מדינת ישראל נ. מיכאל רחמים

פסק-דין בתיק ע"פ 9104/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9104/11 ע"פ 9125/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערערת בע"פ 9104/11 והמשיבה בע"פ 9125/11: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 9104/11 והמערער בע"פ 9125/11: מיכאל רחמים שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אטרש) מיום 20.9.11 בתיק ת"פ 3215-11-10 תאריך הישיבה: כ"א בסיון תשע"ב (11.06.12) בשם המערערת בע"פ 9104/11 והמשיבה בע"פ 9125/11: עו"ד עינת גרוסמן בשם המשיב בע"פ 9104/11 והמערער בע"פ 9125/11: עו"ד אלבייר מני פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט אטרש) מיום 20.9.11 בתיק ת"פ 3215-11-10. ערעור הנאשם (להלן המערער; ע"פ 9125/1) מכוון כלפי הרשעתו ולחלופין כלפי גזר הדין; ערעור המדינה (להלן המשיבה; ע"פ 9104/11) מכוון כלפי קולת העונש. רקע ופסק הדין קמא ב. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בסחיטה באיומים של המתלונן (בעל מספרה בבית שאן). הכרעת הדין המפורטת מתארת כיצד בתקופה שבין ינואר לאוקטובר 2010 איים המערער על המתלונן וסחט ממנו שירותי מספרה (בעבורו ובעבור אמו, אחותו וחברתו), ובהמשך גם סכומי כסף: תחילה בשלושה אירועים נקודתיים, והחל מחודש מאי 2010 גם "תשלום שבועי קבוע" (בסך 250 ₪). מציאות זו המשיכה עד ליום 10.10.10 - אז החליט המתלונן שלא לשתף פעולה עם דרישות המערער, ובסופו של דבר גם התעמת איתו בפני אחרים במספרה. ההרשעה התבססה במידה רבה על גירסת המתלונן, לגביו קבע בית המשפט: "התרשמתי ממהימנותו ומאמינותו... המתלונן לא הגזים בעדותו ודבריו לא נסתרו על-ידי עדי התביעה האחרים והוא לא סתר את עצמו בחקירתו הנגדית. המתלונן העיד עדות מפורטת, ברורה, קוהרנטית, ללא סתירות פנימיות מהותיות; התרשמתי, כי המתלונן סיפר את כל אשר עבר עליו במהלך תקופת סחיטתו על ידי הנאשם בהגינות, בכנות ואף בהתרגשות מה. דבריו של המתלונן קנו אחיזה בלבי" (עמוד 142 להכרעת הדין). מעבר לגירסת המתלונן התבססה ההרשעה גם על שורה של ראיות נוספות ובכללן, בין היתר, עדות אֵם בנו של המערער - אשר קיבלה מהמתלונן לפי הוראת המערער 150 ש"ח; עדות אמו של המתלונן - אשר העידה הן לגבי מצבו הנפשי לאורך התקופה המדוברת (עמודים 31-30 לפרוטוקול), והן לגבי אירועי יום 10.10.10 (עמוד 29 ועמודים 32-31 לפרוטוקול); עדות חברתו של המתלונן - אשר העידה כיצד הביא המערער את חברתו למספרה והכריז "כל מה שיש פה שייך לי בואי תקחי..." (עמוד 33 לפרוטוקול), וכיצד נהגו המערער ובנות משפחתו לקבל שירותי מספרה ללא תשלום ולהודיע, "זה של מיכה (המערער - א"ר)" (שם); וכן על עדויות השוטרים - אשר התייחסו, בין היתר, למצבו הנפשי של המתלונן (לרבות במהלך מפגש יזום ומוקלט בין המתלונן למערער לפני מעצרו). ג. עוד התייחס בית המשפט להתנהגות מפלילה של המערער במהלך המפגש היזום, וכן לקיומן של עובדות מוסכמות התומכות בגירסת המתלונן - דוגמת העובדה שהמתלונן נתן למערער את כרטיס האשראי שלו על מנת שימשוך 2,500 ₪; וכן שרשרת זהב שהיתה ברשותו על מנת למכרה - עובדות אשר הסברי המערער לגביהן (הלוואה בין חברים טובים) נמצאו, כפי שנקבע גם לגבי גירסתו הכוללת של המערער, לא מהימנים: "בגרסתו של הנאשם דבקו סתירות רבות, הן פנימיות והן חיצוניות, הגם שהנאשם לא השכיל לתמוך בראיות חיצוניות את גרסתו בדבר קיומם של קשרי חברות בינו ובין המתלונן, בגדרם קיבל ממנו הלוואות שונות ללא הפעלת לחץ, איומים או סחיטה כלשהי... לא היה בהסבריו השונים כדי להניח את הדעת... ההתרשמות הכללית מעדותו של הנאשם הינה שלילית, הגם שהתנהגותו במהלך המפגש היזום התאפיינה בהתנהגות עבריינית מחשידה, שהותירה עלי אף היא רושם שלילי" (עמוד 142). ד. עוד הרשיע בית המשפט את המערער, בכך שבמהלך דיון להארכת מעצרו בבית משפט השלום איים על השוטר רס"ב מאיר זריהן. ההרשעה התבססה על גירסת השוטר (לרבות לפרוטוקול בית המשפט בזמן האירוע) - לגביה קבע בית המשפט, כי "הותירה לי רושם חיובי ולא התרשמתי מהגזמה ומהתלהמות מיותרת בעדותו" (עמוד 152 להכרעת הדין); וכן על עדות לוחם יחידת נחשון, אשר מסר, כי אף שלא ראה תנועות ידיים מאיימות (כפי שמסר רס"ב זריהן) הוא ראה כיצד המערער "התחיל לקלל את השוטר... ראיתי את המבט המאיים לעבר החוקר" (עמוד 55 לפרוטוקול). מנגד זוכה המערער, מחמת הספק, מסעיפי האישום אשר ייחסו לו חבלה במזיד בשני כלי רכב (של המתלונן ושל שכנתו), ובהקשר זה נקבע: "לאחר שעיינתי במכלול הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, ומשלא התרשמתי, כי המשטרה עשתה את מלאכתה כדבעי... באתי לכלל מסקנה, כי אין בראיות הנסיבתיות שהציגה המאשימה בעניין הפגיעה ברכבו של המתלונן, כדי להוביל למסקנה אחת ויחידה המרשיעה את הנאשם..." (עמוד 149-148). ה. בית המשפט התייחס בפירוט גם לטענות ההגנה לגבי שלושה מחדלי חקירה: ראשית, הטענה כי המשטרה לא חקרה את הנוכחים במספרה ביום 10.10.10, יום "התמרדותו" של המתלונן כנגד המערער. נקבע, כי המשיבה הציגה תשתית מספקת להוכחת אירועי אותו יום, וכן כי המערער יכול היה מצדו להעיד את חברו (קובי ועקנין) שנכח במקום, אך לא עשה כן; שנית, הטענה כי המשטרה לא פעלה לאמת את טענות המתלונן לגבי מקור שרשרת הזהב שהעביר למערער לצורך מכירתה ולגבי שוויה, לגביה נקבע כי די היה בעדויות המתלונן ורוכש השרשרת (דוד רוימי); הטענה השלישית נגעה לסעיפי האישום שעניינם הפגיעה בכלי הרכב; היא התקבלה במידה מסוימת על ידי בית המשפט קמא, וממילא בהינתן הזיכוי מעבירות אלה אין היא רלבנטית בשלב זה של ההליך. "למעלה מן הדרוש", קבע בית המשפט, כי "גם אם הייתי מקבל את טענות ההגנה בדבר מחדלי חקירה, אין בכך כדי להביא לזיכויו של הנאשם מניה וביה" (עמוד 146); זאת, הן כיון שהמשיבה הציגה תשתית מבוססת ומספקת להרשעה, והן כיון שהמחדלים הנטענים אינם מעוררים "חשש שמא תימצא בגינם הגנתו של הנאשם חסרה ומקופחת בשל הקשיים להוכיח את גרסתו" (שם). ו. ביום 27.10.11 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער, והשית עליו 24 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הופעלו 10 חודשי מאסר מותנה (חלקם בחופף) כך שעונש המאסר הכולל הועמד על 30 חודשים. הושתו גם מאסרים מותנים, קנס כספי (3,000 ₪) ופיצוי למתלונן (15,000 ₪) בתשלומים חודשיים, שוים ורצופים (בסך 500 ₪ כל אחד). בקביעת העונש הביא בית המשפט בחשבון, בין היתר, את חומרת המעשים, את עברו הפלילי של המערער (הכולל ארבע תקופות מאסר בעבירות סמים ותקיפת שוטר), את העובדה שעבר פלילי זה שימש להטלת אימה על המתלונן ("הנאשם הפך את אישיותו העבריינית לדמות 'המניבה שכר'"), וכן את העובדה שהמערער לא הביע חרטה. מנגד הביא בית המשפט בחשבון את גילו של המערער (יליד 1984), את נסיבותיו האישיות, ואת העובדה שהמעשים לא כללו אלימות פיזית, תחכום מיוחד או התארגנות בחבורה. טענות המערער ז. טענות המערער מכוונת בעיקרן כלפי העדפת גירסת המתלונן על גירסתו. בין היתר נטען בהקשר זה, כי אין חיזוקים חיצוניים לחלקים מגירסת המתלונן המצויים במחלוקת - שהרי עצם העברת הכסף לאֵם-בנו של המערער, השימוש בכרטיס האשראי של המתלונן ומכירת שרשרת הזהב שלו, אינם במחלוקת; כי בגירסת המתלונן נפלו סתירות מהותיות - לרבות העובדה, שבמפגש היזום ובעימות לא נראה המתלונן מפוחד ולחוץ, כפי שטענו הוא והשוטרים; עוד הוזכר, כי תלונתו המקורית של המערער התייחסה רק לפגיעה ברכבו (ולא לפרשת הסחיטה) - וגם אז לא הציג בפני המשטרה את מלוא התמונה (לרבות לגבי שריפת רכבו בעבר); כן נטען, כי עניין מסירת שרשרת הזהב למערער הועלה ביוזמת המערער במסגרת העימות - והסבר המתלונן לעניין, "אלה היו ימים ראשונים של חקירות... ברח לי מהראש" (עמוד 26), אינו מספק (נטען, כי קיימות תמיהות נוספות לגבי פרשת השרשרת). נטען, כי גירסת המתלונן אינה הגיונית - ובין היתר נאמר, כי אין להניח שאדם הנסחט על ידי אחר יבחר לתת לו את כרטיס האשראי ומפתחות רכבו, במקום לתת לו את הסכום שדרש, אשר הנסחט הודה כי היה מצוי תחת ידו. הוזכר, כי המתלונן לא ידע להסביר סתירות שנפלו בעדותו (תוך הפניה לעמוד 25 לפרוטוקול), וכן כי עדי התביעה המרכזיים (אם המתלונן וחברתו) הם עדים קרובים ובעלי עניין. ח. עוד נדרש המערער למחדלי החקירה שנפלו לשיטתו - תוך חזרה על טענותיו בבית המשפט המחוזי; והדגשה, כי מדובר במחדלים מכוונים שמטרתם קיום הבטחת המשטרה למתלונן, שהמערער ירצה מאסר ממושך. בהקשר זה נטען, כי המתלונן הוא מקור משטרתי, דבר אשר לא זו בלבד שפוגע באמינותו (כמי שמקבל טובות הנאה מהמשטרה), אלא גם מסביר את החקירה המוטה (אם כי ייאמר כבר כאן, שבמהלך הדיון בפנינו ציינה באת כוח המשיבה, שאין בחומר המצוי בידיה תימוכין לטענה בדבר היות המתלונן מקור משטרתי). הוזכר, כי הגירסה הראשונה שמסר המתלונן לרכז המודיעין (אשר הודה, כי נפלו פגמים באופן בו תיעד את טיפולו בתיק) לא תועדה, ונטען, כי "עסקינן במי שככל הנראה משמש כמקור משטרתי, בעל עבר, המעוניין לסייע למשטרה וזו כן מעוניינת להביא להרשעת המערער" (עמוד 13 להודעת הערעור). ט. בדיון בפנינו הדגיש בא כוח המערער, כי "אִם המתלונן בתיק העיקרי הזה הוא מקור משטרתי... כל עדות המתלונן קורסת" (עמוד 2). ועוד הוזכר בדיון, כי רס"ב זריהן - השוטר המתלונן בעניין האיום הנטען בדיון המעצר - המשיך להיות מעורב בחקירה גם אחרי שהתלונן נגד המערער בקשר לכך (כן נאמר, כי נגד רס"ב זריהן מתנהלת חקירת מח"ש בעקבות תלונה שהגישה חברתו של המערער). נטען, כי חקירה ממצה יותר היתה מאפשרת למערער לבסס את הגנתו, בפרט כיון שהוא עצמו שיתף פעולה בחקירתו, הסכים לעבור כל פעולת חקירה (לרבות עימות ובדיקת פוליגרף), וכאמור אף העלה מיוזמתו את עניין השרשרת. י. לגבי ההרשעה באיומים כלפי רס"ב זריהן נטען, בין היתר, כי תיאור התנועות שעשה המערער בידיו אינו מבסס טענה לאיום כלפי השוטר; מה גם שלוחם יחידת נחשון העיד, כי לא ראה אותן תנועות ידיים אשר רס"ב זריהן ביסס את תלונתו עליהן. נטען, כי הכרעת בית המשפט, לפיה די היה במבט (ללא תנועות ידיים) כדי לגבש את עבירת האיום, אינה עולה בקנה אחד עם גירסת רס"ב זריהן, מה גם שהעובדה שלוחם נחשון לא תמך בגירסתו במלואה פוגמת -כנאמר - במהימנותו הכללית. נטען למחדל חקירה בהקשר זה באי-חקירת יתר הנוכחים באולם בית המשפט, ובעיקר הוזכר מצבו העצבני של המערער במהלך דיון המעצר, לאחר שהורחק מבני משפחתו - ויתכן כי לכך יש לייחס את המבטים שרס"ב זריהן ראה בהם משום איום. י"א. כטענה חלופית טוען המערער, כי בית המשפט החמיר בעונשו יתר על המידה. בין היתר נטען, כי מדובר בעבירת סחיטה "ברף הנמוך", במעשים אשר "לא בוצעו בחבורה או בהתארגנות עבריינית שפעלה באופן שיטתי להשגת יעדים ותוצאות משמעותיות" (עמוד 13), והכל מבלי שננקטה אלימות פיזית, ועל רקע הידרדרות המערער לשימוש בסמים לאחר שחרורו משירות צבאי מלא. עוד נטען, כי בסופו של דבר מדובר בסכומים זעומים ביחס למקרי סחיטה "רגילים". נאמר, "כי בית המשפט קמא לא נתן שום משקל לנסיבותיו האישיות, הרקע שלו... והעובדה כי אין לחובתו עבירה דומה לנדונה כאן" (עמוד 14), והוזכרה פסיקה במסגרתה הושתו עונשים קלים יותר (במהלך הדיון הפנה בא כוח המערער, בין היתר, לתיק ע"פ 2967/10 פנטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). נטען, כי העבירה בה הורשע המערער אינה מאפשרת את הפעלת התנאי (המתייחס לעבירות אלימות בלבד), וכן כי הפיצוי שנפסק למתלונן (15,000 ₪) אינו מידתי לנזק שהמתלונן טוען לו (10,000 ₪), ולמעשה משולם על ידי אמו (החד-הורית) של המערער. טענות המשיבה בערעורה י"ב. לשיטת המשיבה, העונש שהושת על המערער "אינו הולם את חומרת מעשיו ואינו משקף, במידה הראויה, את המעשה העברייני, תוצאותיו ומשמעותו החברתית". בין היתר הוזכרו, תקופת הסחיטה הממושכת (לרבות השימוש בסחיטה לגיבוש "מקור הכנסה קבוע"), דפוסי החיים העברייניים חרף הגיל הצעיר, העובדה שמסכת העבירות החלה ימים מספר לאחר שחרורו של המערער ממאסרו הרביעי ובשעה שמאסר מותנה תלוי מעליו, וכן העובדה כי לא נטל אחריות למעשיו ולא הביע חרטה או אמפטיה כלפי המתלונן. נטען, כי נדרשת ענישה מרתיעה בעבירות סחיטה באיומים, שהן "עבירות נפוצות, אשר קשה לחשוף אותן בשל חששם של הקרבנות לפנות לרשויות החוק" (ע"פ 10474/07 אבוחצירה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); והוזכר הצורך בחיזוק ידיהם של מתלוננים עתידיים והעברת מסר ברור לציבור. נאמר, כי ניתן משקל יתר לגילו הצעיר של המערער, ולעובדה שלא נקט באלימות - שכן מסתבר היה שדי באיומיו כדי להטיל על המתלונן אימה משתקת. הוזכר, כי העונש המירבי בעבירת הסחיטה בה הורשע המערער הוא תשע שנות מאסר, ונטען כי יש להחמיר בעונש שהשית בית המשפט המחוזי, וכן להפעיל את המאסר המותנה במלואו (עשרה חודשים) במצטבר. י"ג. עוד נציין, כי בדיון בפנינו (מעבר להתייחסות לטענות המערער לגופן) נדרשה באת כוח המשיבה גם לטענות המערער לגבי מעורבותו של רס"ב זריהן בחקירתו - גם לאחר אירוע האיום במהלך דיון המעצר וגם לאחר שחברתו של המערער הגישה נגדו תלונה. בין היתר נמסר בהקשר זה, כי אירוע האיום במהלך דיון המעצר (ביום 26.10.10) קדם לחקירת חברתו של המערער (ביום 29.10.10) ולהגשת התלונה כלפי רס"ב זריהן (ביום 31.10.10); כי רס"ב זריהן ציין את אירוע האיום מיד במהלך דיון המעצר (והדבר תועד בפרוטוקול), וכן כי באת כוח המשיבה לא מצאה פעולות חקירה משמעותיות שנערכו בתיק על ידי רס"ב זריהן לאחר הגשת התלונה (בסופו של יום נסגר תיק החקירה נגד רס"ב זריהן במח"ש והוגש כתב אישום משמעתי), מה גם שראש משרד החקירות בתחנה העידה כי פיקחה על החקירה כולה באופן אישי. הכרעה י"ד. לאחר העיון לא ראינו להיעתר בנסיבות לשני הערעורים, כפי שיפורט להלן. הערעור על הכרעת הדין ט"ו. כאמור, אין בידינו להיעתר לערעור זה, המכוון כולו כלפי העדפת גירסת המתלונן על פני גירסת המערער. בית המשפט קמא ביסס את הכרעתו הן על בחינת מכלול הראיות והן על התרשמות ישירה מן העדויות שנשמעו, וכידוע "אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית" (ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 10 - השופט מלצר; ע"פ 4523/09 גורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 4; ע"פ 932/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) פסקה 13). בית המשפט התרשם, כי עדותו של המתלונן - אשר נחקר באריכות - מהימנה; ומנגד התרשם באופן "שלילי" (כאמור מעלה) מעדותו של המערער. הסברי המערער לעובדות המוסכמות - דוגמת קבלת כרטיס האשראי לצורך מתן הלוואה או התשלום לאֵם-בנו של המערער - נתפסו על ידי בית המשפט כבלתי מהימנים, ויש לראות בהם איפוא חיזוקים חיצוניים ואובייקטיביים לגירסת המתלונן. ט"ז. ויודגש, אין מדובר בהרשעה המתבססת על מתן אמון בגירסת המתלונן ותו לא. הסבריו של המערער למערכת העובדות המוסכמת (מעבר לפערים בין גירסתו בחקירה ביום 25.10.10 לבין גירסתו מעל דוכן העדים ביום 3.7.11) אינם סבירים - וכבר עמד בית המשפט המחוזי (בעמוד 139) על כך שהמערער לא ידע את שם משפחתו של "חברו הטוב" המתלונן, אשר הלווה לו אלפי שקלים; והמערער לא הביא עדים לביסוס הסבריו. כך, לדוגמה, לא הובאו עדים מטעם המערער כדי להוכיח כי הוא והמתלונן "היו חברים טובים" (עמוד 89 לפרוטוקול), עדים לגבי אירועי יום 10.10.10 (אף שחברו של המערער נכח במספרה אותה העת), או לגבי השבת ההלוואות הנטענות. נוכח קביעה זו לגבי הסברי המערער, משמשות עובדות מוסכמות אלה בדבר קבלת כספיו של המתלונן ראיות חיצוניות אובייקטיביות המחזקות את גירסת התביעה. י"ז. ההימנעות מהעדת עדים בעניינים אלה לא זו בלבד שהיא מקשה על קבלת הסבריו של המערער לנסיבות קבלתם של כספי המתלונן, אלא שיש בה גם כדי להוות ראיה עצמאית לחובתו (ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 20; ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 55; ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לכך מצטרפות ראיות חיצוניות, דוגמת התנהלותו המפלילה של המערער במהלך המפגש היזום - ובפרט נסיונותיו להבטיח כי דבריו עם המתלונן לא יוקלטו. כל זאת מעבר לעדות אמו של המתלונן, ועדות חברתו שהיתה מסייעת לו במספרה - אשר אף אם הן קרובות למתלונן, דבר אשר אין עליו חולק, יש בעדותן כדי לחזק את גירסתו. י"ח. הפער הנטען - ככל שישנו - בין "מפלס האימה" של המתלונן כפי שתיארוהו העדים, לבין "מפלס האימה" העולה מתמלול תרגיל החקירה והעימות, אין בו על פניו משום "סתירה מהותית בגירסת המתלונן" (כטענת המערער). יצוין, כי טענה זו הוטחה ברפ"ק דניאלי (ראש משרד החקירות בתחנה) במסגרת חקירתה הנגדית (עמוד 61), והיא השיבה "אני ראיתי את המתלונן... אני יכולה להגיד באופן חד משמעי, שהוא היה מאוד מפוחד לפני המפגש, הוא רעד, אפשר לומר כמעט שפרכס, משהו שהוא לא אופייני ולא נורמלי" (עמודים 62-61), זאת מעבר לכך שעל תרגיל החקירה השגיח צוות בילוש (דבר שהיה בידיעת המתלונן ויתכן שתרם לתחושת הביטחון שלו). טוען המערער, כי התנהלות המתלונן - ובפרט מסירת כרטיס האשראי שלו לידיו - אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של מי שמאוים; ואולם, גם עניין זה הוטח במתלונן, והוא השיב: "שהחשיבה שלי להוציא את הכרטיס היתה כברירת מחדל, להראות לבן אדם שאין לי סכומי כסף כאלה עלי, זה המוצא האחרון שלי... חשבתי שאני חכמולוג ולא עמדתי בזה" (עמוד 19 לפרוטוקול; ראו גם עמוד 26 לגבי מסירת שרשרת הזהב). י"ט. את מהימנותם של דברים אלה - כמו גם של אספקטים אחרים של התנהלות המתלונן - יש לבחון גם על רקע העובדה, שאין מדובר באירוע סחיטה אלים וחד פעמי בין שני גורמים זרים זה לזה. מדובר היה במערכת יחסים מתמשכת ולוחצנית אשר כלפי חוץ נחזית להיות "חברית" - והרי המערער וקרובותיו היו מגיעים להסתפר אצל המתלונן לאורך כל התקופה - ואלמנט הסחיטה (שהחל בקבלת תספורת והסתיים בתשלום שבועי קבוע) לא היה כה חריף בתחילתה. אכן, חוששני כי גם לאחר קריאת הכרעת הדין לא ירדתי לפרטי אירוע מכירת השרשרת (לא בגלל הימנעות המשטרה מבירור שוויה המקורי, אלא בעיקר בנוגע לשאלה אם מלוא תמורתה נותרה בידי המערער, ראו עמוד 26 ועמוד 90 לפרוטוקול), אך אין בעובדה זו כדי להשפיע על ההרשעה. כ. אשר לטענות שעניינן מחדלי חקירה, אלה נדונו ונדחו - ובכל הכבוד בצדק - בבית המשפט המחוזי. חומר הראיות כפי שהוצג בפני בית המשפט קמא, וכפי שהוא מונח כעת בפנינו, מבסס את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. טענות המערער כלפי האינטרסים הסמויים של המשטרה, אפילו היה בהן ממש - ואציין כי אין להן ביטוי בחומר שבפנינו - אינן יכולות לאיין את העובדה, שבתיק ראיות המבססות כאמור את אשמתו. ועוד נזכיר, להשלמת התמונה, כי המערער זוכה מחלק מהאישומים (ובפרט הפגיעה ברכבו של המתלונן ושל שכנתו), גם בגלל חקירה לא מספקת מצד המשטרה. כ"א. אשר להרשעה בעבירת האיומים כלפי רס"ב זריהן די לציין, כי כתב האישום מייחס למערער איום "בכך שהביט אל השוטר במבט מאיים וכן הניע את ראשו מעלה ומטה והרים את שתי ידיו לעברו..."; כי אף שלוחם יחידת נחשון מסר שלא ראה תנועות ידיים (עמוד 56 לפרוטוקול) העיד "ראיתי את המבט המאיים לעבר החוקר" (עמוד 55; ההדגשה הוספה - א"ר). יוסף, כי בית המשפט התרשם שעדותו של רס"ב זריהן בעניין זה מהימנה. די בראיות אלה - גם אם לוחם יחידת נחשון לא ראה תנועות ידיים - כדי שלא להתערב בהרשעת המערער בעבירת האיומים. ושוב, גם בהקשר זה לא ראינו להלום את טענת המערער לגבי אי-חקירתם של כל הנוכחים באולם בית המשפט; בפרט שעה שלמצער חלק מהנוכחים היו בני משפחתו של המערער ובאת כוחו (בהליכי המעצר), אשר לא היתה כל מניעה שהמערער יבקשם להעיד. נזכיר, כי בהיעדר אינדיקציה לקיומה של גירסה שונה, הנה ככלל "אין על המשטרה חובה לגבות הודעות מכל מי שהיה עשוי להיות עד ראיה לאירוע אשר לגביו קיימים עדי ראיה אחרים רבים" (ע"פ 2285/09 אללו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); הדבר כמובן תלוי נסיבות, ולטעמי כל המרבה הרי זה משובח, ועדיין התמונה בענייננו אינה מצדיקה התערבות. נוכח האמור מעלה, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור על הכרעת הדין. הערעורים על גזר הדין כ"ב. גם בכל הנוגע לחומרת העונש אציע שלא ניעתר לשני הערעורים. אין חולק לגבי הצורך בענישה מרתיעה בכל הנוגע לעבירות סחיטה. במישור הגמול ניתן להזכיר, בין היתר, את השפלות הנלוית לניצול מצוקתו של הנסחט - הנגרמת כמובן באשמת הסוחט - כדי לעשוק ממנו את רכושו; וכבר ציין בית משפט זה, כי "ניצולו של אדם חסר הגנה למטרת סחיטת כספים ממנו בדרך של איומי הפחדה ופגיעה אלימה בו, מחייב הטלת אמצעי ענישה הרתעתיים, שיהא בהם כדי להשפיע על שירושה של התופעה" (ע"פ 7438/08 יגודייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 8 - השופטת פרוקצי'ה). במישור ההרתעה ניתן להזכיר, בין היתר, את חששם של נסחטים להתלונן - מציאות המקטינה את סיכויי החשיפה וההעמדה לדין מזה, ואת הצורך בתמיכה בנסחטים אשר העזו להתלונן מזה. נדרשתי לכך בעניין אבן סעיד אגב קבלת ערעור המדינה על קולת העונש: "ערים אנו לכך שהנסחטים במקרים רבים אינם נכונים להתלונן פן יבולע להם, והרי אין ניתן להעמיד שוטר ליד כל נסחט 24 שעות ביממה. לפיכך נודעת חשיבות מרובה להרתעת הסוחטים. יתר על כן, המדובר בעבירות שיש בהן שפל מדרגה מוסרי מיוחד" (ע"פ 1725/07 מדינת ישראל נ' אבן סעיד (לא פורסם)). ובאותו עניין אף ציינתי: "קולו של פסק דין זה צריך שייצא במובן העקרוני והערכי, כי עבירה זו ראויה לענישה בקו מחמיר... ואל יתפלאו סוחטים ומסייעיהם אם בעתיד יוטלו במקרים מתאימים גם שנות מאסר רבות יותר במידה משמעותית". דומני, כי הדברים משקפים מדיניות אחידה וברורה של בית משפט זה בכל הנוגע לעבירות סחיטה (ראו בין היתר עניין אבוחצירה; ע"פ 1731/11 מדינת ישראל נ' אבו רקייק (לא פורסם); ע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4906/09 אלנברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בהתחשב באמור לגבי מדיניות הענישה, וגם בהתחשב בנסיבות התיק הקונקרטי, ברי כי אין מקום להיעתר לטענות המערער לגבי חומרת העונש. כ"ג. בגזירת העונש ניתן משקל של ממש, אולי אף יתר על המידה, לנסיבותיו האישיות של המערער, ולנסיבות המקלות שניתן לאתר במעשיו - דוגמת העובדה, כי לא נעשה שימוש באלימות בפועל. בודאי, מכל מקום, שאין להלום את טענת המערער, "כי בית המשפט קמא לא נתן שום משקל לנסיבותיו האישיות, הרקע שלו...". אדרבה, יתכן שלא ניתן משקל מספק לעברו הפלילי של המערער. עוד אציין, כי אין ממש בטענה כי ההרשעה בעבירת איומים אינה מאפשרת את הפעלת התנאי שהתייחס לעבירות אלימות (ראו רע"פ 8188/09 דבורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וכן כי אין לקבל את הנחת המוצא של המערער, לפיה הפיצוי שנפסק למתלונן נועד לפצותו רק בגין הכסף שנסחט ממנו - שכן מתייחס הוא גם לסבלו לאורך תקופה של מספר חודשים. אף הפסיקה שהוצגה מטעם המערער אינה מסייעת לו, בהתחשב בשוני בנסיבות לעומתה. כ"ד. ואולם, כאמור, החלטנו כי גם לערעור המשיבה אין להיעתר בנסיבות. אכן, ניתן היה להשית על המערער עונש חמור יותר; סבורני שכך גם היה ראוי לעשות - בפרט כשמדובר בעבריין אשר ימים לאחר שחרורו ממאסר, בעוד מאסר מותנה מרחף מעליו, פותח במסכת סחיטה באיומים. על פניו ניתן לומר, כי מוראו של החוק אינו מוטל על המערער, שפעל כאילו לית דין ולית דיין - והדבר עשוי היה להצדיק בנסיבות ענישה מחמירה יותר. ואולם, "כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בעונש אך מן הטעם שאין זה העונש אותו הייתה היא מטילה, לו ישבה כערכאה ראשונה" (עניין אבוחצירה, פסקה 9 - השופט, כתארו אז, גרוניס; ע"פ 6348/05 מדינת ישראל נ' תלאווי (לא פורסם) פסקה 7). כ"ה. התערבות ערעורית ככלל, תבוא במקרים בהם סבורה ערכאת הערעור "שהעונש שהוטל חורג באופן מהותי ממה שנראה לה כהולם" (עניין אבוחצירה, שם; ההדגשה הוספה - א"ר; ע"פ 7989/10 מדינת ישראל נ' חניף (לא פורסם); ע"פ 9559/09 מדינת ישראל נ' שיבלי (לא פורסם)). יתכנו כמובן מקרים שבהם יש חשיבות למסר הערעורי ויינתן לכך ביטוי גם כשהשינוי אינו רב. ואולם, בענייננו, אף בהתחשב באמור מעלה, אין המקרה שלפנינו מבטא סטיה מהותית ממדיניות הענישה באופן המצדיק התערבות ערעורית, שהרי אחרי ככלות הכל הוטלו שלושים חודשי מאסר, לאו מילתא זוטרתא. מסיבה זו לא ניעתר בנסיבות גם לערעור המדינה; אם כי כדי שלא יתקבל רושם שגוי, אין לראות בהכרעה זו משום יחס מקל לעבירות סחיטה באיומים, והוא מעוגן בעובדות המקרה. כ"ו. סוף דבר איננו נעתרים לשני הערעורים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"א בתמוז תשע"ב (1.7.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11091040_T02.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il