עומר חסן נ. חוסין שאכר חסן

פסק-דין בתיק ע"א 9070/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9070/04 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער: עומר חסן נ ג ד המשיבים: 1. חוסין שאכר חסן 2. עומר חסן שאכר חסן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק א 722/95 מיום 21.6.04 שניתן על ידי כבוד השופט ה' חטיב תאריך הישיבה: ח' חשוון, התשס"ו (30.10.06) בשם המערער: עו"ד דיאב עדוי בשם המשיבים: עו"ד כמאל זכי פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' ח'אטיב) מיום 21.6.2004 שדחה את תביעת המערער כנגד המשיבים וחייבו בתשלום הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח. תמצית העובדות וההליכים הקודמים בין הצדדים 1. ביום 15.10.1986 נחתם בין הצדדים הסכם מכר (להלן: הסכם המכר) לפיו רכשו המשיבים מידי המערער את זכויות הבעלות במחצית מחלקה 67 בגוש 17469 (להלן: החלקה) תמורת 15,000 ש"ח. באותו הסכם התחייב המערער "לפעול לשם חלוקת החלקה בינו לבין שותפיו האחרים ולמסור את חלקו בחלקה לקונים [המשיבים], כחלק מפוצל מיתר החלקה". המשיבים, מצדם, התחייבו לשאת בהוצאות הפיצול ובתשלום המסים הכרוכים בביצוע העסקה ובכלל זה מס הרכוש בגין החלקה מיום חתימת הסכם המכר ואילך. בדצמבר 1991 הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת ובה עתר לפסק דין המצהיר כי הסכם המכר "בטל ומבוטל" בשל הפרתו על ידי המשיבים, בין היתר, משום שלא פרעו את תשלומי המס כהתחייבותם בהסכם (ת.א 993/91). במהלך אותה התדיינות הציע בית המשפט (כב' השופט ג'ארח) לצדדים לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה שעיקרה: 1) התחייבות מחודשת לרישום החלקה על שם המשיבים; 2) התחייבות המשיבים לשלם בתוך 15 ימים את חוב מס הרכוש שהצטבר בגין התקופה שמיום חתימת הסכם המכר (1.2.1993-15.10.986); 3) התחייבות המשיבים לשלם למערער בתוך 30 ימים סך של 1,500 ש"ח; 4) הסכמה כי באי כוח הצדדים וכן עו"ד סלאח, שערך את הסכם המכר, "יודיעו לבית המשפט תוך 15 יום איך הם מתכוונים לבצע את הרשום הנ"ל על שמם של הנתבעים [המשיבים]"; 5) הסכמה כי המערער לא יחוייב בעלויות הכרוכות ברישום החלקה על שמם של המשיבים ובגין הליך חלוקת הקרקע שהתנהל אותה עת בבית המשפט השלום. הצדדים קבלו את הצעת בית המשפט (להלן: הסכם הפשרה) וביום 8.3.1993 ניתן להסכמתם תוקף של פסק-דין. 2. מקץ שלושה חודשים פנה המערער לבית המשפט וביקש לבטל את פסק הדין מיום 8.3.1993 לפיו אושר הסכם הפשרה מן הטעם שהמשיבים הפרו שניים מסעיפי ההסכם (ה"מ 587/93). בהחלטתו מיום 25.11.1993 דחה בית המשפט (כב' השופט ס' ג'ראח) את הבקשה בציינו כי המערער לא העלה כל טענה כנגד ההליך השיפוטי ולא טען לפגם בהסכם. עוד ציין בית המשפט כי כאשר הופיעו בפניו הצדדים ביום 8.3.1993 לא נשמעה כל טענה כי המשיבים אינם מקיימים את ההתחייבויות אשר נטלו על עצמם במסגרת ההסכם. על החלטה זו לא הוגש ערעור. חלפו שנתיים, וביום 9.11.1995 הגיש המערער תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי (ת"א 722/95) במסגרתה ביקש לאכוף על המשיבים את קיום הסכם הפשרה ולחלופין להצהיר על בטלותו. המשיבים לא התגוננו כנגד התובענה וביום 16.1.1996 עתר המערער למתן פסק דין בהעדר הגנה (המ 1664/96). בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אמינוף) דחה בהחלטתו מיום 17.1.1996 את הבקשה בציינו כי "ההסכם בין הצדדים, כפי שהוצע ע"י בית המשפט קבל תוקף של פס"ד. לפיכך, לא ברור מדוע יש צורך בפס"ד נוסף". ביום 6.2.1996 שב המערער ופנה לבית המשפט בבקשה נוספת למתן פסק דין וכן בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו האמורה תוך שהוא מסביר כי "פסק הדין המבוקש בתביעה הנוכחית אינו נדרש לשם אישור הסכם הפשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין אלא לשם ביטולו" (המ 1903/96). בית המשפט (כב' השופט א' אמינוף) נעתר זו הפעם לבקשה וקבע, בהחלטתו מיום 26.3.1996, כי הסכם הפשרה "בטל ומבוטל". כשבעה חודשים לאחר מכן פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי וביקשו, במעמד צד אחד, לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ולחלופין בקשו להאריך את המועד להגשת כתב הגנה (המ 4652/96). בפסק דינו מיום 14.12.1997 ביטל בית המשפט (כב' השופט א' אמינוף) את פסק הדין מיום 26.3.1996 ואף דחה את תביעת המערער בציינו: הגשת הבקשות [על ידי המערער] בתיקי המרצה 1664/96 ו- 1903/96 [המוזכרים לעיל] מבלי לציין כלל שהמשיב [המערער] ניסה לבטל את פסק הדין של כב' השופט ג'ראח ונסיונו זה לא צלח – מהווה העלמת עובדות, התנהגות בלתי נאותה, שלא בתום לב וניצול לרעה של הליכי בית המשפט ע"י המשיב [המערער] שבא לבית המשפט בידיים לא נקיות. אלמלא העלים המשיב את העובדה הנ"ל לא היה ניתן פסק הדין שנתקבל בהעדר הגנה. עוד הדגיש בית המשפט כי פסק דינו של השופט ג'ראח (מיום 8.3.1993) וכן החלטתו לדחות את בקשת הביטול שהגיש המערער (מיום 25.11.1993) הפכו חלוטים. 3. על החלטה זו הגיש המערער ביום 10.2.1998 ערעור לבית משפט זה (ע"א 932/98). בפסק דינו מיום 3.10.1999 קיבל בית המשפט (המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים ת' אור וא' ריבלין) את הערעור וקבע כי: לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיבים לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. כאמור, לא נתמכה בקשתם של המשיבים, לבטל את פסק הדין ולהאריך להם את המועד להגשת כתב ההגנה, בתצהיר. בהעדר תצהיר המאמת את העובדות שבאו ליתן הסבר על שום מה נמנעו המשיבים מלהתגונן, לא היה מקום להיעתר לבקשת הביטול. כלל הוא גם כי באין הגנה חייב הנתבע להיכבד ולהיכנס לפרטים ולבאר בתצהיר מה הגנה יביא לפני בית המשפט ("ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 742). סיכויי ההגנה נלמדים מהבקשה לביטול ומן התצהיר התומך בה. מחדליהם של המשיבים, שלא תמכו בקשתם בתצהיר, השמיטו מתחתיה את הקרקע. כיוון שכך, לא היה מקום לבטל את פסק הדין וממילא לא ניתן היה לחרוץ את גורלה של התובענה למפרע. לפיכך הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן מחדש את הבקשה לביטול פסק הדין ולמשיבים ניתנה ארכה להגיש תצהיר התומך בבקשתם. משהוגש התצהיר דן בית המשפט המחוזי בבקשה והחליט לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. כמו כן התיר בית המשפט למשיבים להגיש כתב הגנה. על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 2217/00) אך בקשתו נדחתה (החלטת השופט א' ריבלין מיום 13.6.2000). בקשה שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי לתקן את כתב התביעה נדחתה אף היא (החלטת כב' השופט א' אמינוף מיום 14.11.2000) ועל כך הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. בהסכמת המשיבים, קיבל בית המשפט (השופטים א' מצא, ד' דורנר וי' אנגלרד) את הערעור והורה על תיקון כתב התביעה ועל בירור התביעה בפני שופט אחר. על פי כתב התביעה המתוקן עתר המערער לסעד הצהרתי המורה על בטלות הסכם הפשרה וכן עתר לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב הפרת ההסכם על ידי המשיבים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בפסק דינו מיום 21.6.2004 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט ה' ח'טיב) את תביעת המערער בקובעו כי משהושג בין הצדדים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין יש לראותם כמי שויתרו הדדית על כל טענות הנוגעות להפרת הסכם המכר. יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך, כדבריו, בחן בית המשפט גם את טענות המערער לעניין הפרת הסכם המכר ודחה אותן לגופן. עיקר פסק הדין התמקד בהסכם הפשרה ובטענות שהעלה המערער לעניין הפרתו. לעניין זה קבע בית המשפט כי המשיבים פעלו לקידום רישום החלקה על שמם, שלמו את המיסים הכרוכים בכך, השיגו את האישורים הנחוצים ועוד קבע כי אין ממש בטענות שהעלה המערער בדבר הפרת הסכם הפשרה על ידם. אשר לטענת המערער כי המשיבים הפרו את התחייבותם לשאת במס הרכוש החל על החלקה וכי הוא נשא בתשלום במקומם, ציין בית המשפט כי המערער לא הציג ראיות מהן ניתן ללמוד מהו סכום המס החל על מחצית החלקה. עוד נקבע כי המסמך שהציג המערער הנושא את הכותרת "הודעה על ביצוע החזר מס וקיזוז חובות", אין בו כדי ללמד שהקיזוז בוצע בשל חוב מס רכוש אותו התחייבו המשיבים לשלם. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי על פי הסכם הפשרה נקצבו למשיבים 15 ימים לתשלום מס הרכוש שתחילת מניינם ביום 1.2.1993 וכי בישיבת יום 8.3.1993 אשר במהלכה ניתן תוקף של פסק-דין לאותו הסכם התייצבו הצדדים בבית המשפט והצהירו כי הם "מבצעים את הוראות ההצעה של בית המשפט". מכך הסיק בית המשפט המחוזי כי המערער לא ייחס למשיבים בזמן אמת הפרה של אותה התחייבות. מטעמים דומים דחה בית המשפט המחוזי את הטענות הנוספות שהעלה המערער לעניין הפרת סעיף 4 של הסכם הפשרה על ידי המשיבים בציינו כי הטענות שהעלה המערער בהקשר זה הן "טענות בעלמא" אשר לא נמצא להן ביסוס כלשהו ולו בדברי עו"ד סאלח שהעיד מטעם המערער. טענותיו של המערער כי המשיבים הפרו את סעיף 5 להסכם נדחו אף הן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי המערער לא הוכיח את טענתו כאילו שילם לעו"ד סלאח סכומים שעל פי אותו סעיף חל תשלומם על המשיבים. עוד נקבע כי מעדות המערער עולה כי הוא זה שלא עמד בהתחייבות שנטל על עצמו בסעיף 5 סיפא, לחתום על כל המסמכים הדרושים לצורך רישום החלקה על שם המשיבים לרבות חתימה על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. התנהלותו זו של המערער מהווה, כך קבע בית המשפט המחוזי, הפרה של הסכם הפשרה מצידו. למעלה מן הדרוש הוסיף בית המשפט וציין כי אפילו היה המערער מוכיח הפרה של הסכם הפשרה מצד המשיבים, לא היה מקום לפסוק לו פיצוי משום שלא הוכיח את נזקיו. בשל כל הטעמים הללו נדחתה, כאמור, תביעת המערער והוא חוייב לשלם למשיבים הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 15,000 ש"ח. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור 5. הערעור נסוב על ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא אשר, כמפורט לעיל, הינם ברובם ממצאי עובדה וממצאי מהימנות. לטענת המערער שגה בית משפט קמא בקובעו כי המשיבים לא הפרו את הסכם הפשרה ובקובעו עוד כי יש לראותו כמי שויתר על הטענות בדבר הפרת הסכם המכר על ידם. מרבית הטענות שמעלה המערער בערעורו אינן אלא חזרה על הטענות שהועלו על ידו ונדחו בבית המשפט המחוזי. כך שב המערער וטוען כי המשיבים הפרו את התחייבותם על פי סעיף 1 להסכם הפשרה לרשום את החלקה על שמם. עוד שב המערער וטוען כי בניגוד להתחייבותם על פי סעיף 2 להסכם הפשרה לא שילמו המשיבים את החוב בגין מס רכוש ובשל כך קוזז חוב זה על ידי רשויות המס מהחזרים שהגיעו לו. סעיף 4 להסכם הופר אף הוא לטענת המערער משום שהמשיבים לא שיתפו פעולה לצורך ביצוע רישום החלקה על שמם וסעיף 5 הופר על ידם, כך נטען, משום שלא שילמו את ההוצאות הכרוכות בפירוק השיתוף וברישום הבעלות על שמם כאמור. כמו כן טוען המערער כי בשל הפרת הסכם המכר והסכם הפשרה על ידי המשיבים נאלץ הוא לנקוט בהליכים משפטיים שהיו כרוכים בעוגמת נפש וכי שגה בית משפט קמא בדחותו את התביעה להצהיר על בטלותם של הסכמים אלה, נוכח הפרתם על ידי המשיבים. לבסוף, טוען המערער כי נגרמו לו בנסיבות העניין נזקים והפסדים המסתכמים במאות אלפי שקלים אשר בגינם יש לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים. 6. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתם, פסק הדין מבוסס רובו ככולו על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות המעוגנים בחומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא ובנסיבות אלו אין מקום להתערב בקביעותיו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הגיעה העת לשים קץ להתדיינות הבלתי פוסקת בין הצדדים בסכסוך הנדון ולהליכים שיוזם המערער פעם אחר פעם בערכאות השונות. דיון 7. כפי שכבר צוין, מכוונות השגותיו של המערער על פסק דינו של בית המשפט קמא רובן ככולן נגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. המערער סוקר בפנינו בהרחבה את הראיות שהגישו המשיבים ותוקף את מהימנות העדים מטעמם. למעשה, השוואה בין הסיכומים שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי ובין כתב הערעור שבפנינו מלמדת כי מדובר בחזרה מלאה כמעט על אותם הטיעונים עצמם. דרך הילוך זו מצד המערער ראויה לביקורת. הליך הערעור האזרחי נועד לאפשר לבעל דין להשיג על פסק דינה של הערכאה הדיונית ככל שנפלו בו טעויות המצדיקות התערבות. הליך הערעור לא נועד לשמש במה לדיון מבראשית בכל הטענות שנדונו ונדחו בערכאה הדיונית. בייחוד כך הוא ככל שהדבר נוגע לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בעניין זה פסקנו ושבנו ופסקנו כי לערכאה הדיונית יתרון מובהק על פני ערכאת הערעור כמי שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדויות. על כן התערבות בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות יש לה מקום בנסיבות מיוחדות בלבד בהן מתגלה שגיאה בולטת בהחלטתו של בית משפט קמא. כך למשל כאשר ממצאי העובדה אינם מעוגנים כלל בחומר הראיות או מקום שבו הגרסה העובדתית שאותה אימץ בית משפט קמא אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק על 2004(1) 288, פסקה 3 (2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, תק על 2004(2) 3408, פסקה 4 (2004)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. פסק דינו המפורט והמקיף של בית משפט קמא פורש את מכלול הראיות ומנתח את ממצאי העובדה שעליהן ראה להשתית את מסקנותיו. מסקנתו העיקרית של בית משפט קמא, ככל שהדבר נוגע לגרסת המערער, היא כי הוא אינו מוכן לאמצה משום שאיננה עקבית, איננה מהימנה ואיננה נתמכת בראיות כדבעי וכדבריו: התובע [המערער] לא רק שלא הצליח להוכיח כי הנתבעים הפרו את התחייבותם ע"פ הסכם הפשרה אלא אף הוכח כי התובע הוא אשר הפר ולא קיים את התחייבותו, ע"פ הסיפא של סעיף 5 להסכם הפשרה. מסקנה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין מקום להתערב בה. 8. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבים שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך 25,000 ש"ח. יש לקוות כי בכך תגיע סוף סוף אל קיצה מסכת ההתדיינויות המתמשכת בין הצדדים בסכסוך דנן, המעסיק את בתי המשפט בכל הערכאות משך שנים רבות. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏‏‏כ"א אדר, תשס"ז (11.03.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04090700_V09.doc יג מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il