עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ. harvey delson

החלטה בתיק ע"א 9063/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9063/12 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ ג ד המשיב: Harvey Delson ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון גונן) מתאריך 11.11.2012 ב-ת"א 31604-09-11 בשם המערער: עו"ד רענן בר-זוהר; עו"ד אורי אסא; עו"ד גילה אורגד בשם המשיב: עו"ד מאיר הלר; עו"ד אפרת פקר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) ב-ת"א 31604-09-11, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער על הסף – מחמת התיישנות (פסק הדין הוכתר על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד כהחלטה, וכך הוא יכונה גם להלן). אביא בקצרה להלן את הנתונים הצריכים לעניין, כפי שהם עולים מכתב התביעה, שההחלטה בדבר סילוקה על הסף היא מושא הערעור שבפנינו, וכן מיתר החומרים שהוגשו לעיוננו. רקע עובדתי והחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד 2. המערער הינו עזבונו של המנוח מר הוראס ריכטר ז"ל (להלן: ריכטר, או: המנוח) אשר נפטר בשנת 2006. המשיב הוא בנו ויורשו העיקרי של מר תיאודור דלסון ז"ל (להלן: דלסון), שהיה איש עסקים ואספן אמנות אמריקני, אשר נפטר בשנת 1978. 3. ריכטר ודלסון החזיקו כל אחד במחצית ממניותיה של חברת מנה גיפטס בע"מ (להלן: חברת מנה גיפטס), שעל פי הנטען, היא החוכרת של מבנה ביפו, שבו הייתה גלריה לאמנות (להלן: הגלריה ו-הבניין, בהתאמה). ריכטר ודלסון החזיקו גם במניותיה של חברה נוספת, חברת גלריית דלסון ריכטר בע"מ (להלן: חברת גלריה), שככל הנראה הוקמה לשם הפעלתה של הגלריה. ריכטר החזיק ב-49% ממניות חברת גלריה, ודלסון ב-51% ממניותיה. דלסון נפטר בשנת 1978, כאמור, ובצוואתו הוריש את מרבית רכושו – לבנו, המשיב, ובכלל זה גם את מניותיו בחברת גלריה. בצוואתו של דלסון נכתב כך: "DELSON RICHTER GALLERIES LIMITED IN ISRAEL – I am the owner of fifty one (51) percent of this company. I hereby give to my son HARVY M. DELSON, the right to dispose of this company either by outright sale, finding a partner, or disposing of it through HORACE RICHTER, or any other means possible without any liability to my Executer. Do not be hasty because the building I own" (ראו: מע/2). 4. על פי הנטען בכתב התביעה, סמוך לאחר פטירתו של דלסון, בשנת 1979, נכרת בין ריכטר (שמקום מושבו היה בישראל) לבין המשיב (שמקום מושבו בארה"ב) הסכם לפיו המשיב ימכור לריכטר את המניות שירש מאביו (דלסון), וזאת בתמורה ליצירות אמנות מסוימות, ששווין, נכון ליום חתימתו של ההסכם, הוערך בכ-30,000$ (להלן: ההסכם). המערער לא צרף לכתב תביעתו את ההסכם. יחד עם זאת, לכתב התביעה צורף מכתב, שאיננו נושא תאריך, אשר נכתב על ידי המשיב, ובו המשיב ציין כי הוא אכן קיבל מריכטר יצירות אמנות, שיתכן ששוויון מוערך בסכום של כ-30,000$ (להלן: יצירות האמנות), אך במכתב הוא הוסיף וטען כי ההסכם התבסס על קבלתן של יצירות ספציפיות, ולא רק על שווין, והלין על כך שיצירות האמנות שנתקבלו אצלו – אינן אותן יצירות שעליהן הוסכם מלכתחילה (להלן: המכתב הראשון). עוד צירף המערער לתביעתו כתב ויתור כללי מתאריך 16.06.1980, שעליו חתום המשיב, ואשר מופנה לחברת גלריה (להלן: כתב הויתור), שבגדרו המשיב מצהיר כי הוא מוותר, בין היתר, על כל זכויותיו בחברת גלריה. 5. התביעה נשוא הערעור שבפנינו הוגשה בשנת 2011, לאחר פטירתו של ריכטר, על ידי עזבונו (היורשת של ריכטר היא "קרן ריכטר" מצפון קרולינה, ארה"ב שמטרותיה, על פי הנטען, פילנתרופיות ומכוונת בעיקרון לטיפוח אומנות ואמנים). במסגרת התביעה נטען כי לאחר פטירתו של ריכטר התברר שדלסון, אביו של המשיב עודנו רשום ברשם החברות הישראלי כבעלים של כמחצית ממניותיה של חברת מנה גיפטס. בתוך כך נטען עוד כי בשנת 2010, עלה בידי מנהלת העיזבון לאתר את המשיב, ואולם המשיב סרב לבקשתה להשלים את הליך העברת המניות בהתאם להסכם, וטען (באמצעות באת-כוחו) כי ההסכם כלל לא יצא אל הפועל, ולפיכך המניות שירש מאביו בשתי החברות – היו ועודן בבעלותו של המשיב (להלן: המכתב משנת 2010). יצוין כי בגדרי המכתב משנת 2010, המשיב ציין כי הוא מוכן לחתום על כתב העברת הבעלות במניות החברות בתמורה למחצית שווין של זכויות החכירה בבניין, ואגב קבלת חלקו ברווחי חברת הגלריה שנצברו, ואלו הדברים כלשונם: "Harvey Delson has been the co-owner of the Delson-Richter Gallery for all the years since Theodore Delson's death. He would consider signing the share deeds for the transfer of his shares in Manna Gifts and Delson-Richter Gallery to the Horace Richter Foundation in exchange for compensation in the amount of half the value of the assessed lease rights in the gallery building, as well as a share of gallery profits that have been accrued since 1987" (ראו: מע/12). במכתב משנת 2010 נאמרו גם הדברים הבאים: "Contrary to what your letter claims regarding Horace Richter's being the sole owner of the lease, Theodore Delson wrote in this context, "Do not be hasty because the building I own." Although he refers to Delson-Richter and not to Manna Gifts, the fact that Theodore Delson referred to ownership of the gallery building shows that he did not distinguish between the two companies…" (ראו: שם, שם; ההדגשה שלי – ח"מ). 6. בנסיבות הנ"ל, הוגשה איפוא התביעה שבגדרה המערער ביקש את הסעדים הבאים: (א) סעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של 99.995% ממניותיה של חברת מנה גיפטס, וכן כי הוא הבעלים של 100% ממניות חברת גלריה. (ב) הצהרה כי כתב הויתור מהווה ויתור כללי של המשיב במלוא זכויותיו בגלריה, ובכלל זה בבניין, במניותיה של חברת מנה גיפטס ובמניותיה של חברת גלריה. המערער דרש לחילופין כי יוחזרו לידיו יצירות האמנות שהמשיב קיבל מריכטר, בגדרי ההסכם, ובמידה שאין אפשרות להשיב את יצירות האמנות עצמן – להורות על השבת שוויין, שהוערך בסכום של כ-4,000,000 ש"ח. לחילופי חילופין, המערער ביקש סעד הצהרתי נוסף, הקשור בזכויות השימוש בבניין הרשום על שמה של חברת מנה גיפטס. 7. במסגרת תביעתו, המערער טען, בין היתר, כי המכתב הראשון וכתב הויתור מעידים על כך שאכן נחתם הסכם בין הצדדים. לטענתו, מכיוון שבמכתב הראשון, המשיב מצהיר מפורשות כי הוא אכן קיבל לידיו יצירות אמנות בשווי של כ-30,000$, ונוכח כתב הויתור, שעליו חתם ביחס למניותיו בחברת גלריה – על המשיב להעביר למערער את המניות שירש מאביו. המערער טען כי ריכטר, שהיה איש רוח, לא היה מודע לצורך בסיום העיסקה בדרך של העברת הרישום בבעלות במניות – על שמו, אלא הסתפק בכתב הויתור שנמסר בידיו, כראיה לוויתורו המלא והמוחלט של המשיב על זכויותיו במניותיה של חברת מנה גיפטס. לפי טענתו של המערער, זו גם היתה הסיבה לכך שריכטר לא עמד על כך שהמשיב יחתום על המסמכים הנדרשים לשם העברת המניות קודם לכן, ובטרם נפטר, ואף לא דאג לביצוע רישום פורמאלי ברשם החברות. המערער טען עוד כי ממועד חתימת כתב הוויתור – לא היה כל מגע בין ריכטר לבין המשיב, וזאת למעט הליך משפטי שהתנהל ביניהם בארה"ב בשנת 1984, שעל אודותיו לא ידועים למערער פרטים נוספים. בנוסף, לטענתו של המערער, רצף האירועים מלמד כי המשיב מחזיק כיום במניותיהן של החברות, ובכלל זה בזכויות בבניין – בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובתו. 8. המשיב הגיש כתב הגנה, שבגדרו הוא הכחיש את האמור בכתב התביעה, ואת טענות המערער במסגרתה. יחד עם כתב הגנתו, המשיב הגיש גם בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות (להלן: הבקשה לסילוק על הסף), שהתבססה, לשיטתו, על הנטען בכתב התביעה, ולא נתמכה בתצהיר. לטענת המשיב, הסעדים שנתבקשו בתובענה עוסקים בחיובים חוזיים, הנוגעים להסכם שנערך מעל 30 שנה לפני הגשתה של התביעה, ומכאן שהיא התיישנה. המערער הגיש כתב-תשובה לכתב ההגנה וכן תגובה לבקשת המשיב לסילוק התובענה על הסף, והמשיב השיב לתגובתו של המערער לבקשה האמורה. טענות הצדדים בגדרי הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות 9. המערער טען, בתמצית, כי בנסיבות שתוארו לעיל תקופת ההתיישנות החלה להימנות רק בשנת 2010, וזאת ממספר נימוקים (חלופיים או מצטברים, לפי העניין) כדלקמן: (א) כתב התביעה כולל עילה כספית (חלופית) הנובעת מחובת ההשבה החוזית, המתגבשת רק במועד ביטולו של ההסכם. לשיטתו של המערער, ההסכם הופר רק בשנת 2010, שאז המשיב סרב להעביר לידיו את מניותיה של חברת מנה גיפטס. בהקשר זה, עמד המערער על כך שהמשיב לא הציג גרסה עובדתית נוגדת לזו שתוארה בכתב התביעה ולא הביא ראשית ראיה לכך שההסכם בוטל עובר לשנת 2010, כגון: הודעת ביטול, המהווה, לטענתו של המערער, "אקט קונסטיטוטיבי" לביטולו של חוזה; (ב) רק בשנת 2010 התבררו למערער העובדות המהוות את עילת התובענה, ולפיכך זהו גם המועד שממנו יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות (וזאת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות)); (ג) במכתב משנת 2010 – המשיב הודה בקבלתן של יצירות האמנות ויש לראות בכך משום הודאה בקיום זכותו הנטענת של המערער, כמשמעה בהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הודאה ה"מאתחלת" את תקופת ההתיישנות. (ד) בנוסף לנ"ל המערער טען כי בנסיבות המקרה – לאור ההסכם (שקוים מצדו של ריכטר, לפי הנטען) ולנוכח כתב הויתור שעליו חתם המשיב – הרי שהמשיב מחזיק במניותיה של חברת מנה גיפטס בנאמנות קונסטרוקטיבית עבורו. משכך – מרוץ ההתיישנות מתחיל רק במועד שבו הנאמן כופר בנאמנותו. כפירה זו התרחשה, לשיטתו של המערער, רק בשנת 2010 עם סירובו של המשיב לחתום על כתב העברת המניות – לידיו. 10. מעבר לכל האמור לעיל נטען על ידי המערער כי בין הצדדים נתגלעו, על פני הדברים, פלוגתאות בשאלות עובדתיות, שלהן השפעה מכרעת על שאלת התגבשותה של עילת התביעה, ועל מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות בנסיבות, וכי בקשה לסילוק על הסף איננה לפיכך המסגרת המתאימה להכרעה בשאלות מסוג זה. 11. המשיב טען, מנגד, בעיקרו של דבר, כדלקמן: (א) בנסיבות, אין בכך שהעיזבון-המערער גילה את העובדות המקימות, לשיטתו, את עילת התביעה רק בשנת 2010 כדי "לדחות" את "מירוץ ההתיישנות" שהחל בסמוך לאחר עריכתו של ההסכם, לפני למעלה מ-30 שנה. זאת מכיוון שהעיזבון בא בנעליו של ריכטר, אשר ידע, כבר בסמוך למועד עריכתו של ההסכם, שההסכם לא הושלם. (ב) לא מתקיימים התנאים לדחיית מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות מכיוון שניתן היה לעמוד בנקל על עובדת ההפרה הנטענת באמצעות בדיקה פשוטה ברשם החברות. (ג) המכתב משנת 2010 איננו מחדש דבר, אלא חוזר על האמור במכתב הראשון, שהמשיב שלח למערער בסמוך לאחר עריכתו של ההסכם, ומשכך אין לו רלבנטיות לעניין מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות. ממילא, לטענת המשיב, לא ניתן לראות במכתבים האמורים משום "הודאה בקיום זכות", מלאה ומפורשת כנדרש לצורך זה, אלא, לכל היותר, ראיה לקיומו של משא ומתן בין הצדדים. (ד) טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית איננה מתאימה לנסיבות העניין, וממילא אין בטענות, כפי שעולות מכתב התביעה, כדי לבסס את הטענה לפיה קמה חובת נאמנות קונסטרוקטיבית של המשיב כלפי חברת מנה גיפטס, או כלפי המערער. עוד טען המשיב, כי גם אם אכן קמה חובת נאמנות כאמור – הרי שאף היא התיישנה, מכיוון שהמשיב כפר בכל חובה נטענת עוד במסגרת המכתב הראשון. כן נטען כי הרציונליים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות מתקיימים בעניין הנדון ביתר שאת, וזאת נוכח העובדה שהעדים הרלוונטים הלכו לבית עולמם זה מכבר, וגם הראיות הנדרשות – אינן עוד בנמצא. 12. במסגרת דיון קדם-משפט שהתקיים בתובענה בתאריך 16.04.2012, הצהיר בא-כוחו של המשיב כי הוא מסכים להכיר בעובדות המופיעות בכתב התביעה לצורך הכרעה בבקשה לסילוק על הסף. בתוך-כך הוחלט בתום הדיון האמור כי אם המערער לא יקבל את המלצת בית המשפט להסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות – לא יהיה צורך להעיד את המשיב (כפי שביקש המערער שייעשה) וההחלטה בבקשה לסילוק על הסף תינתן על סמך הבקשה והתגובות לה (ראו: החלטה מתאריך 16.04.2012). כאן המקום לציין כי בעקבות הדיון האמור הוגשו לבית המשפט קמא הנכבד מטעם המשיב מסמכים מתיק רשם החברות בעניין חברת מנה גיפטס, בהם הדו"חות השנתיים שריכטר הגיש בשמה (כדירקטור שלה/כמנהלה) של חברת מנה גיפטס מן השנים 2000 ו-2001 (להלן: הדו"חות השנתיים). במסמכים האמורים ריכטר אישר בחתימתו כי דלסון מחזיק ב-50% ממניותיה של חברת מנה גיפטס, וכי נוכח פטירתו של דלסון – הוא חדל מלכהן כדירקטור בחברת מנה גיפטס. החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבקשה לסילוק על הסף, מושא הערעור 13. בתאריך 11.11.2012 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בגדרה הוא הורה על דחייתה של התובענה על הסף מחמת התיישנות. 14. במסגרת ההחלטה נקבע כי לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות יש להניח שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן עובדות מוכחות ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. לפיכך, נקודת המוצא לדיון בבקשה היא כי התשתית העובדתית הנטענת על ידי התובע בכתב התביעה – נכונה. לגופו של עניין נקבע כי מועד היווצרות עילת התביעה לצורך התיישנות, כאשר טענתו המרכזית של התובע היא כי ההסכם הופר על-ידי הנתבע והסעד המבוקש מכוון להביא לאכיפתו של ההסכם, ולחילופין לביטולו – הוא מועד הפרתו של ההסכם. מועד זה שקול, בנסיבות, למועד שבו המשיב קיבל לידיו את יצירות האמנות – ולא למועד שבו המשיב סירב לחתום על כתב העברת המניות, זאת מאחר שכבר במועד חתימתו של ההסכם, או תוך זמן סביר בסמוך לאחר מכן, המשיב היה אמור לחתום על שטר העברת מניות, שהוא תנאי בלעדיו אין לצורך העברת מניות על פי הדין, ומשהוא לא עשה כן במועד האמור – קם לריכטר, כבר אז, "כוח התביעה" נגד המשיב. לכל המאוחר, נקבע, כי ריכטר היה יכול להגיש תביעה נגד המשיב בשנת 2000, וזאת מאחר שאין חולק כי בעת הזו ריכטר בוודאי ידע, ואף אישר בחתימתו – כפי שעולה מהדו"חות השנתיים שהוגשו – כי מניותיה של חברת מנה גיפטס עודן רשומות על שמו של דלסון. בנסיבות אלו, נקבע כי אין מקום להחיל את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן הדו"חות השנתיים מאיינים את הטענה שלפיה נעלמו מריכטר העובדות המהותיות המהוות את עילת התובענה, מה גם שמדובר בעובדות שניתן היה לבררן בנקל, באמצעות בדיקה פשוטה אצל רשם החברות. בנוסף, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי גם אילו היה המשיב חב חובת נאמנות קונסטרוקטיבית כלפי המערער, לא היה בכך כדי להשפיע על שאלת ההתיישנות. זאת לנוכח העובדה שההפרה הנטענת של חובת הנאמנות חלה אף היא בשנת 1979, בעת שהמשיב קיבל את יצירות האמנות, ולכל המאוחר בשנת 2000, שאז התברר לריכטר שהמניות עדיין רשומות על שמו של דלסון. לבסוף, בית המשפט קמא הנכבד דחה את הטענה שלפיה יש לראות במכתבו של המשיב משנת 2010 משום הודאה בקיום זכותו של המערער במניות. עוד הוסיף בית המשפט קמא הנכבד וציין כי התנהלותו של ריכטר מעידה על ויתור ועל זניחתה של עילת התובענה, וזאת לנוכח הצהרתו, כפי שבאה לידי ביטוי בדוחו"ת השנתיים בשנת 2000 (שלפיה דלסון הוא הבעלים של מחצית ממניותיה של חברת מנה גיפטס). על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 15. לטענת המערער, החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מובילה לתוצאה בלתי סבירה, לפיה המשיב ממשיך להחזיק בידיו במניות, וכן בתמורה שהוא קיבל מריכטר עבורן. 16. לעניין ההתיישנות, המערער חוזר בערעורו על הטיעונים שהציג בגדרי תשובתו לבקשה לסילוק על הסף, אך הוא מתמקד בסוגיית הנאמנות הקונסטרוקטיבית. לגישתו, בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה על הסף בנסיבות את התביעה מחמת התיישנות. לשיטתו של המערער, משעה שההסכם הושלם (פרט לרישום המניות במרשם) – יש לראות במשיב כמי שחב בחובת נאמנות קונסטרוקטיבית כלפיו וכי הוא מחזיק במניות (שנמכרו בגדרי ההסכם) – לטובת ריכטר. לטענת המערער נתון זה משפיע על מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות. לגישתו, יש להתחיל את מניין התקופה האמורה מן המועד שבו המשיב כנאמן כפר בקיומה של חובת הנאמנות, או מן המועד שבו הנאמן הפר את חובת הנאמנות כלפיו. לטענתו של המערער, לא די בכך שבשנת 2000 הסתבר לריכטר כי מניותיה של חברת מנה גיפטס רשומות על שמו של דלסון כדי לקבוע כי במועד זה (לכל המאוחר) קם לריכטר "כוח התביעה", אלא שיש צורך בכפירה אקטיבית של הנאמן בחובותיו כנאמן כלפי הנהנה כדי שיחל "מירוץ ההתיישנות" – וכפירה זו התרחשה, לראשונה, רק בשנת 2010, עת המשיב הודיע למנהלת העיזבון כי הוא מסרב לחתום על הכתב להעברת המניות, כפי שהוא נתבקש לעשות. משכך טוען המערער כי תביעתו, שהוגשה כאמור בשנת 2011 – לא התיישנה. 17. המערער טוען עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דן בסעד החלופי של השבת יצירות האמנות לידיו של המערער – כולן, או חלקן, וכן בכך שלא דן בסעד שנתבקש ביחס לזכויות השימוש בבניין. 18. המשיב, מאידך גיסא, סומך ידיו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וגם הוא חוזר על טיעוניו באשר להתיישנותה של עילת התובענה. המשיב טוען בפרט כי הצהרתו של ריכטר, המופיעה בדוחו"ת השנתיים, מלמדת כי ריכטר ידע על ההפרה של חובת הנאמנות, ככל שאכן היתה חובה כאמור וככל שזו הופרה, הרי הדבר קרה כבר בשנת 2000, ולפיכך גם בחינתה של סוגיית ההתיישנות בפרספקטיבה של הפרת חובת הנאמנות מובילה למסקנה שהתובענה, שהוגשה כאמור בשנת 2011 – התיישנה. בתוך כך, המשיב טוען עוד, כי עצם הדיווח של ריכטר לרשם החברות, בשנת 2000, שלפיו דלסון מחזיק במחצית ממניותיה של חברת מנה גיפטס – שולל, מיניה וביה, את הטענה בדבר קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית. זאת ועוד, לשיטתו של המשיב, בנסיבות העניין כלל לא הוכח כי הייתה התחייבות חוזית ברורה בין הצדדים, שקוימה במלואה מצידו של הקונה (ריכטר) – דבר המהווה, לגישתו, תנאי לגיבושה של נאמנות קונסטרוקטיבית, וזאת נוכח האמור במכתב הראשון, ממנו עולה כי ריכטר כלל לא קיים במדויק את חלקו בהסכם. מכל מקום, נטען כי ההתכתבויות בין הצדדים נוגעות כולן לחברת גלריה, ולא לחברת מנה גיפטס, שביחס למניותיה ולבניין שבו יש לה זכות חכירה הוגשה התובענה – ומכאן שלא בוססה זיקה לחברת מנה גיפטס, הדרושה, אף היא, לשם הוכחת קיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית ביחס למניותיה, אשר מחציתן עודן רשומות כאמור, על שמו של דלסון. התפתחויות נוספות 19. במהלך הדיון בפנינו העלינו הצעות מסוימות לסיום ההליך משום דרכי שלום ואיפשרנו לבעלי הדין לבוא בדברים ביניהם. כעבור זמן הצדדים הודיעונו כי לא עלה בידיהם להגיע להסדר שייתר את הצורך בהכרעה וביקשו כי יינתן פסק-דין בערעור. לכך אפנה איפוא כעת. דיון והכרעה 20. לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק ושמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בפנינו, הגעתי למסקנה כי דינו של הערעור – להתקבל. קביעתי מבוססת על שני טעמים המצדיקים – את החזרת הדיון בתובענה (ובכלל זה את הדיון בשאלת ההתיישנות) – לבית המשפט המחוזי הנכבד (השוו לדברי ב-ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם (08.08.2010) (להלן: עניין גנאים)), ואלו הם: (א) ראשית, החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד לדחות את התביעה על הסף התקבלה מבלי שנערך בירור עובדתי ומשפטי מספק ביחס לטענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית שהעלה המערער בכתבי הטענות מטעמו (דבר שאף הוביל לשגגה המשפטית שבית המשפט המחוזי הנכבד נתפס לה בהקשר זה); בנסיבות, לבירור העובדתי הנ"ל עשויה להיות נפקות ישירה לעניין ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, ולפיכך לא היה מקום לדון ולהכריע בשאלת ההתיישנות כטענת סף, טרם קיום בירור עובדתי כאמור. (ב) שנית, בהחלטתו הסתמך בית המשפט המחוזי הנכבד, בין היתר, על מסמכים שהוגשו, מטעמו של המשיב, לאחר הדיון בבקשה (הדו"חות השנתיים), מבלי שניתנה למערער הזדמנות נאותה להתמודד בשלב זה עם הטענות שעלו מהם. בעשותו כן פעל בית המשפט המחוזי הנכבד בניגוד לכלל שהוא שיווה לנגד עיניו, ולפיו בהכריעו בבקשה יש לראות בעובדות כתב התביעה כנכונות – דבר שאמור היה להוביל, לכאורה, בנסיבות לדחייתה של הבקשה (ולהמשך בירורה של התובענה). אבהיר ואפרט את הדברים מיד בסמוך. ואולם אפתח באיזכורם של מספר עקרונות היסוד החלים בנושא של דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות. משמעות דחיית תביעה על הסף מחמת התיישנות 21. כלל שנקוט בשיטתנו המשפטית קובע כי ככל שעולה בידו של נתבע להוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו אכן התיישנה, במועד הגשתה – שומה על בית המשפט לדחותה על הסף (עיינו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 181-177 (מהדורה שתיים עשרה, 2015) (להלן: גורן)). עם זאת, מקובל בשיטתנו כי סילוק תובענה על הסף יעשה בזהירות רבה, שהרי סילוק כאמור קשה מאוד לתובע, מגביל את זכות גישתו לערכאות ונועל את שערי בית המשפט בפניו עוד טרם שנשמעו טענותיו כלפי בעל דינו. סילוק תובענה על הסף מחמת התיישנות מביא לדחיית התובענה, להבדיל ממחיקתה (ראו: תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) והשוו: לתקנה 100 לתקנות האמורות) והוא יוצר מעשה בית דין. תוצאה זו היא חמורה במיוחד, שכן נמנעת מהתובע האפשרות לממש את זכותו המהותית-הנטענת, רק מן הטעם שנמצא כי הוא התמהמה מבחינה דיונית, יתר על המידה, בהגשת תביעתו. לפיכך יש, איפוא, לנהוג בזהירות רבה בעת סילוקה של תובענה על הסף, ולעשות כן רק במקרים קיצוניים. ככלל, נפסק כי יש להעדיף את בירורה של המחלוקת ואת פתרונה לגופה, על פני דחייתה על הסף (ראו: עניין גנאים; ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721, 724 (1983); ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 672-671 (1986); עע"ם 5116/04 נידר כוכב הצפון – חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (07.09.2004); ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ (04.06.2007)). כאן המקום לציין כי הנטייה לפרש בדווקנות הוראות ההתיישנות, המציבות מחסום דיוני מפני בירור זכויות מהותיות, נובעת, בין היתר, ממעמדה של זכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי (ראו: ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (‏12.07.2010) (להלן: עניין יפרח), וההפניות שם). מובן כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מחובתו של בית המשפט להשתמש בסמכותו לסילוק תובענות על הסף במקרים המתאימים. 22. על פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין אין מניעה לדחות תובענה על הסף מחמת התיישנותה בהתבסס על בקשתו של הנתבע, תשובתו של התובע, והתגובה לתשובה, וזאת אף מבלי לקיים דיון בבקשה (ראו: רע"א 5693/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ארט בי, חברה בערבות מוגבלת (בפירוק), פ"ד נב(5) 793, 795 (1998); עניין גנאים). עם זאת, טרם שבית המשפט יכריע בבקשה כאמור, עליו להיות משוכנע כי יש בידו את מכלול הנתונים הרלוונטים לצורך ההכרעה. ודוק: כאשר הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות – אין לדון בשאלת ההתיישנות כטענת סף (ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל-הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 בפיסקה 27 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל, וההפניות שם). 23. זה המקום להזכיר כלל דיוני נוסף, שלפיו מקום בו מתבקשת דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. בעניין זה נאמרו ב-ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008) (להלן: עניין אלנקווה), הדברים הבאים: "שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו. לפיכך, לצורך בחינת טענות בענין התיישנות, עלינו להניח כתשתית עובדתית את הנטען בכתב התביעה, בלא חקירה ודרישה, אלא אם כן אי נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות". (ראו: שם, בפיסקה 16 (ההדגשה שלי – ח"מ); וכן ראו: עניין יפרח). בהקשר זה יש לציין כי ההכרה בעובדות התביעה כנכונות נועדה להקל על התובע, ולצמצם את השימוש בסעד של מחיקת התובענה (במקרה של טענה בדבר היעדר עילה, למשל), או בסעד של דחיית התובענה (במקרה של טענת התיישנות, למשל) על הסף. משמעות הדברים היא, איפוא, כי סילוק על הסף – לרבות מחמת התיישנות – יכול שייעשה רק באותם מצבים שבהם גם אם בית המשפט יניח כי כל האמור בכתב התביעה נכון – דין התביעה להידחות. לא מיותר להזכיר בהקשר זה עוד, כי על פי הכלל, על הטוען להתיישנות (הנתבע) מוטל הנטל להוכיח כי כל רכיבי התובענה התיישנו (ראו: ענין יפרח בפיסקה 28; טל חבקין, התיישנות 62 (2014) (להלן: חבקין)). 24. הנה כי כן, בהתאם לכללים שהוצגו לעיל ולרציונאלים שביסודם, הדיון בבקשה לדחייה על הסף של תובענה מחמת התיישנות – אמור להיות בעיקרו דיון משפטי גרידא, וזוהי לא המסגרת לערוך חקירה ודרישה בעובדות. מכאן נובע, שכאשר על פני הדברים מתגלית מחלוקת (או מחלוקות) בין הצדדים בעניינים עובדתיים הקשורים בשאלת העילה, או בסוגיית ההתיישנות – אין מקום לדחיית התובענה על הסף (ראו: גורן, בעמ' 180; ע"א 194/87‏ סאלח‎ ‎נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185 (1990) (להלן: ענין סאלח); עניין אלנקווה; עניין יפרח). כאן המקום לציין כי טענה בדבר קיומה של עילת הארכה, או השעיה היא, כשלעצמה, לרוב בבחינת פלוגתא עובדתית בין התובע הטוען לה, לבין הנתבע (ראו: חבקין, בעמ' 62). עתה איישם את הכללים הנ"ל על ענייננו ואתמקד בסוגית הנאמנות הקונסטרוקטיבית, שהיתה עיקר בערעור, ובהשלכותיה על טענת ההתיישנות. מן הכלל אל הפרט (א) בירור עובדתי בטענות המבססות את עילת התביעה עשוי להשפיע על ההכרעה באשר למועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות 25. כפי שצוין לעיל, המערער טען בגדרי תביעתו, בין היתר, כי המשיב חב חובת נאמנות קונסטרוקטיבית כלפיו. את טענותיו של המערער ביחס לחובת הנאמנות הקונסטרוקטיבית ניתן לחלק לשני רבדים שלובים ומשלימים: רובד משפטי (כללי), ורובד עובדתי (פרטני). מבחינה משפטית, המערער טען כי אין מקום להבחין בין עסקה למכר מניות לבין עסקה למכר מקרקעין. לפיכך, לשיטתו, גם בעסקאות למכר מניות, יש להחיל את ההלכה הנוהגת ביחס לעסקאות מכר מקרקעין, שלפיה בנסיבות בהן עסקת המכירה הינה "כמעט מושלמת" (עד שיועבר הרישום על שמו של הקונה) – קמה לאחרון זכות קניין שביושר, אשר יוצרת יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בינו לבין המוכר (לעניין נאמנות בעסקאות מקרקעין ראו: ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003) (להלן: הלכת צימבלר); ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002); ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן (22.10.2003); ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא (17.10.2012) (להלן: עניין תלמוד תורה)). בהקשר זה נפסק כי זכות הקניין שביושר ביחס למקרקעין, שנוצרת מכוחה של ההתחייבות להעברת הנכס לידיו של הקונה, מקבלת משנה תוקף, במקום שבו התקיימו התנאים הבאים: (א) הקונה קיים את מלוא חיוביו על-פי ההסכם; (ב) הקונה קיבל ייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת הבעלות על שמו; (ג) הקונה קיבל את החזקה בנכס ונהג בו מנהג בעלים במשך עשרות שנים ללא עוררין מצידו של המוכר (ראו: הלכת צימבלר, בפיסקה 8 וההפניות שם). מבחינה עובדתית, לשיטתו של המערער, התקיימו בנסיבות שבפנינו כל היסודות הנ"ל, הנדרשים לצורך התגבשותה של נאמנות קונסטרוקטיבית, ביחסים שבין המשיב (כנאמן) לבין המערער (כנהנה). המערער ביסס את טענתו האמורה, בכתב התביעה, על הנתונים העובדתיים הבאים: (א) ריכטר קיים, לשיטתו, את מלוא חיוביו על-פי ההסכם; (ב) ריכטר קיבל מהמשיב כתב ויתור כללי בנוגע למניותיו (של המשיב); (ג) ריכטר נהג בחברת מנה גיפטס בפועל מנהג בעלים במשך שנים רבות ללא כל עוררין מצד המשיב. לפיכך, לשיטתו של המערער, ההסכם קוים כמעט במלואו – למעט השלמת עסקת המניות ברישום – ועל כן המשיב נחשב כמי שמחזיק במניות בנאמנות קונסטרוקטיבית כלפי ריכטר. 26. ודוק: להכרעה העובדתית בשאלה הנ"ל האם אכן קמה נאמנות קונסטרוקטיבית במניות – עשויה להיות השפעה מכרעת לעניין מועד תחילת ההתיישנות בנסיבות. זאת מאחר שעל פי הפסיקה, כאשר עסקינן בנאמנות קונסטרוקטיבית, מרוץ ההתיישנות מושהה כל עוד הנאמן לא כופר בנאמנותו, או כל עוד הוא איננו מפר את חובת הנאמנות (להבדיל מהפרת החיוב החוזי המקורי עצמו, שמוליד לעיתים תקופת התיישנות שונה, כמובהר בעניין תלמוד תורה) – וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיה זו. על פי דעת הרוב בעניין תלמוד תורה, לא די בשתיקתו של הנאמן כדי להעיד על כפירתו בנאמנות לעניין תחילת מניין תקופת ההתיישנות. וכך נכתבו הדברים שם: "לצורך קביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות יש לבחון, אפוא, מתי הגיעה לידיעת הנהנה (ובענייננו, העיריה) מידע שיש בו ללמד כי הנאמן מפר את חובותיו כנאמן או כופר בנאמנותו, להבדיל מעצם הפרת החיוב החוזי להעברת הנכס על שם הרוכש-הנהנה" (ראו: שם, בפיסקה 3 לפסק דינה של חברתי, השופטת א' חיות; ועיינו: חבקין בעמ' 192-190). דברים אלו חודדו גם בדעת המיעוט של חברי, השופט י' עמית ב-עניין תלמוד תורה: "בהינתן יחסי נאמנות, משתנה שיווי המשקל "הקלאסי" בין התובע לבין הנתבע, ותרשים הזרימה של כללי ההתיישנות "מתהפך". ברגיל, נקודת המוצא היא שתקופת ההתיישנות תחל להימנות מיום לידת עילת התובענה (סעיף 6 לחוק [חוק ההתיישנות – ח"מ]) אלא אם נעלמו מהתובע העובדות הרלוונטיות (סעיף 8 לחוק). אך במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן (סעיף 8 לחוק), ורק בהינתן מידע כאמור תבוא לעולם עילת התובענה ויחל מירוץ תקופת ההתיישנות (סעיף 6 לחוק). בכך מוסט מרכז הכובד לטובת הגנה על האינטרס של התובע-הנהנה, על חשבון יכולתו של הנתבע-הנאמן לחסות תחת כנפיה של טענת התיישנות" (ראו: שם, בפיסקה 16 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). עיינו עוד לעניין מועד תחילת ההתיישנות במצבים של נאמנות: ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520 (1997) (להלן: עניין גמזו); ע"א 1533/08 לחמן נ' עו"ד אליקים הררי (27.08.2012), וכן שלמה כרם נאמנות 202-201 (מהדורה רביעית, 2004). בעניין גמזו נפסק בהקשר זה כך: "יחסי נאמנות משפיעים על דיני ההתיישנות בשתיים אלה: ראשית, אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו...ושנית, תקופת ההתיישנות של תביעה להחזרת הנכס מתחילה רק בתום יחסי הנאמנות. החזקת נאמן בנכס אינה החזקה נוגדת, שכן הנאמן מחזיק בנכס כנאמנו של הנהנה ואין הוא יכול להישמע בטענת התיישנות, שהיא, למעשה, טענה לבעלות [...] ואולם, כלל זה אינו ישים כאשר הנאמן כופר בהחזקתו את הנכס כנאמנו של הנהנה, או מפר את חובתו כנאמן. במקרים כאלה נולדת עילת התביעה מרגע הכפירה או הפרת החובה, ובכפיפות להוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק מתחילה תקופת ההתיישנות באותו מועד". (שם, בעמוד 526; וראו גם: פסק דיני ב-ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב ז"ל (14.02.2011), שם בפיסקה 49). 27. זה המקום להעיר עוד כי האמור בעניין תלמוד תורה נפסק בנסיבות של חוזים שעניינם זכויות במקרקעין, ולא מתחייב כי בהכרח ניתן, או ראוי, ליישם את הכללים שלעיל כהווייתם גם על עסקאות למכר מניות. הנה כי כן, טרם שניתן יהיה להקיש מן הכללים שנפסקו ביחס לעסקאות במקרקעין לעסקאות שעניינן במכר מניות, יש לבחון בקפידה את נפקות השוני בין סוגי העסקאות האמורות, לרבות בנוגע לחובות הרישום המוטלות על פי דין ביחס לכל אחת מהן. כך, למשל, ביחס לעסקאות במקרקעין, הובהר כי מטרתה של הנאמנות הקונסטרוקטיבית היא להבטיח את זכותו של הקונה עד לרישום הנכס על שמו, תקופה שלעתים נמשכת זמן רב, מבלי שלצדדים יש שליטה על כך (ראו: מיגל דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" עיוני משפט כד 352 (תש"ס-תשס"א) (להלן: דויטש); נילי כהן "חוזה של קטינה, לרכישת דירה, מול נושה של המוכר" הפרקליט מא 161, 173 (תשנ"ג-תשנ"ד)). עם זאת, בניגוד להשלמת רישום במקרקעין שמתעכבת לעיתים מטעמים אובייקטיבים – על פניו אין כל סיבה לעיכוב רישום בדבר העברתה של מניה ב"פנקס החברים" של החברה (כפי שנדרש על פי פקודת החברות-1929, שנהגה בעת עריכתו של ההסכם, והדברים נכונים גם ביחס להסדר הנוהג היום בהתאם לחוק החברות, תשנ"ט-1999). במיוחד נראה כי יש ליתן בהקשר זה משקל לכך שרישום במרשם בעלי המניות (כיום) ואף ב"פנקס החברים" (בעבר) הוא תנאי להכרה בבעל מניות (שאיננו מחזיק בשטר מניה), ככזה – הן בחברה פרטית, והן בחברה ציבורית, וכי הנטל לעשות את הנדרש להשלמת הרישום בפנקסי החברה מוטל על הנעבר (ראו: ציפורה כהן, בעלי מניות בחברה כרך ראשון 83-82 (מהדורה שנייה 2006); ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר פ"ד נה(5) 71 (2001); עיינו בכלליות: יחיאל בהט, חברות כרך שני 238-237 (מהדורה שלוש-עשרה 2015); יוסף גרוס, חוק החברות החדש 224-222 (מהדורה רביעית 2007)). 28. זאת ועוד – אחרת. אין חולק כי מניה יכולה להיות "נכס נאמנות", ואולם גם במקרה זה הבעלות בזכות צריכה להיות מוקנית לנאמן, והדבר טעון הוכחה (ראו: יהושע ויסמן, "אבני נגף בחוק הנאמנות", 288 עיוני משפט ז' (1980); בג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות (08.12.2010)). ביחס לרישום החזקה במניה בנאמנות במשפט המקובל, ולרישום קיומה של נאמנות בנכסים שמנוהל בעניינם מרשם זכויות רשמי עיינו: אדם חפרי-וינוגרדוב "דין הנאמנות בישראל: מאבני נגף לאבני חן?" משפטים מה 439, 486 (2015). 29. כך או אחרת, בהתחשב בנסיבות העניין הנדון, בשלב המקדמי של ההליך שבו אנו מצויים ובעובדות המהותיות שלגביהן נדרש בירור נוסף – אין צורך לקבוע מסמרות בסוגיות הכלליות המתעוררות בהקשר זה. די בכך שאציין כאן כי על-פי דיני היושר האנגליים, שנקלטו בשעתו בחלקם לשיטתנו, בשינויים המתחייבים, מקום בו קונה תם לב קיים את התחייבויותיו הנובעות מחוזה להעברת זכות קניינית, וזכאי לביצוע בעין – המוכר הוא בגדר נאמן, על אף שברור כי אין בין הצדדים יחסי נאמנות במובנם הרגיל (ראו: דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א 626-625 (מהדורה שלישית 2015); לעניין פיתוח זכויות קנייניות שביושר ביחס למיטלטלין ראו והשוו: דויטש, בעמ' 352). 30. העולה מן המקובץ עולה מלמד איפוא, כי ככל שאכן ניתן לקבל את כל טענותיו של המערער במישור העובדתי, כפי שהוצגו על ידו בכתב תביעתו – היה מקום לבחון את הטענות שהמערער העלה במישור המשפטי, ובפרט: האם ראוי להחיל את הדוקטרינה הפסיקתית שהתפתחה בעניין נאמנות קונסטרוקטיבית ביחס לעסקאות למכר מקרקעין גם על עסקאות למכר מניות, ואם כן – באלו סייגים ומגבלות (ובהתאם כיצד יש ליישם את הכללים שפורטו לעיל – על המקרה ונסיבותיו). מכאן, כי קבלת כל טענותיו העובדתיות של המערער בשלב המקדמי, חייבה, למעשה, גם את בירור טענותיו במישור המשפטי ואף מטעם זה – לא היה מקום לדחיית התביעה על הסף. יחד עם זאת, כפי שאפרט מיד בסמוך, לתפיסתי, בשלב ההחלטה לא היו בפני בית המשפט מלוא הנתונים העובדתיים הרלוונטיים כדי לקבוע כי אכן קמה בהכרח חובת נאמנות קונסטרוקטיבית של המשיב כלפי ריכטר, או שלא הייתה חובה כזו בנמצא. למעשה, דומה כי בשל הנסיבות אף למערער עצמו לא ידועות מלוא העובדות הרלוונטיות מידיעה אישית, וטענותיו בכתב התביעה עצמו מעוררות שאלות המחייבות בירור עובדתי. לפיכך, מבלי לערוך בירור עובדתי נוסף (ככל שניתן לעשות כן בתנאים הנתונים) – לא הייתה למעשה אפשרות להכריע האם עילת התובענה (ככל שאכן קמה עילה כאמור) התיישנה. אפנה, כעת, לביאור נוסף של הדברים. 31. עיון בטענותיו של המערער בתביעתו ובמסמכים שהציג כראיות מעלות מספר שאלות עובדתיות, שחלקן אף מועלות על ידי המערער עצמו. אמנה מספר מהן להלן, אך כמובן שאין מדובר ב"רשימה סגורה": (א) מה טיבם של ההליכים המשפטים שהתנהלו בין ריכטר לבין המשיב בשנת 1984, ומה נפקותם לעניין ההליך שבפנינו? המערער ציין בכתב תביעתו כי הוא יודע שבין ריכטר לבין המשיב התנהלו הליכים משפטיים בארצות הברית בשנת 1984, שעסקו בתביעה כספית בסך של 30,000$ (המרמזים אולי על סכום התמורה שבהסכם), ואולם אין לו כל פרטים על אודות ההליכים האמורים, או תוצאותיהם. טענה זו מחייבת בירור עובדתי ביחס לטיבם של ההליכים הנ"ל, ובחינה האם וכיצד הם משפיעים על התביעה שהוגשה בענייננו. המשיב לא התייחס בכתב הגנתו להליכים האמורים לגופם, ואף לא נמסר כל תצהיר מטעמו ביחס אליהם, או ביחס לטענות אחרות שהעלה המערער. (ב) מה הוא רצף האירועים, ומתי נשלח המכתב שבו המשיב טען כי ההסכם לא קוים כהווייתו? בהקשר זה אמנם נטען על-ידי המערער בתביעתו, כי המכתב הראשון נשלח טרם שהמשיב חתם על כתב הויתור, ואולם מכיוון שהמכתב עצמו לא נושא תאריך – לא ברור על מה התבססה טענה זו. לקביעה עובדתית זו יש השפעה ניכרת על השאלה אם המשיב אכן חב חובת נאמנות קונסטרוקטיבית כלפי המערער, או שמא יש לראות במכתב הראשון משום הודעת ביטול – ואזי לא מתחייב בהכרח כי קמה כל חובה כאמור. רצף האירועים, כפי שתואר בכתב התביעה, מצריך בירור נוסף, ובפרט נוכח טענתו של המשיב, שלפיה המכתב הראשון מעיד על כך שההסכם כלל לא הושלם. על פני הדברים, טענה זו (שאף בעניינה לא צורף תצהיר מטעמו של המשיב) – איננה מתיישבת עם רצף האירועים, כפי שתואר בכתב התביעה. (ג) באילו מניות בדיוק עסק ההסכם – האם במניותיה של חברת מנה גיפטס, או במניותיה של חברת גלריה? הן המכתב והן כתב הויתור עוסקים לכאורה בהעברת מניותיה של חברת גלריה, חברה שעל פי הנטען בכתב התביעה, כלל לא הייתה פעילה בעת חתימתו של ההסכם. המערער אף הציג מסמך לפיו תיק החברה של חברת גלריה הוכרז כאבוד, וממילא לא הוצגה כל ראיה באשר לחלוקת המניות בה. כתב התביעה גם לא מספק כל הסבר באשר לפער בין טענתו של המערער לפיה ההסכם נגע למניותיהן של שתי החברות, לבין האמור במסמכים שהציג. אמנם, במכתב ששלחה באת-כוחו של המשיב בשנת 2010 נכתב כי מצוואתו של דלסון עולה שהוא לא הבחין בין שתי החברות (ראו: מע/7, בפיסקה 4), ואולם אין בכך כדי לשפוך אור על הסוגיה באילו מניות עסק ההסכם. זאת מכיוון שדלסון עצמו לא היה צד להסכם להעברת המניות – כי אם בנו (שהוא המשיב), שממנו, כאמור, כלל לא נתקבל תצהיר. על כך יש להוסיף את העובדה כי בכתב תשובתו של המשיב לתגובה לסילוק על הסף נכתב מפורשות כי המסמכים שצורפו כלל לא עוסקים במניותיה של חברת מנה גיפטס, אלא במניותיה של חברת גלריה, ומכאן שלא ניתן להסיק את קיומה של חובת נאמנות קונסטרוקטיבית ביחס למניותיה של חברת מנה גיפטס (שהן מושא המחלוקת). 32. בהמשך ובהקשר למה שטעון בירור על פי האמור בפיסקה 31 שלעיל יש להבהיר כי אין בשאלות שהוצגו כדי לחוות דעה מראש על תום ליבם של מי מהצדדים, או על נכונות טענותיהם – וכל הקביעות במישורים אלו אמורות להיות נתונות בידיה של הערכאה הדיונית. עם זאת, די בשאלות האמורות כדי לבסס את הקביעה כי בנידון דידן רב הנסתר על הגלוי, ולפיכך לא ניתן כבר בשלב זה לקבוע כי אכן הונחו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד מכלול הנתונים שנדרשו לצורך דחייתה של התובענה על הסף (ראו: עניין גיא-ליפל). לפיכך נראה בעיני כי אין מנוס מלקיים הליך לבירור העובדות הרלוונטיות – ככל שהדבר ניתן בנסיבות העניין, בהתחשב בזמן הרב שחלף, ובפטירתו של אחד הצדדים להסכם הנטען. כאמור לעיל – אין בקביעתי כי בנסיבות נדרש בירור עובדתי נוסף (שדומה עלי כי מן הראוי לערוך אותו בגדרי בירור התביעה לגופה) כדי לשלול את האפשרות שלאחר שיושלם הבירור העובדתי האמור, ככל שניתן ונדרש – יקבע מחדש כי אכן יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. הדחייה על הסף לא הסתמכה רק על ההנחה לפיה עובדות כתב התביעה נכונות 33. כאמור, בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי הנכבד בתאריך 16.04.2012 – המשיב הצהיר כי לצורך טענות ההתיישנות הוא מכיר בנכונותן של העובדות שנטענו בכתב התביעה. חרף האמור לעיל, החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות לא נעשתה על סמך ההנחה האמורה, אלא התבססה גם על הדו"חות השנתיים, שהמשיב הגיש לאחר הדיון המקדמי. זאת ועוד – למערער כלל לא ניתנה האפשרות להתייחס למסמכים האמורים לאחר שהוגשו, ולא התאפשר לו לטעון ביחס לאופן בו הם משפיעים על תביעתו, אם בכלל, ועל טענותיו לעניין הארכתה, או השעייתה של ההתיישנות בפרט. האמור לעיל מודגש ביתר שאת מכיוון שעל פני הדברים, הדו"חות השנתיים עצמם מעוררים, כשלעצמם, מספר שאלות, כגון: מהו מעמדם הראייתי של הדו"חות השנתיים לעניין טענות ההתיישנות וההודאה הכלולה בהם כביכול לגבי ההחזקות במניות?; כיצד הדו"חות השנתיים משפיעים על סוגיית ההתיישנות בראי הנאמנות הקונסטרוקטיבית (אם אכן הייתה כזו)?, האם אמנם ניתן ללמוד מהדו"חות השנתיים על ויתור, או מחילה מצד ריכטר על זכויותיו הנטענות במניות, שכן דלסון ז"ל, שהוא אביו של המשיב, נזכר ברישומים כבעלים ומחזיר של 50% במניות, וזאת על אף קיומו של ההסכם (שדלסון ז"ל לא היה צד לו). 34. הנה כי כן, בהחלטתו לדחות את התביעה על הסף, בין היתר על יסוד הדו"חות השנתיים שהוגשו לו – בית המשפט המחוזי הנכבד פעל לכאורה בניגוד לכלל לפיו דחיית תביעה על הסף (ללא בירור עובדתי) תעשה רק במידה וכתב התביעה עצמו איננו מגלה עילה שטרם התיישנה, וזאת מבלי להידרש למסמכים חיצוניים לכתב התביעה, וכן בניגוד לנטייה להצר את תחום התפרשותה של טענת התיישנות כמנגנון דיוני לחסימת בירור התביעה לגופה (ראו: ענין סאלח; עניין אלנקווה; עניין יפרח). 35. לאמור לעיל נפקות רבה ביחס לשאלת ההתיישנות בענייננו, וזאת מכיוון שטענותיו של המערער לא התמצו במישור החוזי, אלא שעל פי שיטתו – למשיב קמה חובת נאמנות קונסטרוקטיבית, שכאמור לעיל "משעה" את תקופת ההתיישנות. אמנם באם אכן כל העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, היו מחייבות את המסקנה כי לא קמה כל חובת נאמנות קונסטרוקטיבית, יתכן וניתן היה, בנסיבות, לדחות את טענתו של המערער גם לעניין ההתיישנות, וכפועל יוצא מכך – לדחות את תביעתו על הסף מחמת התיישנות. ואולם, כאמור לעיל – קבלת טענותיו של המערער, כפי שהוצגו על ידו, איננה מאפשרת לדחות מכל וכל את טענתו לקיומה של נאמנות קונסטרוקטיבית. לפיכך, בנסיבות, לא היה גם מקום לדחות את התביעה על הסף, מבלי שנתבררו העובדות הרלוונטיות להכרעה. 36. זאת ועוד – אחרת. הסעד החלופי שנתבע בתביעה לגבי ההשבה או ערכה המשוערך – ראוי לכאורה להישמע, שהרי אחרת יישאר המשיב הן עם המניות והמקרקעין והן עם יצירות האומנות (או תמורתן המשוערכת) שהגיעו אליו (ואשר שווין האמיר בינתיים, על פי הנטען לסכום שעל פי ההערכה מתקרב ל-4,000,000 ש"ח). בנסיבות אלו ייתכן והעלאת טענת ההתיישנות לגבי סעד ההשבה החילופי, נגועה בחוסר תום לב – במשמעותה ובנפקותה המשפטית של עילה זו (השוו: ע"א 3496/15 בלפור נ' גבעת מרום בע"מ (17.01.2017)). 37. סיכומם של דברים, ודומה כי זה העיקר – אני סבור כי בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שדומה שחרף חלוף הזמן ישנם עוד פרטים נוספים שניתן לברר, שיתכן שיהיה בהם כדי לשפוך אור על מכלול הפרשה שבפנינו – הפגיעה בבעל הדין שזכותו הדיונית נשללה ממנו עוד בהיותו בפרוזדור, טרם שנכנס לטרקלין, עולה על הפגיעה שעלולה לכאורה להיגרם מקיום בירור עובדתי נוסף. זאת, בפרט, בהתחשב בכך שככל שאכן יתברר בסופו של יום כי ההליכים הנוספים נוהלו לשווא – ניתן יהיה לשפות את בעלי הדין הרלוונטיים על דרך של פסיקת הוצאות. 38. לבסוף אעיר כי עדיין נראה לי שהסכסוך שהתגלע כאן ראוי להסדר משום דרכי שלום והעובדה כי מה שהוצע על ידינו ונזכר בפיסקה 19 שלעיל – לא הסתייע עד כה, איננו צריך לרפות את ידי הצדדים מלמצות כיוון זה עד תומו. 39. לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי כי נקבל את הערעור, ונורה על החזרת הדיון בתביעה לבית המשפט המחוזי הנכבד (וזאת מבלי לגרוע מסמכותו לדחות, בסופו של יום, את התביעה מחמת התיישנות, או מטעמים אחרים). בנסיבות המכלול אציע כי לא יעשה פה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין: א. לאחר העיון, אם כי לא בלי התלבטות מה, החלטתי להצטרף לפסק דינו של חברי השופט מלצר. ב. לפתחנו מונחת השאלה, אם התיישנה עילת התביעה של המערער כנגד המשיב, אם לאו. התיק שלפנינו מדיף אמנם "ניחוח" נושן – שכן עסקינן בהסכם אשר נחתם לפני ארבעים שנה בקירוב, וזאת בנוגע לשותפות בין שניים שהלכו זה מכבר לעולמם – אך השתכנעתי כי אכן נתעוררו סימני שאלה עובדתיים ומשפטיים בדבר מועד היווצרותה של עילת התביעה, שעליהם עמד חברי בהרחבה. בהחלטתו המנומקת הניח בית המשפט המחוזי, כי אפילו החזיק המשיב במניות נשוא ענייננו בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובת המערער, זו הופרה במועד שבו קיבל לידיו את יצירות האמנות, ולא – כמות שטען המערער – עם סירובו להעבירן כנדרש על פי ההסכם, שנתגלה לגרסתו אך בשנת 2010. אף כי דברי בית המשפט קמא שובי לב, חוששני, בכל הכבוד, בדומה לדעת חברי, כי הנחה כגון דא מעוררת קושי מסוים ביחס לפסיקתו של בית משפט זה בע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא (2012), באשר להבחנה בין הפרה חוזית לבין הפרתה של חובת נאמנות, לעניין תחילתו של מרוץ ההתיישנות. משכך מקובלת עלי – בכל הקושי שבדבר – המלצתו של חברי להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי לעריכת בירור נוסף, בטרם תידחה התובענה על הסף. ג. בצד האמור ראיתי לנכון להטעים, כי הגם שדחיה על הסף מחמת התיישנות מחייבת – ככלל – זהירות רבה (ראו למשל, ע"א 2582/09 גנאים נ' בית החולים רמב"ם, פסקה 12 (2010)), יש להיזהר, מן העבר השני, מפני הצבתן של דרישות העלולות להכביד על מהלך בירורה של הטענה יתר על המידה – מבחינת הערכאה הדיונית והצדדים כאחד – ובפרט משעסקינן בעובדות "ישנות" ביסודן. ונזכור, כי אחד השיקולים המרכזיים אשר תומכים בהתיישנותן של תביעות עניינו "הותרת העבר מאחור" (וראו בהרחבה, טל חבקין התיישנות 22–25 (2014)), ובנידון דידן הצטערתי במיוחד שלא עלה בידי הצדדים לעשות כן ולסיים את הסכסוך בפשרה, שעל פי תולדות הדיונים בפנינו היה בהישג יד ולא השתכנעתי מן הסיבות לאי הצלחת הפשרה; ראו גם הערתי בעע"מ 8968/14 שטרית נ' עיריית טבריה (21.8.2017). בנתון לאמור אציע כי לא ניטע מסמרות לגבי השאלות העובדתיות והמשפטיות הדרושות לשם פתרון המחלוקת, ובטוחני שבית המשפט המחוזי ישכיל להכריע בסוגיות הרלבנטיות על יסוד הכרתו את הראיות שבתיק. המשנה לנשיאה (בדימ') השופט נ' הנדל: לנוכח הפסיקה האחרונה בדבר צומת המפגש בין דיני ההתיישנות לבין הפרה של חובת נאמנות קונסטרוקטיבית, שוכנעתי להצטרף לעמדת חברי השופט ח' מלצר ולהערותיו של כבוד המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ד באלול התשע"ז (‏5.9.2017). המשנה לנשיאה (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12090630_K07.doc רש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il