יצחק מיימוני נ. פרקליטות מחוז תל אביב- עו"ד רות בלום דוד

פסק-דין בתיק בג"ץ 9076/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9076/09 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. יצחק מיימוני 2. גילי באשה נ ג ד המשיבות: 1. פרקליטות מחוז תל-אביב- עו"ד רות בלום דוד 2. עו"ד נאוה הורביץ – פרקליטות מחוז תל-אביב (פורמלית) עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר 1: עו"ד חיים אוחנה; עו"ד אבי חימי בשם העותר 2: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבות: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרים, כי נורה למשיבה 1 לנמק מדוע לא תמנה פרקליט אחר במקום המשיבה 2 לייצוג המדינה בהליך הפלילי המתנהל כנגד העותרים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 1030/09). יחזקאל באשה – אחיו של העותר 2 – הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 1101/06, כבוד השופטים: א' טל, י' אמסטרדם, ר' לבהר-שרון) ברצח יצחק ג'ורג'י. בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת דינו גם למעורבותם של העותרים בביצוע בעבירה. לשם בהירות התמונה אציין כי כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש העותר 2 עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 8172/09, כבוד השופטים: מ' נאור, י דנציגר, ע' פוגלמן), אשר בגדרה טען כי בית המשפט המחוזי "הרשיע" אותו הלכה למעשה בעבירת הרצח, וזאת מבלי שהתנהל כנגדו משפט, מבלי שהעיד ומבלי שנשמע מפיו דבר במהלך המשפט. על כן העותר 2 ביקש כי ימחקו קביעות בית המשפט המחוזי, אשר מערבות אותו בעברית הרצח מהכרעת הדין. ביום 8.12.2009 דחה בית משפט זה את עתירתו על הסף, וקבע כי הקביעות העובדתיות בהכרעת הדין אין בהן כדי להרשיע את העותר 2. יתרה מכך, על פי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הממצאים שבפסק הדין הפלילי אינם יכולים לשמש כראיה לכאורה לאמור בהם במשפט פלילי אחר ומכאן שלכאורה אין בהם כדי לפגוע בעותר 2. כנגד העותרים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו המייחס להם את רציחתו של יצחק ג'ורג'י, בצוותא עם יחזקאל באשה (תפ"ח 1030/09). כתב האישום נגד העותרים התגבש בעקבות שמיעת הראיות במשפט שהתנהל כנגד יחזקאל באשה. הפרטים החדשים כנגד העותרים נשמעו לראשונה בראיון שנערך בין המשיבה 2 לבין עד התביעה המרכזי, סבאח ג'ורג'י (להלן:סבאח). סבאח מסר למשיבה 2 פרטים אשר מערבים את העותרים במעשה הרצח, כמו כן במסגרת הראיון נלקח סבאח על ידי המשיבה 2 והמתמחה שלה לזירת האירוע. לאחר מכן ביקשה המשיבה 2 ממשטרת ישראל לחקור את סבאח בענין הפרטים החדשים שמסר. העותרים כפרו בהאשמות כנגדם, והתיק נקבע להוכחות. ביום 18.10.2009 ביקשו העותרים לזמן לעדות את המשיבה 2, שהיא התובעת במשפטם. המשיבה 1 התנגדה לבקשה וטענה כי עדות המשיבה 2 אינה רלוונטית לברור המחלוקת בתיק, ובנוסף קיים צורך עקרוני להימנע, במידת האפשר, מהעדת פרקליטים אודות עבודתם. ביום 21.10.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, וקבע כי בשלב זה של המשפט, בטרם נשמעו ראיות, לא ניתן לקבל החלטה מושכלת בקשר לזהות עדי ההגנה. בית המשפט ציין כי העותרים יוכלו להגיש בקשות נוספות בבוא העת. ביום 26.10.2009 פנו באי כוח העותרים למשיבה 1 וביקשו ממנה כי המשיבה 2 לא תנהל את משפטם של העותרים, מכיוון שבעתיד הם מתכוונים לזמנה פעם נוספת לעדות, ולשיטתם קיים סיכוי סביר שבית המשפט יענה לדרישתם, על כן אין זה ראוי שהמשיבה 2 תהיה התובעת בתיק. ביום 2.11.2009 דחתה המשיבה 1 את בקשתם של באי כוח העותרים, מכיוון שלטענתה קיים סיכוי נמוך שבית המשפט יורה על זימון המשיבה 2 לעדות, ולא נראה כי קיימת הצדקה אמיתית לבקשה. מכאן העתירה שלפנינו. העותרים טוענים כי השינוי בעמדת התביעה לגבי העותרים נבע בעיקרו מראיון שערכה המשיבה 2 עם סבאח, עד התביעה המרכזי. בראיון זה נשמעו דברים "מהפכניים", לטענתם, אשר הובילו את התביעה להגיש כנגדם כתב אישום. אשר על כן, קיימת חשיבות רבה לעדותה של המשיבה 2 אשר הייתה מעורבת עיקרית בשמיעת הראיות החדשות, וקיים חשש כי לא התנהגה במהלך הראיון בהתאם לכללים הנהוגים, ואף ביצעה שחזור, לטענתם של העותרים, ללא כל אישור, וללא כל תיעוד, ומכאן שקיימת חשיבות מכרעת לשמיעת עדותה של המשיבה 2 בכל הקשור לראיון עם עד התביעה המרכזי. עוד הם טוענים כי מניעת העדתה של המשיבה 2 תגרום להם לעיוות דין. במצב דברים זה, טוענים העותרים, כי אין זה ראוי שהמשיבה 2 תהיה התובעת במשפטם, שכן הייתה מעורבת, כאמור, בגביית העדות המרכזית בתיק. המשיבות טוענות כי דין עתירה זו להידחות על הסף. לטענתן בעתירה זו מתבקש בית משפט זה להתערב בהחלטות הנוגעות להליך תלוי ועומד, תוך שהם מבקשים בדרך עקיפה לשנות החלטת ביניים בהליך פלילי, בענין אי זימונה של המשיבה 2 לעדות. בנוסף טוענות המשיבות כי אין הצדקה אמיתית לעדותה של המשיבה 2, ותהיה לעותרים אפשרות לבחינת מהימנות גרסתו של סבאח במסגרת עדותו במשפט. יתר על כן, קיימים גם שקולים ציבוריים כבדי משקל כנגד זימון פרקליטים לעדות בכל הנוגע להחלטות שקיבלו במהלך עבודתם. בנוסף, טוענות המשיבות, כי התנהלותה של המשיבה 2 במהלך הראיון עם סבאח עלתה בקנה אחד עם הכללים שנקבעו בהנחיות פרקליט המדינה, ועם הכללים שנקבעו בבית משפט זה, ולכן לא נפגע כל אינטרס של העותרים, ואין מקום לשמיעת עדותה בהליך המתנהל כנגדם. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבות, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף. העתירה מופנית כנגד החלטת המשיבה 1 שלא להעביר את המשיבה 2 מתפקידה כתובעת בהליך הפלילי המתנהל כנגד המערערים. העותרים לא הצביעו על כל עילה מתחום המשפט המנהלי אשר מצדיקה את התערבותו של בית משפט בהחלטתה של המשיבה 1. ידוע הוא כי בית משפט זה בוחן את חוקיות מעשה המנהל, ולא את תבונתו של המעשה המנהלי. בית משפט זה אינו מחליף את שיקול הדעת של הרשות המנהלית, אלא בוחן האם קיימת עילה מתחום המשפט המנהלי אשר מצדיקה ביקורת שיפוטית של בית משפט זה, כפי שציון בעבר: "בית משפט זה חזר ופסק בכל שנות קיומו במאות פסקי דין, אין הוא מחליף את שיקול הדעת של הרשות המחוקקת (והרשות המבצעת) בשיקול דעתו שלו; כי בחינתו של בית המשפט אינה בודקת את תבונתה או את יעילותה של ההחלטה השלטונית אלא את חוקתיותה או חוקיותה" (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה פ"ד נט(2), 481, 570 (2005). ראו גם בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, פ"ד נז(6) 817; בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485 (1990); בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1980), וכן, אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי חלק 2 עילות הסף 279 (2008) (להלן: שרגא ושחר)). המשיבה 1 שקלה את הבקשה והחליטו לדחותה, לא די בכך על מנת להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. על העותרים היה להצביע על פגם מנהלי משמעותי שנפל בהחלטה, ומשלא עשו כן, אין מקום לדון בעתירתם. יתר על כן, נראה כי יש טעם רב בטענת המשיבות כי העותרים מנסים בעתירה זו לתקוף למעשה את החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לזמן, בשלב זה, את המשיבה 2 לעדות, ואכן מירב טענותיהם מתמקדות בחשיבותה של עדות זו, ולא בתקיפת החלטת המשיבה 1. ידוע הוא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ידון בעתירה כנגד הליך תלוי ועומד בפני בית משפט רק במקרים חריגים ביותר. "התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהליכים תלויים ועומדים בפניהם של בתי-המשפט שמורה לחריג-שבחריג, ועיקרה הוא בהפעלתה של ביקורת שיפוטית על פעולותיו המנהליות או הסמי-מנהליות של בית-המשפט ורק על אותן מבין אלו, הנגועות בחוסר סבירות קיצוני או שנעשו בחריגה מסמכות" (בג"צ 3844/07 צבי נ' כבוד השופטת מוסיה ארד (לא פורסם, 22.5.2007); בג"צ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702 (1978); שרגא ושחר, עמ' 331). לא נראה כי המקרה הנדון מעלה לדיון נושא עקרוני, בעל השלכות רחבות טווח, ולא נראה כי דחייתה של העתירה תגרום להיווצרותו של נזק בלתי הפיך, שלא יהא ניתן לתיקון באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי. כמו כן הסוגיה העולה בעתירה זו אינה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית רחבת טווח המחייבת את בית משפט זה להבהיר את הדין (ראו בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (טרם פורסם, 8.10.2006); בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360 (2005)). אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף. ניתן היום, ד' בטבת התש"ע (21.12.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09090760_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il