עזבון המנוח זידאן סלימאן אבו פארס נ. לשכת הסדר ורישום מקרקעי

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9096/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערערים: 1. עזבון המנוח זידאן סלימאן אבו פארס 2. סלימאן אבו פארס 3. סלמאן אבו פארס 4. פח'רי אבו פארס 5. פידי אבו פארס נ ג ד המשיבה: לשכת הסדר ורישום מקרקעין ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.11.2018 בת"א 28580-06-17 שניתן על ידי כבוד השופט י' כהן – סג"נ תאריך הישיבה: י"ג בכסלו התש"פ (11.12.2019) בשם המערערים: עו"ד גסאן חורי; עו"ד רביע חורי בשם המשיבה: עו"ד יעקב הילמן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. בשנת 1941 תבע זידאן סלימאן אבו פארס (להלן: המנוח) בעלות באדמת מירי, הידועה כיום כחלקה 49 בגוש 17160 בעספיא (להלן: המקרקעין). חלפה כשנה, ובלוח הזכויות שפורסם נרשם שמו של זידאן איברהים אבו פארס כבעל הזכויות במקרקעין. מעט לאחר מכן הסתיימו הליכי הסדר המקרקעין, וזידאן איברהים אבו פארס נרשם כבעליהם. 2. בשנת 1981 נפטר המנוח לבית עולמו. ביום 4.5.2016 הוציא בית הדין הדרוזי בעכו צו ירושה, לפיו יחולק עזבונו של המנוח בין בניו, המערערים 5-2 (להלן: הבנים). על סמך צו הירושה, ביקשו הבנים לרשום את החלקה על-שמם. כיוון ששם הבעלים הרשום בפנקס אינו תואם את שמו של המנוח, נדרשו הבנים להגיש בקשה לתיקון הטעות. הם פנו למשיבה בבקשה לתיקון, אך זו סירבה, בציינה כי אין בסמכותה לשנות את הרישום, שכן "לא נמצאו בתיק ההסדר המנדטורי מסמכים המעידים כיצד נקבע השם בלוח הזכויות כתוצאה מבירור התביעות". 3. בעקבות זאת, פנו הבנים לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות למשיבה לתקן את הרישום, כך שהמנוח ירשם כבעליהם של המקרקעין. לתמיכה בטענותיהם הציגו הבנים מספר ראיות. ראשית, הוצגה רשימת תושבים שנערכה במסגרת בירור נפקדות בעספיא שקיים מינהל מקרקעי ישראל בשנת 1958. ברשימה צוין, כי "זידאן סלימאן (איברהים) אבו פארס" אינו נפקד. כמו כן, הוצגו שני תצהירים משנת 1958, הראשון מטעם מזכיר המועצה המקומית עספיא, והשני מטעם ראש המועצה. המזכיר הצהיר, כי "אין בכפר עספיא זידאן איברהים אבו פארס אבל יש זידאן סלימאן אבו פארס והוא הבעלים של [המקרקעין]". ראש המועצה הצהיר, כי המקרקעין מצויים בבעלותו ובשימושו של המנוח מזה עשרות שנים, מאז שירש אותם מאביו, וכי הרישום על שם זידאן איברהים אבו פארס נעשה בטעות, ולא קיים אדם בשם זה בעספיא. נוסף על האמור, הציגו הבנים אישור מס רכוש, שבו רשומים המקרקעין על-שם המנוח, והגישו תצהירים מהשנים האחרונות מטעם מהנדס המועצה המקומית עספיא, ומאת מכרים של המנוח, שתמכו בטענותיהם. 4. במסגרת ההליך שהתנהל, הורה בית המשפט המחוזי לבנים לפנות לאפוטרופוס הכללי על מנת לברר אם קיימים צווי ירושה או מסמכים אחרים המתייחסים לאדם בשם זידאן איברהים אבו פארס. כמו כן, פורסמה מודעה בשני עיתונים בשפה הערבית, הקוראת לאדם בשם זה או לכל אדם התובע זכויות במקרקעין בשמו להתייצב להליך. גם למשיבה הורה בית המשפט לנסות לאתר אדם בשם זה. אולם הבדיקות והמאמצים עלו בתוהו; לא נמצא זכר לזידאן איברהים אבו פארס. 5. חרף האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לסייע למערערים, וזאת מכמה סיבות. ראשית, בית המשפט עמד על כך, כי על אף הראיות שהוצגו, "עדיין מנקר בי החשש, שיתכן וקיים אדם בשם זידאן איברהים אבו פארס, והתיקון המבוקש על ידי התובעים יגזול ממנו את זכות הבעלות שלו בחלקה". שנית, נקבע כי הוראות החוק ממילא אינן מאפשרות את תיקון המרשם בנסיבות העניין. בכלל זה, הפנה בית המשפט לסעיפים 96 ו-93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין ]נוסח חדש[, התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת הסדר הזכויות). בסעיף 96, שכותרתו 'תיקון עקב השמטת זכות או אי-דיוק', נקבע כך: "אם לאחר הצגת לוח הזכויות הוכח שזכות שהיתה רשומה בפנקסים קיימים הושמטה מהלוח או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי פקיד ההסדר או בית המשפט, הכל לפי העניין, להרשות לרשם לעשות את התיקונים בכל עת לפני השלמת הרישום של מקרקעין הישוב לפי הלוח" (ההדגשה הוספה – נ' ס'). בענייננו, רישום המקרקעין הושלם, ולכן הסעיף אינו חל. בסעיף 93 לפקודת הסדר הזכויות, שכותרתו 'תיקון הפנקס', נקבע כי "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או שנרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). גם בסעיף זה לא נמצא מזור, שכן זכותו של המנוח לא נרשמה בפנקס קיים, וממילא חלפה תקופת ההתיישנות לפני שנים רבות. בשל כך, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן להורות על תיקון המרשם, ודחה את התובענה. השתלשלות ההליכים בערעור 6. הבנים לא השלימו עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וביום 25.12.2018 הגישו את הערעור דנא. לשיטתם, הפתרון לבעיית סמכותו של בית המשפט להורות על תיקון המרשם, מצוי בסעיף 95 לפקודת הסדר הזכויות. בסעיף זה נקבע, כי "פקיד ההסדר, ובהעדרו – המנהל, וכן בית המשפט, הכל לפי העניין, רשאים להרשות לרשם לתקן טעות סופר או השמטת סופר שבפנקס". לטענת הבנים, כל הראיות מצביעות על כך שהטעות במרשם גלויה וברורה, ולפיכך החלטת בית המשפט המחוזי היא שגויה ובלתי צודקת. 7. המשיבה טענה בתשובתה, כי דין הערעור להידחות מחמת התיישנות התביעה והשיהוי הקיצוני בהגשתה. עוד סבורה המשיבה, כי בדין קבע בית המשפט שהבנים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחת הטעות במרשם, וזאת בפרט נוכח הקושי הראייתי בבירור נסיבות העניין כיום, כ-75 שנים לאחר השלמת הרישום. בשלב זה, אין אפשרות להתחקות אחר הליך ההסדר; לא ניתן להביא עדים או מסמכים שיוכלו להבהיר את התמונה. נוכח הדקדקנות שננקטה בהליכי ההסדר בתקופת המנדט, סבורה המשיבה כי יסוד ההבדל בין לוח התביעות לבין הרישום הסופי אינו בטעות, כי אם בסיבה אחרת שלא ניתן לעמוד על טיבה מחמת חלוף הזמן. המשיבה הדגישה, כי נטל ההוכחה על הטוען לטעות במרשם – כבד. התרת הרסן במצבים מעין אלו, מקימה חשש ממשי לסיכול התכלית של הסדר המקרקעין – הקניית ודאות למרשם. 8. ביום 11.12.2019 התקיים דיון בערעור. לשאלתנו האם קיים אדם בשם זידאן איברהים אבו פארס, ענה ב"כ המשיבה, כי "ככל הנראה אין אדם כזה, כל הבדיקות שלנו לא העלו אפילו קצה חוט". בסיום הדיון הסכימה המשיבה לקיים בדיקות נוספות במטרה לבחון אפשרות להגיע לפתרון מוסכם, אולם לאחר שהות של מספר חודשים הודיעה, כי אין בידה להציע פתרון להליך שיהיה בו כדי לייתר הכרעה בערעור. בהמשך, ביקשנו מהצדדים לשקול להגיע להסכמה על סמך המנגנון לתיקון טעות סופר, המעוגן בסעיף 95 לפקודת הסדר הזכויות; המגעים לא צלחו, וב"כ הצדדים הגישו השלמת טיעון בנוגע לתחולתו של סעיף זה. המשיבה חזרה על עמדתה, לפיה המערערים לא עמדו בנטל להוכחת טעות במרשם. הודגש, כי אין מדובר בהוספה או בהשמטה של אות בשם, אלא בהחלפת השם האמצעי בשלמותו. נטל ההוכחה במצב זה – כבד אף יותר. יתר על כן, הימנעות המנוח, שידע על הרישום בשנת 1958 לכל המאוחר, מלפעול לתיקון המרשם בימי חייו, "אינה מלמדת כי הוא סבר כי ישנה טעות במרשם". בנסיבות אלו גורסת המשיבה, כי אין מנוס מפני דחיית הערעור. המערערים מנגד, עומדים על טענתם כי הטעות במרשם גלויה ומובהקת, וכי דחיית תביעתם נוגדת את ההיגיון והצדק. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובמכלול החומר שהונח לפנינו, ובחנתי את טענות באי-כוח הצדדים בכתב ובעל-פה, מזה ומזה – באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. לא בנקל הגעתי למסקנה זו. השיהוי הרב בהגשת הבקשה לתיקון הרישום – מכביד; הבירור העובדתי אחרי שנים רבות – קשה. דא עקא, שוכנעתי כי מצבור הראיות שלפנינו מצביע על כך שרישום השם איברהים בטעות יסודו. דחיית הערעור תוביל אפוא לתוצאה לא צודקת ולא רצויה, לפיה תיוותר הקרקע מיותמת מבעלים, מונחת בשיממונה כאבן שאין לה הופכין. המסגרת הנורמטיבית: עיקרון סופיות ההסדר והחריגים לו 10. העיקרון לפיו ההכרעה שהתקבלה בהליך ההסדר סופית ומבטלת כל זכות קודמת מעוגן בסעיף 81 לפקודת הסדר הזכויות: "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה". עיקרון הסופיות הוא ה"בריח התיכון של שיטת ההסדר כולה" (ע"א 163/57 אדורין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד יב 1718, 1724 (1958)). ביסודו עומדות שתי הצדקות עיקריות: ראשית, הוא מגשים את תכליתה העיקרית של שיטת ההסדר – הבטחת ודאות המרשם, והגנה על היכולת להסתמך עליו. תכלית זו באה לידי ביטוי בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, לפיו "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו". ההצדקה השנייה, היא ההצדקה הכללית לעיקרון 'מעשה בית דין'. הליך ההסדר כולל הכרעה מעין שיפוטית בעניין כשרותן של זכויות במקרקעין, הכרעה שקובעת את גורלה של הזכות כלפי כולי עלמא. אם כן, עיקרון סופיות ההסדר מתיישב עם העיקרון הכללי בדבר סופיותן של הכרעות שיפוטיות (יהושע ויסמן, דיני קניין - חלק כללי 309 (התשנ"ג); חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל 299 (התשס"א) (להלן: זנדברג)). 11. לצד האמור, וכפי שמלמדת לשונו של סעיף 81 לפקודת הסדר הזכויות, עיקרון הסופיות אינו מוחלט, והוא כפוף לחריגים הקבועים בפקודה. חריגים אלו מעוגנים בסעיפים 97-93. סעיף 93 מתיר את תיקון הפנקס, מקום שבו נרשמה זכות בעקבות מרמה, או "שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש, או נרשמה בו שלא כשורה". סעיף זה נועד לאפשר תיקון של "טעות מקרית", שהיא טעות בהכרעה שקיבל הגורם המוסמך, שמקורה ב"גורם יוצא דופן שלא ניתן לצפות מן הטועה שימנע אותו או שיחזה אותו" (זנדברג, בעמודים 319-318). לעומת זאת, סעיף 95 לפקודת הסדר הזכויות מתיר את תיקונה של "טעות סופר או השמטת סופר בפנקס". סעיף זה חל במצבים שונים, שהמשותף להם הוא שהביטוי החיצוני של הליך ההסדר – הרישום בפנקס – אינו משקף את ההכרעה האמיתית שקיבל בשעתו הגורם המוסמך (שם, בעמוד 317). אם כן, על הטוען לטעות סופר לשכנע את בית המשפט כי ההכרעה שקיבל הגורם המוסמך – אינה זו שקיבלה ביטוי במרשם. מן הכלל אל הפרט 12. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הבנים באשר לתחולתו של סעיף 93; דעתי כדעתו. אשר לתחולתו של סעיף 95, סבורני כי מכלול הראיות שהונחו לפנינו מלמד, כי אכן נפלה טעות סופר במרשם, והזכות שנרשמה על שם זידאן איברהים אבו פארס – בשגגה נרשמה. 13. הליך הסדר המקרקעין החל לפני כ-80 שנים. מאז ועד היום, זכר לתביעת זכות כלשהי מצד אדם בשם זידאן איברהים אבו פארס, או בשמו – לא מצאנו. המנוח לעומת זאת, תבע את הבעלות במקרקעין כבר בשנת 1941. כמפורט בתצהירים הרבים שהוגשו, הן משנת 1958, הן מן השנים האחרונות, הוא ירש את הקרקע מאביו, החזיק בה במשך רוב ימי חייו, עיבד את האדמה ונטע בה גידולים. לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שזכותו הוטלה בספק או שקמו עליה עוררין; לא בהליך שלפנינו, גם לא בבית המשפט המחוזי. 14. המשיבה גורסת, כי העובדה שהמנוח לא פעל לתיקון המרשם בימי חייו, מלמדת שלא סבר כי נפלה בו טעות. אין בידי לקבל טענה זו. העובדה שהמנוח פעל לקבלת תצהירים המכירים בזכותו במקרקעין בשנת 1958, מלמדת כי חיפש הכרה בה. אמנם, חוסר המעש מצדו באותה תקופה מקשה על בירור התביעה כעת, ואת הקושי הראייתי שגרם חוסר מעש זה יש לזקוף לחובתו. אולם לא ניתן ללמוד מכך שהמנוח הכיר בכך שהמרשם מדויק, ושהזכות במקרקעין אינה שלו. 15. אין לכחד, הסיבה המדויקת שבגינה נרשם השם איברהים בלוח הזכויות לא התבררה עד תום. כפי שציינה המשיבה, לפקיד ההסדר שהכריע בתביעות היתה סמכות לחקור בעצמו, ולהחליט שהזכות בקרקע מוקנית לאדם שלא בא בתביעה. לטענתה, בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע שהרישום נעשה בטעות, ובניגוד להכרעתו האמיתית. לאחר ששקלתי את מכלול הראיות, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות טענה זו. אמנם, אין בנמצא ראיות ישירות, המלמדות על הסיבות שהביאו את פקיד ההסדר לרשום את אשר רשם. אולם לפנינו ראיות נסיבתיות בעוצמה ממשית, אשר מובילות למסקנה מסתברת אחת, לפיה כוונתו האמיתית של פקיד ההסדר היתה לרשום את המנוח – זידאן סלימאן אבו פארס – כבעל הזכויות במקרקעין. בכלל זה, יחסתי משקל משמעותי לכך שברשימה שנערכה במסגרת בירור הנפקדות בשנת 1958 נרשם שמו של המנוח "זידאן סלימאן (איברהים) אבו פארס". רישום השם איברהים בסוגריים מלמד על קשר אפשרי בין המנוח לבין שם זה. יתכן בהחלט, כי הסיבה שבגינה יוחס השם איברהים ברשימה למנוח, זהה לסיבה שבעטיה נרשם השם בלוח הזכויות, אף אם סיבה זו אינה ידועה היום. מובן, כי בעובדה זו בלבד – לא די. גם לא בהחזקתו הרציפה של המנוח במקרקעין, באמור בתצהירים, או בכך שבבדיקות המשיבה לא נמצא ולו "קצה חוט" או זכר לאדם אחר בשם זידאן איברהים אבו פארס. אולם כוחן של ראיות נסיבתיות הוא בהצטברותן. בעניין אחר אמרתי בעבר, כי: "ככל שתהיינה הראיות מגוונות יותר, חזקות יותר ומשתלבות האחת עם רעותה, יתחברו יחדיו חלקיו של התצרף ('פאזל') עד לקבלת התמונה הכוללת, אשר אף אם אינה שלמה ואין בה מענה לכל שאלה ושאלה, עדיין היא מאפשרת הסקת מסקנה הגיונית [...] בהתבסס על הגיון החיים והשכל הישר, כאשר הצטברותן של כל הראיות הללו באופן שאינו אלא צירוף מקרים איננה מתקבלת על הדעת (ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פסקה 98 (21.1.2015)). ואם במשפט הפלילי אמורים הדברים, במשפט האזרחי על אחת כמה וכמה. בנדון דידן, סבורני כי חיבור חלקי התצרף יוצר תמונה ברורה, לפיה אך בשל טעות סופר לא נרשם המנוח כבעל המקרקעין. 16. לא אכחד, כמו בית המשפט המחוזי גם בלבי מקנן חשש מסוים, שמא קיים אדם בשם זידאן איברהים אבו פארס. דא עקא, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; והדין אינו נחרץ על-פי הוודאות המוחלטת, כי אם על-פי נטלי ההוכחה המקובלים. ההכרעה המשפטית אינה אלא "בירור האמת, במידה שניתן להגיע לחקרה על־-פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים שבאותה מערכת משפט, שבמסגרתה מתקיים הבירור" (בג"ץ 152/82 אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449, פסקה 3 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) מ' אלון (1982)). הנטל הרובץ לפתחו של הטוען לטעות סופר במרשם המקרקעין – כבד מאוד; קל וחומר כאשר ברישום שנערך לפני למעלה מ-75 שנים עסקינן (השוו: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 37 (21.02.2007); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב, פסקה 20 (25.11.2012)). אולם לפנינו הצטברות נסיבות חריגות שבחריגות: האדם הרשום במרשם – ככל הנראה אינו קיים ולא בא כלל לעולם, כך הודה לפנינו גם ב"כ המשיבה; מבקש התיקון הוא מי שתבע את הקרקע במסגרת הליך ההסדר, והחזיק בה מאז ועד מותו; שמו הפרטי ושם משפחתו זהים לשם הרשום במרשם; ויש אינדיקציה לקשר בין השם האמצעי הרשום במרשם – איברהים – לבין שמו. משאלו הם פני הדברים, סבורני כי המערערים עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם, והוכיחו במידת ההוכחה הנדרשת כי ההכרעה האמיתית שקיבל פקיד ההסדר בשעתו – רישום המנוח כבעל הזכויות – אינה ההכרעה שקיבלה ביטוי במרשם. 17. קולו של השכל הישר ותחושת הצדק הביאוני למסקנה כי נכון יהיה להורות על תיקון המרשם. ועדיין, משוכת ההתיישנות ניצבת בדרכנו. האם התיישנה תביעת המערערים? רישום החלקה הושלם כאמור בשנת 1943; המנוח ידע על הטעות לכל המאוחר בשנת 1958; תקופת ההתיישנות חלפה-עברה אפוא לכאורה לפני שנים רבות (ראו: ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי, פסקה 11 (23.6.2013)). דא עקא, אין לפנינו אדם הטוען, או היכול לטעון, כי רכש זכות בקרקע מכוח התיישנות. הלכה למעשה, אין טענת התיישנות ממשית המופנית כלפי המערערים. דומני אפוא, בנסיבות העניין, ובהתחשב גם עם דברי חברתי, השופטת ד' ברק-ארז – שעם חלקם אני מסכים – כי המערערים צלחו, אף אם בדוחק, את משוכת ההתיישנות. אשר על כן, אציע לחברי להעתר לערעור ולהורות על תיקון המרשם כמבוקש. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם על קרקע ששם בעליה נרשם באופן מוטעה להישאר כאבן שאין לה הופכין? אני מסכימה עם חברי השופט נ' סולברג, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, וזאת תוך שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 95 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). אכן, ההסדר הקבוע בפקודה מבוסס על עיקרון של סופיות הרישום, אך אף לו נקבעו חריגים מתוחמים, וענייננו נופל בגדרו של אחד מהם – זה שעניינו "טעות סופר". לשם השוואה, ניתן להזכיר את דבריו של השופט העליון המנדטורי קורי (Corrie) שהתייחס – בהקשר של הסדר זכויות במקרקעין – לצורך לתת מענה לטעויות במדידות באומרו: "I remain obdurately of opinion that in this imperfect world discrepancies may, and probably will, occur, and as a lawyer I am bound to expect the worst to happen and to consider how the situation is to be met" (ראו: חיים זנדברג הסדר זכויות במקרקעין בארץ-ישראל ובמדינת ישראל 325 (2001) (להלן: זנדברג)). 2. כמו כן, אף אני סבורה שבמקרה דנן לא עומד בדרכנו מחסום ההתיישנות. לשיטתי, קיים שוני מהותי בהתייחסות לשאלת ההתיישנות בין הדין החל על תיקון טעות "רגילה" לבין טעות שהיא טעות סופר טהורה, וכזו בלבד. להשקפתי, הסמכות המיועדת לתיקון טעות סופר אינה נתונה להתיישנות, אם כי עשויים להיות מצבים שבהם השימוש בה ייחסם על בסיס עקרונות של שיהוי והגנה על הסתמכות. חשיבותם של דיני ההתיישנות, ולא כל שכן בכל הנוגע לתחום של הסדר זכויות במקרקעין, שלו יאות ודאות ויציבות, היא ברורה (ראו למשל: זנדברג, בעמ' 329). אולם, לאי-תחולתם של דיני ההתיישנות הפורמאליים על הסמכות הספציפית הקבועה בסעיף 95 יש עיגון הן בלשונו של ההסדר והן בתכליתו. 3. בלשון החוק כיצד? – קל להיווכח כי בעוד סעיף 93 לפקודה, שעניינו בתיקון טעויות מהותיות בהסדר, מכפיף את סמכות התיקון "לדין החל על התיישנות תובענות", הרי שמגבלה דומה אינה קבועה בסעיף 95. 4. בתכלית החוק כיצד? – טעויות סופר בהקשר שבפנינו הן בעיקרו של דבר השמטות של אות, ספרה או מילה, שגיאות כתיב וכיוצא באלה, שאין בהן כדי להשליך על זכויותיהם של אנשים אחרים זולת המבקש את תיקונם. כך למשל, ניתן להעלות על הדעת טעות ברישום מספר זהות של הבעלים לצד שמו ואף להיפך. לעומת זאת, כאשר מדובר במצב שבו יש השלכה על זכויותיהם של אנשים אחרים, במובן זה שקיימת טענת זכות נוגדת, לא טעות סופר "טהורה" בפנינו (ראו והשוו: ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חגאזי, פסקה 11 לפסק דינו של השופט זילברטל (23.6.2013)). כאשר בוחנים את המצבים שבהם צפויה להתעורר הסוגיה של תיקון של טעות סופר נקל לשער כי אחד המקרים הטיפוסיים להפעלת הסמכות יהיה גילוי של אי-התאמה ברישום שמו של הבעלים במקרה של צורך לבצע העברת בעלות בעקבות מותו של הבעלים המקורי. גילוי כזה עשוי להיות כזה שהתרחש שנים רבות לאחר ההסדר, ואולי כמעט בהכרח כך יהיה. אילו הייתה נחסמת האפשרות לבצע תיקון של טעות סופר דווקא במקרה מסוג זה, התוצאה הייתה שההסדר לא היה חל במקרים שנמצאים בגרעינו. 5. על כך יש להוסיף, כפי שצוין, כי בצדם של דיני ההתיישנות חלים, במקרים המתאימים, גם דיני השיהוי (ראו והשוו: דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013); עע"ם 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (15.4.2015)). במקרה שבו מתבקש תיקון של טעות סופר במצב של שיהוי שגרם לנזק או להסתמכות של צדדים שלישיים – הבקשה עשויה להידחות מטעם זה (השונה מדעיקרא מדין ההתיישנות הפורמאלי). 6. סוף דבר, ובכך כולנו בדעה אחת: לקרקע שבפנינו יכולה להיות גאולה. ש ו פ ט ת השופט ד' מינץ: מסכים אני עם חוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג. באשר לשאלת אי תחולתם של דיני ההתיישנות על הסמכות הקבועה בסעיף 95 לפקודה, מעדיף אני להשאירה לעת מצוא. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ה' באב התש"פ (‏26.7.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18090960_O11.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1