יוסי אבו עאידה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9069/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9069/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערים: 1. יוסי אבו עאידה 2. חאתם אבו עאידה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 20.9.04, בת"פ 8210/03, שניתן על ידי כבוד השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: כ"א באייר תשס"ה (30.5.2005) בשם המערערים: עו"ד רון סולקין בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערערים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, ותקיפה, עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2), 380 ו-382(א), ולפי סעיף 378 ו-379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי הנטען בכתב האישום, הגיעו המערערים, בתאריך 8.10.03 בסמוך לשעה 22.00, מלווים באחרים, לביתו של חמד אבו-עאידה (להלן: "המתלונן"). אותה שעה נשאו עמם בני החבורה סכינים ואלה, באמצעותם תקפו את המתלונן על רקע סכסוך משפחתי (נטען כי הוא כפה את עצמו על אחותם של המערערים חרף התנגדותה). במהלך אותה תקיפה נדקר המתלונן 5 פעמים, וגם אשתו נחבלה ממכות אלה שהונחתו עליה. כן נטען, כי אחד התוקפים, יעקב אבו-עאידה (נאשם מס' 3 בכתב האישום), סטר לבנו הקטין של המתלונן. בית המשפט המחוזי זיכה בסופו של יום את יעקב אבו-עאידה, והרשיע את המערערים שבפנינו, להם נגזרו 36 חודשי מאסר ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה כנגד הרשעת המערערים, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליהם. 2. בערכאה הראשונה היה מוסכם על הכל, כי המתלונן, אשתו ובנו הותקפו ונחבלו, אולם המערערים הכחישו כי היתה להם יד בכך. אדרבא, לגרסתם, הם שהו בעת ביצוען של העבירות במקום אחר. גרסה זו של המערערים נדחתה על ידי השופטת המלומדת של בית משפט קמא, אשר מצאה כי די היה בראיות שהובאו בפניה כדי להצביע על המערערים כמי שנכחו בזירה ונטלו חלק פעיל בתקיפה. מסקנה זו התבססה בעיקר על עדותם של קורבנות התקיפה, ובראש ובראשונה עדותו של המתלונן, חמד אבו-עאידה. זה מסר באמרה שנרשמה מפיו ביום 9.10.03, כי על תוקפיו נמנו זיאד, חאתם, פאיז ויוסף, והאחרון הוא גם זה שדקר אותו. בהודעות נוספות שנרשמו מפיו, נקב המתלונן בשמותיהם של שניים אחרים – מוחמד ויעקב, ומאידך השמיט את שמו של זיאד. אולם בעניין אחד נותר עקבי לאורך כל חקירתו, לאמור, שהמערערים יוסף וחאתם נמנו על תוקפיו. תופעה דומה נגלתה בעת חקירתה של אמנה אבו-עאידה, אשתו של המתלונן (להלן: "המתלוננת"). בהודעתה הראשונה, שנרשמה זמן קצר לאחר האירוע, היא נקבה בשמם של התוקפים: יעקב, יוסף, זיאד וחאתם. בהמשך היא הזכירה את מוחמד ופאיז, אולם גם היא נותרה עקבית בגרסתה לפיה יוסף וחתאם נמנו על התוקפים. יתר על כן, היא ציינה כי מי שהכה אותה באלה, היה חאתם. בנם הקטין של בני הזוג העיד גם הוא בפני בית המשפט המחוזי. הוא ציין את שמם של זיאד וחאתם, והוסיף וטען כי בתקיפה השתתפו גם אחרים שבשמם לא ידע לנקוב. מאידך, בשאלת זיהויו של חאתם הוא לא נתקל בקשיים, מן הטעם הפשוט שהאחרון עבד בבית ספר בו לומד הקטין. 3. על רקע הספקות שליוו את זיהויו של יעקב כמי שהשתתף בתקיפה, החליטה השופטת המלומדת של בית משפט קמא לזכותו. מאידך, וחרף הסתירות שנתגלו בעדותם של המתלוננים, הגיעה הערכאה הראשונה לכלל מסקנה כי הונחה בפניה תשתית מוצקה של ראיות, שדי בה לבסס את הרשעת המערערים בעבירות שיוחסו להם, וברמה הנדרשת בפלילים. על מסקנה זו משיגים המערערים בפנינו. להשקפתם, הסתירות שנתגלו בשאלה המרכזית בתיק זה – הזיהוי – הן כה בולטות, עד שדי היה בהן לבדן כדי להביא לזיכויים של המערערים, ולו מחמת הספק. המערערים סבורים עוד, כי אותה מסקנה התחייבה גם לנוכח טענת האליבי בה התגוננו. 4. הרשעתם של המערערים מתבססת על הכרעה שבעובדה, והואיל והכרעות מסוג זה מתקבלות בערכאה הדיונית גם על בסיס התרשמותה הבלתי-אמצעית מהעדים המופיעים בפניה, נוהג בית משפט שלערעור, על דרך הכלל, שלא להתערב בממצאים מתחום זה. אכן, לכלל זה נקבעו חריגים, אולם לאחר שבחנו וחזרנו ובחנו את הכרעת-הדין והראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, לא שוכנענו כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים. נקודת המוצא היא, שהמתלוננים, ובעיקר חמד אבו-עאידה, מכירים היטב את המערערים לנוכח קרבת המשפחה שביניהם. לפיכך, החשש העיקרי שהיה צריך להטריד את בית המשפט, נבע מהאפשרות שהמתלוננים טעו בזיהוי עקב האלימות שהיו קורבנותיה, סערת הרגשות אליה נקלעו, ואפשר שהדבר נבע גם מחמת ריבוי התוקפים. לעניין זה נתנה הערכאה הראשונה את דעתה, ומשהחליטה להכריע את הכף לחובת המערערים, לא מצאנו כי הוכחה עילה להתערבותנו. אדרבא, גרסתם של המתלוננים בסוגיית הזיהוי, נתמכה בעדותו של בנם הקטין, שנקב בשמו של חאתם, ולא הובאה ראיה כלשהי ממנה ניתן היה להסיק כי הקטין קשר עם הוריו קשר להפליל את מי שלא חטא. אכן, אירועים מסוג אלה המתוארים בערעור זה, בהם שלובה אלימות קשה ויחסים טעונים, ראוי להם שייבחנו בזהירות על ידי הערכאה הדיונית. כך התרשמנו נהג בית המשפט המחוזי, ועל כן מסקנתנו היא כי דין הערעור על ההרשעה להדחות. באשר לערעור על העונש, נחזור ונזכיר כי מדובר בתקיפה שלוותה באלימות קשה, ובמהלכה נעשה שימוש בנשק קר. בנסיבות אלו נדמה כי לא יהא זה מופרז להניח כי רק מקרה הוא שתוצאות התקיפה לא היו חמורות יותר. מנקודת השקפה זו לא גילינו בעונש פן כלשהו של חומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, כ"א באייר תשס"ה (30.5.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04090690_O04.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il