דוגל ייזום והשקעות בע"מ נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

החלטה בתיק רע"א 9095/17 בבית המשפט העליון רע"א 9095/17 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשים: 1. דוגל ייזום והשקעות בע"מ 2. כנף מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 22.10.2017 ומיום 26.10.2017 בת"א 36237-11-13 שניתנו על ידי כבוד השופט י' אברהם בשם המבקשים: עו"ד יצחק יונגר; עו"ד יואב זטורסקי בשם המשיבה: עו"ד האני טרודי פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) בת"א 36237-11-13 מיום 22.10.2017, בגדרה התקבלה התנגדות המשיבה להעדת עדי המבקשים לגבי סוגיות שיש בהן משום הרחבת חזית; ולהחלטתו מיום 26.10.2017, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון כתב ההגנה. רקע 2. בשנת 2008 נחקק חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת, התשס"ח-2008 (להלן: חוק הכנרת), במסגרתו הוקם איגוד ערים כנרת (להלן: האיגוד), אשר קיבל לידיו את ניהול חופי הימה. ביום 5.7.2010 החליטה מועצת מקרקעי ישראל להחכיר לאיגוד את החופים המנויים בחוק הכנרת; חוף דוגית ביניהם. חרף האמור, סירבו המבקשים, אשר ניהלו את חוף דוגית במשך כשלושים שנה, למסור לידי האיגוד את החזקה בו, ואילו המשיבה הגישה תביעה לסילוק ידם מן החוף (ת"א 38212-02-12). בחלוף שנתיים בקירוב, הגישה המשיבה תביעה נוספת נגד המבקשים, זאת הפעם בדרישה כי ישולמו לה דמי שימוש ראויים עבור השימוש שנעשה במקרקעי החוף במהלך השנים – היא התביעה בגדרה ניתנו ההחלטות מושא הבקשה שלפנַי. 3. ביום 24.2.2014 הגישו המבקשים כתב הגנה, ובו נכתב בין היתר כדלקמן: "החל משנת 2009 עברו חופי הכנרת, ובהם החוף [דוגית – נ' ס'] לאחריות האיגוד. הנתבעים ניסו לחתום על הסכם הפעלה עם האיגוד, אלא שכמפורט לעיל ניסה האיגוד לאלץ את הנתבעים בדרכי בריונות לחתום על הסכם המבטל למעשה את כל זכויותיהם, אשר ניתנו להם בדין ובכסף רב לאורך כ-25 שנה. משלא צלחה משימתו – גרם האיגוד להגשת התביעה דנן. לו היו הנתבעים חותמים עם האיגוד על הסכם הפעלה כאמור, אין ספק כי התביעה דנן (כמו גם תביעת הפינוי) לא הייתה באה לעולם ולא היו מתבקשים דמי שימוש רטרואקטיבית (כמו גם פינוי הנתבעים מהמקרקעין)" (פסקה 37; ההדגשות במקור). 4. ביום 16.3.2017 הגישה המשיבה תצהירי עדות ראשית, וביום 26.4.2017 הוגשו תצהירי המבקשים. בין היתר, הגישו המבקשים תצהירים מאת בנימין משה, אשר ניהל בעבר את חוף צאלון שבכנרת; ומאת משה רוטר, אשר ניהל חניון בחוף דוגה. השניים הצהירו כי הגיעו להסכמות עם המשיבה לגבי מסירת החזקה בחופים, וכי לא הוגשה נגדם תביעה לתשלום דמי שימוש. בד בבד, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על זימונו של תמיר ברקין, מנהל מרחב צפון ברשות מקרקעי ישראל, לעדות מטעם המבקשים. בבקשה זו טענו המבקשים כי עדותו של ברקין נחוצה לשם בחינת המדיניות המפלה שבה נקטה המשיבה כלפיהם, ואשר עליה נלמד מתצהיריהם של משה ושל רוטר. 5. ביני לביני, התקיימו שתי ישיבות קדם-משפט (ביום 27.4.2017 וביום 25.6.2017), שלאחריהן נקבעו מועדים לשמיעת הוכחות. ביום 17.10.2017 התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, ובמהלכו שבו המבקשים על בקשתם לזמן את ברקין לעדות. לעומתם, התנגד ב"כ המשיבה לזימונו של ברקין "אם הכוונה היא לזמן אותו כדי לחקור ובכך לפתוח חזית כפי שנעשה בתצהירים לגבי מה נעשה בחוף דוגה וצאלון". במענה לכך הפנו המבקשים את בית המשפט המחוזי לפסקה 37 לכתב ההגנה, וטענו כי נוכח האמור שם, אין מדובר בהרחבת חזית. בו ביום ניתנה החלטה, בגדרה התקבלה טענת המשיבה להרחבת חזית, ונקבע כי אין בה בפסקה 37 "מילה וחצי מילה, וודאי שלא טענה, שלפיה הופלו הנתבעים [המבקשים – נ' ס'] ביחס לחופים אחרים". 6. בדיון שהתקיים ביום 22.10.2017 ביקשו המבקשים להעיד את משה ואת רוטר. ב"כ המשיבה התנגד לכך על אתר, וטען כי העדתם של השניים לגבי התנהלות המשיבה מולם, נאסרה בהחלטה מיום 17.10.2017. מנגד, טענו המבקשים כי אין בכוונתם לטעון להפליה, אלא רק להוכיח, באמצעות עדויותיהם של משה ושל רוטר, את מניעיה של המשיבה בהגשת התביעה דנן – הכל בהתאם לאמור בפסקה 37 לכתב ההגנה. אף על-פי כן, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה, וקבע כי "טענות הנוגעות להתנהלות המינהל מול חופים אחרים מצפון ומדרום לא הועלו כלל בכתב ההגנה ועל כן, התובעת לא יכלה להיערך למחלוקת זו מבעוד מועד ולהכליל עובדות מטעמה הסותרות את טענות הנתבעים, במסגרת תצהירי העדות הראשית שלה". 7. ביום 24.10.2017 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון כתב ההגנה, כך שיכתב בו כי התנהלותה של המשיבה מול המחזיקים בחוף צאלון ובחוף דוגה מהווה ראיה לאמור בפסקה 37, וכי המשיבה נהגה בחוסר תום לב, והפרה את חובתה לפעול בהגינות ובאופן שוויוני. ביום 26.10.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לתיקון כתב ההגנה, וקבע כי הוגשה בשיהוי, כי המבקשים לא הצביעו על טעם מיוחד לקבלתה לאחר תום קדם-המשפט (תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)), וכי תיקון כתב ההגנה בשלב מתקדם שכזה יסרבל עד מאד את ההליך המשפטי. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר חתום ומאומת כדין, וכי לא צורפו אליה ההסכמים שנחתמו עם המחזיקים בחופים סמוכים או תצהירים מטעמם. עיקרי טענות הצדדים 8. מכאן הבקשה שלפנַי, בגדרה טוענים המבקשים, כי עוד בחודש אפריל 2017 ידעה המשיבה על תצהיריהם של משה ושל רוטר, ולמרות זאת טענה להרחבת חזית רק כששה חודשים לאחר מכן. לטענתם אפוא, המשיבה היא שפעלה בניגוד לאמור בתקנה 149(ב) לתקנות. כמו כן, נטען כי טענת המשיבה להרחבת חזית נשמעה בעל-פה, שלא כדין. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי העדויות לגבי התנהלות המשיבה מול מחזיקים בחופים אחרים, אינן מהוות הרחבת חזית, כי אם אמצעי להוכחת האמור בפסקה 37 לכתב ההגנה. לחלופין נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את הבקשה לתיקון כתב ההגנה, שכן התיקון המבוקש נחוץ להכרעה במחלוקת שבין הצדדים, ואין בו כדי לסרבל את ההליך המשפטי יתר על המידה. עוד טוענים המבקשים כי אין זה מוצדק לזקוף לחובתם את השיהוי אשר נגרם מחמת מחדלי המשיבה. 9. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטות בית המשפט המחוזי, ומוסיפה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על יסוד האמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. דיון והכרעה 10. עיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה, שקלתי את נימוקיהן, נתתי דעתי גם על החלטות בית המשפט המחוזי. אחרי ככלות הכל, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור באופן חלקי. אקדים ואומר, כי לא מצאתי ממש בטענת המשיבה שלפיה יש לדחות את הבקשה מכוח האמור בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט. עניינן של ההחלטות מושא הבקשה דנן הוא בקביעת מסגרת הדיון, כפי שזו באה לידי ביטוי בכתבי הטענות ובעדויות שתשמענה בבית המשפט המחוזי. דחייתה של הבקשה כעת, תוביל לניהול ההליך בדרך שגויה ותסב נזק למבקשים. זאת, בייחוד לאור מסקנתי לגוף העניין כדלהלן. אשר על כן, הרשות לערער נתונה. 11. מכאן לערעור. בתקנה 71(א) לתקנות מורנו מחוקק המשנה כי "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן" (ההדגשה הוספה – נ' ס'; ראו גם: רע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' אל הוזייל, פ"ד מט(2) 40, 43-42 (1995)). נוכח ההחלטה מיום 17.10.2017, נסוגו המבקשים ביום 22.10.2017 מטענת ההפליה, וביקשו להעיד את משה ואת רוטר על מנת להוכיח את האמור בפסקה 37 בלבד. בפסקה זו טענו המבקשים כי לולא סירובם למסור לאיגוד את החזקה בחוף דוגית, לא היתה המשיבה דורשת מהם לשלם עבור השימוש בו. אלו הן "העובדות המהותיות", וכאמור בתקנה 71(א), המבקשים אינם נדרשים לפרט את הראיות הבאות להוכיחן. כך, בין היתר, גם בכל הנוגע לעדויות לגבי מחזיקים בחופים אחרים, אשר אכן שיתפו פעולה עם המשיבה והיא לא הגישה נגדם תביעה לתשלום דמי שימוש. 12. זאת ועוד, דומני כי ניתן היה לדחות את טענות המשיבה להרחבת חזית גם מכוח האמור בתקנה 149(ב) לתקנות. כידוע, נדרשים בעלי דין להקדים ולהעלות את טענותיהם המוקדמות במסגרת קדם-המשפט, על מנת שניתן יהיה להכריע בהן לפני שלב ההוכחות – מטעמי יעילות, לשם חסכון בזמן שיפוטי, ולמען הסדר הטוב (רע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245, 252-250 (2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 374 (מהדורה שתים-עשרה, 2015)). על רקע זה, נקבע בתקנה 149(ב), כי "לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". בנדון דידן, תצהירי המבקשים הוגשו ביום 26.4.2017. רק כחצי שנה לאחר מכן, בחלוף שתי ישיבות קדם-משפט, נשמעה הטענה על אודות הרחבת חזית. המשיבה לא הציגה טעמים מיוחדים המבהירים מדוע 'נזכרה' בטענה זו רק לאחר סיומו של קדם-המשפט, אף לא טרחה להתמודד עם טענות המבקשים בהקשר זה בתגובתה לבקשה שלפנַי. אשר על כן, נחה דעתי כי יש לקבל את הערעור המוסב כלפי ההחלטה שניתנה ביום 22.10.2017. 13. משקבעתי כי אין בהן בטענות לגבי התנהלות המשיבה מול מחזיקים בחופים אחרים, משום הרחבת חזית, התייתר גם הצורך בהוספתן לכתב ההגנה. על כל פנים, אציין כי יש מקום להתיר את תיקונו של כתב ההגנה, במה שנוגע לטענות אלו, וזאת, על סמך התרשמותי כי הן עשויות לסייע בבירור הפלוגתאות שבין הצדדים ולהשלים את המסכת העובדתית המתוארת בכתב ההגנה. נוסף על כך, סבורני כי אין לאפשר למשיבה להיבנות מן השיהוי אשר נגרם בעטיה, שהמתינה במשך ששה חודשים, ונמנעה מהעלאת התנגדות לתצהירי המבקשים. במהלך כל אותה תקופה סברו המבקשים – בצדק או שלא בצדק, אך דומה כי בתום לב – שאין בתצהיריהם משום הרחבת חזית, ולפיכך לא ראו צורך בתיקון כתב ההגנה. אין ניתן אפוא לזקוף לחובתם את שהסבו מחדלי המשיבה. 14. יחד עם זאת, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לגבי הטענות המייחסות למשיבה חוסר תום-לב, חוסר הגינות והפליה. אמנם הלכה היא עמנו, כי יש לפרש את סמכותו של בית משפט להתיר את תיקונם של כתבי טענות, בליברליות וברוחב לב (תקנה 92 לתקנות; רע"א 7466/17 אסיסקוביץ נ' מועצה אזורית הר חברון, פסקה 8 (20.12.2017)). ברם, כאשר בתיקון שלאחר קדם-משפט עסקינן, חוברת תקנה 149(ב) לתקנה 92, ומכבידה את הנטל המוטל על מבקש התיקון (ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579, 584 (1989)). כפי שנקבע בהחלטה מיום 17.10.2017, הטענות המשפטיות האמורות אינן נזכרות כלל בפסקה 37 לכתב ההגנה; גם לא שוכנעתי כי הן תסייענה לבית המשפט "להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין" (תקנה 92 לתקנות). לו חפצו בכך המבקשים, היה עליהם לבקש את תיקון כתב ההגנה מיד לאחר שגילו את אשר גילו על התנהלות המשיבה מול המחזיקים בחופים אחרים, ולמצער במהלך קדם-המשפט. לא מצאתי אפוא נימוק מבורר, לבטח לא 'טעם מיוחד', להתיר את תיקון כתב ההגנה בשיהוי שכזה. 15. סוף דבר: החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור, ולהורות על קבלת הערעור במה שנוגע להחלטה מיום 22.10.2017, ועל קבלתו באופן חלקי בהתייחס להחלטה מיום 26.10.2017. המבקשים רשאים להוסיף לכתב ההגנה את טענותיהם העובדתיות לגבי התנהלות המשיבה מול מחזיקים בחופים אחרים. אשר להוספת הטענות אודות חוסר תום לב, חוסר הגינות והפליה – הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ועל רקע המחדלים משני צִדי המתרס, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו בשבט התשע"ח (31.1.2018). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17090950_O03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il