נפתלי שרון ,חבר וועד מקומי חרוצים נ. רות יוסף ,הממונה על מחו

פסק-דין בתיק עע"ם 9091/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 9091/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: נפתלי שרון, חבר וועד מקומי חרוצים נ ג ד המשיבים: 1. רות יוסף, הממונָה על מחוז מרכז משרד הפנים 2. ד"ר אבי כהן 3. יעקב סויסה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בעת"מ 45056-06-11 שניתן ביום 07.11.2011 ע"י השופט א' יעקב תאריך הישיבה: י"א באב התשע"ב (30.7.2012) בשם המערער: בעצמו בשם המשיב 1: בשם המשיב 2: בשם המשיב 3: עו"ד שוש שמואלי בעצמו עו"ד גיא נוף פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז (כבוד השופט א' יעקב) מיום 7.11.2011 בעת"מ 45056-06-11, אשר דחה את עתירתו של המערער נגד החלטת הממונָה על מחוז מרכז במשרד הפנים, המשיבה 1, גב' רות יוסף (להלן: הממונָה על המחוז או גב' יוסף), לשנות מהחלטה קודמת שניתנה בעניינו של המשיב 3, מר יעקב סוויסה (להלן: המשיב), חבר ועד מקומי בישוב "חרוצים" (להלן: חרוצים), באופן המאפשר את המשך כהונתו כחבר ועד. שתי שאלות עומדות להכרעה בערעור שלפנינו: האם תקפה החלטת הממונָה על המחוז מיום 11.5.2011, שביטלה החלטה קודמת, אשר הורתה על פסילת כהונתו של המשיב בוועד המקומי של חרוצים, וזאת אף על-פי שזו התקבלה בחלוף התקופה הסטטוטורית של 30 יום הקבועה בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: צו המועצות המקומיות)? והאם "מקום מגוריו הקבוע" של המשיב הוא בחרוצים כפי שדורש הדין מנציג המכהן בוועד מקומי של ישוב? העובדות הצריכות לעניין 2. בתחילת חודש נובמבר 2010 הגיעה אל לשכת המפקח הארצי על הבחירות במשרד הפנים (להלן: המפקח הארצי על הבחירות) תלונתו של חבר הוועד המקומי בחרוצים, המשיב 2, ד"ר אבי כהן (להלן: ד"ר כהן), לפיה כהונתו של המשיב פגומה ופסולה מן היסוד, מאחר והוא מכהן בוועד המקומי של חרוצים חרף העובדה שאינו מתגורר דרך קבע בחרוצים, אלא בדירה בעיר כפר-סבא יחד עם בת הזוג שלו ובתם. בעקבות התלונה הנ"ל פתח המפקח הארצי על הבחירות בהליך בדיקה, שבמסגרתו נעשתה ביום 7.11.2010 פניה אל המשיב כדי לקבל את התייחסותו לנטען כלפיו, ולאפשר לו להמציא מסמכים, ככל שיש בידו, לביסוס טענותיו בדבר מקום מגוריו. המשיב לא השיב לפניה מיום 7.11.2010, ורק במענה לפניה נוספת שנשלחה אליו על-ידי המפקח הארצי על הבחירות ביום 29.11.2010, הודיע, כי מרכז חייו היה ונשאר בחרוצים, אך בה בעת לא הכחיש את העובדה שאינו לן בלילות בחרוצים. במכתבו ציין המשיב, כי העסק שלו נמצא בחרוצים; רוב לקוחותיו הם תושבי חרוצים וישובים סמוכים; מקום מגורי אמו ואחיותיו בחרוצים; מרבית הפעילות החברתית שלו ושל בני משפחתו בחרוצים; את כל החגים הוא חוגג בחרוצים, ובית הכנסת שבו הוא נוהג להתפלל נמצא בישוב; סניף קופת החולים ורופא המשפחה שלו בחרוצים; והוא נמצא בישוב חרוצים לפחות חמש פעמים בשבוע. עוד הבהיר המשיב במכתבו, כי תוך מספר חודשים, לכשתסתיים תקופת השכירות של הדירה בה הוא מתגורר בכפר-סבא, בכוונתו לחזור וללון בחרוצים. בשלב זה, ומאחר שהמשיב לא המציא ראיות מספיקות ותצהירים מתאימים שהיה בכוחם לדעת המפקח הארצי על הבחירות להוכיח את טענתו כי הוא מתגורר דרך קבע בחרוצים, פנה ביום 20.12.2010 המפקח הארצי על הבחירות לממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים והמליץ לו להורות על פסילת המשך כהונתו של המשיב בוועד המקומי של חרוצים. הואיל והממונה על המחוז קוּדם באותה תקופה לתפקיד המשנה למנכ"ל משרד הפנים וטרם מונה לו מחליף קבוע, הובאה ההכרעה בעניינו של המשיב לפתחו של סגן הממונה על המחוז דאז, מר סאמי תלאווי (להלן: סגן הממונה או מר תלאווי), שהחזיק באופן זמני בסמכויות הממונה על המחוז. ביום 3.1.2011 הורה מר תלאווי, בהתאם להמלצת המפקח הארצי על הבחירות, על פסילת כהונתו של המשיב (להלן: ההחלטה הראשונה). עותק מן ההחלטה הראשונה הועבר לראש המועצה האזורית חוף השרון (שבשטחה נכלל הישוב חרוצים), אשר הודיע ביום 30.1.2011 ליושב-ראש הוועד המקומי בחרוצים, מר שלומי פוטשניק (להלן: יו"ר הוועד), כי מקומו של המשיב בוועד המקומי התפנה ויש לאיישו במועמד הבא ברשימה. 3. ביום 17.1.2011 פנה בא-כוחו של המשיב, עו"ד נוף, אל סגן הממונה, בבקשה כי יבחן בשנית את ההחלטה הראשונה. במכתבו טען עו"ד נוף, כי המשיב סיפק למפקח הארצי על הבחירות די נתונים המבהירים באופן חד-משמעי שמרכז חייו היה ונותר בחרוצים. עוד נטען על-ידי עו"ד נוף, כי שומה היה על סגן הממונה ועל המפקח הארצי על הבחירות לקיים הליך שימוע מעמיק יותר ההולם את עוצמת הפגיעה במשיב ובאינטרס של תושבי חרוצים שבחרו בו לכהונה בוועד המקומי. אשר על כן, נטען, כי ההחלטה הראשונה ניתנה בניגוד למצב הדברים העובדתי ובניגוד לדין. מאותה עת ואילך, החלה התכתבות ענפה בין המפקח הארצי על הבחירות לבין עו"ד נוף. בתחילה, לא מצא המפקח הארצי על הבחירות, כי יש במתואר במכתביו של עו"ד נוף כדי להלום אחר הדרישה הקבועה בדין, לפיה מקום מגוריו הקבוע של המשיב הוא בחרוצים. בהתאם לכך, לא מצא המפקח הארצי על הבחירות עילה המצדיקה את שינוי ההמלצה המקורית שניתנה על-ידו לממונה על המחוז, לפיה המשיב פסול לכהונה בוועד המקומי של חרוצים. אלא, שבשלב מסוים החל המפקח הארצי על הבחירות להציג עמדה גמישה יותר. במכתב המפקח הארצי על הבחירות שנשלח ביום 22.2.2011 לעו"ד נוף, נכתב, כי המפקח הארצי על הבחירות נכון לשקול מחדש את המלצתו, וזאת ככל שהמשיב יציג תצהיר חתום ומאומת על-ידי עורך-דין, לפיו מקום מגוריו הקבוע הוא בחרוצים, ובמידה שיתמוך את טענותיו בדבר מקום מגוריו בראיות המעידות על כך. כך קרה, שביום 15.3.2011 הומצא לידי המפקח הארצי על הבחירות תצהירו החתום של המשיב, בו נאמר, בין היתר, כי הוא ממשיך להתגורר לעיתים בבית אמו בחרוצים, כי מרכז חייו נמצא בחרוצים, וכי הוא מתעתד בזמן הקרוב לשוב וללון באופן שוטף בחרוצים. משעיין המפקח הארצי על הבחירות בתצהירו של המשיב, הגיע לכלל מסקנה, כי תצהיר זה משנה את תשתית הראיות המנהליות בעניין כשרות כהונתו בוועד המקומי של חרוצים. בהתאם לכך, הודיע המפקח הארצי על הבחירות ביום 16.3.2011 לעו"ד נוף, כי ימליץ לממונה על המחוז לשקול שנית את הנושא, כיוון ש"אין די ראיות לקביעה שמרכז חייו של מר סוויסה חדל להיות בחרוצים". כאן המקום לציין, כי בד בבד עם חילופי התכתובות הנ"ל, הושלמו חילופי גברי במשרד הפנים: כאמור, הממונה הקודם על המחוז התמנה להיות משנה למנכ"ל משרד הפנים; מר תלאווי סיים את תפקידו כסגן הממונה על המחוז; ואילו גב' יוסף מונתה כממונָה על המחוז בפועל ובהמשך כממונָה הקבועה. בתגובה לתפנית בעמדת המפקח הארצי על הבחירות, פנו המערער וד"ר כהן והלינו בפני הרשות על השינוי שחל בעמדתו של המפקח הארצי על הבחירות. בין היתר טענו המערער וד"ר כהן, כי בהתאם לסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות אין אפשרות לסטות מההחלטה הראשונה, כיוון שחלפו 30 יום מהמועד שנשלחה הודעה עליה. כן טענו, כי הלכה למעשה הודה המשיב בתצהירו כי אינו מתגורר בחרוצים, וכי הוא שוכר דירה בכפר-סבא, ועל כן, גם לגופו של עניין, אין כל מקום לשנות מההחלטה הראשונה. בהקשר זה נטען, כי אדם אינו יכול ליהנות ממרכז חיים כפול. על רקע התכתבויות אלו הנחה היועץ המשפטי של משרד הפנים את הממונָה על המחוז לקיים בירור נוסף עם המשיב באשר לטענותיהם של המערער וד"ר כהן. ביום 4.5.2011 התקיימה ישיבת בירור במשרד הממונָה על המחוז בנושא כהונתו של המשיב בוועד המקומי של חרוצים. בישיבה זו נכחו גב' יוסף, ממונת הרשויות המקומיות במשרד הפנים, נציגות המפקח הארצי על הבחירות, המשיב, עו"ד נוף ויו"ר הוועד. במהלך ישיבת הבירור שב המשיב על טענותיו, כי הוא מתגורר בחרוצים, והוסיף וטען, כי ברקע התלונות כנגדו עומד סכסוך בדבר תוכנית פיתוח לחרוצים לה מתנגדים המערער וד"ר כהן. בתום הבירור הנ"ל החליטה הממונָה על המחוז, כי בכפוף להמצאת תצהיר בחתימת אמו של המשיב, התומך בטענות העובדתיות שהעלה המשיב, תבוטל ההחלטה הראשונה. ואכן, למחרת, ביום 5.5.2011, הומצא תצהירה של גב' שושנה סוויסה שבו אישרה כי הפרטים שנמסרו בתצהיר בנה תואמים את המציאות. בהתאם לכך, ביום 11.5.2011 הודיעה גב' יוסף על ביטול ההחלטה הראשונה, נוכח המסקנה אליה הגיעה, לפיה אין בסיס מספק לטענה שמרכז חייו של המשיב אינו בחרוצים (להלן: ההחלטה השנייה). החלטה זו היא שעמדה במרכזה של העתירה שהגיש המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 4. בפסק דינו דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את שלוש הטענות שהועלו על-ידי המערער בעתירתו נגד ההחלטה השנייה, אשר הורתה להשיב את תוקפה של כהונת המשיב בוועד המקומי על כנה, כפי שיפורט להלן: א) המערער טען, כי דינה של ההחלטה השנייה להיפסל נוכח העובדה שטרם קבלתה לא ניתנה למערער זכות טיעון בפני הממונָה על המחוז. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע, כי למערער לא הייתה זכות טיעון בפני הממונָה על המחוז מלכתחילה. נקבע, כי ניתן לראות בעותר, לכל היותר, כמתלונן בפני הרשות, וכי מאחר והמערער אינו מי שאמור להיפגע מההחלטה שתתקבל, הרי שאין לו, כמתלונן, זכות טיעון בפני הרשות בעת שזו דנה בתלונתו. בשולי הדברים יצוין, כי בערעור שלפנינו ביקש המערער להבהיר, כי הטענה האמורה לא הייתה חלק מהעתירה המנהלית ולא נטענה על-ידו בכל שלב אחר של הדיון בבית משפט קמא, וממילא אין הוא מערער על שנקבע על ידי בית משפט קמא בהקשר זה. ב) המערער טען, כי בהתאם לסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות, מאחר וחלפו 30 יום מהמועד בו התקבלה ההחלטה הראשונה בדבר פסלות כהונתו של המשיב, הרי שההחלטה השנייה ניתנה בחריגה מסמכות. בית המשפט לעניינים מנהליים פסק, כי אין לזקוף לחובתו של המשיב את העובדה שבחר למצות תחילה את זכויותיו במישור המנהלי. נקבע, כי הממונָה על המחוז פעלה כשורה ולא חרגה מן המועדים הנקובים בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות. לשיטת בית המשפט לעניינים מנהליים "בהחלט ניתן להעלות על הדעת מקרים רבים שהליך הבירור שנוקט משרד הפנים בעקבות פניית חבר מועצה [כך במקור - צ.ז.] שכהונתו הופסקה, יתארך מעבר ל-30 יום ולא יהיה זה מן הראוי להטיל על משרד הפנים את המגבלה של מתן החלטה בתוך 30 הימים מיום מתן ההחלטה על הפסקת הכהונה". בית המשפט היה בדעה, כי "הפרשנות הנכונה היא שבתוך אותם 30 ימים צריך אותו חבר מועצה [כך במקור - צ.ז.] לפנות לשולח ההודעה ולטעון בפניו שלא התקיימו הנסיבות המחייבות את משלוח ההודעה", שכן "פרשנות אחרת יהיה בה כדי להכניס את משרד הפנים לסד זמנים בלתי הגיוני". ג) המערער טען, כי החלטת הממונָה על המחוז להשיב את כהונתו של המשיב על כנה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, מאחר והמשיב אינו תושב חרוצים, ולכן אינו יכול לשמש כחבר הוועד המקומי. בית המשפט לעניינים מנהליים פסק, כי נוכח שורה ארוכה של ראיות אותן הגיש המשיב לממונָה על המחוז, שיש בהן כדי להצביע על כך שמרכז חייו בחרוצים, אין חולק שמקום מגוריו הקבוע של המשיב הוא בישוב חרוצים. בית המשפט הפנה לעובדה שכתובתו הרשומה של המשיב היא בחרוצים, כמו גם לתצהירים שמסרו המשיב ואמו. בסופו של דבר קבע בית המשפט, כי בנסיבות העניין ההחלטה השנייה היא סבירה ואין כל עילה להתערב בה. על פסק הדין האמור הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בערעור 5. עמדת המערער היא שפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים על נדבכיו השונים אינו יכול לעמוד. בטיעוניו לפנינו תוקף המערער את פסק דינו של בית משפט קמא בשני מישורים עיקריים. ראשית, המערער טוען, כי עובר לקבלת ההחלטה הראשונה נערך למשיב הליך מנהלי ראוי, ובהתאם לנתונים שסיפק המשיב בתגובתו למפקח הארצי על הבחירות מיום 7.12.2010, ניתנה ההחלטה הראשונה שהורתה על פסילתו מהמשך כהונה בוועד המקומי של חרוצים. לטענת המערער, לא היה בכוחה של ההתכתבות בין עו"ד נוף לבין המפקח הארצי על הבחירות כדי להאריך את המועדים או לבלום את מרוץ הזמנים הקבוע בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות. לגישת המערער, משלא תקף המשיב את ההחלטה הראשונה באמצעות פניה לבית המשפט בתוך שלושים הימים הקבועים בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות, הפכה ההחלטה הראשונה לחלוטה, ושוב לא ניתן היה לחזור ממנה. המערער סבור שהפרשנות שהעניק בית המשפט לעניינים מנהליים לסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות שגויה, וכי בחלוף ארבעה חודשים מקבלת ההחלטה הראשונה לא היה בסמכותה של הממונָה על המחוז לקבל את ההחלטה השנייה. שנית, המערער טוען, כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בכך שקבע, כי הוכח שמקום מגוריו הקבוע של המשיב הוא בחרוצים. המערער מפנה לתצהירו של המשיב ממנו ניתן ללמוד, כך נטען, כי למשיב אין בית מגורים בחרוצים, ולכן ביקוריו בבית אמו עשויים להיחשב לכל היותר כמקום מגורים מזדמן או ארעי, אשר ניתן לביטול בכל עת. המערער סבור, כי בית משפט קמא שגה כאשר נתן משקל נכבד לעובדה שכתובתו הרשומה של המשיב במשרד הפנים היא בחרוצים. לשיטת המערער, יכול וכתובתו הרשומה של אדם תהא שונה ממקום מגוריו הקבוע, ומכל מקום, הכתובת הרשומה במשרד הפנים אינה יכולה להוות הוכחה מכרעת לצורך הוכחת מקום מגורים קבוע כפי שדורש הדין. עוד טוען המערער, כי מאחר והמשיב הצהיר שהוא שוכר דירה בכפר-סבא, שם הוא מתגורר עם בת-זוגו ובתו, הרי שנוכח נקודת המוצא, לפיה אדם אינו יכול ליהנות ממרכז חיים כפול, בדין נקבע בהחלטה הראשונה, כי מקום מגוריו הקבוע של המשיב חדל להיות בחרוצים. לבסוף נטען, כי בתצהירו של המשיב אין כל הוכחה לעניין מקום מגוריו הקבוע או מרכז חייו, וממילא התצהיר אינו נתמך בראיות חיצוניות המחזקות את הנטען בו. 6. טענותיו של ד"ר כהן דומות במידה רבה לטענות שמעלה המערער. בתמצית, גם ד"ר כהן טוען, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים שגוי, שכן הוצגו די ראיות לכך שמקום מגוריו הקבוע של המשיב אינו בחרוצים. לשיטתו, על המבקש לתור אחר מקום מגוריו הקבוע של אדם לבדוק היכן אותו אדם ישן בקביעות, היכן הוא מתגורר עם משפחתו הגרעינית, היכן לומדים ילדיו וכיוצ"ב. עוד טוען ד"ר כהן, כי בנסיבות העניין, המסקנה ההכרחית מובילה לכך שמקום מגוריו הקבוע של המשיב חדל להיות בחרוצים. בהקשר זה הוסיף ד"ר כהן וציין, כי סיפק שני תצהירים המפריכים את הטענה, לפיה המשיב מתפלל בקביעות בבית הכנסת שבחרוצים. 7. הממונָה על המחוז סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. נטען, כי הערעור דנן נסב על ממצאים עובדתיים מובהקים אשר התקבלו בהליך בירור מנהלי ארוך ומקיף שנוהל על-ידי הממונָה על המחוז, אשר נבחנו במבחן הביקורת השיפוטית בבית משפט קמא, שקבע, כי לא נפל פגם כלשהו בהחלטה השנייה. בהקשר זה מזכירה הממונָה על המחוז, כי הלכה מושרשת היא שבית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאי עובדה, אלא מטעמים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נופל לתוכם. לגופו של עניין, טוענת הממונָה על המחוז, כי ההחלטה השנייה סבירה, וכי אין שחר לטענה שהחלטה זו ניתנה בחוסר סמכות, שכן ההתכתבות בין בא-כוחו של המשיב לבין המפקח הארצי על הבחירות - בלמה למעשה את מרוץ הזמנים, והבהירה כי ההחלטה הראשונה שנויה במחלוקת. 8. המשיב טוען, כי הוא חלק בלתי נפרד מהנהגת הוועד המקומי של חרוצים מזה למעלה מעשר שנים, וכי לא יכולה להיות כל מחלוקת שמקום מגוריו ומרכז חייו הם בחרוצים. בהקשר זה מציין המשיב, כי מתוקף אופיו האינטימי של הישוב, כולם מכירים את כולם, וכי הוא והמערער מכירים האחד את השני מאז היו זאטוטים. לגישתו של המשיב, אף שמצבו האישי היה ידוע למערער ולד"ר כהן מזה שנים רבות, הרי שמעולם לא טען מי מהם כי אינו כשיר לכהן בוועד המקומי, וזאת עד לאחרונה, שאז התגלעו בין הצדדים חילוקי דעות בנוגע לביצוע עבודות פיתוח ותשתית בחרוצים. המשיב סבור, כי ההחלטה השנייה התקבלה לאחר בירור מקיף וראוי שנערך על-ידי הממונָה על המחוז, וכי האופן שבו ניהלה הממונָה על המחוז את הבירור, כמו גם המסקנה הסופית אליה הגיעה, ניצבים עמוק במרכז מתחם הסבירות בפעולה של הרשות המנהלית, וממילא לא הצביע המערער על כל עילה שתצדיק את התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה. בכל הנוגע למשמעות המועדים הקבועים בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות, סומך המשיב את ידיו על הפרשנות שניתנה על-ידי בית משפט קמא. דיון והכרעה 9. המסכת העובדתית המתוארת לעיל מעוררת שתי שאלות עיקריות: הראשונה, האם בחלוף התקופה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות פקעה סמכותה של הממונָה על המחוז, כך ששוב לא יכלה לחזור ולשנות מההחלטה שהורתה על פסילתו של המשיב כחבר הוועד? השנייה, ובהנחה שסמכותה של הממונָה על המחוז ניתנת להפעלה גם בחלוף שלושים הימים מיום שנשלחה לחבר הוועד ההחלטה המודיעה על פסילתו מלכהן בוועד, היא, האם מקום מגוריו הקבוע של המשיב אכן נמצא בתחום הישוב בו נבחר כחבר ועד? נדון בשאלות אלה על-פי סדרן, שכן, קביעה לפיה חרגה הממונָה על המחוז מסמכותה וההחלטה השנייה בטלה, תייתר, לכאורה, בגדרי המקרה העומד לפנינו, את הדיון בשאלת פרשנותו של המונח "מקום מגוריו הקבוע". סמכות הממונָה על המחוז בחלוף התקופה הסטטוטורית 10. מה דינה של ההחלטה השנייה שניתנה בחלוף התקופה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות? לטענת המערער, ההחלטה השנייה ניתנה לאחר חלוף שלושים הימים, ומשכך החלטה זו ניתנה בחוסר סמכות ולכן היא בטלה מדעיקרא. במילים אחרות, נטען, כי משעה שההחלטה הראשונה לא נתקפה על-ידי המשיב בבית המשפט ולא בוטלה על-ידי הממונָה על המחוז בתוך שלושים ימים - הפכה ההחלטה הראשונה לחלוטה, ומכאן ואילך לא ניתן היה לשנות את מצב הדברים לפיו המשיב חדל מלכהן בוועד המקומי של חרוצים. נזכיר תחילה את המסגרת הנורמטיבית ואת הוראות הדין הרלבנטיות לשאלה שבנדון. דבר החקיקה העיקרי הרלבנטי לענייננו הוא, כאמור, צו המועצות המקומיות. צו זה מסדיר את מבנהּ והרכבה של מועצה אזורית כרשות מקומית מיוחדת, שאינה רשות מקומית אחודה, אלא למעשה רשות מקומית מורכבת, דו-רובדית - מעין פדרציה של ישובים. במסגרת צו המועצות המקומיות מוסדרת גם הזכות לבחור ולהיבחר בבחירות המקומיות של המועצות האזוריות. היות והמועצה האזורית היא רשות דו-רובדית, הרי שגם הזכות לבחור ולהיבחר פועלת בשני מישורים משולבים: המישור האזורי - בחירות לתפקידים במועצה האזורית; המישור המקומי - בחירות לתפקידים בוועד המקומי של ישוב מסוים הנמנה על כלל הישובים הנכללים בשטחה של המועצה האזורית (להרחבה על מבנה הממשל המקומי ראו: בג"ץ 753/87 בורשטיין נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 462, 467-465 (1989), להלן: עניין בורשטיין; יששכר רוזן-צבי "ממקומיות לאזוריות - לקראת סדר יום חדש למשפט השלטון המקומי" דין ודברים ב(1) 159, 189-187 (2005), להלן: רוזן-צבי "ממקומיות לאזוריות"; ישי בלנק "מקומו של ה'מקומי': משפט השלטון המקומי, ביזור ואי-שוויון מרחבי בישראל" משפטים לד(2) 197, 226-222 (2004)). 11. הראשונה מבין הוראות צו המועצות המקומיות עליהן נסמך המערער מצויה בסעיף 37ה(ג) לצו, שכותרתו "הודעה על חדילת חברות במועצה", שלשונו כדלקמן: 37ה. (א) נראה לראש המועצה, כי חבר המועצה פסול מלכהן כחבר המועצה או חדל לכהן מחמת שנעדר מישיבות המועצה כאמור בסעיף 37ד, ישלח לו ראש המועצה, בדואר רשום, לפי מענו הידוע לאחרונה, הודעה בדבר התפנות מקומו במועצה ויפרט בה את הסיבות לכך; ראש המועצה ימציא העתק מהודעתו האמורה לידי הממונה על המחוז. (ב) נראה לממונה על המחוז שחבר המועצה פסול מלכהן כחבר המועצה או חדל לכהן מחמת שנעדר מישיבות המועצה כאמור בסעיף 37ד, ולא שלח ראש המועצה לחבר המועצה הודעה כאמור בסעיף קטן (א) ולא שלחה גם תוך ארבעה עשר ימים מיום שדרש ממנו הממונה על המחוז לעשות כן, ישלח הממונה על המחוז לחבר המועצה את ההודעה האמורה והעתק ממנה יישלח במכתב רשום לראש המועצה. (ג) בתום שלושים ימים מיום שנשלחה אליו הודעה כאמור בסעיף קטן (א) או (ב), יחדל חבר המועצה לכהן כחבר המועצה, אלא אם כן תוך הזמן האמור התקיים אחד מאלה: (1) צו (מס' 4) תשע"ב-2012 אותו חבר המועצה עתר לבית משפט לעניינים מינהליים לביטול ההודעה, ובמקרה זה לא יחדל לכהן כאמור עד שבית-המשפט יחליט אחרת; (2) התברר לשולח ההודעה שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את משלוחה והוא ביטל אותה בהודעה מנומקת בכתב, לחבר המועצה; העתק מהודעת הביטול יימסר לידי הממונה על המחוז או לידי ראש המועצה, לפי הענין. כאמור בסעיף 37ה(ג) הנ"ל, תחולתו הישירה היא על חברי המועצה - קרי, מועצה מקומית. ואולם, מחוקק המשנה לא הסתפק בתחולה ישירה זו, והחיל את הוראות הסעיף, בדרך של הפנייה, גם על ועדים מקומיים, זאת באמצעות סעיפים 106(ח) ו-128 לצו המועצות המקומיות. הנה כי כן, משילוב הוראותיהם של סעיפים אלה עולה, כי משניתנה הודעה לחבר ועד מקומי כי הוא פסול מלכהן, מתחיל מרוץ זמנים בן שלושים יום, שבמהלכם יכול חבר הוועד לעתור לבית המשפט המוסמך בבקשה לביטולה של ההודעה, או לחלופין, במידה והתברר לשולח ההודעה שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את משלוחה ניתנת לו האפשרות לבטלה, בהודעה נוספת מנומקת בכתב, לחבר הוועד. מהו הדין כאשר חלפו שלושים הימים הקבועים וההודעה לא נתקפה בבית המשפט או לא בוטלה על-ידי שולחה? לצורך כך, יש לבחון את משמעותו של לוח הזמנים הנ"ל מבחינה נורמטיבית-משפטית - האם עניין לנו בתקופה קצובה "מחייבת" (Mandatory), שלהפרתה מתלווה בהכרח תוצאה משפטית, או שמא מדובר בתקופה "מנחה" או "מדריכה" בלבד (Directory), שמטרתה תחימת מסגרת זמן ראויה, שנועדה לכוון את הרשות בפעילותה, אך שחריגה ממנה אינה שוללת את סמכותו של שולח ההודעה לחזור ולשנותה גם בחלוף התקופה האמורה (בג"ץ 188/63 בצול נ' שר הפנים, פ"ד יט(1) 337, 354 (1965); בג"ץ 44/68 המועצה המקומית ראש העין נ' שר הפנים, פ"ד כב(2) 150, 155 (1968); בג"ץ 6827/07 ד"ר מוטי בריל, ראש עיריית ערד נ' שר הפנים, פס' 12 (לא פורסם, 2.1.2008), להלן: עניין בריל; עע"ם 1386/04 המועצה הארצית לתכנון ובנייה נ' עמותת נאות ראש העין, פס' 32-31 (לא פורסם, 20.5.2008), להלן: עניין עמותת נאות ראש העין; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 804-802 (2010), להלן: משפט מינהלי; יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1116-1113 (מהדורה שנייה מורחבת, 2011), להלן: הסמכות המינהלית). כידוע, ההכרעה אם מועד שנקבע בחיקוק הוא בגדר הוראה "מחייבת" או הוראה "מנחה" תיעשה על-פי תכלית החקיקה: "כבר נפסק בבית משפט זה, כי ההכרעה אם מועד שנקבע בחיקוק הוא בגדר 'הוראה מנחה' או 'הוראה מחייבת' תיעשה על-פי תכליתה של הוראת החוק. כך למשל, מועד שנקצב כדי להבטיח הגנה על זכות יסוד של האדם, כל סטייה ממנו עשויה לרדת לשורש הסמכות (כך הדבר לדוגמה באשר למועד המתייחס לתקופות מעצר). בדרך-כלל, כאשר אין החוק מנוסח באופן השולל סמכות בחלוף המועד או כאשר אין הוא מטיל סנקציה מפורשת עקב האיחור, ואין פירוש כזה מתחייב מתכליתו, תהא ההוראה מן ההיבט של תוצאת הפעולה שהתבצעה שלא במועד הוראה 'מנחה' בלבד ... ככלל, ניתן לקבוע כי כאשר הסמכות המוענקת לרשות היא מסוג הסמכויות שהרשות חייבת במילוין אין היא יכולה להימנע מלמלאה בשל איחור במועד, ואין לומר שפטורה היא מלמלא חובתה בשל כך בלבד שחלף המועד שנקבע בחיקוק לעשיית המעשה בידי הרשות. חיוניות הפעולה שעל הרשות לבצע והאינטרס הציבורי הכרוך בה, או החשש מכך שאי-מילוי הפונקציה המינהלית יפגע בזכות מזכויות הפרט, או החשש שתיפגע באופן משמעותי התכלית שלשמה הרשות פועלת, כל אלה הם טעמים שיש בהם כדי להצדיק מתן תוקף למעשה מינהלי, הגם שנעשה שלא בהתאם למועד הקבוע בחוק" (בג"ץ 5992/97 ערער נ' ראש-עיריית נתניה, פ"ד נא(5) 649, 656-655 (1997)). 12. ההוראה בענייננו היא בעלת אופי מחייב, והדבר עולה, בראש ובראשונה, מלשונו המפורשת של סעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות, אשר קובע תוצאה משפטית אופרטיבית בתום התקופה הקבועה - חדלות כהונתו של חבר הוועד המקומי. הווה אומר, הוראה זו באה לקבוע את המועד בו יחדל חבר הוועד, שנשלחה אליו הודעה כאמור בסעיפים 37ה(א) או 37ה(ב), מלכהן כחבר הוועד המקומי. ההארכה האפשרית היחידה של כהונת חבר הוועד, אליו נשלחה הודעה כאמור, היא ההארכה הסטטוטורית הקבועה בהוראת הסעיף גופו. דהיינו, אם הגיש חבר הוועד תוך שלושים ימים מיום משלוח ההודעה בקשה לבית המשפט לביטול ההודעה, או אם בתוך אותה התקופה התברר לשולח ההודעה שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את משלוח ההודעה והוא ביטל אותה על-ידי משלוח הודעה נוספת מנומקת בכתב (ע"א 544/93 ראש עירית טירת כרמל נ' כהן, פס' 7 (לא פורסם, 26.10.1993); ע"א 7131/96 מרעי נ' סלימאן, פ"ד נא(1) 214, 221 (1997)). הדבר עולה גם מתכליתה של הוראת סעיף 37ה(ג) הקובעת מועד מחייב וברור, וזאת על רקע החשיבות בתחימת מסגרת זמן מוגדרת ומוגבלת מראש לצורך המשך פעילותה התקינה של הרשות המקומית הנבחרת. קביעת המועד המדויק בו פוקעת כהונתו של חבר הוועד מאפשרת את מילוי מקומו בוועד המקומי על-ידי מינויו של מי שהיה המועמד הבא ברשימה, וזאת ללא דיחוי, וללא יצירת "אזור דמדומים" של זמנים, שבו לא ברור שמא חבר הוועד שנפסל יחזור ויכהן מחדש (סעיף 130 לצו המועצות המקומיות). ברי, כי לחוסר וודאות שכזה עשויה להיות השלכה "משתקת" על פעילותו של הוועד המקומי. מכאן מתחייב לדעתי, כי בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות, חדל חבר הוועד מלכהן, ושוב אין בית המשפט (אם לא פנו אליו קודם לכן) או שולח ההודעה, לפי העניין, מוסמכים עוד לפעול (ראו והשוו: בג"ץ 91/74 גבארה נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד כח(2) 518, 524-523 (1974); משפט מינהלי כרך ב, בעמ' 804, ה"ש 21). זו המסקנה המתחייבת, אלא אם הגיש חבר הוועד בתוך התקופה האמורה בקשה לבית המשפט לביטול ההודעה, או אז לא יחדל חבר הוועד לכהן עד שבית המשפט יחליט אחרת (השוו: בג"ץ 143/71 סעדון נ' ראש המועצה המקומית אור-יהודה, פ"ד כה(2) 505, 508 (1971)); או אם בוטלה ההודעה על-ידי שולחה בתוך התקופה האמורה בשל כך שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את שליחתה (ראו והשוו: בג"ץ 2041/91 יגנה נ' ראש המועצה המקומית נתיבות, פ"ד מה(4) 265, 266 (1991), להלן: עניין יגנה). כאמור לעיל, בכל מקרה אחר, חדל חבר הוועד מלכהן ולא ניתן יותר להשיב את הנעשה. הסדר זה מבטא איזון בין הערכים הדמוקרטיים של הזכות לבחור ולהיבחר במישור המוניציפאלי, לבין אינטרסים של יעילות ויציבות שלטונית המקדמים את יכולתה של הרשות המקומית להמשיך ולמשול (ראו והשוו: דנג"ץ 1913/97 מואסי נ' שר הפנים, פ"ד נב(2) 49, 79-78 (1998); בג"ץ 7181/08 לוינטל נ' שר הפנים, פס' 3-2 לפסק דינה של השופטת א' חיות (לא פורסם, 10.11.2008), להלן: עניין לוינטל). 13. מהכלל אל הפרט. בענייננו, אין כל מחלוקת, כי המשיב לא עתר לבית המשפט לביטולה של ההחלטה הראשונה במסגרת הזמנים הקבועה, או בכלל. כמו כן, אין חולק, כי ההחלטה השנייה התקבלה על-ידי הממונָה על המחוז למעלה מארבעה חודשים מאז שנשלחה למשיב ההחלטה הראשונה. אין בידי לקבל את הטענה, כי ההתכתבות בין עו"ד נוף לבין המפקח הארצי על הבחירות במסגרת התקופה הסטטוטורית בלמה את מרוץ הזמנים והכשירה למעשה את קבלת ההחלטה השנייה. במצב דברים זה, אין מנוס לדעתי מהקביעה, כי בתום שלושים הימים מאז שנשלחה ההחלטה הראשונה חדל המשיב מלכהן כחבר הוועד המקומי של חרוצים, וכי לא היה בכוחה של ההחלטה השנייה, שהתקבלה בחוסר סמכות, כדי לשנות מכך. לטעמי, הפרשנות שניתנה להוראה האמורה על-ידי בית משפט קמא אינה מתיישבת עם לשון הסעיף והמטרה שהוראתו נועדה להגשים, כמפורט לעיל, והיא יוצרת מציאות בעייתית של העדר מסגרת זמנים. ניתן היה לסיים את הדיון בשלב זה, נוכח הקביעה שאין תוקף להחלטה השנייה ולפיכך המשיב חדל, מתוקף ההחלטה הראשונה, לכהן בוועד המקומי. אלא שנוכח חשיבות הסוגיה השנייה שהעלו הצדדים לא יהא זה ראוי שלא להתייחס אליה. בסיום הדברים אף נבחן טענה נוספת, שעניינה נפקות הקביעה שלפיה נפל פגם במתן ההחלטה השנייה אשר ניתנה לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק. פרשנות המונח "מקום מגוריו הקבוע" 14. כבר הוזכר, כי מבנה המועצות האזוריות הוא מבנה דו-רובדי. מבנה זה נועד לשמר מידה של אוטונומיה ייחודית לוועדים המקומיים, המהווים ייצוג לקהילות קטנות והדוקות. בית המשפט כבר עמד בפסיקה לא אחת על כך, שזכותם של תושבי הרשות המקומית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון המקומי מגשימה את הזכות הבסיסית לבחור ולהיבחר, ובתוך כך להשפיע על זהותם של המכהנים במוסדות השלטון המקומי ועל דרכי הפעולה והמדיניות שתיושם במסגרת המוניציפאלית (ראו למשל: עניין בורשטיין, בעמ' 473; עניין לוינטל, פס' 1 לפסק דינה של השופטת א' חיות; להרחבה בסוגית מימוש זכות ההשתתפות בהליכים הדמוקרטיים במסגרת המוניציפאלית ראו: רוזן-צבי "ממקומיות לאזוריות", בעמ' 166-165). אשר על כן, אך טבעי הוא, כי המתמודד על משרה ציבורית ברשות המקומית, ובוודאי המכהן בה, יהיה בן הקהילה ונציג אותנטי שלה. ואכן, כך נקבע בסעיף 19(א) לצו המועצות המקומיות, שכותרתו: "הזכות להיבחר", שתחולתו מכוח סעיף 99 משתרעת גם על וועדים מקומיים: 19. מי שנתקיימו בו הוראות סעיף קטן זה וכפוף להוראות סעיפים קטנים (א1) ו-(ב) זכאי להיכלל ברשימת מועמדים באזור ולהיבחר כחבר מועצה: ... (3) מקום מגוריו הקבוע, ביום הגשת מועמדותו, הוא בתחום אותו אזור; הנה כי כן, תנאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר לוועד המקומי הוא שמקום מגוריו הקבוע, של מי שמבקש להיות מועמד, הוא בתחום אותו הישוב. סעיף 106(א)(1) לצו המועצות המקומיות ממשיך וקובע, כי מי שלא היה זכאי לכתחילה להיות מועמד ולהיבחר לחבר ועד מקומי, או שלאחר שנבחר השתנו הנסיבות כך ששוב אינן מתקיימות בו כל דרישות הזכאות להיות מועמד כאמור - פסול לכהונה: 106. (א) פסול לכהונה – (1) מי שלא היה זכאי לכתחילה להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר לחבר ועד מקומי או לחבר נציגות בהתאם לאמור בסעיף 99, או שלאחר שנבחר השתנו לגביו הנסיבות כך ששוב אין מתקיימות בו כל דרישות הזכאות להיות מועמד; הרציונאל העומד בבסיס הדרישה בדבר מגורי קבע בתחום השיפוט של הרשות המקומית כתנאי כשירות לחברות בגוף מייצג הוא ברור. דרישה זו נועדה להבטיח, כי מי שיתמודד על משרה ציבורית, בוודאי מי שיזכה ויכהן במשרה שכזו, יהיה בן אותה הקהילה, שייך אליה, אשר יכול לייצג אותה באורח נאמן, שכן "אין סיבה שאדם חסר זיקה מסוימת לאזור השיפוט של רשות מקומית יוכל ליטול חלק בהחלטות ובהכרעות המשפיעות על אלה המצויים באזור השיפוט המסוים" (עע"ם 3911/05 חוה נ' מועצה מקומית אזור, פס' 2 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 23.10.2006), להלן: עניין חוה; ראו גם: בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 320-319 (2000), להלן: עניין נוימן). יתר על כן, נדמה שדרישה זו היא משמעותית במיוחד בוועדים המקומיים דווקא משום שמדובר בקהילות קטנות יותר, הדוקות יותר, שבמסגרתן ההיכרות האישית בין בני הקהילה חזקה יותר, ועל כן הדרישה לייצוג אותנטי וקרוב של הקהילה על-ידי מי שנתפס כ"בשר מבשרה" היא דרישה כבדת משקל יותר (יצוין, כי הוראות דומות קיימות גם בדברי חקיקה אחרים שעניינם הכשרות לכהונה ברשויות המקומיות, כגון: סעיף 101(1) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950; סעיף 120(1) לפקודת העיריות [נוסח חדש], להלן: פקודת העיריות). 15. בתי המשפט דנו במספר הזדמנויות בשאלת פרשנותן של הוראות דין הכוללות תנאים בדבר זיקת המגורים של הפרט למקום מסוים, בנוסח הדומה לזה שבסעיף 19 לצו המועצות המקומיות. ואכן, שאלת קיומה של זיקת מגורים בין אדם למקום היא שאלה מורכבת, רבת פנים ותלוית נסיבות והקשר. בכל אחד מהעניינים שהגיעו לפתחו של בית המשפט נבחנה זיקת המגורים הנדרשת, תוך התייחסות להוראה חקיקתית מסוימת, ולנוכח רקעה ותכליתה של אותה ההוראה. כך למשל: בע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306, 321-315 (1998) (להלן: עניין זלקינד), נדונה זיקת המגורים במסגרת השאלה האם המערערת הייתה זכאית לקבל חלקה במושב שיתופי כ"בת ממשיכה", אף על-פי שהוריה, שהתגוררו במושב, עזבו אותו לכמה שנים כדי לסעוד את הסב בגרמניה. בגדרי אותו דיון התוותה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש קווים כלליים לבחינת המונח "מקום מגורים קבוע", תוך שהיא קובעת, כי "זיקת המגורים מבטאת את הקשר המהותי שבין אדם לביתו לא רק במובן הפיזי, אלא גם את הקשר שבינו לבין מרכז חייו, הציר שסביבו סובבים חייו מבחינה מעשית, פיזית ורגשית". ברע"א 44/99 ציפורי נ' מגן, פ"ד נה(1) 407, 411-410 (1999) (להלן: עניין ציפורי), נדונה זיקת המגורים ביחס לזכותם של קרוביו של דייר מוגן שנפטר להפוך לדיירים מוגנים בדירה. בעניין נוימן, נדונה פירושה של הוראה בתקנון אגודה שיתופית שקבעה תנאי להפסקת החברות באגודה, שם, בעמ' 324-315. בדנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 462-461 (2001), נדונה זיקת המגורים בהקשר של דיני ההסגרה. בעש"ם 3849/03 אלבז נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(2) 880, 885 (2004), נדונה זיקת המגורים לשם קביעת זכאותה של עובדת בשירות המדינה לקצובת נסיעה. בעמ"ה (מחוזי-ב"ש) 517/04 צייגר נ' פקיד שומה אילת (לא פורסם, 30.3.2005), נדונה זיקת המגורים בנוגע לשאלת זכאותו של נישום להקלות במס ההכנסה. 16. משמעות המונח "מקום מגוריו הקבוע" בהקשר שלפנינו, נידונה גם היא במספר פסקי דין של בית משפט זה ושל ערכאות אחרות. כבר בבג"ץ 4/51 שוואלב נ' רשיש, פ"ד ה(1) 207 (1951) (להלן: עניין שוואלב) רמז השופט מ' זילברג על כך, שמדובר בשאלה שהיא "מקצתה עובדתית מקצתה משפטית ... אשר חוק ועובדות משמשות בה בערבוביה, ולא קל יהיה להפריד בין הדבקים, ולהגיע אל המסקנה הסופית, העולה מתוך ניתוח קפדני ומדוקדק של יחסי הגומלין שביניהם". באותו עניין, שאב השופט זילברג השראה לפרשנות שם התואר "קבוע" מהמושג המשפטי של "דומיסיל", וקבע כי: "הרעיון המונח ביסוד כלל זה הוא הגיוני ומשכנע ביותר: דומיסיל הוא המדינה, אליה קשור האדם במכסימום הקשרים ה'ביתיים' שלו, ואין מכסימום אלא אחד. והוא הדין לגבי מקום המגורים הקבוע. 'הקבוע' פירושו: הקבוע, בהא הידיעה, המקום המסוים, תוך גבולות המדינה, בו גר האדם בצורה הקבועה ביותר, ולכן אין לו 'בכל יום מן הימים' – לאמר: בכל נקודת זמן מסויימת – אלא מקום מגורים קבוע אחד ... פשוטו כמשמעו: אין לך אדם בישראל שיהיה לו (בעת ובעונה אחת) יותר ממקום מגורים קבוע אחד ... ואם לכאורה נראה לנו, כי יש לאדם מסויים שני מקומות מגורים קבועים, להוי ידוע כי טעות היא בידינו, ועלינו להעמיק חקר בפרטי פרטיו של הענין, לחשוף את מצפוניו של האדם והמקום, ולגלות איזה מהם הוא מקום המגורים הקבוע האמיתי שלו" (שם, בעמ' 216, 218; ההדגשות במקור). פרשנותו של התנאי בדבר מקום מגוריו הקבוע של המועמד לכהן ברשות מקומית עלה שוב לדיון בבג"ץ 192/85 חורי נ' ראש המועצה המקומית פסוטה, פ"ד מ(2) 463 (1986) (להלן: פרשת חורי). באותו מקרה נבחר העותר לכהונה במועצה המקומית פסוטה. בשל צורכי לימודים ועבודה, הוא נעדר מהכפר בתקופה שקדמה לבחירות והתגורר במשך רוב ימי השבוע במקום מרוחק ממנו. לאחר שסקר את נסיבות המקרה ואת המאפיינים של היעדרויותיו של העותר מכפר פסוטה, היה נכון בית המשפט להניח, כי נוכחות פיזית במקום אינה הגורם היחיד המכריע לעניין זיקת המגורים בקביעות. וכך קבע השופט א' חלימה: "אולם ברור מאותו החומר, שהיעדרויות אלה ממקום המגורים הקבוע היו זמניות בלבד, עד כי אפשר לומר, שהמבחינה הפיסית (המבחן האובייקטיבי) ומהבחינה הנפשית (המבחן הסובייקטיבי) לא התכוון העותר אי-פעם להתנתק ממקום מגוריו הקבוע: פסוטה" (שם, בעמ' 466). ובאותו עניין הוסיף וקבע השופט א' גולדברג, כי: "לא זו בלבד שמקום מגוריו הרשום של העותר הוא בכפר פסוטה, אלא שמהמסמכים, שהוצגו על-ידו לפנינו, עולה, כי הדירה, שבה הוא מתגורר היום עם בני משפחתו בירושלים, אינה אלא דירת שירות, שהועמדה לרשותו על-ידי מעסיקו. בנוסף לכך מתעתד העותר לבנות את ביתו בכפר פסוטה, שבו מתגוררים גם הוריו, והוא אף נקט צעדים של ממש להוציא תכנית זו אל הפועל, משהגיש בקשה להיתר בנייה. נסיבות אלה בהצטברותן מביאות לידי מסקנה, כי זיקתו של העותר לפסוטה כמקום מגוריו לא נותקה, חרף מגוריו כיום מחוץ לכפר, וכי אין לראותו כמי שעקר למקום אחר" (שם, בעמ' 467). בהמשך למגמה שעלתה מפרשת חורי, קבע בית המשפט בבג"ץ 203/90 סבן נ' ראש עירית בת-ים (לא פורסם, 17.4.1990), כי נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה לא הצדיקו את פסילתה של העותרת מלכהן כחברת מועצת עיריית בת-ים, שכן הוכח שמגוריה של העותרת בעיר תל-אביב במשך מספר חודשים היו זמניים בלבד, ונבעו מסיבות משפחתיות ובריאותיות. בהתאם לכך נקבע, כי לא הוכח שהעותרת נטשה את רצונה ואת כוונתה להמשיך ולהתגורר בבת-ים. בעניין נוסף שהגיע לפתחו של בית המשפט בבג"ץ 489/91 כמיל נ' ראש המועצה המקומית גוש חלב (לא פורסם, 12.1.1992), היו בפני בית המשפט ראיות לכך שחבר מועצת גוש חלב מחלק את זמנו בין גוש חלב לבין חיפה, שם היה בבעלותו בית מרקחת. בית המשפט קבע, כי הראיות שבפניו שקולות, ולפיכך אין בהן כדי להצדיק באופן ברור את שלילת המשך כהונתו של העותר במועצה. בית המשפט הוסיף וציין לעניין מידת ההוכחה בהחלטות מעין אלה, כי: "לשם הסרת ספק נוסיף כי כאשר מבקשים לשלול חברותו במועצה של מי שנבחר אליה כדין, חייב חומר הראיות להצביע על קיומו של בסיס ראייתי להחלטה על פי אמת המידה של מאזן ההסתברות (האזרחי), והיעדרה של מידת הוכחה כאמור פועל לטובת מי שמבקשים לשלול את זכויותיו הקיימות". במקרה אחר שנדון בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בה"פ 207/95 חזן נ' רביבו (לא פורסם, 18.11.1995) (להלן: עניין חזן), השופט י' טירקל היה נכון לראות את מקום מגוריו הקבוע של חבר מועצת אופקים בתחומי המועצה, וזאת אף על-פי שאשתו וילדיו התגוררו בבית שרכשו בני-הזוג מספר שנים קודם לכן בראשון לציון. השופט טירקל ייחס חשיבות רבה באותו מקרה להצהרת כוונותיו של חבר המועצה, כי בסוף אותה שנה האישה והילדים יחזרו להתגורר באופקים והמשפחה תאוחד. בהתאם לכך, שוכנע השופט טירקל, כי האישה והילדים, ולא חבר המועצה עצמו, העתיקו את מקום מגוריהם לראשון-לציון, וכי הייתה זו העתקה זמנית לתקופת ניסיון בלבד, שאין לראות בה עקירה של מקום המגורים הקבוע של המשפחה. בשולי הדברים העיר השופט טירקל, כי: "דומני שבימינו תש כוחה של ההנחה ש'ביתו זו אשתו' (בפרפרזה על הדברים במסכת גיטין נ"ב, ע"א) ואין לייחס לה עוד את המשקל שהיה לה בימים שבהם נכתב פסק הדין בבג"צ 4/51 הנ"ל, לפני יותר מארבעים שנה. בהקשר זה עולה השאלה המעניינת אם יש להוסיף ולדבוק בהשקפה שלכל משפחה 'מרכז חיים' אחד, או שיש מקום לדעה שיכולים להיות לה שני 'מרכזי חיים'; האם יש להמשיך ולראות גם היום את המשפחה כמין עיגול, שיש לו מרכז אחד, או שיש לראותה כמין אליפסה, שיש לה שני מרכזים?! בתקופתנו מתרבות והולכות המשפחות שבהן חיים בני הזוג בשני מקומות שונים באותה מדינה, ואף במדינות שונות, מקיימים למעשה משקי בית נפרדים ונפגשים לעיתים מזומנות באחד משני מקומות המגורים של המשפחה. הבית, במשמעותו עתיקת היומין, איננו עוד הבית שהיה, על כל המשתמע מכך" (שם, פס' 4; דברים אלו אוזכרו על-ידי השופט י' טירקל בעניין ציפורי, בעמ' 411-410). גם בעניין חוה נדון מקרה הדומה לענייננו. שם הודח חבר המועצה המקומית אזור על-ידי ראש המועצה, בשל כך שלא החזיק בעצמו בנכס מקרקעין בתחום המועצה אלא התגורר בבית סבתו, שבתחום המועצה, על מנת לסעוד אותה. דעות השופטים שדנו בערעור נחלקו בשאלת חוקיות פיטוריו של חבר המועצה. בסופו של יום, קבעו השופטים ס' ג'ובראן ו-ע' ארבל, על בסיס נימוקים שונים, כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פיטורי המערער. השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, שהיה בדעת מיעוט, סבר לעומתם כי הדחתו של המערער מחברותו במועצה נעשתה שלא כדין. השופט ס' ג'ובראן ביסס את פסק דינו על כך שהמערער עצמו טען, כי אין לו כל זכות קניינית בביתה של סבתו באזור, אשר בו הוא מתגורר; כי הוא אינו המחזיק בנכס; וכי הוא מתגורר בנכס אך ורק מכוח הסכמתה הנמשכת של סבתו הניתנת לביטול בכל עת. בנסיבות אלה, קבע השופט ג'ובראן, כי הישוב אזור אינו יכול להיחשב למקום מגוריו הקבוע של המערער, אלא מדובר במגורים ארעיים בלבד אשר ניתנים לביטול בכל עת. השופטת ע' ארבל שהצטרפה לדעה, כי יש לדחות את הערעור, הביעה את העמדה, כי יש לפרש את התנאי "מקום מגוריו הקבוע" כמתייחס למקום מגורים קבוע כדין, וזאת נוכח תפקידו של שליח הציבור וחשיבותו של אמון הציבור ברשות המקומית. בנסיבות אותו מקרה, קבעה השופטת ארבל, כי הוכח ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט האזרחי, כי המערער אינו מתגורר בשטחי המועצה המקומית כדין אלא בנכס שנבנה לכאורה ללא היתר, ועל כן לא נפל פגם בהעברתו מתפקידו. השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, שנותר, כאמור, בדעת מיעוט, סבר כי יש לבטל את פיטוריו של המערער, נוכח העובדה שזה חי את חייו בתחומי המועצה ואין לו מקום מגורים קבוע אחר, וזאת אף על-פי שאין לו זכויות קנייניות בביתה של סבתו. 17. על רקע כל האמור לעיל, ניתן לסכם ולומר, כי בפסיקה לא נקבע מבחן ברור לצורך מילוי התנאי של מגורים בקביעות, וככלל, נקבע, כי על כל מקרה להיבחן בהתאם לנתונים העובדתיים הרלבנטיים, וזאת באמצעות בדיקה הכוללת שילוב של מבחנים אובייקטיביים, המצביעים על ארעיות הניתוק, ומבחנים סובייקטיביים, המלמדים על הכוונה להמשיך לחיות בישוב. המבחן הסובייקטיבי עניינו בתחושה של זיקה ובכוונתו של הפרט להשתייך לישוב ספציפי, ואילו המבחן האובייקטיבי נפרט למבחני משנה רבים, שכולם אינם אלא זיקות עובדתיות שמקיים אדם למקום בפועל: היכן מניח הפרט את ראשו כדי לנוח ולישון בסוף יום עמלו, משך היעדרותו מישוב פלוני, מקום עבודתו, מקום עיקר נכסיו, מקום מרכז חיי הקהילה של הפרט והמקום בו הוא מבלה בשבתות וחגים, מקום החינוך של ילדיו, הרישום במרשם האוכלוסין, המקום בו רוכש הפרט את מוצריו ושירותיו, וכיוצ"ב, והרשימה אינה ממצה. ריבוי המצבים והאפשרויות שהמציאות מציבה בפני הרשות המנהלית או בפני בית המשפט הבאים להכריע בשאלת התקיימותו של התנאי בדבר מקום מגורים קבוע, מובילים לכך, שההכרעה בכל אחד מן המקרים, תיעשה בהתאם למשקלן של הנסיבות ולראיות המצביעות על קיומה והמשכה של זיקת המגורים בקביעות בישוב מסוים, או על ניתוקה בשלב כלשהו (עניין זלקינד, בעמ' 321-320). כמו כן, דומה, כי אין חולק שהיעדרות ממקום מגורים קבוע שהיא בעלת אופי ארעי מובהק, אינה מנתקת את הזיקה אליו. מעבר לכך, נוכחנו לראות, כי במרבית המקרים שנזכרו לעיל, לא נקט בית המשפט פרשנות שעל-פיה נוכחות פיזית בישוב פלוני היא הגורם המכריע לעניין קיום זיקת המגורים בקביעות, באופן שהיעדרות מתחום אותו הישוב ומגוריו בפועל במקום אחר, מנתקים בכל מקרה את הזיקה האמורה (עניין זלקינד, בעמ' 316). ועתה, לאחר שאספנו את כל אלה, נפנה לבחון את המחלוקת שבין בעלי הדין. 18. המקרה שלפנינו הוא ללא ספק קשה, בהיותו קרוב לקו הגבול התוחם את דרישת המגורים בקביעות. לצורך יישום המבחנים הנזכרים על-ידי לשכת המפקח הארצי על הבחירות, נדרש המשיב לבסס, נוכח תלונתו של ד"ר כהן, את התשתית העובדתית המלמדת על זיקותיו לישוב חרוצים, וזאת על מנת לקבוע אם אכן מקום מגוריו הקבוע הוא בישוב דנן, אם לאו. כזכור, זכתה פנייתו הראשונה של המפקח הארצי על הבחירות להתעלמות מצדו של המשיב, ולאחר מכן למכתב תשובה כללי, אשר לא החזיק משקל ראייתי מספיק לדעתו של המפקח הארצי על הבחירות. בהתאם לכך, התקבלה ההחלטה הראשונה, לפיה כהונתו של המשיב כחבר ועד אינה כדין. רק בהמשך, כאשר המשיב נטל לעצמו ייצוג משפטי, הגיש תצהיר מפורט מטעמו, וכן תצהיר מטעמה של אמו, ורק לאחר הדברים שנטענו במהלך ישיבת הבירור במשרד הממונָה על המחוז, נחה דעת הממונָה, כי אין בסיס מספק לטענה שמקום מגוריו הקבוע של המשיב אינו בחרוצים. ואכן, בדיון שהתקיים לפנינו הבהירה באת-כוח המדינה, עו"ד שמואלי, כי ההחלטה השנייה לא היוותה הכרה בכך שנפל פגם בהליך קבלת ההחלטה הראשונה, אלא שהשינוי בעמדתם של המפקח הארצי על הבחירות והממונָה על המחוז נבע מכך, שהמשיב הציג ראיות נוספות שהובילו לשינוי תשתית הראיות המנהליות. זה המקום להזכיר מושכלות יסוד של המשפט המנהלי, שמכוחם ועל-פיהם יש לבחון את פעולתם של המפקח הארצי על הבחירות ושל הממונָה על המחוז. הסמכות להכריע בשאלת כשירותו או פסלותו של פלוני מכהונה במועצה אזורית או בוועד מקומי הופקדה על-פי סעיף 37ה לצו המועצות המקומיות בידי ראש המועצה, ולאחר מכן, בידיו של הממונה על המחוז. סמכות זו היא סמכות שבשיקול דעת. מובן מאליו, כי שיקול דעת זה חייב להיות מידתי וסביר, ואף אין חולק על כך, כי שיקול הדעת צריך שיהא מופעל על סמך תשתית ראייתית נאותה. הדברים מקבלים משנה תוקף, מקום בו נשקלת פסילת כהונתו של מי שנבחר לייצג את הציבור בהליך דמוקרטי, ועל כן ראוי, כי במצבים מעין אלה תגבש הרשות תשתית ראייתית רחבה ככל האפשר, ותנקוט משנה זהירות, בטרם תקבל את החלטתה (משפט מינהלי כרך א, בעמ' 447). אלא, שהלכה ידועה ומושרשת היא שבית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו. בית משפט זה חזר, פעם אחר פעם, על כך, שלרשות המנהלית נתון מתחם סבירות, וכל עוד החלטתה של הרשות נופלת בגדרו לא יתערב בה בית המשפט. מתחם זה נועד לתת ביטוי להשקפה שהביקורת השיפוטית אינה מיועדת לקבוע מהי ההחלטה המיטבית שאין בלתה, אלא רק להגדיר תחום של החלטות אפשריות. כפועל יוצא, רק החלטה שתימצא מחוץ למתחם זה תיפסל (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 448-436 (1980); בג"ץ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עיריית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13, 19-18 (1985); בג"ץ 6728/06 עמותת "אומץ" נ' ראש ממשלת ישראל, פס' 7 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 30.11.2006), להלן: פרשת עמותת "אומץ"; משפט מינהלי כרך ב, בעמ' 763; הסמכות המינהלית כרך א, בעמ' 137-136). בנסיבות העניין, איני סבור שההחלטה השנייה היא בלתי סבירה. אכן, הדוקטרינה של מתחם הסבירות עשויה להציב קושי בבחינת מצבים שבהם ההחלטה העומדת בפני הרשות היא באופן עקרוני בעלת אופי בינארי, כמו בענייננו, כאשר הרשות נדרשת להחליט שמא מקום מגוריו הקבוע של פלוני בתחומי ישוב מסוים או מחוצה לו (משפט מינהלי כרך ב, בעמ' 764). יחד עם זאת, נוכח התשתית הראייתית הנוספת שפרש המשיב לפני הממונָה על המחוז במסגרת הליך הבירור שהוביל לקבלת ההחלטה השנייה (הטענה שהמשיב מתגורר לעיתים בבית אמו בחרוצים; התצהיר החתום על-ידו; תצהירה של אמו המאמת את העובדות שטען להן המשיב; והטענות שהובאו על-ידי המשיב במהלך הדיון שהתקיים במשרד הממונָה על המחוז), לא נראה לי, כי הממונָה על המחוז חייבת הייתה להגיע למסקנה, כי נותקה זיקתו של המשיב לחרוצים. משכך, ממילא אין לומר כי ההחלטה השנייה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. למעלה מן הדרוש אציין, כי ההחלטה הראשונה התקבלה על בסיס תשתית ראייתית שונה, דלה יותר. במקרים מעין אלה, שבהם העובדות הן בידיעתו או בשליטתו של הפרט המעוניין בקבלת החלטה לטובתו, היה על המשיב להשיב במלוא הרצינות, כבר מלכתחילה, לפניותיו של המפקח הארצי על הבחירות, ולהביא בפניו את מכלול הראיות והעובדות המוכיחות את זיקתו לחרוצים. משלא עשה כך, לא ניתן לטעמי לטעון כלפי המפקח הארצי על הבחירות או כלפי סגן הממונה, כי הפרו את החובות שהיו מוטלות עליהם בשל כך שלא התחשבו בנתונים שהוצגו רק לאחר תום התהליך שהוביל לקבלת ההחלטה הראשונה (משפט מינהלי כרך א, בעמ' 443-442). כאמור, המשיב טען, כי הוא מחלק את לילותיו בין בית אמו בחרוצים לבין דירתו השכורה בכפר-סבא, שם מתגוררות בת-זוגו ובתו. נוכחנו לראות, כי בפסיקה לא יוחסה חשיבות מכרעת לנוכחותו הפיזית של הפרט בישוב פלוני או אפילו למקום מושבם של בן או בת הזוג והילדים, ובסופו של דבר, כל מקרה נבחן לגופו. שאלה אחרת שטרם זכתה לדיון ממצה היא האם ייתכן מצב שלצורך הזכות לבחור ולהיבחר במסגרת המוניציפאלית ניתן יהיה לקבוע שאדם מסוים גר דרך קבע בשני ישובים שונים; או לחלופין, כי לאדם מסוים אין כלל מקום מגורים קבוע (לדעות שונות בסוגיה ראו: עניין שוואלב, בעמ' 216, 218; עניין חזן, פס' 4; עניין חוה, פס' 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; ראו גם: סעיף 35(ג)(1) לפקודת העיריות). איני סבור כי אנו נדרשים להכריע בכך במסגרת הדיון דנן, וניתן להשאיר שאלות אלה לעת מצוא. עם זאת, ראיתי לנכון לציין, כי לא ניתן להתעלם מהחשיבות שיוחסה לתצהירו של המשיב מיום 15.3.2011, בו טען, בין היתר, כי הוא מתעתד לחזור וללון באופן קבוע ושוטף בחרוצים. דומה כי גם לעניין זה יפים דברי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, על אף ההקשר השונה שבו נאמרו הדברים באותו מקרה: " ... מובן שאין להסתפק במבחן סובייקטיבי הניזון מכוונתו של אדם לשוב בעתיד לבית שממנו נעדר, כאשר ל'כוונה' זו אין כל ביטוי חיצוני, וכעובדה אובייקטיבית ניתן לקבוע כי אין האדם ממשיך לשהות בו ולשמר ולפתח את זיקתו אליו. מוכר היטב הפער בין מציאות אובייקטיבית של מגורים ממושכים מחוץ למקום פלוני, כאשר בה בעת נלווית לאותה מציאות תחושת ארעיות וכוונה כנה לשוב ולגור באותו מקום בעתיד. הלא מצב זה מאפיין, לדוגמה, ישראלים רבים השוהים במדינות הים לתקופה בלתי מוגדרת, וכוונתם לשוב לארץ ביום מן הימים, ככל שתהיה כנה, אין בה בלבד כדי לענות על התנאי של מגורים בארץ בקביעות ... " (עניין זלקינד, בעמ' 320). נראה כי המשיב אמור "לפרוע את השטר" ולממש את הצהרת הכוונות שלו בדבר רצונו לשוב וללון בחרוצים, על מנת שגם בעתיד ניתן יהיה לקבוע כי הוא תושב קבע של המקום. אחרת יתכן, שעצם העובדה שהמהלך שהוא-עצמו הצהיר עליו לא התממש, ביחד עם המשמעות שיכולה להיות לחלוף הזמן כשלעצמו, יוליכו למסקנה אחרת לגבי מקום מגוריו הקבוע. מכל מקום, נכון למצב הדברים במועד בו נבחן העניין על ידי הרשות המוסמכת, לא ניתן לומר, בהתחשב בראיות המנהליות שעמדו לנגד עיני מקבלי ההחלטות, שההחלטה השנייה היא בלתי סבירה וכי הקביעה שלפיה מקום מגוריו הקבוע של המשיב הוא בישוב חרוצים אינה יכולה לעמוד. המשיב הציג שורה של זיקות בינו לבין המקום, ובהתחשב גם בנתוני העבר הנוגעים לזיקה הברורה שבין המשיב לבין הישוב, בהיות המגורים בכפר-סבא בדירה שכורה דבר שיכול להצביע על ארעיות, ובהצהרת המשיב על כוונתו לעבור להתגורר בחרוצים בתום השכירות, אין מקום לקבוע שההחלטה השנייה אינה סבירה. יודגש, כי המסקנה, שההחלטה השנייה, שלפיה ניתן לקבוע כי המשיב מתגורר דרך קבע בחרוצים, היא החלטה סבירה שלא היה מקום להתערב בה, מבוססת על נסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, שכפי שכבר צוין לעיל הוא מקרה גבולי. נמצא, כי בסוגיה זו, של מקום מגוריו הקבוע של המשיב, אין אנו רואים לנכון לקבל את טענות המערער. בטלות יחסית של ההחלטה השנייה? 19. באת-כוחה המדינה הוסיפה וטענה לפנינו, כי גם אם נאמר שנפל פגם בכך שההחלטה השנייה, המבטלת את ההחלטה הראשונה, לא ניתנה במסגרת הזמנים הקצובה הקבועה בדין, הרי שמדובר בפגם פרוצדוראלי שאינו מהותי, ובהתאם לדוקטרינת הבטלות (התוצאה) היחסית, מתבקשת המסקנה, כי פגם זה אינו גורר אחריו בהכרח את הסעד המבוקש בערעור, של בטלות ההחלטה השנייה מדעיקרא. אמת הדבר, כי התפיסה המבדילה בין עצם הפגם שנפל בהחלטה המנהלית לבין תוצאות הפגם, קנתה לה שביתה בפסיקתו של בית משפט זה. בהתאם לכך, דרך אחרת לבחינת הסוגיה, עשויה לבחון את תוצאות ההפרה באמצעות הדוקטרינה של הבטלות היחסית, ולא להסתפק בסיווגה של ההוראה המופרת, להוראה "מחייבת" או "מנחה". לשיטה זו, גם אם מדובר בהוראה מחייבת, עלינו להבחין בין הכלל לבין תוצאות הפרתו. התוצאה של הפרת הכלל תקבע בכל מקרה בהתאם לתכלית ההוראה. יתרה מכך, לעיתים, במקרים מיוחדים, אפילו פגם של חריגה מסמכות עשוי שלא לגרום לביטול החלטה (בג"ץ 2683/92 מכבים - ישוב קהילתי במודיעים נ' הועדה לבנייה למגורים במחוז המרכז, פ"ד מח(1) 535, 548 (1994); פרשת עמותת "אומץ", פס' 74-72 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; בג"ץ 3483/05 די. בי. אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, פס' 24 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (לא פורסם, 9.9.2007); עניין בריל, פס' 12; עניין עמותת נאות ראש העין, פס' 39-38; משפט מינהלי כרך ב, בעמ' 822-819; הסמכות המינהלית כרך א, בעמ' 140; הסמכות המינהלית כרך ב, בעמ' 1068, 1086, 1115-1114, 1329-1328, 1372-1371). במה דברים אמורים: המדינה מבקשת, כי אם יימצא שמקום מגוריו של המשיב הוא אכן בחרוצים, נקיים את תוצאת ההחלטה השנייה שהורתה על המשך כהונתו של המשיב, וזאת חרף העובדה שנפל פגם בהליך קבלתה ושהמשיב חדל לכאורה לכהן כחבר הוועד המקומי של חרוצים כבר מעת שנכנסה ההחלטה הראשונה לתוקף, בחלוף שלושים יום מאז שנשלחה (למעלה משנה וחצי). בנסיבות המקרה יש מקום לקבל את הטענה הנ"ל ולקבוע, כי על אף הפגם שדבק בהחלטה השניה נוכח העובדה שניתנה לאחר המועד שנקצב בחוק, אין לבטל את תוצאתה, שהיא המשך כהונת המשיב בוועד הישוב. הטעמים לקביעה זו נובעים משורה של נתונים: ראשית, ולכך משמעות לא מבוטלת, ראינו שבצד הפגם שדבק בהחלטה השניה, הרי שלגופו של ענין לא מצאנו לנכון להתערב בתוצאה אליה הגיעה הממונָה בהחלטה זו. שנית, ממועד מתן ההחלטה השניה ועד היום מוסיף המשיב ומכהן בפועל כחבר הוועד (גם מכוח פסק דינו של בית משפט קמא), ולפי מה שנמסר לנו, הבחירות לוועד הישוב אמורות להתקיים בעוד זמן קצר. נמצא, כי היישום המעשי של הקביעה בדבר בטלות ההחלטה השניה יתפרש על-פני תקופה קצרה של חודשים בודדים. מעבר לכך, נראה כי עד כה לא נפסקה בבית משפט זה הלכה מחייבת לענין משמעות לוח הזמנים שנקבע בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות. כל אלה מצדיקים לקבל את עמדת המדינה ולקבוע, כי על אף הפגם, אין לבטל את תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה השנייה. סוף דבר 20. העולה מהמפורט לעיל הוא, שמתקבלת טענת המערער לענין הפגם שדבק בהחלטה השניה עקב מתן החלטה זו לאחר שהסתיימה התקופה שבמהלכה ניתן היה לתיתה. מאידך גיסא, נדחית טענת המערער באשר לתוכן ההחלטה השניה בנושא מקום מגוריו הקבוע של המשיב. עוד נקבע, כי על אף הפגם שבקבלתה של החלטה זו, אין מקום לבטל את תוצאתה. בנסיבות אלה אין שינוי בתוצאה האופרטיבית אליה הגיע בית המשפט לעניינים מינהליים, גם אם לא על יסוד כל טעמיו, והלכה למעשה יש לדחות את הערעור. בנסיבות המקרה אציע שלא לעשות צו להוצאות בערעור. 21. בשולי פסק הדין, יש לקבל את בקשת המערער מיום 2.8.2012, לה הגיב המשיב ביום 6.8.2012, בכל הנוגע לתיקון הפרוטוקול, אם כי לא ראוי היה שהמערער יוסיף לבקשה האמורה גם טיעונים לגופו של עניין. 22. לאחר תום שמיעת טענות הצדדים ביקש המשיב ביום 30.8.2012 להוסיף ראיה חדשה: החלטת ועדת הבחירות של המועצה האזורית חוף השרון מיום 26.8.2012 שדחתה את ערעור המערער וד"ר כהן על רישומו של המשיב בפנקס הבוחרים. נטען, כי זו החלטה נוספת בשורה של החלטות שאישרו את הקביעה לפיה המשיב מתגורר דרך קבע בחרוצים. המערער מתנגד לבקשה, ובתשובתו הוא מדגיש - נתון שהמשיב לא טרח לציין - כי החלטתה הנ"ל של ועדת הבחירות התקבלה בהסתמך על האמור בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, נושא הערעור דנא, כך שאין היא החלטה עצמאית שניתנה על יסוד ניתוח עובדות המקרה, ולפיכך אין לה משקל בגדרו של הליך זה. אכן, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות. ראשית, כפי שהדגיש המערער, ועדת הבחירות ביססה את החלטתה על פסק הדין נשוא ערעור זה, וראוי היה לציין עובדה זו בבקשה להוספת ראיה. שנית, כיוון שההכרעה בערעור שלפנינו נעשתה על-פי התשתית הראייתית שעמדה לנגד עיני הרשות המוסמכת בעת מתן ההחלטה השניה (11.5.2011), אין אנו סבורים שיש משקל לענייננו להחלטה שניתנה בעת האחרונה. אין בראיה הנוספת שמתבקשת הגשתה כדי לתרום להכרעה בערעור שלפנינו. 23. לסיכום: אציע לחבריי לדחות את הערעור ללא צו להוצאות, כמפורט בפסקה 20 לעיל. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ"ד באלול התשע"ב (‏11.9.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11090910_L09.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il