קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ. אבראהים מוסטפא ג'בארין

פסק-דין בתיק ע"א 9096/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9096/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ ג ד המשיבים: 1. אבראהים מוסטפא ג'בארין 2. מוסטפא ג'בארין 3. אמאל ג'בארין 4. נגה חברה לביטוח בע"מ 5. אבנר איגוד לביטוח 6. קאסם אגבריה 7. מוסא אנואר עבד אלעטיף אגבריה 8. נימר אגבריה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 666/00 שניתן ביום 11.10.2011 על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט ש' ברלינר בשם המערערת: עו"ד אלון בלגה בשם המשיבים 3-1: עו"ד אלאדין בדר אגברייה בשם המשיבים 5-4: עו"ד חיים גלזר ועו"ד מארק רוזן בשם המשיבים 8-7: עו"ד עאדל בויראת פסק-דין השופט י' עמית: על מי נטל ההוכחה לגבי זהות הנהג, מקום בו ידועה "זהות" הרכב הפוגע - האם על מבטחת הרכב או על קרנית? על שאלה זו נסב הערעור שלפנינו. העובדות הצריכות לעניין 1. המשיב 1 (להלן: התובע), יליד 4.5.1992, נפגע כהולך רגל בתאונת דרכים ביום 15.3.1998, כתוצאה מפגיעת רכב הונדה (להלן: הרכב) אשר המשיב 8, נימר אגבאריה ז"ל (להלן: נימר) היה רשום כבעליו בעת התאונה, וביני לביני הלך לעולמו בנסיבות שאינן מענייננו. הרכב היה מבוטח על ידי המשיבות 5-4 (להלן: המבטחות) בפוליסת ביטוח חובה תקפה לפי הוראות פקודת הביטוח לרכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970. הכיסוי הביטוחי כלל את נהיגתו של נימר וכל נהג בפקודתו, ובלבד שיש לו רישיון נהיגה בר תוקף. יצוין, כי עוד לפני מותו של נימר נגבתה ממנו הודעה במשטרה ולפיה התיר למשיב 6, קאסם אגבאריה (להלן: קאסם), את השימוש ברכב. 2. מספר ימים לאחר התאונה, ביום 19.3.1998, נגבתה מקאסם הודעה במשטרה, וקאסם אישר כי הוא נהג ברכב בעת התאונה. אלא שבהמשך התעורר חשד אצל המבטחות כי מי שאכן נהג ברכב בשעת התאונה היה המשיב 7, מוסא אנואר עבד אל לטיף אגבאריה (להלן: אנואר), אשר לא החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף. ביום 20.9.2004 זומנו קאסם ואנואר למשטרה בחשד כי מסרו עדות שקר לגבי זהות הנוהג ברכב, ובכך עברו עבירה של קשירת קשר להונות. קאסם ואנואר שמרו על זכות השתיקה, והודיעו כי יהיו מוכנים להעיד בבית המשפט. 3. ביני לביני, ביום 27.4.2000 הגיש התובע באמצעות הוריו (המשיבים 3-2 להלן: ההורים, המשיבים 1-3 להלן: התובעים) תביעה כנגד המבטחות וכנגד המערערת (להלן: קרנית) מבלי לציין את שם הנהג. המבטחות טענו כי ללא צירוף הנהג-הפוגע כנתבע נוסף, לא יכולה לקום עילת תביעה כנגדן, וכן נטען כי לנהג הרכב לא היה רישיון בר תוקף. ביום 24.1.2002 הוגש כתב תביעה מתוקן אליו צורף קאסם כנתבע, כמי שנהג ברכב בעת התאונה. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי אינו יודע בוודאות מי היה נהג הרכב בשעת התאונה, וכי צירופו של קאסם נעשה בהסתמך על הרישום המשטרתי. המבטחות חזרו וטענו כי נהג הרכב היה אנואר. למותר לציין את נפקותה של המחלוקת לגבי זהותו של הנהג, שאם הנהג הוא אנואר, שלא החזיק ברישיון תקף, תישלל האחריות הביטוחית של המבטחות וחובת הפיצוי תוטל לכתפי קרנית. פסק דינו של בית משפט קמא 4. התובענה התבררה בפני השופט ג' גינת, ואחרי כן בפני סגן הנשיא ש' ברלינר. כאשר החלה שמיעת ההוכחות בתיק ביום 26.6.2011, התובע היה כבר כבן 19, אך לא הובא להעיד בפני בית המשפט, הן נוכח מצבו (התובע סובל מפיגור ללא קשר לתאונה) והן מאחר שממילא אינו זוכר מי פגע בו (עמוד 30, שורה 14 לפרוטוקול). גם אביו של התובע, שעל פי הודעתו של קאסם נכח במקום בסמוך למועד האירוע ואף פינה את התובע יחד עם קאסם לבית החולים בעפולה, לא זומן להעיד בבית המשפט המחוזי. לבסוף, גם קאסם ואנואר, לא העידו בפני בית המשפט, כך שמלבד תיק המשטרה שהוגש על ידי הצדדים, לא הונחה בפני בית המשפט כל ראיה נוספת. 5. משרב הנסתר על הגלוי, קבע בית המשפט כי אין ביכולתו לקבוע מי נהג ברכב שפגע בתובע, וכלשונו "אפשר שהיה זה קאסם; אולי מוסא [אנואר, י.ע]; אולי אדם אחר. אין לדעת מי הנהג; אין לדעת אם נהג ברשות מי מבעלי הדין, ומי הוא זה שהתיר לנהג, אם בכלל, לנהוג ברכב ההונדה" (פסקה 17 לפסק הדין). לאור קביעה זו, ובהתבסס על סעיף 12(א)(1) חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), קבע בית המשפט כי קרנית היא שצריכה לשאת בנטל הפיצויים. את גובה הנזק העמיד בית משפט קמא על הסך של 700,000 ₪ למרות שגם בנושא הנזק לא הובאה כל ראיה, והתובעים הסתמכו אך ורק על חוות הדעת הרפואית שהונחה בפני בית המשפט. מתוך סכום זה, עיכב בית משפט קמא לבקשת המערערת הסך של 350,000 ₪ עד להכרעה בערעור. על פסק דינו של בית משפט קמא נסב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 6. לטענת קרנית – שנתמכה על ידי קאסם ואנואר - נהג הרכב הפוגע היה קאסם (בכך תמכו גם התובעים, מחוסר ידיעה וודאית לגבי זהות הנהג). מכל מקום, משנקבע כי לרכב הפוגע בתאונה הייתה פוליסת ביטוח חובה, קמה חובה על המבטחות מכוח סעיף 12(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), ונטל ההוכחה לסתור מוטל על כתפיהן. 7. המבטחות טענו כי הנהג ברכב הפוגע היה אנואר. למצער, לא הוכח במאזן הסתברויות כי הנהג ברכב היה קאסם, שכן לא די באישור המשטרה, שאינו מהווה רשומה מוסדית כהגדרתה בפקודת הראיות, ואשר נסמך על הודעתם של קאסם ואנואר שנחקרו על ידי המשטרה בחשד ל"החלפת נהגים". לשיטת המבטחות, נטל ההוכחה בשאלה מי נהג ברכב בעת התאונה מוטל על התובעים, שלא עשו מאמץ סביר להוכיח את זהות הנהג. עוד טענו המבטחות כי הודעתו של נימר שנגבתה טרם מותו, ולפיה התיר את השימוש ברכב לקאסם, אינה קבילה משום שלא נחקר עליה ולא חל עליה החריג של אמרת נפטר המנוגדת לאינטרס. עוד נטען כי חוסר שיתוף הפעולה של התובעים, קאסם ואנואר מהווה עשייה במתכוון של "דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו" (סעיף 24(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981), ומשכך הן זכאיות פטור מלא מחובת ביטוח לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. 8. לעניין הנזק, הסכימו התובעים בישיבת קדם הערעור כי סכום הפיצוי שנפסק יופחת ויעמוד על סכום כולל של 350,000 ₪. קרנית והמבטחות הסכימו להותיר את נושא הנזק לשיקול דעת בית המשפט. משכך, ברוח הצעת בית המשפט קמא עובר לפסק הדין, הצעה שהייתה מוסכמת על כל הצדדים ובגינה, כך נטען, לא הביאו התובעים ראיות בשאלת הנזק, אעמיד הסכום שנפסק על הסך של 350,000 ₪, וענייננו יתמקד בשאלה המהותית-ראייתית שהניחו הצדדים לפתחנו. על מי נטל ההוכחה לגבי זהות הנהג ברכב המבוטח? 9. אקדים ואומר כי איני רואה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא "שלא להחליט" בדבר זהות הנהג – האם קאסם או אנואר (שלא היה ברשותו רשיון נהיגה בתוקף בעת התאונה). זאת, למרות שלכאורה יש ממש בטענת קרנית, כי הודעתו הראשונה של קאסם במשטרה היא עדות בניגוד לאינטרס שלא להפליל את עצמו. מובן כי בית משפט קמא לא פטר עצמו במישור המשפטי, ולא נתכוון לפטור עצמו מהחלטה, שהרי האמירה "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות ד ע"א) לא לשופט היושב על מדין נועדה, ואין השופט יכול להתנצל מחובתו להגיע לדעה ברורה ומוחלטת בכל שאלה משפטית המתעוררת בפניו (ראו, לדוגמה, דברי השופט זילברג בע"א 238/53 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ח(4) (1954); דברי השופט חשין בע"פ 7741/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2005)). במישור העובדתי, מצא בית משפט קמא כי אין ביכולתו להגיע למסקנה בדבר זהותו של הנהג ברכב המבוטח, ואם "נתרגם" את הדברים למינוח המשפטי המקובל, הרי שבית משפט קמא סבר כי כאשר כפות המאזניים לגבי זהות הנהג ברכב המבוטח מעויינות, הנטל רובץ על קרנית להוכיח את זהות הנהג. זו אפוא השאלה "הנקייה" המונחת לפתחנו: על מי נטל ההוכחה מקום בו הרכב המבוטח ידוע אך כפות המאזניים לגבי זהות הנהג בעת התאונה מעויינות. מהתשובה לשאלה זו תיגזר החבות בפיצוי, אם על המבטחות או על קרנית. 10. ההוראה הרלוונטית לנו מצויה בסעיף 12(א) לחוק הפלת"ד הקובע כהאי לישנא: 12. (א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחת מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע; (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; הוראה זו לא תחול לגבי נפגע שאינו ישראלי אשר נהג ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין-לאומי לפי הוראות פקודת הביטוח; מיום 9.6.1995 תיקון מס' 12 ס"ח תשנ"ה מס' 1526 מיום 9.6.1995 עמ' 325 (ה"ח 2393) (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; הוראה זו תחול לגבי נפגע שאינו ישראלי אשר נהג ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין-לאומי לפי הוראות פקודת הביטוח; מיום 10.9.1996 ת"ט תשנ"ו-1996 ס"ח תשנ"ו מס' 1600 מיום 10.9.1996 עמ' 386 (2) אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה; הוראה זו לא תחול לגבי נפגע שאינו ישראלי אשר נהג ברכב המכוסה בכרטיס ביטוח רכב בין-לאומי לפי הוראות פקודת הביטוח; (2א) למבטח מונה מנהל מורשה לפי סעיף 68(א)(3) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - מנהל מורשה), בהוראת המפקח על הביטוח, כמשמעו בחוק האמור, בשל כך שהמבטח אינו יכול לקיים התחייבויותיו, ושר האוצר, לפי המלצת המפקח על הביטוח, אישר כי מן הראוי שהקרן תפעל לפי סעיף זה; (3) המבטח נמצא בפירוק. (ההדגשות הוספו – י.ע.) על פניו, קובע החוק באופן מפורש כי מקום בו זהות הנוהג איננה ידועה, חובת הפיצוי לנפגע תחול על קרנית. בדרך זו הלך בית משפט קמא, ובדרך זו מבקשות המבטחות כי נלך גם אנחנו. אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל טענה זו. 11. שער הכניסה לסעיף 12(א)(1) הוא הרישא לסעיף 12(א), כך שחובת הפיצויים תחול על קרנית רק מקום שאין בידי הנפגע להיפרע מידי החברה המבטחת. כך למשל, כותב השופט ריבלין בספרו: "מקום בו אין הנוהג האחראי ידוע אך עומדת לנפגע תביעה כנגד מבטח – לא תהא קרנית חייבת בפיצוי הנפגע על פי סעיף 12(א) לחוק" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, בעמוד 465 (2012) (להלן: ריבלין)). בדומה, מציין פרופ' אנגלרד בספרו: "ההנחה של ס' 12(א) לחוק היא כי הנפגע זכאי לפיצויים על פי החוק, אלא שהוא נתקל בקשיים במימוש זכאותו [...] לפי הרישא של ס' 12(א) לחוק, הנסיבה של אי-ידיעת הנוהג האחראי צריכה לגרום לאי היכולת לתבוע פיצויים מאת מבטח [...] העובדה בלבד שהנוהג אינו ידוע אינה מזכה את הנפגע לתביעה כלפי הקרן, אם עדיין עומדת לו תביעה כלפי המבטח" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמודים 220 ו-222 (2005) (להלן: אנגלרד)). ומוסיף המחבר לגבי תכליתה של הוראת סעיף 12(א) לחוק (שם, עמ' 222): "כוונתה העיקרית של ההוראה בס' 12(א)(1) לחוק היא לתאונות פגע וברח. אך, לפי הרישא של סעיף 12(א) לחוק, הנסיבה של אי-ידיעת הנוהג האחראי צריכה לגרום לאי-היכולת לתבוע פיצויים מאת מבטח. העובדה בלבד שהנוהג אינו ידוע אינה מזכה את הנפגע לתביעה כלפי הקרן, אם עדיין עומדת לו תביעה כלפי מבטח. כך, למשל, אדם שנפגע על ידי מכונית של חברת אוטובוסים יכול לתבוע את המבטח, גם אם אינו מצליח לזהות את הנהג המיוחד שהיה מעורב בתאונה. החברה אחראית בתור מתירה את השימוש ברכבה, לפי ס' 2 (ב) לחוק. ביד הנפגע לתבוע פיצויים מאת המבטח, ואין לו צורך להיזקק לאפשרות התביעה כלפי הקרן. העדר הצורך משמעותו כאן היא העדר זכות" (הדגשות הוספו – י.ע.). גם בפסיקה נאמר, כי על מנת שקרנית תפצה נפגע, עליו לעמוד במספר תנאים כלהלן: "על מנת שקרנית תימצא אחראית לפצות נפגע נדרש בראש ובראשונה כי הלה יהא זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. [...] תנאי זה מתקיים בענייננו [...] משכך, יש לבחון אם מתקיימים שני תנאים נוספים המבססים את הזכאות לפי סעיף 12(א)(1): ראשית, כי אין בידי הנפגעים לתבוע פיצויים מאת מבטח; שנית, כי חוסר האפשרות נובע מכך שהנהוג האחראי אינו ידוע" (רע"א 3909/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' קורן, פסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (לא פורסם, 10.9.2009) (להלן: עניין שרה קורן)). בענייננו, אין מחלוקת כי הנפגע זכאי לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, ומאחר שיש בידו לתבוע פיצויים מהמבטח (סעיף 2 לחוק הפלת"ד), אין "לדלג" לסעיף 12(א)(1) ולהטיל את האחריות לפיצוי לכתפיה של קרנית. 12. תוצאה זו מתחייבת גם מבחינת הדין הרצוי. ההלכה הפסוקה שבה והבהירה כי תפקידה של קרנית הוא שיורי לתפקידה של חברת הביטוח המסחרית, בהיותה רשת בטחון לאותו נפגע שאין באפשרותו לתבוע פיצויים מהנהג-הפוגע וחברת הביטוח שגבתה את הפרמיה עבור הביטוח (עניין שרה קורן, בפסקאות 13-12 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821, בפסקה 15 לפסק דינו של השופט ברק (1986) (להלן: עניין פחימה)). פרשנות לפיה קרנית תהיה ברירת המחדל במצב שבו לא הוכחה זהות הנהג, למרות שהרכב המעורב בתאונה מבוטח בביטוח חובה, תאפשר למבטחות לצרף את קרנית כנתבעת בכל תביעה בה שהה ברכב הפוגע יותר מאדם אחד, ותחייב את קרנית להוכיח במאזן הסתברויות בכל אחד מהמצבים האלו את זהותו של הנהג. תוצאה כזו סותרת את אופיה השיורי של קרנית, וחוטאת לתכלית החקיקתית של סעיף 12 לחוק הפלת"ד. על דרך ההיקש לעניין פחימה, שם נקבע כי על מבטח המכונית, ולא על קרנית, לשאת בסיכון של סטיית הנוהג מההיתר הראשוני, כך גם במקרה בו הרכב הפוגע מבוטח, הרי ששאלת זהותו של הנהג ברכב המבוטח נופלת ל"תחום המשיכה" של המבטח ולא "לתחום המשיכה" של קרנית. לכך יש להוסיף גם את החזקה לפיה מי שנוהג ברכב נוהג ברשות הבעלים (ע"א 31/85 בדיר נ' לסה, פ"ד מג(2) 81, פסקה 4 לפסק דינו של השופט מלץ (1989)). המבטחות לא הביאו ולו ראשית ראיה לסתור חזקה זו. בהיעדר ראיה לסתור, יש להניח כי נימר התיר את השימוש ברכב למי שהיה בעל רשיון נהיגה, קרי, לקאסם. זאת, מכוח ההנחה כי היעדר הרישיון הוא חריג למקרה הביטוח, ובשל כך חובת הראיה היא על המבטחת (השוו ע"א 304/10 ח'מיס נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 4 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (לא פורסם, 13.9.2010) (להלן: עניין ח'מיס)). 13. דומה כי זו התמונה המצטיירת גם מפסיקתן של הערכאות הדיוניות, אשר שבו וקבעו כי בהיעדר מחלוקת כי הרכב היה מבוטח אצל חברת ביטוח ידועה, אין להעביר את האחריות לקרנית, אף אם זהות הנהג הפוגע אינה ידועה (ראו לדוגמה, ת"א (ב"ש) 727/80 טובול נ' רשות הנמלים בישראל, פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין (לא פורסם, 14.7.1991); ע"א (י-ם) 11444/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מפארג'ה (לא פורסם, 15.5.2008); תא (חי') 220/96 מריסאת נ' עוף טנא בע"מ, פסקה י"ז לפסק דינו של השופט י' גריל (לא פורסם, 20.6.2004)). 14. כאמור, תפקידו העיקרי של סעיף 12(א)(1), מכוון בעיקר למצב של תאונות פגע וברח (אנגלרד, בעמוד 222), או למצבים בהם הנפגע לא היה מסוגל עקב מגבלה פיזית או קוגניטיבית לזהות את הנהג ובשל כך לא ניתן היה להתחקות אחר המבטחת (ריבלין, בעמודים 464-465). אכן, על הנפגע לפעול ב"שקידה סבירה" כדי לזהות את הנהג ואת הרכב הפוגע (עניין שרה קורן, בפסקאות 11-10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; ע"א 502/84 קרנית נ' הורביץ, פ"ד מא(1) 542, 547 (1987)), אך בענייננו, התובע היה קטין, נכה מלידה עובר למועד התאונה, וכל שעלה ביכולתו הוא לזהות את הרכב הפוגע. 15. זאת ועוד. לא אחת נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי נטל ההוכחה מוטל על מי שהטענה מקדמת את עניינו, בבחינת "הדין הראייתי הולך אחר המשפט המהותי" (ראו ע"א 10467/08 חג'אזי נ' עיאס, פסקה 14 לפסק דינה של הנשיא בייניש (לא פורסם, 3.11.2010); ע"א 4667/08 שלום הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, פסקה 22 לפסק דיני והאסמכתאות שם (לא פורסם, 15.2.2011); רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 6 לפסק דיני (לא פורסם, 21.11.2010)). כלל זה יפה אף לענייננו: מצב בו לנהג הרכב אין רישיון הוא חריג לכלל באשר לכיסוי הביטוחי. מסיבה זו, נטל השכנוע במקרה זה מוטל על המבטחת, להראות כי נהג הרכב לא היה קאסם אלא אנואר (עניין ח'מיס). 16. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת המבטחות כי הטענה ל"החלפת נהגים" שקולה לטענת "מרמה בתביעת תגמולים", המזכה את המבטחות בפטור מלא. גם כאן הנטל להוכיח את יסודות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מוטל על המבטחת כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית, ובמקרה זה אף נקבע בפסיקה כי דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 9 להחלטתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (לא פורסם, 12.4.2011); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); ירון אליאס דיני ביטוח כרך ראשון, בעמוד 556 (2002)). במקרה דנן, למעט "הפרחת" שמועות אפשריות וספקולציות כי היה זה אנואר שנהג ברכב, לא הביאו המבטחות שמץ של ראיה להוכחת טענתן. אשר על כן, דין ערעורה של קרנית להתקבל, כך שחובת הפיצוי בתיק זה תחול על המבטחות, המשיבות 4-5. ניתן היום, כ' בתמוז התשע"ב (10.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11090960_E09.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il