ירון נתנאל נ. מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה הדרום

פסק-דין בתיק בג"ץ 9100/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9100/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: ירון נתנאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה הדרום עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד איזנפלד ליאור פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחת בפנינו עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי מדינת ישראל- הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה הדרום, לבוא וליתן טעם מדוע לא תכבד את הסדר הטיעון אשר גובש עם העותר בת"פ 3809/08, לפיו, על פי הנטען, התחייבה שלא לדרוש הטלת עונש מאסר וכן מדוע לא תודיע לבית משפט זה כי היא מסכימה לקבל את הבקשה לרשות ערעור פלילי המוגשת במקביל להגשת עתירה זו. 2. נגד העותר הוגש לבית המשפט השלום בבאר שבע כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של ביצוע ללא היתר עבודות במקרקעין במשקו במושב סגולה. עוד נטען נגדו, כי השתמש במבנים שנבנו במשק לצורך הקמת מסעדה ובית קפה ללא היתר וחרף ייעודה החקלאי של הקרקע. העותר הועמד לדין בבית משפט השלום (כב' השופט י' אקסלרד, פ 3809/08) וכפר בחלק מעובדות כתב האישום. עם התכנסות הצדדים לדיון השני בעניינו, הודיעו אלה על הסדר שנרקם ביניהם. המשיבה הודיעה בפני בית משפט השלום "על כוונותינו לדרוש מאסר בנסיבות מסוימות, לכן הגענו להסדר חלקי עם הנאשם (העותר), על פיו, הנאשם יחזור בו מכפירתו החלקית, יודה בעובדות כתב האישום ויורשע על בסיס הודאתו זו". העותר הביע באותו מעמד את הסכמתו. הוא הורשע על פי הודאתו והדיון נדחה לשמיעת טיעונים לעונש. בית המשפט (כב' השופטת א' חדד, ת"פ 3809/08) גזר על העותר עונש מאסר בפועל לתקופה בת שני חודשים; מאסר על תנאי למשך ארבעה חודשים; קנס בשיעור של 100,000 ש"ח; התחייבות שלא לעבור עבירה וצווי הריסה והפסקה. על גזר דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צ'לקובניק, עפ"א 51829-07-10) אשר נדחה. 3. העותר בעתירתו זו מציג שתי פרשנויות לכוונת המדינה ומצביע על אחת מהן כנכונה. לגישתו, המשיבה שקלה לבקש מאסר ועל כן הושג הסדר עם העותר לפיו הוא יודה ויורשע בזמן שהמשיבה לא תבקש הטלת עונש מאסר. ברם, המשיבה לא עמדה בהתחייבותה זו ועתרה לעונש מאסר בפועל. 4. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף. העותר הגיש במקביל לעתירה זו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על אותו פסק דין שנגדו הוא משיג בפנינו (רע"פ 9103/10). יוצא, כי העותר יצר מצב בו תלויים ועומדים שני הליכים משפטיים מקבילים בפני בית משפט זה. האחד- בשבתו כערכאת ערעור; השני- בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק. המסלול הערעורי הוא המתאים לבחינת טענות העותר נגד פסק דינו של בית משפט המחוזי. בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות שניתנו במסגרת סמכותם כדין של הערכאות השיפוטיות, בין אם ההחלטות מקובלות עליו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו (ראו בג"ץ 3144/10 חיננזין נ' נשיאת בית המשפט העליון (27.4.10); בג"ץ 9979/09 רוזנקרנץ נ' בית המשפט לעניינים מנהליים ת"א (21.12.2009); בג"ץ 9713/09 ג'יי.בי.ג'יי מזון בע"מ נ' השופט דנציגר (7.12.2009); בג"ץ 7612/08 זעקוק נ' לשכת התכנון והבנייה בבית אל (9.6.2009); בג"ץ 3208/09 בכרי נ' בית המשפט לערעורים מחנה עופר (16.4.2009); בג"ץ 6284/07 קליין נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.10.2007); בג"ץ 6794/06 נימני נ' מדינת ישראל (31.8.2006)). העותר לא עדכן את בית משפט זה במסגרתה הליך דנא בדבר תוצאות ערעורו, אולם מתברר כי בקשתו למתן רשות ערעור נדחתה (ראו החלטת כב' השופט ס' ג'ובראן מתאריך 12.12.2010, רע"פ 9103/10). כאמור, עתירה זו הוגשה במקביל לבקשה לרשות ערעור. עולה כי עניינו נידון בשלוש ערכאות, לרבות בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור. התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית המשפט על דרגותיו השונות מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה. תחימת סמכויות זו חיונית היא לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה. חשוב להקפיד לא רק על חלוקת תפקידים בין בתי משפט שונים אלא אף על תחימת תפקידיו השונים של אותו בית משפט בפניו מתנהל ההליך. כך למשל, ביקורת ערעורית של בית משפט זה שונה במהותה מביקורת של בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. הסתייגויותיו של העותר גם באשר להתנהלות התביעה – מבלי להביע עמדה- עניינן לידון בערכאת הערעור. כפי שהשיג העותר על פסק דינו של בית משפט השלום בפני בית המשפט המחוזי, עליו לנקוט באותה הדרך אם איננו משלים עם הנפסק בבית המשפט המחוזי. באופן זה פעל העותר בהגישו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ברם, אין הוא רשאי להתוות מסלול נוסף בגדר עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. כפי שנפסק בעניין סנקר, "טענה בדבר הפרת הבטחה שלטונית "אינה בגדר מפתח הפותח את שערי בית המשפט הגבוה לצדק, שעה שניתן להעלות את הטענה ואף להכריע בה בהליך הפלילי" (ראו בג"ץ 9141/05 סנקר נ' משטרת ישראל, תק-על 2005 (4) 793, פסקה 4). בל נשכח כי סמכותו של בית משפט זה הינה סמכות שבשיקול דעת ובדרך כלל הוא נמנע מלהפעילה מקום שבו עומד לעותר סעד חלופי (ראו בג"ץ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006 (3) 4797). 5. העתירה נדחית על הסף מבלי שנתבקשה תגובה. ניתן היום, כ"ו בטבת התשע"א (2.1.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10091000_Z01.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il