הגניבה בהתייחס לכל התקופה הרלוונטית. 44. לנוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי לא נפל פגם בהרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הערעור על העונש 45. כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2009)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו הינו אחד מאותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 46. אכן, העונש שנגזר על המערער הינו עונש משמעותי, אך איני סבור כי מדובר בענישה החורגת לחומרה בנסיבות העניין, באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. בית המשפט המחוזי נימק היטב את גזר דינו, תוך שהוא מדגיש את חומרת מעשיו של המערער, אשר גנב במשך שנים סכומי כסף שהצטברו לכדי סכום גבוה מאוד, תוך ניצול האמון הרב שניתן בו ובאופן שעלול היה להביא להתמוטטותה של הסוכנות. ברי כי אין המדובר במעידה חד פעמית אלא בדרך פעולה שיטתית. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לשיקולים לקולא החלים במקרה שלפנינו, וביניהם עברו הנקי ואישיותו החיובית של המערער, כפי שזו נצטיירה מדבריהם של עדי האופי שדיברו בשבחו. בית המשפט אף לא התעלם מטענתו של המערער לחפותו, ולקח זאת בחשבון גם משהזכיר כי המערער לא הביע חרטה על מעשיו ולא החזיר את הכסף שגנב. בנסיבות אלה, ובייחוד כשהעונש שנגזר על המערער רחוק מלהיות העונש המקסימאלי בגין העבירות שבהן הורשע, איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. אכן, ההליכים בעניינו של המערער נמשכו פרק זמן לא מבוטל, אך אין בידי לקבל את הטענה כי התמשכות ההליכים מגיעה כדי עינוי דין בנסיבות העניין. המעשים בהם הורשע המערער התבצעו עד לשנת 2003 והתגלו לראשונה, בעקבות אירוע הגילוי, בחודש ספטמבר 2003. בעקבות כך נפתחה חקירה שבמסגרתה נחקר המערער לראשונה ביום 15.6.2004. המערער נחקר שוב ביום 4.12.2005. מעדותה של גב' שלומית אדרי, אשר גבתה את הודעתו השנייה של המערער, עולה כי פער הזמנים בין חקירותיו של המערער נבע מכך שלאחר העברת התיק לפרקליטות הוגשה מטעם הפרקליטות בקשה להשלמת חקירה בנקודות מסויימות ועל כן הוחזר התיק ליחידה החוקרת (עמ' 9 לפרוטוקול). לפיכך, אין לקבל את טענת המערער כי לא בוצעה חקירה של ממש בעניינו ואת המשתמע מטענה זו, כאילו התמשכות ההליכים נגדו לא הייתה מעוגנת בטעמים ממשיים. 47. לנוכח כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ב בתשרי תשע"א (20.9.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09091070_W03.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il ;