חברת ז.כ למדידות והנדסה בע"מ נ. עיריית אשקלון

החלטה בתיק ע"א 9065/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9065/12 ע"א 9427/12 - א' לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ נ ג ד המשיבה: עיריית אשקלון ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 4.9.2012 בת"א 3073/09, שניתן על ידי כבוד השופט ש' פרידלנדר תאריך הישיבה: י"ג באדר א התשע"ד (13.02.2014) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד דוד בסון; עו"ד אברהם בבג'נוב בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד דניאל אברבנל; עו"ד ניר פרידמן פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעורים מזה ומזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"א 3073/09 (השופט ש' פרידלנדר) מיום 4.9.2012, בו קיבל את תביעתה החוזית של חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ (להלן: החברה) כנגד עיריית אשקלון (להלן: העירייה) וקבע כי החברה זכאית לשכר טרחה (כולל הצמדה וריבית למועד פסק הדין) בסך של 1,637,762 ש"ח בגין עבודה שביצעה עבור העירייה ובעקבותיה עלה שווי נכסים רלבנטיים שבבעלות העירייה בסך של 60,058,600 ש"ח. מנגד, נדחתה תביעתה שכנגד של העירייה לאכוף על החברה את קיום חיובה החוזי הנטען להביא לרישום הנכסים האמורים על שם העירייה. כן נקבע כי העירייה תשלם לחברה, כהוצאות משפט, את עלויות השמאויות בצירוף מע"מ כנגד קבלות וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 80,000 ש"ח (כולל מע"מ). רקע עובדתי 1. שנים ארוכות לא הצליחה העירייה לשכנע את מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) להשיב לה נכסים אשר, לטענתה, הופקעו ממנה שלא כדין לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), תשי"ג-1953 (להלן: נכסי החר"מ). לפיכך, הזמינה העירייה אצל החברה עבודה של טיפול בהשבת נכסים, לאחר ששוכנעה כי לחברה הכישורים הנדרשים להכנת תביעה בתחום זה. מערכת היחסים החוזית בין החברה לבין העירייה מבוססת על שניים: חוזה שנחתם בין השתיים ביום 2.6.1993 (להלן: החוזה); והסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת בירור תביעה קודמת לתשלום שכר טרחה שהגישה החברה [ת"א (מח' באר-שבע) 7272/99) (להלן: ת"א 7272/99)], ואשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת אותו הליך (להלן: הסדר הפשרה). 2. הסדר הפשרה, בו התווה המשך המסגרת החוזית בין הצדדים, נשען על הוראות החוזה, תוך שנקבע בו כי במקרה של סתירה תגבורנה הוראותיו, כעולה מסעיף 2 להסדר הפשרה, הקובע כי: "התובעת (החברה – י.ד.) תחדש את הטיפול בהעברה על שמה של הנתבעת (העירייה – י.ד.), של נכסי המקרקעין המתוארים בחוזה... על פי האמור בחוזה המקורי, ובכפוף לשינויים המתבקשים מהוראות הסכם פשרה זה". 3. באשר למועד להשלמת עבודת החברה ולהשתכללות זכותה לשכר טרחה; נקבע בסעיף 9 להסדר הפשרה כי: "'סיום העבודה' על פי תנאי החוזה המקורי, יכול שיהיה ברישום הזכויות בנכסי המקרקעין (נכסי החר"מ – י.ד.) על שמה של הנתבעת (העירייה – י.ד.), או בקבלת תמורה כספית או שוות ערך כספי, בגין נכסי המקרקעין הנ"ל". עוד נקבע בסעיף 9 לחוזה נקבע כי: "אם יוחל בהליכים נגד מינהל מקרקעי ישראל, המועד לסיום העבודה יהיה מועד סיום ההליכים". בהמשך לכך, בסעיף 4 להסכם הפשרה, המתייחס להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר סכסוכים בין המדינה לבין רשויות מקומיות, נקבע כי במידה ולא ניתן יהיה להביא את תביעות העירייה לפני בית המשפט בשל הנחיות אלה, אזי: "הגשת התביעות לפורום האחר שייקבע (בהתאם להנחיות היועמ"ש – י.ד.) כאמור, תיחשב לעניין הסכם פשרה זה, כהגשת התביעות לבית המשפט". לצד זאת, בסעיף 10 להסדר הפשרה, העוסק בהפחתת מקדמות אותן שילמה העירייה משכר הטרחה העתידי, נקבע כי אלה תופחתנה "מן התמורה הכוללת שתגיע לתובעת (לחברה – י.ד.) מאת הנתבעת (העירייה – י.ד.) עם סיום העבודה...". 4. שכר הטרחה לו תזכה החברה בתמורה לקיום התחייבויותיה הוסדר בסעיף 7 לחוזה. בסעיף 7(א) לחוזה נקבע כי שכר הטרחה יעמוד על 10% משווי הנכסים שיושבו, או מהערך הכלכלי שיינתן תמורתם, עד לסך של מיליון דולר; 5% משווי הנכסים עד לסך של שני מיליון דולר; ו-3% משווי הנכסים מעבר לכך. כל זאת בצירוף מע"מ, כאשר שכר הטרחה "יהיה על פי חישוב מצטבר של שווי כלל הנכסים שיועברו לחברה", בניכוי הנחת מקדמה ובקיזוז מקדמות ששילמה העירייה לחברה, כפי שנקבע בסעיף 7(ג) לחוזה ובסעיף 10 להסדר הפשרה. עוד נקבע בסעיף 7(ה) לחוזה כי: "ערך הנכס לעניין שכ"ט... יהיה שווי הנכס בהפחתת ההוצאות הישירות שהיו לעירייה לצורך העברת הנכס ורישומו על שמה שיוערך על ידי שמאי מוסכם שייקבע על ידי שני הצדדים תוך שבוע ימים מיום העברת הכנס על שם העירייה..." (ההדגשות הוספו – י.ד.). יחד עם זאת, בסעיף 7(ו) לחוזה נקבע כי החברה לא תזכה לשכר טרחה בגין נכסים בייעוד ציבורי שיועברו לידי העירייה, וכמו כן נקבע בסעיף 7(ב) לחוזה כי במידה ונכס יועבר לידי העירייה ללא צורך בהליך משפטי, תשולם לחברה מחצית משכר הטרחה עבורו. 5. בשנת 2001, בהתאם להסדר הפשרה, הכינה החברה והגישה תביעה נגד המינהל, אשר גובתה במסמכים שאיתרה החברה ותמכו בטענות העירייה ביחס לזכויותיה בנכסי החר"מ. לאחר שהוגשה, ולאור הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר סכסוכים בין המדינה לבין רשויות מקומיות, לפיהן יש לנסות להסדיר סכסוכים בין רשויות מקומיות לבין המדינה במסגרת בירור פנימי, נדונה התביעה בהליך מעין משפטי פנימי לפני פרקליט מחוז תל-אביב שראשיתו בשנת 2001. במסגרת ההליך הפנימי התנהל משא ומתן בין המינהל לבין העירייה למציאת פשרה. בישיבה שהתקיימה בין המינהל לבין העירייה ביום 26.12.2001 הוסכם שכנגד ויתור העירייה על תביעותיה בגין נכסי החר"מ תזכה זו לנכסים הבאים: מגרש 10 לפי תכנית 100/1001/02/4, אשר נמסר לעירייה ללא מכרז ויועד להקמת בית עירייה וכן למגורים, לשימושים מסחריים ולמשרדים לשימוש מסחרי, כאשר על השטח שאינו מיועד עבור בית העירייה, בהיקף של 41,400 מ"ר, הוענקה לעירייה הנחה של 40% על דמי החכירה (להלן: מגרש 10); השלמת המנהל עם עסקאות שעשתה העירייה בעבר בנכסי חר"מ מסוימים מבלי שידעה כי הופקעו ממנה, והכרת המינהל בבעלות העירייה בנכסים אלו (להלן: הנכסים שמכרה העירייה); החכרת המקרקעין בייעוד ציבורי הנכללים בנכסי החר"מ לעירייה ורישומם תחת בעלותה (להלן: המקרקעין בייעוד ציבורי). 6. המו"מ בין הצדדים נמשך שנים ארוכות עקב מאמצי העירייה לשפר את ההסכם המתגבש, והבשיל לכדי פשרה מוסכמת בין העירייה לבין המינהל רק בשנת 2008. יחד עם זאת, במסגרת הפשרה, ובתמורה לוויתור העירייה על טענותיה בעניין נכסי החר"מ, הוענקו לעירייה נכסים בעלי ערך כלכלי משמעותי אשר חפפו בעיקרם לנכסים אותם הסכים המנהל למסור לעירייה עוד בשנת 2001. יצויין כי בסעיף 3.2 להסכם עם המינהל נקבע ביחס למקרקעין בייעוד ציבורי כי המינהל יסכים למכור אותם לעירייה ללא תמורה במידה ותבקש לשנות את ייעודם ליעוד שאינו ציבורי, ובלבד שבמקביל תשנה העירייה את ייעודם של שטחים ציבוריים אחרים, אשר ערכם לאחר שינוי הייעוד יימצא דומה בחוות דעת השמאי הממשלתי, ותעבירם לבעלות המדינה. ביני לביני, ביום 4.2.2008 ציין יועצהּ המשפטי של העירייה במכתב לבא כוח החברה כי לאחר שההסכם עם המינהל ייחתם על ידי חשב המינהל, יידון שכר טרחתה של החברה. במכתב נוסף לבא כוח החברה מיום 11.9.2008 ציין יועצה המשפטי של העירייה כי זו "מזמינה שמאות לנכסים שקיבלה בעקבות התביעה שהכינות (החברה – י.ד.) והסכם החר"מ עם ממ"י", כאשר עם קבלת השמאות, אפשר יהיה לבחון את שכר הטרחה המגיע לחברה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. החברה טענה לפני בית המשפט קמא כי קיימה את התחייבותה לפי החוזה והסדר הפשרה בכך שגרמה למינהל להתחייב כלפי העירייה להעניק לה זכויות במקרקעין בעבור נכסי החר"מ במסגרת הסכם הפשרה בין המינהל לעירייה. לפיכך, נטען כי החברה זכאית לתשלום שכר טרחתה לפי החוזה, וכמו כן, כי משנחתם ההסכם עם המינהל, החברה כלל אינה מחוייבת עוד לפעול לרישום זכויות העירייה בנכסים בהם זכתה זו מכוחו. מנגד, העירייה טענה כי החברה לא קיימה את חיובה לרשום את זכויות העירייה בנכסים שנמסרו לידיה וכי ההסכם עם המינהל הינו מתווה עקרוני בלבד וטרם הניב לעירייה ערך כלכלי מוחשי. עוד טענה העירייה כי היא שהביאה, במסגרת המו"מ עם המינהל, לתוצאותיו הנ"ל של המו"מ. לפיכך, לשיטת העירייה, החברה אינה זכאית לשכר טרחה כלשהו. לצד זאת, טענה העירייה כי יש לחייב את החברה להשלים את רישום זכויותיה בנכסים בהם זכתה. 8. לאור סעיפיהם של החוזה ושל הסדר הפשרה אשר הובאו לעיל, מצא בית המשפט המחוזי כי שילובם של השניים, מלמד איפוא כי על פי לשונם, הסכמת הצדדים הינה כי זכאות החברה לשכר טרחה תשתכלל במועד סיום עבודתה. מועד זה הינו מועד רישום הזכויות בנכסי החר"מ על שם העירייה או מועד סיומו של הליך משפטי, או הליך מעין משפטי, שינוהל נגד המינהל בו תיקבע זכאות העירייה לנכסים אלו, או לערך כלכלי חלופי בגינם. עוד מצא בית המשפט כי על פי לשון החוזה והסכם הפשרה – המתנים את זכאות החברה לשכר טרחה בהשלמת עבודתה וגוזרים את היקפו מן התמורה לה תזכה העירייה בסופם של דברים – העסקה שנתגבשה בין הצדדים הינה עסקת תוצאה, אשר לעניינה אין כל נפקות להיקף התשומות אותן השקיעה החברה והפעולות אותן ביצעה לצורך קיום חלקה בהסכם. 9. בית המשפט קבע כי הודות לעבודה שהשקיעה החברה בהכנת התביעה, זכתה העירייה בתועלת כלכלית משמעותית בגין זכויותיה בנכסי החר"מ במסגרת הליך מעין משפטי אשר הסתיים בפשרה. לפיכך, קבע בית המשפט כי על אף שהחברה לא השלימה את רישום הנכסים אותם קיבלה העירייה, היא זכאית לשכר טרחה בעבור ההסכם שנחתם עם המינהל. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי משכר הטרחה תנוכה עלות השלמת רישום הנכסים, בין היתר, בשים לב כי במסגרת כתב התביעה שהגישה החברה בת"א 7272/99, היא עצמה הסכימה להפחית 10% משכר טרחתה בגין פעולות הרישום שטרם ביצעה. בתוך כך, הבהיר בית המשפט כי מכתביו של יועצהּ המשפטי של העירייה לבא כוח החברה משנת 2008 מהווים מעין הודאת בעל דין של העירייה ביחס לקיומו של קשר סיבתי בין עבודת החברה והתביעה שהכינה לבין ההסכם עם המינהל ותוצאותיו, ובדבר זכאות החברה לשכר טרחה. חיזוק לכך מצא בית המשפט בדמיון בין תוצאתו הסופית של ההסכם עם המינהל בשנת 2008 לבין הנכסים שעל מסירתם הסכים המנהל עוד בשנת 2001 וכן בדברים שמסר מנכ"ל העירייה בעדותו בבית המשפט. 10. באשר לשומת ערכם של הנכסים בהם זכתה העירייה; בית המשפט עמד על כך שהצדדים לא ביקשו לממש את התניה החוזית בדבר פנייה לשמאי מוסכם. כמו כן, התנגדו הצדדים למינויו של שמאי מוסכם מטעם בית המשפט, ותחת זאת העדיפו להגיש שמאויות מטעמם, באופן המהווה הסכמה מצידם כי שווי הנכסים מושא הדיון ייקבע על ידי בית המשפט בדרך של הכרעה בין השמאויות לפניו. לאחר בחינת חוות הדעת השמאיות מטעם שני הצדדים קבע בית המשפט כי יש להעדיף את חוות הדעת השמאית של מר גרשון גורן מטעם החברה (להלן: שומת גורן), שכן מצא כי רק היא נערכה כדין, כללה ביסוס השוואתי לערכים המיושמים כנדרש ולא נסתרה בחקירה נגדית. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט כי הערכותיו של גורן, למשל ביחס למגרש 10, נתמכו בחוות הדעת השמאית שהכין המינהל, וכי בחלק מן המקרים היו הערכותיו נמוכות מהערכות השמאים מטעם העירייה, באופן המלמד על זהירות ומתינות חוות דעתו השמאית. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי ההעדפה הכללית של שומת גורן כפופה לטענות חוזיות שונות של העירייה לגבי חלק מן הנכסים שנישומו, ועל כן התחשב בהן בעת שקבע את שוויים של הנכסים השונים. לאור האמור, ובהתחשב בטענות העירייה שנתקבלו ובניכויים הנגזרים מהן, קבע בית המשפט קמא כי שווי ההטבה שצמחה לעירייה בגין ההסכם עם המינהל הינו כדלקמן: (א) בגין מגרש 10; בית המשפט עמד על כך שבהתאם לאופי ההטבה שצמחה לעירייה בהקשר זה, יש לשום את שווייה, ולא לגזור אותה מערכו של מגרש 10, אשר לא הועבר לעירייה. בהתבסס על שמאות גורן, ובהתחשב, בין היתר, בכך שהתחייבות המינהל ביחס למגרש 10 כללה גם את עלויות פיתוחו, העריך בית המשפט את שוויה של ההטבה לעירייה ביחס למגרש 10 בסך של 14,797,600 ש"ח, מתוכם 3,175,200 ש"ח בגין השטח המיועד למגורים; 1,538,400 ש"ח בגין השטח המיועד למשרדים לשימוש מסחרי; ו-10,084,000 ש"ח בגין שטחי המסחר המתוכננים. עוד עמד בית המשפט על כך שבסיכומיה העריכה העירייה את שווי ההטבה שצמחה לה בגין מגרש 10 בסכום דומה, בסך של 13,450,000 ש"ח, בהתבסס על הערכת השמאי הממשלתי. (ב) בגין הנכסים שמכרה העירייה; בית המשפט עמד על כך שמכיוון שביחס לנכסים אלו מדובר בהכרה של המינהל בזכויות העירייה בנכסי חר"מ, על פי סעיף 7(א) לחוזה יש לגזור את שכר הטרחה בגינם ישירות משוויים העדכני במועד "סיום העבודה", אשר על פי שומת גורן הינו 45,261,000 ש"ח, ולא משוויים ההיסטורי. לצד זאת, הבהיר בית המשפט כי בכל מקרה ההטבה לה זכתה העירייה בגין הנכסים אינה מסתכמת בתמורה ההיסטורית בסך 526,226 ש"ח, שקיבלה בעבור הנכסים, שכן אפשר וזכות התביעה עליה ויתר המינהל במסגרת ההסכם עם העירייה, כוללת גם את שוויים המשוערך של דמי השימוש בנכסים הללו עד למועד ההסכם. (ג) באשר למקרקעין בייעוד ציבורי; בית המשפט קבע כי על פי החוזה, ובהתאם להיגיון הכלכלי עליו הושתת לפיו השגת זכויות שאינן מעשירות את קופת העירייה לא תזכה את החברה בשכר טרחה, אין החברה זכאית לתמורה בעבור מסירתם. עוד הדגיש בית המשפט כי על פי ההסכם עם המינהל, ככל שישונה ייעודם הציבורי של הנכסים ואלו יהפכו לנכסים מסחריים, מחויבת העירייה לשפות את המינהל בהתאם באופן מלא, כך שבלאו הכי לא תהיה לנכסים אלו משמעות כלכלית גם בעתיד. 11. לאור כל האמור, קבע בית המשפט כי שוויים הכולל של הנכסים הרלבנטיים לחישוב שכר הטרחה של החברה הינו 60,058,600 ש"ח. בהתאם להוראות החוזה, ובהתחשב בניכויים ובקיזוזים הנדרשים, לרבות ניכוי 10% משכר הטרחה בגין עלויות רישום הנכסים כאמור, ולאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית, קבע בית המשפט המחוזי כי החברה זכאית לשכר טרחה בסך של 1,637,762 ש"ח. תמצית ערעור העירייה ותגובת החברה לו (ע"א 9427/12) 12. העירייה – באמצעות באי כוחה, עו"ד ניר פרידמן ועו"ד דניאל אברבנאל –עותרת לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא וחוזרת על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי כי ההסכם עם המינהל נעדר משמעות פרקטית וכי כל עוד לא הושלם רישום הנכסים על שם העירייה, לא סיימה החברה את עבודתה ואין היא זכאית לשכר טרחה. לחילופין, נטען כי כלל לא נוהל "הליך משפטי" למול המינהל כמשמעו בסעיף 7(ב) לחוזה, ולפיכך זכאית החברה, לכל היותר, למחצית משכר הטרחה הנטען. באשר לקביעות בית המשפט המחוזי ביחס לשמאויות; העירייה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט שגה בעת שהתעלם משומת השמאי הממשלתי ביחס למגרש 10, אותה הגישה העירייה לבית המשפט, ואשר בה הוערך שווי הזכויות שקיבלה העירייה במגרש 10 בסך של 5,480,000 ש"ח, אף שההסכם עם המינהל התבסס על שומת השמאי הממשלתי לעניין זה. בהקשר זה, נטען כי העדפת שומת גורן נבעה מטעמים שגויים. בנוסף, נטען כי בית המשפט שגה בעת שקבע כי את שווי ההטבה שקיבלה העירייה בגין הנכסים שמכרה יש להעריך על בסיס שוויים הנוכחי ולא על בסיס שערוך התמורה שקיבלה העירייה בעבורם בשנות החמישים של המאה הקודמת. זאת, בהתחשב בעובדה שרוכשי הנכסים הם שנהנו מעליית ערכם במרוצת השנים, ואילו העירייה נהנתה רק מן התמורה שקיבלה בעבורם. לצד האמור, טוענת העירייה כי עלויות רישום המקרקעין על שמה מסתכמות בסך של 10% בלבד משכר טרחת החברה. 13. החברה – באמצעות באי כוחה, עו"ד דוד בסון ועו"ד אברהם בבג'נוב – סומכת בתגובתה ידיה על תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל הנמקתו. החברה חוזרת על עמדתה לפני בית המשפט המחוזי כי זכאותה לשכר טרחה התגבשה עוד בשנת 2008, עם חתימת ההסכם עם המינהל, בהתבסס על לשונם של החוזה ושל הסדר הפשרה, כפי הטעים בית המשפט קמא, וכן על מכתביו של יועצה המשפטי של העירייה, אשר נסקרו לעיל. לשיטת החברה, לכל היותר יש לחייבה בעלויות רישום הנכסים. באשר לנכסים שמכרה העירייה בעבר, נטען כי מכיוון שנכסים אלו נמסרו לעירייה על ידי המינהל ללא תמורה, הרי שעל פי הוראות החוזה המפורשות, יש להעריך את שוויים לעניין תשלום שכר הטרחה בהתאם לשוויים העדכני. עוד נטען כי ההסכם עם המינהל ביחס לנכסים אלו מנע ממנה תביעות בגין מכירתם שלא כדין, באופן המגלם הטבה משמעותית, וכמו כן, כי בעת חתימת החוזה והסדר הפשרה לא החריגה העירייה נכסים אלו ממנגנון חישוב שכר הטרחה, אף שידעה על מכירתם. תמצית ערעור החברה ותשובת העירייה לו (ע"א 9065/12) 14. החברה משיגה בערעורה על שתי קביעות של בית המשפט קמא. ראשית, נטען כי החברה זכאית לשכר טרחה בעבור המקרקעין בייעוד ציבורי שקיבלה העירייה במסגרת ההסכם עם המינהל, שכן גם מהם צמחו לעירייה הטבות בדמות חיוב בדמי חכירה סמליים, וכן הסכמה מראש מצד המינהל לשינוי ייעודם לייעוד שאינו ציבורי, המקנה להם פוטנציאל מסחרי בשווי של עשרות מיליוני שקלים. שנית, טוענת החברה כי בנסיבות העניין לא היה מקום להפחית משכר הטרחה שנפסק לה את עלויות רישום הנכסים, שכן על פי קביעת בית המשפט קמא עבודתה הושלמה עם סיומם של ההליכים מול המנהל, והחברה כלל אינה מחויבת לרישום הנכסים. 15. העירייה, משיבה מצידה כי על פי לשונו הברורה של סעיף 7(ו) לחוזה, החברה אינה זכאית לשכר טרחה בעבור המקרקעין בייעוד ציבורי שקיבלה העירייה במסגרת ההסכם עם המינהל. בהקשר זה, מדגישה העירייה כי ייעודם של המקרקעין היה ונותר ייעוד ציבורי, כאשר ככל שזה ישתנה, מחויבת העירייה להעביר למינהל, על פי ההסכם ביניהם, נכסים שווי ערך. עוד חוזרת העירייה על טענותיה בדבר היקף עלויות הרישום. דיון והכרעה 16. לאחר שעיינו בכתבי בית הדין שהוגשו במסגרת הערעור על נספחיהם, המלצנו לצדדים בפתח הדיון לפנינו למשוך את ערעוריהם. החברה הביעה נכונותה לעשות כן, אך העירייה ביקשה להשלים טיעונה בעל-פה, תוך שהבהירה כי היא זונחת את מרבית טענותיה ועומדת רק על טענותיה כנגד שגיאות שנפלו בקביעות בית המשפט המחוזי ביחס לשומת מגרש 10 ולשומת הנכסים שמכרה העירייה, ואשר הובילה, לשיטתה, לפסיקת שכר טרחה ביתר לטובת החברה. האזנו בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו ולאחריה שבנו והמלצנו לצדדים לחזור בהם באופן הדדי מערעוריהם. 17. משלא נתקבלה המלצתנו, לא נותר לנו אלא לכתוב פסק דין במקרה דנן. לפיכך שבנו ועיינו בחומר שלפנינו והגענו למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות, ואנו עושים לשם כך שימוש בסמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). 18. הלכה היא כי דחיית ערעור על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות תיתכן בהתקיים שלושה תנאים: (א) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית; (ב) הממצאים שנקבעו תומכים במסקנותיה המשפטיות; (ג) פסק דינה של הערכאה הדיונית אינו מגלה טעות שבדין. אנו סבורים כי במקרה דנן מתקיימים תנאים אלו. 19. לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. הלכה מושרשת היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות, ובפרט כאשר אלו נקבעו על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ואף במקרים בהם נקבעו הממצאים העובדתיים על סמך הכרעה בין חוות דעת מומחים [ראו למשל: ע"א 1535/09 הספר נ' פרופ' יגל ואח' (22.10.2010) , פסקה 24 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם]. טענות העירייה, אשר על פי דבריה בפתח הדיון אינה חולקת עוד על עצם זכאותה של החברה לשכר טרחה אלא רק על היקפו, מופנות תחילה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט ביחס לשומתו של מגרש 10. קביעות אלה מבוססות על חוות דעת מומחים מטעם הצדדים אשר נבחנו לעומקן והושוו זו אל זו ואל חוות דעת שמאיות נוספות, כגון חוות דעת מטעם המינהל, וכן על התרשמות בלתי אמצעית מעדויות מחבריהן אשר נחקרו אודותיהן. בהקשר זה, יצויין כי בית המשפט קמא קבע שהצדדים בהתנהגותם העניקו לו את הסמכות להכריע בשאלת שומת הנכסים מושא הדיון בדרך של הכרעה בין השמאויות שלפניו. כמו כן, יש לציין כי לאחר שבדק וחקר את הדברים, בית המשפט אמנם העדיף את חוות הדעת השמאית מטעם החברה, אך לא קיבלהּ כלשונה, אלא בכפוף לטענות העירייה בהן מצא טעם. מדובר במארג עובדתי שלם אשר העירייה לא הניחה הנמקה מספקת המצדיקה התערבות בו, כאשר בנסיבות העניין לא מתקיימים החריגים לכלל אי ההתערבות [ראו למשל: ע"א 8456/06 צעדי נ' רמז בן צבי (24.8.2010), פסקה 14 לפסק הדין; ע"א 5508/12 פקיד השומה חולון נ' ענבי ציון משקאות קלים (1981) בע"מ (1.1.2014), פסקה 31 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם]. 20. זאת ועוד, אנו סבורים כי הממצאים העובדתיים אותם קבע בית המשפט המחוזי תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע ביחס ליחסיהם החוזיים של הצדדים ולמהות הסכמותיהם, ולא מצאנו כי נפלה כל טעות שבדין בהכרעתו. 21. ערעורה של החברה תוקף את מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט ביחס לניכוי עלויות רישום הנכסים משכר הטרחה המגיע לה, וביחס לשלילת זכאותה לשכר טרחה בגין נכסי חר"מ בייעוד ציבורי להם זכאית העירייה מכוח ההסכם עם המינהל. מנגד, העירייה תוקפת בערעורה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי שומת הנכסים שמכרה העירייה תיעשה על פי ערכם העדכני. אנו סבורים כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לאופייה של מערכת יחסיהם החוזית של הצדדים וביחס להסכמותיהם באשר לדרך חישוב שכר הטרחה המגיע לחברה מנומקות כדבעי ונטועות היטב בחומר הראיות. בית המשפט קבע כי בין הצדדים נרקמה עסקת תוצאה אשר תכליתה להשיב לעירייה נכסים, אשר לטענתה הופקעו ממנה שלא כדין, או תמורה שוות ערך תחתם, כאשר שכר טרחתה של החברה ייגזר מן התועלת הכלכלית שתצמיח העסקה לעירייה, בהתאם למנגנון החישוב המוסדר בסעיף 7 לחוזה, על כל תתי סעיפיו. מסקנות אלה התבססו בראש ובראשונה על בחינת לשונו של החוזה ולשונו של הסכם הפשרה, אשר נשען עליו, כאשר חיזוק להן נמצא בהגיונם הכלכלי של החוזה ושל הסדר הפשרה, וכן בהתנהלות הצדדים המלמדת אף היא על אומד דעתם, כמשתקף ממכתביו של יועצהּ המשפטי של העירייה מחד גיסא ומעמדת החברה במסגרת ת"א 7272/99 מאידך גיסא. 22. ודוק, לאור לשון החוזה הברורה, בו נקבע במפורש בסעיף 7(ו) כי העירייה לא תחוייב בשכר טרחה בעבור נכסים בייעוד ציבורי שיועברו לידיה, ברי כי דינה של טענת החברה ביחס למקרקעין בייעוד ציבורי, להידחות. בפרט בשים לב לכך שבהסכם עם המינהל נקבע כי ככל שייעוד נכסים אלו ישונה בעתיד באופן שיגדיל את שוויים הכלכלי, ישופה המינהל בהתאם. מטעמים דומים מקובלת עלינו הכרעת בית המשפט קמא באשר לאופן שומת הנכסים שמכרה העירייה, אשר הינם חלק מנכסי החר"מ ובמסגרת ההסכם עם המינהל נקבע כי הלה מכיר בבעלות העירייה בהם. זאת משום שבסעיף 7(ה) לחוזה – ממנו לא הוחרגו נכסים אלו, אף שהעירייה ידעה על קיומם ועל מכירתם – הסכימו הצדדים כי לעניין חישוב שכר הטרחה שישולם לחברה יוערך ערכו של נכס אשר הועבר לעירייה בסמוך להעברתו לידיה. כמו כן, דין טענתה של החברה כנגד ניכוי עלויות רישום הנכסים משכר הטרחה שנפסק לטובתה להידחות אף היא; שכן בסעיף 7(ה) לחוזה הביעו הצדדים הסכמתם לכך שעלויות רישום הנכסים לא תושתנה על העירייה בעת שקבעו כי עלויות אלה תופחתנה מערכי הנכסים לעניין חישוב שכר הטרחה שיושלם בגינם. הסכמה זו לא בוטלה במסגרת הסדר הפשרה ונותרה בעינה, וכמו כן, היא אף לא נשללה בכתבי בית הדין שהגישה החברה לעיוננו, שם הועלתה על ידי החברה כטענה חלופית. אשר על כן, אנו מאמצים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי במלואו ודוחים את הערעורים מזה ומזה. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ז' בניסן תשע"ד (7.4.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12090650_W02.doc חכ' מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il