גבריאל פישר נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"א 9106/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 8345/07 ע"א 9106/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת ברע"א 8345/07: מדינת ישראל – משרד הבריאות נ ג ד המשיבה ברע"א 8345/07: חנה פז המערערים בע"א 9106/07 1. גבריאל פישר 2. יעקב מולהי 3. פלורה דהאן נ ג ד המשיבה בע"א 9106/07: מדינת ישראל – משרד הבריאות בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.8.07 בת"א 8402/06 שניתן על ידי כבוד השופט מ' רביד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.9.07 בת"א 8021/06 שניתן על ידי כבוד השופט נ' סולברג תאריך הישיבה: י"ד באייר תשס"ח (19.5.08) בשם המבקשת ברע"א 8345/07 והמשיבה בע"א 9106/07: עו"ד מ' גולן בשם המשיבה ברע"א 8345/07 והמערערים בע"א 9106/07: עו"ד ע' גבעון פסק-דין השופטת ע' ארבל: מהי פרשנותו הנכונה של סעיף 11 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת)? זו השאלה הניצבת לפתחנו בתיקים אלו. רקע 1. בפנינו שני תיקים שהדיון בהם אוחד מאחר שהם מעלים שאלה משותפת שעניינה בפרשנותו של סעיף 11 לחוק הגזזת. המערערים בע"א 9106/07 (להלן: המערערים) טופלו בילדותם בהקרנות כנגד מחלת הגזזת ובבגרותם אובחנו אצלם גידולים סרטניים. המערערים הגישו תביעת נזיקין נגד המדינה בטענה לרשלנות רפואית, שעיקרה הפרת חובת היידוע של המערערים אודות הסיכון המוגבר בו הם נמצאים ללקות במחלות סרטניות עקב ההקרנות שעברו. יוער כי הרקע לתביעה הוא פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6347/05 ראובן נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (לא פורסם, 12.1.06) (להלן: עניין ראובן), בו נפסק כי על המדינה לשלם פיצויים לתובעת בשל כך שלא יידעה אותה והתריעה בפניה כי היא משתייכת לקבוצת סיכון גבוה לחלות בעקבות ההקרנות שעברה נגד מחלת הגזזת. המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעת המערערים על הסף וזאת מאחר שכל שלושת המערערים הגישו בעבר תביעות לפי חוק הגזזת, תביעתו של המערער 2 נדחתה על בסיס הקביעה שהמערער לא קיבל טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, ותביעתם של שני המערערים האחרים התקבלה והוכרה זכאותם לפיצויים בדרך של מענק וקצבת נכות חודשית על פי חוק הגזזת. לפיכך, ולאור סעיף 11 לחוק הגזזת סברה המדינה כי דין התביעות להידחות על הסף. המשיבה ברע"א 8345/07 (להלן: המשיבה) הגישה תביעה ביום 8.12.05 לפי חוק הגזזת, והצהירה, כנדרש, כי אין לה כל תביעה אחרת בגין העילות המנויות בחוק, וכי לא הגישה בעבר כל תביעה בגין עילות אלו. וועדת המומחים לפי חוק הגזזת דנה בעניינה של המשיבה וקבעה כי היא סבלה בעבר ממחלת הגזזת וכי בוצעו בה הקרנות לטיפול במחלה. בשלב השני של בירור התביעה היתה אמורה המשיבה להגיש מסמכים רפואיים המעידים על מחלה ממנה היא סובלת ואשר חל עליה חוק הגזזת. עם זאת, נמנעה המשיבה מלהגיש את המסמכים האמורים, והחליטה להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בשל רשלנות רפואית של המדינה שעיקרה אי קיום החובה ליידע את המשיבה ולהזהירה בדבר סיכון מוגבר לחלות בגידולים עקב ההקרנות שקיבלה בילדותה נגד מחלת הגזזת. המדינה הגישה בקשה לדחיית תביעתה של המשיבה על הסף וזאת לאור סעיף 11 לחוק הגזזת ומאחר שכבר הוגשה על ידה תביעה על פי חוק הגזזת. פסקי דינם של בתי המשפט המחוזיים 2. בע"א 9106/07 קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) את בקשת המדינה לדחיית התביעות על הסף. בית המשפט קבע כי יש לפרש את סעיף 11 לחוק הגזזת כך שהמבקש לתבוע פיצויים בגין נזקי ההקרנות נגד מחלת הגזזת יוכל לבחור באחת משתיים: תביעת נזיקין, אשר במסגרתה יצטרך להתמודד עם טענת התיישנות, להוכיח את דבר קיומה של עוולה מצד המדינה ואת יסודות העוולה, את הקשר הסיבתי בינה לבין מחלתו וכו'; או תביעה לפי חוק הגזזת, שהנטל להוכיחה קל, אך שיעורו של הפיצוי הכספי אינו גבוה. בית המשפט קבע כי אין לפרש את סעיף 11 כבא למנוע כפל פיצוי שהרי כפל כזה ממילא לא יינתן על פי הדין הכללי. פרשנות זו, לטעמו של בית המשפט, עולה הן מלשון הסעיף והן מתכליתו- ליתן אפשרות קלה ובטוחה לכל מי שטופלו בהקרנות לתבוע פיצויים מבלי צורך להתגבר על המשוכות שמציבים דיני הנזיקין הרגילים. בית המשפט אף נתמך בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4674/01 עמר נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל (לא פורסם, 7.4.02) (להלן: עניין עמר) אשר אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו עניין. בית המשפט ציין כי לטעמו סעיף 11(2) נועד להבהיר כי לא תינתן אפשרות לתבוע על פי חוק הגזזת למי שהגיש תביעה טרם היכנסו של החוק לתוקף. סעיף 11(1) נועד לאפשר את זכות הבחירה בין שתי דרכי הפיצוי למי שטרם הגיש תביעה בעניין, ודרישת ההצהרה בסעיף באה להבטיח שהתובע בחר בנתיב שבחר מתוך מודעות לבחירתו ולהשלכותיה. פרשנות אחרת תעקר את הוראת החוק מתוכן. באשר למערער 2 קבע בית המשפט כי השלב הקובע לצורך סעיף 11 הוא הגשת התביעה, ולפיכך אם נדחתה תביעתו של המערער 2 לפי חוק הגזזת, עדיין נחסמת בפניו האפשרות להגיש תביעה לפי חוק אחר. בית המשפט אף דחה את הטענות החוקתיות שהעלו המערערים בשל היתרונות המשמעותיים עבור מי שבוחר במסלול התביעה על פי חוק הגזזת. לבסוף קבע בית המשפט כי עילת התביעה של המערערים שעניינה באי יידועם אודות הסיכון המוגבר שלהם לחלות נכללת בעילות המנויות בחוק, שכוללות כל נזק שנגרם בעקבות ההקרנות שניתנו כטיפול נגד מחלת הגזזת. 3. ברע"א 8345/07 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד) את בקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף. בית המשפט פירש את סעיף 11 בהתאם ללשונו ולתכליתו וקבע כי הסעיף מונע הגשת תביעה לפי חוק הגזזת מקום בו עובר להגשת התביעה הגיש התובע תביעה לפי חוק אחר בשל העילות המנויות בחוק הגזזת או מתנהלת תביעה כאמור. עם זאת, העיר בית המשפט כי במקרה בו נדחתה תביעה לפי חוק אחר, יוכל התובע להגיש תביעה לפי חוק הגזזת. כמו כן, אם הוגשה תביעה לפי חוק הגזזת, אין עצם ההגשה מונעת את האפשרות להגיש תביעה לפי חוק אחר, וזאת כל עוד לא ניתנה הכרעה בעניינו של הנפגע לפי חוק הגזזת וממילא טרם שולמו לנפגע פיצויים לפי חוק זה. דהיינו, התובע רשאי לחזור בו מתביעתו לפי מסלול התביעה של חוק הגזזת ולהגיש תביעתו על פי חוק אחר. עם זאת, אם מוצתה עילת התביעה לפי חוק הגזזת לא רשאי התובע להגיש תביעה לפי חוק אחר. בית המשפט קבע כי פרשנות אחרת אינה סבירה בהיותה פוגעת בזכות הקניין ובזכות הגישה לערכאות במידה העולה על הנדרש. בית המשפט החליט שלא להידרש לטענת המשיבה לפיה עילת התביעה שלה אינה מנויה בחוק הגזזת ולפיכך אין למנוע ממנה להגיש תביעה בגינה לפי חוק אחר. טענות הצדדים 4. המערערים טוענים כי לשונו של סעיף 11 לחוק הגזזת אינה ברורה ולפיכך לא ניתן להסיק ממנה את שביקש בית משפט קמא להסיק. באשר למערער 2 נטען כי סעיף 11 בוודאי לא חל עליו שכן תביעתו לתגמולים על-פי חוק הגזזת נדחתה ולכן הוא אינו "זכאי לתשלום" כפי שקובע הסעיף. עוד טוענים המערערים כי הם הוטעו בזמן הגשת תביעתם על-פי חוק הגזזת לפנות למסלול של תגמולים סמליים מבלי שידעו על כך שהמדינה ידעה על הקשר הסיבתי בין ההקרנות לגידולים ולא דיווחה על כך לנוגעים בדבר. לטענתם כתב הויתור עליו הוחתמו היה סתמי ובלתי מפורט ולפיכך אין בו כדי לחסום תביעתם. כמו כן, לטענתם העילה בגינה הגישו את תביעתם אינה מנויה בחוק הגזזת ואף מסיבה זו הם זכאים להגיש תביעתם על פי חוק אחר. לחלופין טוענים המערערים לבטלותו של סעיף 11 לחוק הגזזת בשל היותו פוגע בקניינם בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 5. המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינה. לטענתה אין להסיק מניעת פנייה לערכאות ללא קביעה מפורשת של החוק שאינה מצויה בסעיף 11 לחוק הגזזת. עוד טוענת המשיבה כי לא קיבלה כל פיצוי לפי חוק הגזזת ואף לא התייצבה בפני הועדה הרפואית, ולפיכך לא ניתן לחסום את תביעתה. המשיבה טוענת להטעייתה בעת חתימתה על כתב הויתור, שכן לא ידעה על העובדות המבססות את עילת תביעתה, ואף היא טוענת כי עילת תביעתה אינה מנויה בחוק הגזזת. לבסוף מעלה המשיבה אף היא טענה בעניין בטלותו של סעיף 11 בהיותו סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 6. המדינה טוענת כי אכן לא ניתן ליתן למילות הסעיף פירוש לפי פשוטו של מקרא. המדינה מציינת כי חוק הגזזת הוא בעל אופי סוציאלי שיקומי מובהק, בו נטלה המדינה על עצמה לתמוך בנפגעים על אף שלא המדינה הייתה הגורם האחראי לפגיעה, וחרף קיומן לעיתים של עילות פטור על-פי דין. המדינה סבורה כי יש ללמוד משורה של חוקים בעלי אופי דומה, כגון חוק פיצוי לנפגעי פוליו, התשס"ז-2007 (להלן: חוק הפוליו), חוק לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק האיידס) וחוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן-1989 (להלן: חוק נפגעי חיסון), אשר בכולם יש הוראות מפורשות בעניין ברירת תביעה, ואשר קובעים, לטענת המדינה, כי עצם הגשת התביעה לפי החוק חוסמת את האפשרות לתבוע לפי חוקים אחרים. המדינה סבורה כי הלשון השונה של סעיף 11 לחוק הגזזת באה להבטיח כי התובע המגיש את תביעתו יהא מודע לכך שבעצם הגשת תביעתו הוא מוותר על זכותו לתבוע לפי כל חוק אחר. המדינה סבורה כי סעיף 11(1) מכוון למנוע הגשת תביעות לפי חוקים אחרים לאחר שהוגשה תביעה לפי חוק הגזזת, וסעיף 11(2) מכוון למנוע הגשת תביעות לפי חוק הגזזת לאחר שהוגשה תביעה לפי חוק אחר. סעיף 11(3) נועד לטעמה לאפשר ניכוי מן הפיצוי לפי חוק הגזזת במקרה שנעשה בטעות כפל תשלום. המדינה טוענת כי ס"ק 1 ו-2 באים למנוע בזבוז משאבים ציבוריים בהתדיינות כפולה לפי חוק הגזזת ולפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), כאשר ההליך האחרון נחשב על ידי המחוקק כהליך שסיכוייו קלושים. המדינה מסתמכת על פסק דינו של בית משפט זה בעניין עמר. עוד טוענת המדינה כי התובעים השונים ידעו בזמן הגשת תביעתם לפי חוק הגזזת את דבר הקשר הסיבתי בין ההקרנות לגידולים ולפיכך לא ניתן לטעון כי הם הוטעו או כי נסתתרו מהם עובדות כלשהן. לטענתה חוק הגזזת מקיף כל תביעה העוסקת בנזקים שהוסבו בעטיים של ההקרנות, ואין החוק מבחין בין אחריות שבעצם ההקרנה לבין אחריות שבאי יידוע הציבור על הסכנה בה הוא נתון. המדינה מביעה חשש כי קבלת עמדתם של המערערים והמשיבה תביא לפתיחתם של אלפי תיקים חדשים בבתי המשפט, והמדינה תמצא את עצמה במצב בו שילמה לציבור התובעים סכומים ניכרים לפי חוק הגזזת, ועדיין היא נדרשת להתדיין עימם בהליכים לפי פקודת הנזיקין. דיון 7. בדברי ההסבר להצעת חוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 מוסבר הרקע לחקיקת חוק הגזזת: "עם הקמת המדינה הגיעו גלי עליה מארצות שונות. העולים שהגיעו בשנות ה-50 סבלו מחבלי קליטה קשים, וזאת בין היתר עקב חוסר נסיונה של מדינת ישראל בקליטת עולים בהיקפים כאלה. תחום הבריאות היה אחד התחומים שבו בוצעו פעולות שהסתבר מאוחר יותר כי היו בלתי יעילות ולעתים מזיקות. חולי הגזזת קיבלו טיפולים בהקרנות. התברר כעבור זמן שהקרנות אלה לא רק שבחלקן היו מיותרות אלא שגרמו לנזקים בריאותיים בלתי הפיכים עד כדי מחלת הסרטן ומחלות קשות ביותר אחרות. היום מתגלות תופעות לוואי קשות הגורמות לנכות קשה ולעתים גם למוות של אזרחים שטיפול בהם בוצע לפני עשרות שנים. מן הראוי למצוא דרך לפיצוי הולם לחולים אלה כפי שנעשה לגבי קבוצות אחרות של חולים שהמדינה מצאה דרך לפצותם לפי חוק" (ה"ח 406). ניתן ללמוד כי חוק הגזזת נחקק על מנת להעניק פיצוי לפנים משורת הדין לחולי גזזת אשר עברו הקרנות על ידי המדינה (בג"ץ 625/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני גזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 2.8.07)). מאחר שההנחה היא כי המדינה לא התרשלה במתן ההקרנות, שכן באותה עת בה ניתנו ההקרנות סברה הקהילה הרפואית שזו הדרך לטפל במחלת הגזזת ולא צפתה את הנזקים שגורם הטיפול באמצעי זה (ראו ת"א (ירושלים) 350/92 דהאן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (לא פורסם, 9.9.96)), לפיכך היה צורך לחוקק חוק אשר יאפשר מתן פיצוי למוקרנים שיש חשש כי ניזוקו מהקרנות אלו. 8. חוק הגזזת קובע פיצוי חד פעמי וכן קצבה חודשית (ולחלופין מענק) עבור הזכאים על-פי החוק (סעיפים 2-4 לחוק הגזזת). על מנת להיחשב לזכאי על פי החוק יש לצלוח שני שלבים. בשלב הראשון על התובע להוכיח בפני ועדת מומחים כי ניתן לו טיפול בהקרנה (סעיף 8 לחוק הגזזת). בשלב השני על התובע להוכיח בפני ועדה רפואית כי לקה באחת המחלות המנויות בתוספת לחוק (סעיף 9 לחוק הגזזת). ויודגש, התובע אינו נצרך להוכיח את התרשלותה של המדינה במתן ההקרנות, הוא אינו צריך להוכיח כל קשר סיבתי בין ההקרנות לבין המחלה שלקה בה, דיני ההתיישנות הכלליים אינם חלים על תביעה לפי חוק הגזזת, והוועדות השונות אינן קשורות בדיני הראיות וסדרי הדין פרט להוראות ולכללים שיקבעו על ידי שר המשפטים בתקנות. סעיף 11 לחוק הגזזת 9. וזו לשונו של סעיף 11 לחוק הגזזת אשר אופן פרשנותו שנוי במחלוקת על ידי הצדדים: 11. תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי חוק אחר נפגע או שאיר הזכאי לתשלום לפי חוק זה והוא זכאי גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה: (1) לא תוגש תביעה לפי חוק זה אלא אם כן הצהיר התובע בכתב כי אין לו כל תביעה אחרת בשל העילות המנויות בחוק זה; (2) הוגשה תביעה לבית משפט בשל אחת מן העילות המנויות בחוק זה לא יהיה זכאי התובע לתשלום על פי חוק זה; (3) שולמו לתובע פיצוי, קיצבה או מענק לפי חוק זה, זכאית המדינה לנכות מתשלומים אלה כל תשלום אחר שהיא שילמה לתובע בשל העילות המנויות בחוק זה, לרבות תשלומים ששילמה המדינה לפני תחילתו של חוק זה. אכן, לשון הסעיף מסורבלת ואינה בהירה דיה, ולא ייפלא הדבר שלסעיף ניתנו פרשנויות שונות בתכלית על ידי ערכאות שונות. לשון הסעיף, אם כן, יכולה להוביל הן לפרשנותה של המדינה והן לפרשנותם של המערערים והמשיבה. אף השוואה בין לשון סעיף 11 ללשון סעיפים מקבילים בחוקים דומים אינה מועילה. המדינה מנסה ללמוד מסעיפים מקבילים בחוקים סוציאליים אחרים כגון סעיף 10 לחוק הפוליו, סעיף 8 לחוק האיידס וסעיף 7 לחוק נפגעי חיסון. אכן סעיפים אלו מורים באופן בהיר יותר על ברירת תביעה בין החוק לבין חוקים אחרים. אפשר אמנם לטעון כי יש להקיש מסעיפים אלו לסעיף 11 לחוק הגזזת, אך מנגד ניתן לטעון שדווקא נוסחו המיוחד והשונה של סעיף 11 לחוק הגזזת מלמד שהמחוקק ביקש ליצור כאן הסדר שונה מההסדרים הקבועים בחוקים אלו. 10. לטעמי, הפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק הגזזת היא כי כל עוד אין אדם זכאי לפיצויים לפי חוק הגזזת או לפי חוק אחר בשל נזקי ההקרנות, יכול הוא לתבוע גם במסלול הנוסף. דהיינו, אם תבע אדם לפי חוק הגזזת ונקבע כי הוא זכאי, אין הוא יכול לתבוע את המדינה בנזיקין בשל נזקי ההקרנות. כמו כן, אם תבע אדם בנזיקין ונפסקו לו פיצויים כלשהם, אין הוא יכול לתבוע יותר לפי חוק הגזזת. מנגד, כל עוד לא נקבע שהאדם זכאי לפי אחד החוקים – אם למשל טרם התבררה תביעתו, או נדחתה תביעתו – זכאי הוא לתבוע במסלול הנוסף. פרשנות כזו אינה מאפשרת כמובן מתן פיצוי כפל בגין אותו נזק. אפרט בקצרה את הנימוקים התומכים בעמדה זו. 11. לשון החוק. הן כותרתו של סעיף 11 והן לשונו יכולות ללמד על הפרשנות האמורה. כותרת הסעיף הינה: "תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי חוק אחר". מלשון זו ניתן ללמוד כי הסעיף אינו בא למנוע ניהול כפל תביעות אלא למנוע כפל פיצוי. לטענת המדינה לפיה אין צורך בסעיף שימנע כפל פיצוי שכן ממילא כפל כזה נמנע על ידי הדין הכללי, נשיב כי הסעיף בא להבהיר שגם אם ניתן פיצוי חלקי בלבד באחד המסלולים לא תתאפשר תביעה במסלול החלופי לצורך קבלת פיצוי נוסף עד מלוא הנזק (ראו ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 798-799 (1982); ע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג(2) 79, 92 (1999) (להלן: עניין וייס)). גם נוסחו של הסעיף עצמו תומך בפרשנות זו. הסעיף פותח בהוראה: "נפגע או שאיר הזכאי לתשלום לפי חוק זה והוא זכאי גם לפיצויים לפי חוק אחר..." (ההדגשות שלי- ע.א.). מלשון זו ניתן שוב ללמוד כי הסעיף בא למנוע מצב בו אדם שנקבע כי הוא זכאי לפי שני המסלולים יקבל את הפיצויים משניהם, ובא להגביל את התובע לבחירת קבלת הפיצוי ממקור אחד בלבד. 12. תכלית החוק. כאמור, תכלית חוק הגזזת הינה סוציאלית, דהיינו הוא נובע מרצונה של המדינה לסייע לתושביה הנזקקים מסיבה כלשהי לעזרתה, כאשר הסיוע ניתן שלא על בסיס אשמה כלשהי או רשלנות של המדינה. חוק הגזזת בא לסייע למטופלי ההקרנות להתמודד כלכלית עם מחלות קשות בהן לקו בעקבות, כך יש להניח, ההקרנות שבוצעו בהם כטיפול במחלת הגזזת. הצורך לסייע לקבוצת חולים זו נבע, יש לשער, הן מההבנה שסיכוייה של אותה קבוצה לקבל פיצויים באמצעות המסלול הנזיקי נמוכה, ואף נמוכה ביותר, בעיקר בשל הקושי להוכיח את רשלנות המדינה וזאת מאחר שההקרנות בוצעו על פי הידע הרפואי שהיה קיים באותה עת; והן מתחושת האחריות והצדק הנובעת מהעובדה שהמדינה היא שביצעה את ההקרנות באותם עולים חדשים ולפיכך היא זו שגרמה לנזקם, גם אם בתום לב ומתוך כוונות טובות. תכלית זו מחייבת כמובן פרשנות לטובת הנפגעים. פרשנות כזו אף מתיישבת עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן ברירת תביעה עשויה לשלול מהנפגע פיצויים על יתרת נזקו ובכך פוגעת היא בזכותו לקניין (ראו עניין וייס, בעמ' 88). פרשנות מחמירה עם הנפגעים אף עלולה לפגוע בזכותם לפיצוי כלשהו. טול לדוגמא אדם שסבור כי עומדת לו הזכות לפיצוי נזיקי מאת המדינה. תביעתו נדחית אם לגופה, בשל הקושי להוכיח את הקשר הסיבתי בין המחלה להקרנות או בשל העדר התרשלות, אם מטעמים פורמאליים-דיוניים כגון התיישנות, אי התייצבות וכדומה. הסיכון שלקח יגרום לאותו תובע, על-פי פרשנות המדינה, לאבד כל זכות לפיצויים מאת המדינה. אם היה מדובר בעניין אזרחי או נזיקי רגיל היה ניתן לקבל תוצאה זו, אך מאחר שמדובר בחוק סוציאלי שבא לסייע לנפגע ההקרנות על בסיס ההכרה שגם בהעדר הוכחת רשלנות יש לפצותו בנסיבות המיוחדות שנוצרו, אני סבורה כי יש להעדיף את הגישה שאינה מונעת מאותו נפגע פיצוי כלשהו, וזאת למרות הסיכון שלקח. יש לציין כי המחיר שישלם אותו תובע יהיה במחיר ההליך שניהל, במימון הוצאות משפטה של המדינה, ובהפסד הפיצויים לקופת התביעה. 13. גישת הפסיקה. נראה כי הגישה הפרשנית בה נקטתי מתיישבת עם גישתו הכללית של בית משפט זה. ראשית, אבהיר כי אין בעניין עמר כדי לשלול פרשנות זו. באותו עניין נדחה (ללא הנמקה מפורטת) ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לדחות על הסף את תביעתו הנזיקית של המערער כנגד המדינה בשל טיפולה במחלת הגזזת ממנה סבל בעלותו ארצה בשנת 1954. התביעה נדחתה על הסף בשל כך שהמערער הגיש בעבר תביעה לפי חוק הגזזת, התביעה התקבלה והמערער קיבל קצבה חודשית לפי החוק. כפי שניתן לראות, נסיבות עניין זה מתיישבות עם הפרשנות הראויה לטעמי לסעיף 11 לחוק הגזזת. כאמור, אם נפגע תבע באחד המסלולים ותביעתו התקבלה, לא יהיה רשאי לתבוע במסלול החלופי. אציין עוד כי בהתלבטות פרשנית דומה עסק בית משפט זה בעניין וייס בהרכב של שבעה שופטים בנוגע לסעיף 36 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). גם שם בחר בית המשפט בפרשנות המאפשרת כפל תביעות אך מונעת כפל פיצוי. אמנם אין החוקים זהים בתכליתם ובהוראותיהם, אך אין לקבל את טענת המדינה כי אין להקיש ולהשוות ביניהם, שכן חוק הנכים אף הוא חוק סוציאלי מטבעו. וכך נאמר באותה פרשה: "אם עצם הגשת התביעה בנזיקין, משמעותה אובדן הזכות לתגמולים, כיצד יעז הנכה לנהל משפט נזיקין שההצלחה בו אינה מובטחת כלל ועיקר? הרי אפשר שתביעתו תידחה לחלוטין, או שזכותו לפיצויים תופחת, למשל, בשל אשם עצמי. הסדר זה אינו מתקבל על הדעת, משום שיש בו משום שלילה למעשה של זכות הבררה" (עניין וייס, בעמ' 94). יוער כי סעיף 36 לחוק הנכים מקל אף יותר עם הנכה, שכן הוא מאפשר לו לחזור בו גם לאחר שקיבל פיצויים לפי חוק הנכים, להשיב את הכספים שקיבל ולקבל במקומם כספי פיצויים לפי חוק אחר. אפשרות זו אינה נתונה לנפגע לפי חוק הגזזת אף בהתאם לפרשנות המקלה עימו. העילות המנויות בחוק 14. מכל מקום, אני סבורה כי עמדת המדינה בתיקים אלו דינה להידחות דווקא מנימוק אחר. סעיף 11 לחוק הגזזת עוסק ב"עילות המנויות בחוק זה". דהיינו, באשר לעילה שאינה מנויה בחוק הגזזת אין מחלוקת כי אין הנפגע מוגבל בהגשת תביעותיו על ידי סעיף 11. דא עקא, חוק הגזזת כלל אינו מונה במפורש אילו עילות כלולות בחוק. עם זאת, ניתן להסיק מהוראות החוק וממטרתו כי העילה המרכזית עליה ביקש החוק לחול הינה גרימת מחלות מסוימות כתוצאה מההקרנות שניתנו לחולי מחלת הגזזת בתקופה הנזכרת בחוק. כך עולה אף מדברי ההסבר להצעת החוק שהוזכרו לעיל. מכאן המסקנה היא כי העילה בגינה מבקשים המערערים והמשיבה לתבוע, שעניינה באי יידוע המוקרנים בדבר הסיכונים העומדים בפניהם עקב ההקרנות, אינה נכללת בחוק הגזזת, ולפיכך לא חל עליה סעיף 11 לחוק זה. 15. אין לקבל את טענת המדינה לפיה החוק מחיל את ברירת התביעה על כל תביעה העוסקת בנזקים שהוסבו בעטיים של ההקרנות. ראשית, יש לציין כי המושג עילת תביעה יש לפרשו בכל עניין לפי הקשרו, ואין פרשנות אחת כוללת למונח זה (ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 97 (מהדורה שמינית, 2005)). שנית, ברי כי לא ניתן לומר שכל נזק שתחילתו בהקרנות שבוצעו על ידי המדינה נכלל במסגרת ברירת התביעה של חוק הגזזת. ניטול דוגמא של אדם שעבר הקרנות לצורך טיפול במחלת הגזזת, ואשר רופא המועסק על ידי המדינה התרשל באבחון בזמן של מחלת הסרטן בה לקה אותו אדם. האם ניתן יהיה לומר כי מדובר בנזק שנגרם כתוצאה מההקרנות ולפיכך לא ניתן לתבוע בגינו? אני סבורה שלא. כך גם בנוגע למקרים שבפנינו. המהלך הישיר של גרימת הנזק על ידי ההקרנות אכן מכוסה על ידי חוק הגזזת, אך אין משמעות הדבר כי כל מהלך גרימה עקיף, אשר קיימת מעורבות נוספת של המדינה במהלכו מלבד עצם ביצוע ההקרנות אף הוא מכוסה על ידי החוק. שלישית, אף מטרתו של החוק מתיישבת עם פרשנות זו. כאמור מדובר בחוק סוציאלי שנועד לפצות את הנפגעים מההקרנות לפנים משורת הדין מתוך הנחה שלא יהיו זכאים לפיצוי במסגרת תביעות נזיקין. לעומת זאת, לא ניתן לומר זאת על עילת התביעה של אי יידוע הנפגעים בדבר הסיכונים המוגברים להם הם חשופים. בגין עילה זו ישנם סיכויים לתביעת הנפגעים, כפי שעולה מעניין ראובן הנ"ל, ולפיכך לא נועד חוק הגזזת לחול על עילה זו. רביעית, לא ניתן לומר כי המפוצים על ידי חוק הגזזת ויתרו מתוך מודעות מלאה על מסלול תביעת הנזיקין. בית משפט זה הכיר בעבר בהעדר מודעות של מפוצים על-פי חוק סוציאלי מיוחד שנבעה מהעדר ידיעה בדבר גישתם של בתי המשפט לאותם נפגעים ועמדתם באשר לתביעותיהם (ראו בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481, 620-621 (2005)). באותו עניין נפסל סעיף בחוק אשר קבע ברירת תביעה למפוני תוכנית ההתנתקות בשל מצב חוסר הבהירות בו הם היו שרויים ואשר לא איפשר להם בחירה מודעת ואמיתית בין מסלולי התביעה השונים. בהיקש, ניתן לומר כי עובר למתן פסק הדין בעניין ראובן קשה לומר כי הנפגעים קיבלו פיצוי על-פי חוק הגזזת תוך הערכה מלאה ומודעת של יתרונותיו וחסרונותיו של פיצוי זה. אף קושי זה מצדיק פרשנות לטובת הנפגעים. חמישית, עמדת המדינה יוצרת תמרוץ מוחלש של המדינה שלא לעוול כלפי נפגעי הגזזת. מאחר שההנחה היא שרבים מהנפגעים יגישו תביעות לפי חוק הגזזת, אשר מעניק מן הסתם פיצויים חלקיים בלבד בגין הנזק, לא תתאמץ המדינה שלא לעוול כלפי נפגעים אלו שלא יוכלו לאחר מכן לתבוע אותה בגין מלוא נזקם בשל עילות נוספות, כגון הפרת חובת היידוע. לבסוף אעיר כי אין חשש להיווצרות כפל פיצוי על ידי המדינה, שכן על פי הדין הכללי אין אדם זכאי לכפל פיצוי, ולפיכך תביעת הנזיקין נסבה אך על יתרת נזקו של הנפגע שלא כוסתה על ידי הפיצויים ששולמו לו על פי חוק הגזזת. באשר לחשש מהצפת בתי המשפט בתביעות הרי שאיני סבורה כי שיקול זה יכול להכריע את הכף, מה גם שאיני יודעת אם חשש זה מבוסס דיו. לפיכך, מסקנתי היא כי עילת התביעה שעניינה באי יידוע התובעים בדבר הסיכון הכרוך בהקרנות אינה עילה המנויה בחוק הגזזת, ולפיכך סעיף 11 לחוק זה אינו חל עליה. סיכום 16. לסיכום, הייתי מציעה לחברי לדחות את ערעור המדינה ברע"א 8345/07 ולקבל את הערעור של המערערים בע"א 9106/07. המדינה תישא בשכר טרחת עורך דינם של המערערים ושל המשיבה בסך כולל של 20,000 ₪ וכן בהוצאות משפט. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. קראתי בעיון את פסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל ואני מסכים לתוצאה אליה היא מגיעה, אך יחד עם זאת מצאתי לנכון להוסיף מספר הערות תמציתיות. בהתייחס לנימוקיה של חברתי השופטת ע' ארבל לעניין העילות המנויות בחוק אציין כי גם אני סבור שעילת התביעה של המערערים אינה באה בגדר "העילות המנויות" בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: חוק הגזזת). אולם, יש להדגיש כי בעמדה זו אין בכדי להביע עמדה באשר לעצם הוכחת עילת התביעה הנדונה, שעניינה בהפרת חובתה של המדינה ליידע את המערערים על היותם חשופים לסיכון מוגבר בעקבות ההקרנות שעברו לטיפול במחלת הגזזת. 2. עם זאת, אינני יכול להסכים למסקנתה בעניין הפרשנות שיש ליתן לסעיף 11 לחוק הגזזת. מכיוון שעניין זה אינו נדרש לשם הכרעה בענייננו לאור המסקנה האמורה בדבר עילת התביעה, אציין בתמצית שדעתי היא כי הפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק הגזזת היא זו אשר מונעת כפל תביעות ויוצרת ברירת תביעה. תובע אשר מצהיר בכתב כי אין לו "כל תביעה אחרת בשל העילות המנויות בחוק זה" לפי סעיף 11(1) לחוק הגזזת ומגיש תביעה לפי החוק, לטעמי, אינו רשאי להגיש במקביל או בנוסף תביעה גם במסלול של תביעת נזיקין. באופן דומה, גם ניזוק אשר הגיש תביעת נזיקין מנוע מלהגיש תביעה נוספת לאחר שתבע לפי חוק הגזזת (סעיף 11(2) לחוק הגזזת). העניין המרכזי הוא עצם הגשת התביעה ולא הפיצוי שעשוי הניזוק לקבל או שניתן לו בפועל במסלול מסוים. משכך, אבקש להשאיר את ההכרעה בנושא זה למקרה אחר. בנתון להערה זו מצטרף אני לפסק דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י' בטבת תשס"ט (6.1.09). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07091060_B09.doc של מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il