זוהיר עבאהרי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9091/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9091/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. זוהיר עבאהרי 2. ראאד עבאהרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – ועדת תכנון ובניה מחוזית – מחוז חיפה ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (השופט מ' מסארווה) מיום 6.12.2010 שלא לפסול עצמו מלדון בתו"ח 12207-01-09 בשם המערערים: עו"ד סיף-אלדין ותד פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (השופט מ' מסארווה), מיום 6.12.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בתו"ח 12207-01-09. 1. כנגד המערערים הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחדרה המייחס להם עבירות על חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. כן מייחס כתב האישום למערער 2 עבירה של אי קיום צווי בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. 2. בפתח דיון ההקראה שנערך ביום 22.2.2010, העלו המערערים טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק" לפיה ניהול ההליך הפלילי כנגדם עומד בסתירה מהותית לעקרונות ההגינות המשפטית נוכח התנהלותם של גופי התכנון והבניה בכל הנוגע למקרקעין נשוא ההליך. בית המשפט הורה על הגשת סיכומים בכתב ביחס לסוגיה זו, ולאחר שאלו הונחו בפניו, נתן את החלטתו ביום 24.5.2010 (להלן: ההחלטה בטענה המקדמית). בהחלטתו, דחה בית המשפט את טענתם המקדמית של המערערים וקבע כי על פי העובדות, כפי שאלו משתקפות מכתבי הטענות והסיכומים שהוגשו, המערערים לא צייתו לצווי בית משפט שהורו להם להרוס את המבנים שעל המקרקעין נשוא ההליך, לא הפסיקו את השימוש במבנים ואף המשיכו לנהל בהם עסק של גן אירועים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי טענת ההגנה מן הצדק שהעלו המערערים אינה יכולה לעמוד. מיד לאחר ששומעה ההחלטה בטענה המקדמית, הוקרא כתב האישום והמערערים השיבו לאשמה. כעבור כשלושה חודשים ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום בהסכמת בא-כוח המערערים, ובעקבות זאת הורה בית המשפט על תיקון כתב האישום כמבוקש, וקבע מועד חדש להקראת כתב האישום המתוקן ביום 6.12.2010. 3. בפתח דיון ההקראה הנוסף שנערך ביום 6.12.2010, ביקש בא-כוח המערערים מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בהליך. לטענתו, החלטת בית המשפט בטענה המקדמית שהעלו המערערים מצביעה על נעילת דעתו של המותב באשר לאשמתו של המערער 2 באי קיום צווי בית משפט. בא-כוח המאשימה התנגד לבקשה וציין כי זו נטענה בשיהוי ניכר, בחלוף למעלה מחצי שנה מהמועד שבו קמה, לכאורה, עילת הפסלות. כן טען בא-כוח המאשימה לגופה של הטענה, כי ההחלטה הנזכרת של בית המשפט התבססה על העובדות שנטענו בכתב האישום, ולא הכילה קביעות נחרצות ביחס למערערים אלא לכאוריות בלבד. משכך, על פי הטענה, אין בהחלטה כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים או על כל הטיה אחרת מצידו של המותב. 4. בהחלטתו, שניתנה במעמד הצדדים, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות וקבע כי לא היה בהחלטתו בטענה המקדמית משום קביעת עמדה באשר למיוחס למערערים בכתב האישום. בית המשפט הדגיש כי נימוקי החלטתו הקודמת נשענו על שיוחס למערערים בכתב האישום ואין להסיק מהם כי "ננעלה דעתו" באשר לתוצאות ההליך. כמו כן, קיבל בית המשפט את טענת בא-כוח המאשימה כי טענת הפסלות הועלתה בשיהוי ניכר. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, במסגרתו שבים המערערים וטוענים כי בית המשפט קמא "הרחיק לכת" בהבעת עמדתו הנחרצת בעניינם. לשיטתם, החלטתו של בית המשפט בטענה המקדמית היוותה, למעשה, הכרעת דין שהרשיעה אותם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. באשר לטענת השיהוי, טוענים המערערים כי בנסיבות המקרה-דנן, בהן טרם החל ההליך להישמע, קבלת טענת הפסלות לא תפגע במטרות שעליהן מבקשים דיני השיהוי להגן – לא תגרום ליצירת הליך עקר ולא תסרבל את ההליך. 6. דין הערעור להידחות. ראשית, על פי הדין, על בעל דין לטעון לפסלות מיד עם היוודע לו עילת הפסלות (ראו: סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). במקרה דנן, חלפו כשישה חודשים בין המועד שבו נמסרה למערערים החלטת בית המשפט בטענתם המקדמית לבין המועד שבו העלו את טענת הפסלות לראשונה – די בכך על מנת לדחות את הערעור. שנית, ולגופה של טענת הפסלות, לא מצאתי כי החלטת בית המשפט קמא בטענה המקדמית מקימה כשלעצמה עילה לפסילת המותב. הלכה מושרשת היא כי ככלל אין בהתבטאויות של בית המשפט במסגרת ניהול ההליך כדי להוות עילה לפסילתו. רק במקרים יוצאי דופן ניתן יהיה ללמוד מהתבטאויותיו של השופט כלפי בעלי הדין, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט באופן אשר יש בו כדי להצדיק את פסילתו של המותב הדן בתיק (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 9627/09 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.2009); יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, 193-192 (2006)). בהפעלת מבחן זה, יש ליתן את הדעת, בין היתר, לאופן ההתבטאות ועיתויה, לתוכנה ולמסגרת הדיונית בה נאמרה. עניינו של המערער אינו נמנה עם המקרים הנדירים המצדיקים את פסילתו של בית המשפט על רקע התבטאויותיו. במקרה דנן נכתבו הדברים במסגרת החלטה בסוגיה מקדמית בטרם החל דיון לגופו של ההליך ולפני שנשמעו טענות הצדדים. ברי, כי קביעותיו של בית המשפט בשלב זה הינן קביעות לכאוריות בלבד וחזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית לאורך ההליך מבלי להינעל באופן מוחלט על עמדה מסוימת. על כל פנים, השופט הבהיר בהחלטתו מיום 6.12.2010 כי קביעותיו התבססו על הנטען בכתב האישום בלבד וכי דעתו פתוחה לשכנוע בצדקת טענותיו של המערער. בנסיבות אלה, התבטאות השופט אינה מלמדת על כך ש"ננעלה דעתו" ואין בה משום חריצת דין. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"ט בטבת התשע"א (26.12.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10090910_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il