ידיעות אחרונות בע"מ נ. שמואל פירסטנברג

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9099/96 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המערערת: ידיעות אחרונות בע"מ נגד המשיבים: 1. שמואל פירסטנברג 2. Israel expo service Inc. 3. Israel news service Inc. 4. מיגוון פ.ד.י בע"מ 5. אלעזר גרינשטיין 6. דוד פירסטנברג ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בת"א 2881/85, 2880/85 שניתן על ידי כבוד השופטת אסתר קובו תאריך הישיבה: כ"ה באלול תשנ"ח (16.9.98) בשם המערערת: עו"ד ליבליך שלמה בשם המשיבים: עו"ד מינטוס יעקב פסק-דין השופט י' טירקל: רקע 1. המערערת מוציאה לאור את עיתון הערב "ידיעות אחרונות" ואת השבועון "לאשה". המשיבים מס' 1 ו6- הם אב ובנו שעסקו בתקופה הנדונה, בצוותא עם המשיב מס' 5, בהפצת עיתונים יהודים ואמריקאים בארצות הברית. המשיבות מס' 2 ו3- הן חברות אמריקאיות בבעלות המשיבים מס' 1, 5 ו6-, ששימשו אותם לצורך הפצת העיתונים בארצות הברית. המשיבה מס' 4 היא חברה ישראלית, בבעלות המשיב מס' 1, המייצגת, בין היתר, את עניניהן של המשיבות מס' 2 ו3- בישראל (המשיבים מס' 6-1 יכונו להלן "המשיבים"). בסוף שנת 1982 החליטה המערערת להחליף את המפיץ של עיתוניה הנמכרים בארצות הברית ולשם כך ניהלה משא ומתן עם המשיבים, אשר היו מעונינים לקבל על עצמם את ההפצה. בעקבות המשא והמתן התחילו המשיבים לעסוק בהפצת עיתוניה של המערערת בארצות הברית, למשך תקופת נסיון שהחלה בינואר 1983 והסתימה סמוך ליולי 1983. בתום תקופת הנסיון סיימה המערערת את התקשרותה עם המפיץ הקודם והמשיבים התחילו לעסוק באופן עצמאי בהפצת עיתוניה של המערערת. פעולות ההפצה בוצעו על ידי המשיבה מס' 3. ביום 30.7.85 הודיעה המערערת למשיבים כי היא מפסיקה את ההתקשרות אתם לאלתר. סמוך לאחר מכן הביעה נכונות לדחות את מועד סיום התקשרות בתנאי שהמשיבים יקיימו מספר תנאים שהציגה להם. המשיבים לא קיבלו את הצעתה של המערערת והציעו להעביר את המחלוקת להכרעת בורר. המערערת סירבה להצעתם של המשיבים ובעקבות זאת הוגשו על ידי המערערת והמשיבים אהדדי שלוש תובענות. 2. המערערת הגישה בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו שתי תובענות. בתובענה אחת, שהוגשה בסדר דין מקוצר, תבעה לחייב את המשיבים לשלם לה יתרות חוב בגין עמלות, מודעות פרסום ודמי מנוי בסכום כולל השווה ל102,750-$. המשיבים קיבלו רשות להתגונן נגד התובענה. בתביעה נוספת תבעה המערערת לחייב את המשיבים לתת חשבונות וכן לחייבם לשלם לה את המגיע לפי החשבונות; כן תבעה להורות למשיבים להשיב לה מסמכים ומידע שהגיעו לידיהם. כמו כן עתרה המערערת בבקשה ל"צו מניעה זמני" שיורה למשיבים למסור לה לאלתר את הרשימות המעודכנות של מנויי העיתונים בארה"ב ושל נקודות ההפצה. במסגרת הליך הביניים מסרו המשיבים למערערת, "מרצון טוב בלבד" ומבלי לפגוע "בזכות מזכויות הצדדים", רשימות של שמות המנויים ושל נקודות ההפצה אולם, מידת הפירוט ברשימות אלה לא השביעה את רצונה של המערערת. בהחלטתו מיום 29.12.85 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' מישר) את הבקשה לסעד זמני וקבע כי פירוט רשת נקודות ההפצה ורשימת המנויים שצברו המשיבים הם בגדר סוד מסחרי השייך להם, וכי אין יסוד לבקשתה של המערערת להעביר נתונים אלה לידיה. המשיבים הגישו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה כספית נגד המערערת לחייבה לפצותם עבור הפרת החוזה בינם לבין המערערת והפסקתו בלי שניתנה להם הודעה מוקדמת. סכום התביעה הועמד על סך השווה ל700,000-$. בהסכמת הצדדים הועבר הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ואוחד עם הדיון בתובענותיה של המערערת. 3. הדיון בשלוש התובענות בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו החל בפני כבוד סגן הנשיא י' חג' יחיא. במהלך הדיונים בקשה המערערת כי סגן הנשיא יפסול עצמו מהמשך הדיון בתיק. בהחלטתו מיום 6.5.93 החליט סגן הנשיא לפסול עצמו, בציינו כי: "בקשה של [המערערת] לפסול את עצמי "מהמשך הדיון בתיק". אין זו הבקשה הראשונה המוגשת ע"י התובעת שאפסול את עצמי. גם אין שתי הבקשות גם יחד הנסיון היחיד מטעם [המערערת] שלא לאפשר לי לשמוע את הראיות בתיק בצורה תקינה ושוטפת ולהביא את התיק (הממתין לגאולתו 8 שנים) לידי סיומו." --- "ע"מ שלא אפגע בכבודי, לא ארד לרמת הטענות המזכירות לנו שהשיטה שעל פיה המטרה מקדשת את האמצעים עדיין פועלת, ובמיוחד ע"מ שלא ישאר בליבה של [המערערת] כל אבק של חשש שהיא תקופח וכי עניינה לא יזכה לדין צדק, אני נעתר לבקשה ופוסל את עצמי מהמשך הדיון בתיקים הנ"ל." לא הוגש ערעור על ההחלטה והדיון בתובענות הועבר לכבוד השופטת א' קובו, אשר ביום 11.11.93 החליטה להמשיך בדיון מן השלב שבו הפסיק כבוד השופט חג' יחיא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' קובו), בפסק דינו מיום 30.10.96, קיבל את תביעתם של המשיבים וקבע כי על המערערת לפצותם בסכום השווה ל564,313-$ עבור אי מתן הודעה מוקדמת של שנה ועבור נזקים שנגרמו להם בשל ניתוק הקשר החוזי ביניהם. תביעתה הכספית של המערערת התקבלה חלקית, ונקבע כי המשיבים היו חייבים לה במועד ניתוק הקשר החוזי סכום השווה ל12,225-$, שיש לקזזו מסכום הפיצויים שתשלם המערערת למשיבים. תביעתה של המערערת לחייב את המשיבים לתת חשבונות וכן למסור לה מסמכים נדחתה. בית המשפט קבע כי "כל המסמכים הקשורים להפצת העתון בארה"ב הינם בגדר סוד מסחרי של [המשיבים] השייכים להם בלבד" וכי אופיה של ההתקשרות החוזית בין בעלי הדין אינו מעניק למערערת זכות לקבל חשבונות מן המשיבים. 5. את הכרעתו סמך בית המשפט על העובדות הבאות: א) במהלך תקופת הנסיון שבה החלו המשיבים להפיץ את עיתוניה של המערערת בארצות הברית הם גילו חריצות ויעילות. בעקבות תקופה זאת שלחה להם המערערת ביום 4.8.83 מכתב שבו נאמר כי החל מיולי 1983 המשיב מס' 6 הוא האחראי להוצאת העתון "ידיעות אחרונות" המודפס בניו יורק ולמערך המנויים והפרסום. ב) המשיבים השקיעו מאמצים וסכומי כסף לשם שינוי מתכונת ההפצה של עיתוני המערערת בארצות הברית ושיפורה. הם פעלו כמפיצים עצמאיים, רכשו מן המערערת מכסה של עתונים והפיצו אותם, ונשאו בעלויות השיווק וההפצה. מטרת פעילותם העצמאית היתה הפקת רווחים עבור המשיבים והיא לא נעשתה בשליחותה של המערערת. ג) ביום 14.2.84 נחתם על ידי נציגי המערערת והמשיבים מסמך (להלן - "ההסכם המערכתי") שבו הוסכם כי למערערת הזכות הבלעדית לקבוע את החומר המערכתי והפרסומי בעתון "ידיעות אחרונות" וכן נקבעו ההסדרים הנוגעים לפרסום מודעות בעתון. ביום 19.3.84 נערך מסמך לא חתום שבו פורטו סדרי התשלומים - עמלות ודמי רכישה - ולפיהם פעלו המערערת והמשיבים במהלך תקופת ההתקשרות עד שהקשר ביניהם נותק. ד) לקראת חודש יוני 1985 ערכו המשיבים מבצע פרסום נרחב כדי להגדיל את מספר המנויים ולהגביר את תפוצת העיתונים. בעקבות המבצע נזקקו להספקת כמות גדולה יותר של עיתונים מן המערערת. מסיבות לא ברורות וללא הצדקה סבירה, סירבה המערערת להענות לבקשת המשיבים להגדיל את כמות העיתונים שהיא מספקת להם, והתמידה בעמדתה זאת עד לניתוק הקשר. ה) ביום 30.7.85 הודיעה המערערת למשיבים בעל-פה כי היא מפסיקה לאלתר את ההתקשרות וכי עליהם לחדול מהפצת העיתון "ידיעות אחרונות". בהמשך הודיעה המערערת, בעל-פה, כי היא מוכנה לדחות את הפסקת הקשר בכשבוע-שבועיים. ביום 14.8.85 חזרה המערערת והודיעה בכתב על הפסקת הקשר עם המשיבים, אולם הביעה נכונות לדחות את מועד סיום הקשר בתנאי שהמשיבים ימלאו מספר תנאים שהציבה. 6. על יסוד תשתית עובדתית זאת קבע בית המשפט כי המערערת והמשיבים התקשרו בחוזה שלא הוגבל בזמן לפיו קיבלו המשיבים על עצמם להפיץ את עיתוניה של המערערת בארצות הברית. על רקע זה, הואיל ולטענת המערערת עשו המשיבים מעשים שהצדיקו את ביטולו של החוזה, בדק בית המשפט את מעשיהם של המשיבים לפני הפסקת הקשר החוזי: לטענת המערערת היו מגעים בין המשיבים לבין העתון "מעריב", המתחרה בעתון "ידיעות אחרונות", לשם גבייה משותפת של חובות שחבו להם מפרסמים. כמו כן, סמוך להפסקת הקשר החוזי גם בחנו את האפשרות לעסוק בהפצתו של "מעריב" אם יסתיים החוזה להפצת "ידיעות אחרונות". בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי המערערת עצמה קיימה מגעים עם "מעריב" במסגרת אינטרסים משותפים של שני העיתונים. עוד ציין בית המשפט כי המערערת קיימה מצידה מגעים עם מפיצים אחרים מלבד המשיבים, דבר שאיפשר לה להמשיך ולהפיץ את עיתוניה מיד אחרי שניתקה את הקשר החוזי עם המשיבים. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי "הקשר עם מעריב בנסיבות הענין לא היה נימוק ראוי לביטול ההסכם בכלל ולפחות לא הצדיק ביטולו על אתר". טענה שניה שהעלתה היתה כי המשיבים צירפו לעיתון "ידיעות אחרונות" עלונים פרסומיים ומוספים חד-פעמיים ובכך הפרו את החוזה עימה. בית המשפט דחה גם טענה זאת וקבע כי המערערת ידעה על הכוונה לצרף מוספים לעיתון ולא הביעה את התנגדותה לכך. לכך הוסיף כי צרוף המוספים לא היה בגדר שינוי בעתון שהצריך הסכמה של המערערת אלא היה פעולה מותרת של המשיבים שפעלו במטרה להגדיל את רווחיהם כגוף עסקי עצמאי. עוד קבע כי המערערת קיבלה עמלות עבור הפרסומים בעלונים ולא הביעה כל מחאה בעת קבלתן. פעולות אלה לא היו הפרות שהצדיקו את ביטולו של החוזה; מכל מקום, ביטולו של החוזה לא נעשה סמוך אחרי שנעשו. בית המשפט נתן דעתו גם על טעמים נוספים שבהם בקשה המערערת להצדיק את הפסקת ההתקשרות. בין היתר טענה כי: המשיבים פרסמו מודעות התומכות ביורדים שעזבו את ישראל; המשיבים צברו חוב כלפי חברת "אל על" אשר העניקה להם שירותי משלוח עתונים מישראל לארצות הברית, דבר אשר פגע בשמה הטוב של המערערת; המשיבים עסקו בהפצת עיתונים נוספים מלבד עיתוניה של המערערת; המשיבים ערכו מבצעי פרסים "מגוחכים" למנויים; המשיבים הפיצו מחירון למודעות ללא קבלת הסכמה מן המערערת. בית המשפט בחן מעשים אלה של המשיבים בפירוט וקבע כי אף לא אחד מהם הוא בגדר הפרה יסודית שזיכתה את המערערת בביטולו המיידי של החוזה, בהתאם להוראות סעיפים 6 ו7- לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970- (להלן - "חוק התרופות"). לפיכך, חייב את המערערת לפצות את המשיבים עבור אבדן רווח צפוי במשך שנה אחת, מלבד פיצויים עבור נזקים מסויימים שהוכחו. 7. המערערת ערערה על פסק דינו של בית המשפט ובקשה לבטל את חיובה לפצות את המשיבים. כן בקשה להחזיר את הדיון בשתי התובענות שהגישה, לבירור מחודש לפני שופט אחר. המשיבים הגישו ערעור שכנגד ובקשו לקבוע כי היו זכאים לתקופת הודעה מוקדמת של שנתיים ובהתאם לכך להגדיל את סכום הפיצויים שנפסק להם. כמו כן בקשו להגדיל את הסכום שנפסק לטובתם כהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. עיקר טענות הצדדים 8. המערערת סבורה כי כבוד השופט חג' יחיא גילה כלפיה "עוינות [אשר] התבטאה בהחלטות שמנעו [ממנה] הליך הוגן, בפסילת שאלות, פסילת הגשת ראיות ומסמכים והחלטות אחרות". משפסל עצמו בקשה המערערת כי כבוד השופטת א' קובו, שהדיון בתובענות הועבר אליה, תדון מחדש בחלק מן ההחלטות שקיבל ואף תשמע מחדש חלק מן העדים אך בקשתה נדחתה. לדעת המערערת נגרמה לה בשל כל אלה פגיעה מהותית בזכויותיה בכך שבית המשפט קבע ממצאים עובדתיים המבוססים על מהימנותם של עדים, מבלי ששמע את חלקם. כמו כן, מבקשת המערערת לבטל מספר החלטות ביניים של בית המשפט - שענינן סדרי חקירת העדים, תיקון כתבי הטענות והגשת ראיות - ולקבוע כי ביטולן מצדיק את החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שישמע מחדש את העדים. לענין תביעתה למתן חשבונות ולפסיקת פיצויים לפי החשבונות טוענת המערערת כי אפילו לא היתה הפסקת הקשר החוזי עם המשיבים מוצדקת, שגה בית המשפט בכך שנמנע מלהורות על עריכת חשבונות כדי לבדוק אם המשיבים חייבים כספים למערערת. לחלופין, היה על בית המשפט להיענות לבקשתה לאפשר לה להוכיח את סכום התביעה על פי המידע שבידיה מבלי להתנות פעולה זאת בקיומה של זכות לקבל חשבונות מן המשיבים. עוד ביקשה לקבוע כי רשימת המנויים של "ידיעות האחרונות" היא בבעלותה ולא בבעלותם של המשיבים, כפי שנקבע. לענין תובענתה לסכום קצוב טוענת המערערת כי פרטי תביעתה הוכחו בפני בית המשפט וכי היה על בית המשפט לפסוק לה את מלוא הסכום שאותו תבעה, השווה ל102,750-$. לענין תביעת הפיצויים של המשיבים טוענת המערערת כי בינה לבין המשיבים לא היה חוזה מלא וסופי, וכי התקיים ביניהם משא ומתן שלא עלה יפה מחמת סכסוכים ביניהם. המערערת מוסיפה וטוענת כי מעשיהם והתנהגותם של המשיבים בתקופה שקדמה לניתוק הקשר היו בגדר הפרה יסודית אשר העניקה לה את הזכות להפסיק את הקשר עימם, כפי שעשתה. כמו כן טוענת המערערת כי סכום הפיצויים שנפסק לזכות המשיבים מופרז, הן משום שלאחר תקופת התקשרות כה קצרה לא היה מקום לקבוע תקופת הודעה מוקדמת של שנה שלמה והן משום שהסכומים שנפסקו לזכות המשיבים גבוהים מן הסכומים שפורטו בכתבי טענותיה, ובדרכי חישובם, כמו גם בדרכי חישוב הריבית שנוספה עליהם, גם נפלו טעויות. המערערת מוסיפה ומבקשת לקבוע כי בעלי הדין הנכונים בהליכים שננקטו הם ששת המשיבים, וכי אין יסוד לטענת המשיבים לפיה קיימת יריבות אך ורק בין המערערת לבין המשיבה מס' 3. 9. לעומתה טוענים המשיבים - המערערים שכנגד - כי משהביע בית המשפט את דעתו כי ראוי לקבוע תקופה של שנתיים למתן הודעה מוקדמת היה עליו לפסוק כך ולא לקבוע תקופה קצרה יותר, אך ורק משום שסבר כי לפי ההלכה הפסוקה נקבעה תקופת זמן של שנה אחת כתקופה סבירה להודעה מוקדמת. כמו כן, מבקשים המשיבים להגדיל את שיעור שכר הטירחה שנפסק לזכותם, שהועמד על סכום של 50,000 ש"ח. הדיון בהשגות מי מבין המשיבים הוא בעל הדין הנכון 10. המערערת מבקשת לקבוע כי המשיבים כולם הם "בעלי הדין של המערערת, והם האחראים בתיקים". לשם כך היא מבקשת לסמוך על ההכרעה האופרטיבית בפסק הדין, בה נאמר כי: "הנני קובעת בזאת כי [המערערת] תפצה את [המשיבים] בסך 552,088 $". המערערת סבורה כי לקביעה זאת יש חשיבות משום ש"הנסיון של המשיבים לצמצם את היריבות לחברה האמריקאית (המשיבה מס' 3 - י' ט') נעשה כדי שאם יזכו יוכלו להעביר את התשלום לארה"ב, ואי אפשר יהיה לגבותו מהם בחזרה". בטענתה של המערערת אין ממש. בית המשפט בחן את שאלת היריבות בין בעלי הדין השונים וקבע כי בעלת הדין הנכונה מבין ששת המשיבים היא המשיבה מס' 3: "ניתן לקבוע כעובדה כי החברה הנ"ל שבקיצור תיקרא להלן I.N.S. (המשיבה מס' 3 - י' ט') היא בעלת הדין הראויה בדיון לפנינו". בהחלטתו מיום 19.2.97, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, חזר וציין בית המשפט כי: "אשר על כן חוייבה המבקשת לשלם למשיבים, וליתר דיוק לחברה I.N.S המשיבה 3 - בה היו מאוגדים חלק מהמשיבים, סכום של 552,088 $". לפיכך אין יסוד לטענת המערערת כי בית המשפט קבע שהמשיבים כולם הם בעלי הדין הנכונים בהליך זה. המערערת לא העלתה בפנינו כל נימוק שיש בו כדי לשנות את מסקנתו המנומקת של בית המשפט ומכאן שאין מקום להתערב בקביעה כי המשיבה מס' 3 היא בעל הדין הנכון בהליכים שהתקימו לפניו. פרשת ההוכחות בבית המשפט המחוזי האם היה על בית המשפט לחזור ולשמוע עדים בעקבות חילופי השופטים? 11. המשיב מס' 1 הוזמן על ידי המערערת להעיד ועדותו, כמו גם עדויות נוספות מטעם המערערת, נשמעה בפני סגן הנשיא חג' יחיא. במסגרת החלטתו מיום 6.5.93 קבע סגן הנשיא כי: "אני נעתר לבקשה ופוסל את עצמי מהמשך הדיון בתיקים הנ"ל. כל זאת בתנאי שכל העדויות שנשמעו לרבות עדותו של שמואל פירסטנברג (המשיב מס' 1 - י' ט') אשר הוזמן אף בהיותו בעל דין שכנגד ע"י התובעת להעיד מטעמה ושעדותו, בסגנון ובשיטה שנקטה התובעת בחקירתו, עלתה זמן שיפוט רב ביותר, ישמשו חומר ראיות בתיק בפני השופט שימשיך בשמיעת הראיות מהשלב בו אני הפסקתי". גם כבוד הנשיא וינוגרד, אשר העביר את התיק לטיפולו של שופט אחר קבע, בהחלטתו מיום 12.5.93, כי "מובן מאליו ששופט חדש, אשר יבוא במקומו בניהולו של תיק זה, ימשיך בו מאותו שלב שאליו הגיע סגן הנשיא המכובד ושכל העדויות שכבר נשמעו, ישמשו חומר ראיות בפני אותו שופט". המערערת טוענת כי סגן הנשיא חג' יחיא לא היה רשאי "להתנות" את פסלותו בכך שהשופט שידון אחריו בתיק ימשיך בשמיעת הראיות מן הנקודה אליה הגיע. 12. בתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי") נאמר כי: "נמנע משופט, מכל סיבה שהיא, לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדות שנרשמה לפי תקנות אלה כאילו הוא עצמו שמע או רשם את העדות, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו." בדומה לכך, כאשר מדובר בפסילתו של שופט - בעקבות החלטה בערעור לענין הפסלות - נאמר בתקנה 471ג(ו) לתקנות סדר הדין האזרחי: "הוחלט בערעור להעביר את הדיון בתובענה לשופט אחר, רשאי הוא לדון בה מן השלב שאליו הגיע השופט הקודם או מכל שלב אחר שייראה לו נכון וצודק בנסיבות הענין". עינינו הרואות כי שופט שבא במקומו של שופט שישב בדין לפניו רשאי להחליט - לפי שיקול דעתו שלו בלבד - אם לדון בתובענה מן השלב שאליו הגיע השופט הקודם, או משלב אחר. כאן, כמו בצמתים רבים במשפט, נאבקים שיקולים של יעילות ושל צדק. שיקולים של יעילות תומכים, בדרך כלל, בגישה שיש לשמוע ולסיים את המשפט במהירות, בלי לחזור על שלבים שהתקיימו. לעומתם, תומכים שיקולים של צדק בגישה לפיה יש למצות מיצוי מלא את חומר הראיות לפני שופט אחד, או מותב אחד, מתחילת המשפט ועד סופו. אכן, במאבק זה בין השיקולים יש להעדיף את שיקולי הצדק. כפי שנאמר לא אחת, "לעולם עדיף צדק דחוי על פני אי צדק מהיר". ובמקום אחר אמרתי כי: "מוסכם על כולנו כי אפילו נראה את המשפט כ"מדע של צדק" ואפילו נראה את הצדק מצרך השווה לכל נפש שצריך לספקו מהר ובכמויות גדולות, הצדק הזה צריך להיעשות - ודוקא כאן חשוב להוסיף, גם להראות - כצדק אנושי." (י' טירקל "לקראת "דהומניזציה" של המשפט?" הפרקליט לו (תשמ"ד) 71). קיימים גם מצבי ביניים שבהם אין כף מאזנים אחת של שיקולים מכריעה את רעותה, אלא הכפות מעוינות, או מעוינות כמעט. אלה, לדוגמא, מצבים שבהם הפגיעה העלולה להיגרם בשל כך שהראיות לא ישמעו בשלמותן על ידי שופט אחד אינה משמעותית, בעוד שהפגיעה ביעילות הדיון עקב שמיעה חוזרת של חומר הראיות היא ניכרת. במצבים כאלה על בית המשפט למיין את הראיות השונות ולבדוק את מטרת הבאתן. לדוגמא, אם היתה המטרה להביא לפני בית המשפט מידע - שאינו שנוי במחלוקת, או שאי אפשר לקעקעו - הרי שאין טעם לשמען מחדש; אולם, אם היתה המטרה לקבוע על פי הראיות ממצאים בענינים השנויים במחלוקת והדבר אף כרוך בקביעת ממצאים על פי מהימנות של עדים, הרי שיש טעם בשמיעתן של הראיות מחדש. שאלה נוספת שעל בית המשפט לתת עליה את דעתו היא אם הממצאים שיקבעו על פי הראיות שנשמעו יהיה בהם כדי להשפיע על תוצאותיו של ההליך, או שמדובר בראיות בעלות חשיבות מועטה שהממצאים שייקבעו על פיהן - אם ייקבעו - טפלים לעיקר. על פי שיקולים אלה - ושיקולים נוספים - מגיע השופט למסקנה אם לדון מן השלב שאליו הגיע השופט הקודם, אם להמשיך בדיון משלב אחר או אם להסתפק בשמיעה מחדש של עדות מסוימת, או עדויות מסוימות. ההחלטה בענין זה מסורה כולה לשופט שאליו הועבר הדיון ואין בכוחו של השופט שדן בענין לפניו להורות לשופט שבא במקומו מה הדרך שבה יילך. 13. בהחלטתה מיום 11.11.93 קבעה כבוד השופטת א' קובו, שהדיון בתובענות הועבר אליה מכבוד סגן הנשיא חג' יחיא, כי: "לאחר שעיינתי בתיק והמדובר הוא בשני תיקים, בשתי תביעות בהם התובעת "ידיעות אחרונות" בע"מ כנגד שמואל פירסטנברג ואח' ובתביעה של דוד פירסטנברג ואח' כנגד "ידיעות אחרונות" בע"מ, רואה אני להחליט אחרי ששמעתי את טיעוני הצדדים להמשיך מאותה נקודה שבה הפסיק השופט חג' יחיא". משהחליטה להמשיך בדיון מן השלב שאליו הגיע חזקה עליה ששקלה את השיקולים שנדרשו להחלטתה וכי הגיעה למסקנה שיש בכוחה להגיע לחקר האמת בלי לחזור על שמיעת הראיות, כולן או מקצתן (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) בע' 511). על כך נאמר כי "מן המפורסמות הוא שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט שלמטה אלא במקרים שבית-המשפט דלמטה חרג מן המסגרות והתחומים שנקבעו לשיקול דעתו" (ע"א 387/74 אברהם נגד בתי-מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (להלן - "ענין אברהם"), 356). עוד נאמר כי בענין כזה יש לו לשופט "תחום פעולה רחב ביותר עד כדי כך שאין הוא חייב כלל לרשום את הטעמים שהביאוהו להחלטתו" (ענין אברהם, 357). בהמשך דבריה פרטה השופטת את טעמי החלטתה בציינה כי: "אם מבקש ממני ב"כ [המערערת] לחזור ולשמוע את עדותו של מר שמואל פירסטנברג, אינני חושבת שאני יכולה לעשות זאת לאחר שנתתי החלטה שאכנס לתיק מאותה נקודה שבה הפסיק השופט חג' יחיא ולא ראיתי לנכון לחזור ולשמוע את עדותו לאחר שכל כך הרבה ישיבות נתקיימו כבר בתיק זה והגיע הזמן לסיימו". אפילו סברה כבוד השופטת - בטעות - כי בשל החלטתו הנזכרת של כבוד השופט חג' יחיא אין היא רשאית לחזור ולשמוע עדות מסויימת, הרי לא נאמר הדבר בפירוש בהחלטתה והדבר אף אינו משתמע ממנה. כפי שעולה מתוך כלל דבריה ברור שהגיעה למסקנה שלא לשמוע מחדש את הראיות שכבר נשמעו על דעתה שלה בלבד ולא מכח דברי כבוד השופט חג' יחיא. לנסיבות אלה יפים דבריו של כבוד השופט עציוני בענין שיש בו צד דמיון לענין שלפנינו: "קשה לי להבין אם-כן מדוע לאחר ש[בית המשפט] רשם את נימוקיו תהיה מלאכת התקיפה [של החלטתו] קלה יותר. בטוחני שלולא נימק שופט השלום את החלטתו, לא היה כל יסוד לחשוד בו שהוא החליט לתת פסק-דין מתוך התעלמות מן השאלה הקרדינלית, אם בכוחו לפסוק דין על-סמך החומר שלפניו. שהרי זאת היא הנחה סבירה ביותר ששופט לא יכתוב פסק-דין אלא אם הוא משוכנע שיש בכוחו לעשות כן" (ענין אברהם בע' 357). איני רואה, אפוא, מקום לחזור ולהרהר אחרי החלטתו של בית המשפט, שניתנה אחרי ששמע את טענותיהם של הצדדים ואחרי ששקל בדבר. יתר על כן, כפי שאפרט בהמשך, גם לא שוכנעתי כי שמיעת העדויות מחדש היתה משפיעה על התוצאה שאליה הגיע בית המשפט. סדר הבאת הראיות 14. בשל איחוד התובענות שהגישו בעלות הדין הוצרכה המערערת, שפתחה בהבאת הראיות מצדה, להביא את ראיות ההגנה מטעמה לפני שהמשיבים הביאו את ראיותיהם במסגרת התביעה שהגישו. המערערת סבורה כי סדר זה של הבאת הראיות פגם בכוחה להתגונן נגד תביעתם של המשיבים. בהחלטתו מיום 10.2.92 ציין בית המשפט כי: "הכלל הוא שכל צד צריך להביא את ראיותיו בחטיבה אחת ולא לפצלן. העברת תביעת [המשיבים] אשר הוגשה בבית משפט אחר לבימ"ש הזה ואיחוד הדיון בה עם תביעות התובעת נעשה דווקא עפ"י בקשת התובעת והסבריה --- משאוחד הדיון והתחילה התובעת בהבאת ראיותיה בתביעותיה היא, הרי שעליה להביא גם את ראיות הגנתה עפ"י טענותיה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה בחטיבה אחת עם ראיות התביעה מטעמה. יחד עם זאת יותר לתובעת להשלים את ראיות הגנתה, אם יהיה צורך בכך, ולאחר שמיעת ראיות הנתבעים בתביעתם שיובאו אף הן בחטיבה אחת עם ראיות הגנתם נגד תביעות התובעת". בעקבות החלטה זאת, ולאחר שתמה שמיעת עדי המשיבים הורה בית המשפט, ביום 12.5.94, "לקבוע תאריך לתזכורת בעניין הצורך להביא עדים נוספים מטעמו של עו"ד ליבליך (בא כוח המערערת - י' ט') בתיק הזה". מאוחר יותר ניתנה למערערת הזדמנות להביא עדויות הזמה, ובהחלטה מיום 11.9.94 אף התיר לה בית המשפט להביא עדות כזאת לפי בקשתה. במצב דברים זה אין, אפוא, יסוד לטענותיה של המערערת כאילו נמנעה ממנה הזכות להליך הוגן עקב סדר הבאת הראיות. 15. טענה נוספת בפיה של המערערת ענינה הפגיעה שנגרמה לה בשל כך ש"לא היתה לה ברירה" אלא להזמין את המשיב מס' 1 לתת עדות כעד מטעמה, "כדי שתדע בפני מה היא עומדת ותוכל להתגונן כיאות כנגד התביעה". מעיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט עולה כי בעלי הדין הסכימו שהמשיב מס' 1 ייקרא כעד מטעם המערערת, תוך הבהרה כי למשיבים תהיה הזכות לקיים חקירה נגדית "על כל יתרונותיה" וכי בא כוח המערערת יהיה מוגבל בחקירתו במידה שיבקש להפנות שאלות מדריכות לעד. בית המשפט פעל לפי הסכמה דיונית זאת ואין יסוד לטענתה של המערערת כי זכויותיה הדיוניות קופחו. אשר להשגותיה של המערערת בדבר הפגיעה שנגרמה לה עקב החלטות ביניים של בית המשפט - בהן אסר על בא כוח המערערת להציג שאלות מסויימות - לא שוכנעתי שהיה בהחלטותיו כדי להשפיע על תוצאות הבירור של העובדות שהיו דרושות להכרעה במחלוקת. תביעת המערערת למתן חשבונות 16. בית המשפט קבע כי לאור מהות עיסוקה של המשיבה 3, כמפיץ עצמאי של עיתונים בארצות הברית, "כל המסמכים הקשורים להפצת העיתון בארה"ב הינם בגדר סוד מסחרי של הנתבעים השייכים להם בלבד". כן קבע כי "בין הצדדים לא שררו יחסי שליחות אשר מהם נגזרת חובת נאמנות". כפועל יוצא קבע כי לא מוטלת על המשיבים חובה למסור למערערת מידע שנאגר אצלם במהלך הפצת העיתון של המערערת. על רקע זה דחה את תביעתה של המערערת למתן חשבונות. המערערת טוענת לפנינו ש"כאשר מתנתק קשר בין יצרן ומפיץ, לא יעלה על הדעת שבית המשפט ימנע מאחד הצדדים, הטוען שמגיעים לו כספים, את הזכות לחשבונות". טענה זאת יש לדחות. לא כל מערכת יחסים שבין יצרן למפיץ מולידה זכות לקבל חשבונות. זכותו של יצרן לקבלת סעד המחייב מפיץ לתת לו חשבונות מותנית - כמו בכל מקרה של תובע המבקש סעד כזה - בכך שיראה שנתקיימו יחסי אמון שמהם עולה החובה להעביר חשבונות (על התנאים למתן סעד של חשבונות ראו ע"א 89/49 פופקו נגד חמדי, פ"ד ה 242; השוו לע"א 81/64 "רינה" י' זמל את י' אורן נגד אוירבך, פ"ד יח(3) 567, 573, שם התייחס כבוד השופט מני, בדעת המיעוט, לנסיבות בהן מערכת היחסים שבין יצרן לבין סוכן מורשה הקימה זכות לסעד של מתן חשבונות. ראו גם י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995), בע' 567). אכן, יצרן שאין בידיו להראות שנתקיימו יחסים כאלה, אין לו אלא ללכת בדרך של תובענה רגילה לסעד כספי ולהוכיח את עילתו. כך יכלה המערערת לעשות, על יסוד הראיות שלטענתה הצטברו בידיה. לענין זה אמר בית המשפט: "החשבונות הנדרשים ידועים היטב [למערערת] והם ערוכים בידה באופן שלא רק החשבונות ופרטיהם ידועים לה אלא שהיא יודעת גם סך כל הכספים שלטענתה [המשיבים] חייבים לה". בית המשפט סמך את החלטתו גם על כך שהמשיבים פעלו כגורם מסחרי עצמאי, תוך שדחה את טענתה של המערערת כי בינה לבין המשיבים התקיימו יחסי שליחות. המערערת לא הצביעה על פגם במסקנתו ולא הראתה שהיתה מערכת יחסי אמון מיוחדים בינה לבין המשיבים שהיה בה כדי לשמש בסיס לקבלת הסעד שביקשה. לפיכך, צדק בית המשפט בקובעו כי אין למערערת זכות לקבל חשבונות מן המשיבים. הזכות להוכיח את סכום התביעה במסגרת תובענה למתן חשבונות 17. טענה נוספת של המערערת מכוונת כנגד החלטתו של בית המשפט, מיום 10.2.92, לפיה נדחתה בקשתה להתיר לה להביא ראיות להוכחת חובות שהמשיבים חייבים לה, במקום להורות על מתן חשבונות, כפי שבקשה בכתב התביעה. לטענתה של המערערת, כאשר הגישה את תביעתה למתן חשבונות בשנת 1985 לא היו החשבונות ידועים לה, אולם, משחלפו שנים, נתגלו לה פרטי החשבונות ויש בכוחה להוכיח את חובותיהם של המשיבים. בית המשפט קבע כי "מה שמבקשת [המערערת] היום ללא תיקון כתב התביעה או הגשת תביעה כספית רגילה במקום התביעה הנוכחית ומבלי לשלם את האגרה המתחייבת על תביעה זו להפוך את התביעה למתן חשבונות לתביעה כספית רגילה". כלל ידוע הוא כי הדיון בתובענות למתן חשבונות מתנהל בשני שלבים. כפי שנאמר: "בשלב הראשון מתבררת השאלה אם קיימת חובה להגיש חשבונות בנתבע ואם הובררה חובה זו, יוציא בית המשפט החלטה, או פסק-דין, המחייבים מתן חשבונות. אחרי הגשת החשבונות מתחיל השלב של בירור החשבונות, אם התובע אינו מודה בנכונותם, ואחרי הבירור יוציא בית-המשפט פסק-דין, המחייב את הנתבע בסכום שבו הוא חייב לפי החשבונות". (דברי כבוד השופט י' קיסטר בע"א 198/73 שרגאי נגד שרגאי, פ"ד כט(1) 159, 162. ראו גם ע"א 127/83 בר לב נגד לוינזון, פ"ד מ(3) 249, 255; ע"א 85/83 בניאל נגד תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606, 615-614 וי' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) בע' 568). משמע, בית המשפט יחייב את הנתבע לשלם סכום כסף לתובע רק אחרי שנקבע כי לתובע זכות לקבל חשבונות ואחרי בירור החשבונות. כאשר בכתבי הטענות הוגדר הסעד המבוקש כמתן חשבונות ופסיקת סכום כסף על פי החשבונות, אין התובע רשאי לשנות את טעמו ולתבוע סעד כספי על פי אותו כתב טענות. אם יש בידיו של התובע להוכיח את חובו של הנתבע עליו להגיש תובענה נפרדת לסעד כספי ואין הוא רשאי לתבוע סעד זה בדרך של קפנדריא במסגרת התובענה המקורית למתן חשבונות (השוו לע"א 638/84 קאסם נגד עו"ד דן יואל, מנהל עיזבון המנוחה וילהלמינה מטוסיאן, פ"ד מא(3) 678, 687-686). 18. המערערת מבקשת לסמוך על הלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, לפיה רשאי בית המשפט לערוך בעצמו את החשבון ולפסוק לתובע את הסכום המגיע לו, כאשר פרטי החשבונות הדרושים נתגלו לבית המשפט בבהירות ובדייקנות: "אם בתובענה על מתן חשבונות עולים פרטי החשבונות המבוקשים בבהירות ובדייקנות, להנחת דעת בית-המשפט, מן הראיות שהובאו לפניו, כי אז אין טעם ואין צורך להטיל מתן חשבונות כאמור על הנתבע, אלא בית המשפט רשאי, אם יראה לנכון לפניו לעשות כן, לערוך חשבונות אלה בעצמו ולתת לתובע את הסעד הסופי המבוקש כפי שהוא נובע כתוצאה מחשבונות אלה". עוד נאמר שם: "דברים אלה אמורים ביתר שאת כשבעלי הדין גילו את חשבונותיהם זה לעומת זה, עוד בכתבי התביעה וההגנה, כמו שעשו בענין שלפנינו; וכך העמידו כנידן לפני בית המשפט לא רק את החיוב במתן החשבונות, אלא גם את נכונות חשבונותיהם שכבר ערכו אותם". (דברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 374/59 פרידמן נגד חסיד, פ"ד טו 1124, 1126. ראו גם י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995), בע' 569). אין בדברים אלה כדי לסייע למערערת. במקרה הנדון לפנינו לא עלתה מתוך כתבי הטענות שהוחלפו בין בעלי הדין כוונה להביא לפני בית המשפט חשבונות שערכו. לפני בית המשפט גם לא הובאו ראיות שמהן עולים פרטי החשבונות. המערערת אמנם בקשה להביא לפני בית המשפט ראיות כאלה אך בית המשפט סירב לקבלן. בכך צדק. שלא כמו בדיון בענין ע"א 374/59 הנ"ל - שבו ניתן היה לקבוע כי כתבי הטענות תוקנו מכללא באופן המאפשר לבית המשפט להעניק סעד כספי - לא היה במקרה דנן יסוד לקביעה כזאת. מכאן שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט שלא התיר להביא ראיות אלה, הן מן הטעם שהסעד שנתבקש היה מתן חשבונות והן משום שסבר שכתבי הטענות לא תוקנו מכללא (לענין הנטיה שלא להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית במצבים כאלה ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) בעמ' 360). הזכות לקבל את רשימות המנויים ונקודות ההפצה 19. בית המשפט קבע כי "משרכשו [המשיבים] בכסף מלא מ[המערערת] את עיתוני יום א' ו-ו' ומשנשאו בהוצאות ההוצאה, ההדפסה, ההובלה, ההפצה וכיוצ"ב, הרי שפעלו הם כמפיצי [המערערת] 'באורח עצמאי בשמם הם ולמענם'", ומכאן ש"המידע, המסמכים והסודות המסחריים וכל פרט או נתון אחר הנוגע להם, אשר נאגרו ונאספו אצל [המשיבים], הינם קניינם ורכושם של [המשיבים] או מי מהם ואין [למערערת] כל זכות לגביהם". על מהות הקשר בין בעלי הדין למד בית המשפט מהסדרי התשלום שהעלו על הכתב ומהתנהגותם בפועל במשך תקופת ההתקשרות. המערערת מבקשת לטעון כי המשיבים קיבלו מן המפיץ שקדם להם רשימה של כ1000- מנויים וכי בשלב שהופסק הקשר החוזי איתם היתה רשימת המנויים שלהם בת 1432 שמות בלבד. בנסיבות אלה, טוענת המערערת, אין יסוד לקביעת בית המשפט כי מדובר ברשימת מנויים שפותחה ונבנתה בלעדית על ידי הנתבעים ויש מקום לקבוע כי הרשימה היא רכושה של המערערת. אין ממש בטענות המערערת בענין זה. רשימת המנויים שנוספו לרשימת המנויים שקיבלו המשיבים מהמפיץ הקודם היא פרי עמלם של המשיבים והיא קנינם שלהם, בעוד שרשימת המנויים של המפיץ הקודם היא ענין שבינו לבין המערערת. עוד יצוין כי הבעלות ברשימות אינה נקבעת לפי היחס שבין מספר המנויים בתקופתו של המפיץ הקודם לבין מספר המנויים שנוספו בתקופתם של המשיבים, אלא לפי מהותו של הקשר שבין בעלי הדין. משנקבע כי המשיבים לא פעלו בשליחותה של המערערת, אלא ניהלו עסק עצמאי, הרי שצדק בית המשפט כאשר קבע כי הרשימות הן בבעלותם של המשיבים וכי אין למערערת זכות לדרוש את קבלתן. תביעת המערערת לסכום קצוב 20. תביעת המערערת לסכום קצוב סמכה על שתי עילות נפרדות: זכותה לתקבולים שקיבלו המשיבים עבור מנויים בסכום השווה ל68,400-$; זכותה ליתרת חוב בגין עיתונים שסיפקה למשיבים בסכום השווה ל34,350-$. את התביעה בגין העילה הראשונה דחה בית המשפט בקבעו כי בהתאם לתנאי החוזה בין בעלות הדין לא היתה המערערת זכאית לתשלום כלשהו עבור אותם מנויים. לתביעה בגין העילה השניה נעתר בית המשפט, תוך שהפחית את סכום הפיצוי לסכום השווה ל12,225-$, בשל טעות שנפלה בתחשיביה של המערערת. המערערת טוענת כי הוכיחה את מלוא תביעתה וכי היה על בית המשפט לפסוק לזכותה את מלוא הסכומים שאותם תבעה. ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט בענינים אלה מעוגנים היטב בראיות שהיו לפניו ולא מצאתי בהם פגם המצדיק את התערבותנו. מהות הקשר המשפטי בין בעלות הדין והפסקתו 21. בית המשפט קבע כי המערערת והמשיבים "התקשרו בחוזה שלא הוגבל בזמן, לפיו [המשיבים] משמשים כמפיצי עיתוני [המערערת]". מסקנה זאת סמך בית המשפט, בין היתר, על הראיות הבאות: מכתב בו מינתה המערערת את המשיב מס' 1 כאחראי להוצאת העיתון בארצות הברית; מסמך ההסכם המערכתי; והסדר התשלומים אשר הועלה על הכתב ואשר על פיו נהגו בפועל בעלי הדין במהלך תקופת החוזה. די היה בראיות אלה - שלא היו שנויות במחלוקת - כדי לשמש תשתית איתנה למסקנתו. לא מצאתי ממש גם בטענות המערערת לפיהן החלטות שונות של בית המשפט במהלך שמיעת העדים פגעו ביכולתה להתגונן בענין זה. התוצאה היא שגם בענין זה מסקנתו עומדת בעינה. 22. ביום 30.7.85 הודיעו נציגי המערערת למשיבים כי עליהם להפסיק את הפצת העיתון "ידיעות אחרונות" מייד, באותו שבוע. המשיב מס' 1 העלה על הכתב את תוכן ההודעה, שנמסרה בעל-פה, ובאותו יום גם שלח למערערת מכתב שבו פירט את תוכן ההודעה שקיבל. המערערת לא מצאה לנכון לתקן דבר מן הפרטים שבמכתב זה ובמכתב נוסף ששלח לה המשיב מס' 1 ביום 9.8.85 בענין זה. רק ביום 14.8.85 שלחה למשיב מס' 1 מכתב בו חזרה על הודעת סיום ההתקשרות, אלא שהפעם ציינה כי אינה עומדת על הפסקה מיידית של ההתקשרות וכי תאות לתאם מועד מוסכם להפסקת הקשר אם המשיבים יעמדו במספר תנאים שהעלתה. במצב דברים זה אין מנוס מן המסקנה כי הודעת הביטול נמסרה בלי שניתנה למשיבים ארכה לקיים את החוזה. אפילו היינו רואים רק את מכתבה של המערערת מיום 14.8.85, ולא את ההודעה בעל-פה, כהודעת ביטול - ואיני סבור כך - הרי שהתניית המשך קיומו של החוזה בתנאים שלא נכללו בו מלכתחילה אינה יכולה להיחשב כמתן ארכה לקיומו של החוזה, כמשמעה בסעיף 7 לחוק התרופות. אוסיף כי גם לענין זה, לא מצאתי יסוד לכך שאילו נשמעו הראיות בדרך אחרת משנשמעו היתה המסקנה שונה. משנמצא כי המערערת ביטלה את החוזה עם המשיבים ללא מתן הודעה מוקדמת נדרש בית המשפט לשאלה אם קדמה לביטול הפרה יסודית מצד המשיבים, שזיכתה את המערערת בביטולו בלי הודעה מוקדמת. כאמור, סקר בית המשפט בפירוט את שלל טענותיה של המערערת בדבר התנהגותם של המשיבים במשך תקופת החוזה ולא מצא כי היה במעשה שעשו משום הפרה יסודית של החוזה. עיינתי בנימוקי פסק הדין ובטענותיה המפורטות של המערערת, וגם בענין זה לא מצאתי מקום להתערב. אפילו ניתן היה לראות מקצת ממעשיהם של המשיבים כהפרות של החוזה, לא היו אלה הפרות יסודיות. זאת מן הטעם שלא היה מקום להניח לגביהן "שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה" (סעיף 6 לחוק התרופות. לסקירה כללית ראו ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה - תשנ"ה), בע' 547). לפיכך, צדק בית המשפט בקבעו כי המערערת הפרה את החוזה בכך שביטלה אותו שלא כדין, בלי שנתנה למשיבים ארכה לקיימו. הפיצויים בגין הפרת החוזה 23. בבואו לקבוע את תקופת ההודעה המוקדמת שהיה על המערערת לתת למשיבים, שעבורה זכאים הם לפיצוי, עמד בית המשפט על העובדות הבאות: "[המשיבים] השקיעו ללא ספק, זמן רב, יוזמה ויצירתיות, בפרוייקט הפקסימיליה כמו גם השקעות בממון. לענין זה נדרשו השלושה [המשיב מס' 1] בתל-אביב, ו[המשיבים מס' 5 ו6-] בניו יורק, להרתם במלא מאודם לענין ולצרף אליהם עובדים, מכשור, כלי רכב, הכל כדי להרים את הפרויקט ולשאת בנטל. יש גם לציין את ההוצאות שנחסכו מן [המערערת] במעבר להסדר הפקסימיליה. תחת הסדר זה עבדו [המשיבים] בסה"כ כשנה וחצי. תקופת זמן ראשונית שבה ההוצאות רבות שהן מבוא והערכות להפצה. הפירות באותה תקופה הן בהכרח קטנים יותר. בסמוך לסיום הקשר הגדילו [המשיבים] את מספר המינויים ויכלו להוסיף עוד אך הדבר נמנע מהם בכוונה תחילה על ידי [המערערת]". על פי כל אלה הגיע למסקנה כי "על רקע הזמן הקצר שחלף מאז תחילת היחסים החוזיים --- וההשקעה היחסית גדולה בתקופה הראשונית לפני קטיפת פירות של ממש מההשקעה, ראוי היה לדעתי לקבוע תקופה של שנתיים למתן הודעה מוקדמת לסיום הקשר". אף על פי כן סבר בית המשפט כי המשיבים זכאים לפיצויים עבור תקופה של שנה אחת בלבד, מן הטעם שזאת תקופה "שנקבעה בפסיקה כתקופה סבירה להודעה מוקדמת". נימוק זה אינו יכול לעמוד. אכן, בעבר נתגלעו חילוקי דעות עקרוניים בדבר היסודות העובדתיים שיש להוכיח כדי לקבוע על פיהם את משך תקופתה של ההודעה המוקדמת (ראו את דברי כבוד השופט מ' חשין בע"א 355/89 עיזבון חינאווי נגד מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 78-77), אולם, אין עוררין כי קביעת אורכה של התקופה תלוי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון כשם שהיא מושפעת על ידי עקרונות כלליים שאינם קשורים למקרה הנדון דווקא. כך נאמר, בין היתר, כי: "אורכה של התקופה הסבירה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים, ביניהם כלליים, היפים לכל מקרה, וביניהם מיוחדים, אשר קשורים בהסכם שבין הצדדים ובנסיבותיו" (דברי כבוד השופט ת' אור בע"א 442/85 זוהר ושות' נגד מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 706). לפיכך, היה על בית המשפט לקבוע את תקופת ההודעה המוקדמת על פי נסיבותיה של הפרשה, תוך התייחסות לשיקולים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה, ולא לקבוע אותה רק לפי התקופה שסבר שהיא התקופה הסבירה לפי ההלכה הפסוקה. עם זאת, לאור הנסיבות, סבורני כי תקופת הודעה מוקדמת של שנתיים - שהיתה ראויה בעיני בית המשפט - היא ארוכה מדי, בעיקר בהתחשב בכך שהקשר החוזי בין בעלי הדין נמשך תקופה קצרה יחסית של כשנה ומחצה בלבד. בצד שיקול זה יש לייחס משקל להשקעות של זמן ושל כסף שהשקיעו המשיבים, שפירותיהן טרם הבשילו, שגם על כך עמד בית המשפט. נוכח שיקולים אלה נראה לי שיש להשאיר את החלטתו של בית המשפט על מכונה, שלא מטעמו, דהיינו על תקופת הודעה מוקדמת בת שנה אחת. 24. המערערת מוסיפה וטוענת כי לאחר שקבע בית המשפט כי המשיבים פעלו כמפיצים עצמאיים, אין הם זכאים לפיצויים עבור אי מתן הודעה מוקדמת לפני הפסקת הקשר החוזי. את טענתה היא מבקשת לסמוך על מקרה בו נקבע כי: "לא היו בין בעלי הדין יחסים של יצרן וסוכן בלעדי, כי אם יחסים של מוכר וקונה, שעם סיומם ממילא לא היה להם המשך. אשר-על-כן, לא קמה למערער עילה לתביעת אובדן רווחים ואובדן מוניטין" (ע"א 127/86 רייכר נגד פוליתם בע"מ, פ"ד מ"ב(3) 114, 117). אין הנדון דומה לראיה. אכן, כאשר קונה עצמאי רוכש בקביעות מוצרים מיצרן, בלי שיש לו יסוד חוזי לציפייה לגבי המשך ההכנסות מן הפעילות עם אותו יצרן, אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות החוזית עם היצרן. לעומת זאת, כאשר מתוך מהות הקשר עם היצרן - וללא קשר למידת עצמאותו של המפיץ - קם למפיץ אינטרס ציפייה בדבר הכנסותיו העתידיות, זכאי הוא לפיצויים עבור ניתוקו של הקשר החוזי עם היצרן. כך הדבר בנסיבות ההתקשרות החוזית שבעניננו. 25. המערערת מוסיפה ומעלה טענות רבות ומגוונות כנגד אופן חישוב הפיצויים בגין תקופת ההודעה המוקדמת, חוות הדעת שביסוד החישוב, ופסיקת הפיצויים עבור נזקים מסויימים שנגרמו למשיבים. גם טענותיה אלה יש לדחות. המערערת מבקשת "לחזור ולפתוח את הדיונים במחלוקות שבעובדה, שכבר נדונו והוכרעו, ולהושיב בית-משפט זה על המדוכה שעליה ישב בית המשפט המחוזי. ניסיון זה יש לדחות" (ע"א 2688/95 פנחס נגד כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742, 746). אומר בקיצור כי בית המשפט ביסס את מסקנותיו על הממצאים שקבע על פי חומר הראיות שהובא לפניו ונימק את מסקנותיו בפירוט. בכל אלה לא מצאתי מקום להתערב. 26. בשולי הדברים יש מקום לעמוד על שתי טענות משפטיות נוספות של המערערת. לטענתה סכומי הפיצויים שפסק בית המשפט בגין חלק מרכיבי תביעתם של המשיבים גבוהים מן הסכומים שבהם נקבו בכתב תביעתם לגבי רכיבים אלה. טענה זאת יש לדחות משני טעמים: האחד - כי הסכום הכולל של הפיצויים שנפסק לזכות המשיבים לא חרג מסכום התביעה הכולל - 700,000$ - שצויין בכתב התביעה, שבו ניתן לראות את הסכום הכולל שנתבע בגין העילה הכללית של הפרת החוזה על ידי המערערת (השוו לדברי כבוד השופט ויתקון בע"א 467/60 בן טל נגד זיני, פסקים נ"א 399, 401 ולדברי כבוד השופט ברנזון בע"א 222/64 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נגד מדינת ישראל, פ"ד יח(4) 291, 297). השני - כי במהלך הדיון הגישו המשיבים ראיות להוכחת הסכומים שתבעו בגין הרכיבים הנזכרים - שאותם גם פסק בית המשפט, כאמור לעיל - בלי שהמערערת התנגדה לכך. מכאן, שיריעת המחלוקת לגבי כל אחד מרכיבים אלה של סכום הפיצויים שנפסק הורחבה בהסכמה (השוו לע"א 675/86 שמייסר נגד הודסמן, פ"ד מד(1) 133, 140). עוד משיגה המערערת על שיעורי הריבית וההצמדה שנפסקו. לדעתה, לא היה בית המשפט מוסמך לפסוק ריבית דולרית שנתית בשיעור של 11% ממועד הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין ומכל מקום ראוי היה שיפסוק ריבית בשיעור נמוך יותר. עוד טענה שהיה עליו להביא בחשבון שיקוליו את התמשכות ההליכים שנגרמה בעטיים של המשיבים ולפטור אותה מריבית עבור חלק מן התקופה. המשיבים מצידם באו לקעקע את הדברים במכלול של טענות - עובדתיות ומשפטיות - שהעלו נגד המערערת. איני רואה צורך להכנס לכל פרטי הטענות ואצא ידי חובתי אם אומר בקיצור כי לא מצאתי יסוד לטענה כי בית המשפט חרג בענין זה מסמכותו או הפעיל שיקול דעת מוטעה. (ראו, בין היתר, ע"א 552/88 קובטי נגד אזרחי, פ"ד מה(3) 782, 788; וגם י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995), בע' 530, והאסמכתאות בהערת שוליים מס' 46). לפיכך, אין להתערב בהחלטתו בענין זה. שכר הטירחה שנפסק לזכות המשיבים 27. בית המשפט פסק למשיבים הוצאות בסכום של 50,000 ש"ח, שהוא כאחוז אחד מסכום הפיצויים שנפסק. שיעור זה נופל מן השיעור שנקבע בתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז1977-. לדעת המשיבים הסכום שנפסק גם אינו משקף את הנמקתו של בית המשפט לפיה "סכום זה נקבע בהתחשב בסכום פסק-הדין, בהיקף העבודה שהושקעה בתיק הנדון וכן בהתחשב במספר הישיבות ובהתארכות הדיונים". כלל ידוע הוא כי לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בקביעת סכום ההוצאות (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית - 1995) בע' 545-544). גם נאמר כי יש מקום להתערב אם "נפלה בפסיקת ההוצאות טעות משפטית ואם באשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת" (ע"א 378/78 מרדכי קלינגר נגד מנהל מס העזבון, פ"ד לג(1) 509, 510; ראו גם ע"א 77/85 חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(2) 592, 594). אכן, נראה לכאורה כי סכום ההוצאות שנפסק הוא נמוך, אולם לאור נסיבות הפרשה בכללותה אין לומר שהוא נמוך במידה המצדיקה את התערבותנו. גם אין למצוא כאן טעות משפטית, או פגם או פסול אחר בשיקול דעתו של בית המשפט, המצדיקים התערבות כזאת. סיכום 28. לפיכך אני מציע כי הערעור והערעור שכנגד יידחו וכי המערערת תשלם למשיבה מס' 3 את הסכומים שפסק בית המשפט המחוזי. כן תישא המערערת בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט ח' אריאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, כ"ו באלול תשנ"ט (7.9.99). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96090990.M07