אושרי חבה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9062/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9062/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערער: אושרי חבה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 27283-01-12 מיום 31.10.2012 שניתן על-ידי השופטים ש' דותן, ד' אבניאלי וש' שוחט תאריך הישיבה: י"ב באייר התשע"ד (12.05.2014) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן, ד' אבניאלי וש' שוחט) מיום 31.10.2012 בתפ"ח 27283-01-12, בגדרו הוטל על המערער עונש של 10 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ₪ ליורשי המנוח. עיקרי העובדות 1. המערער הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובשיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. 2. על-פי כתב האישום, המערער ושלומי תורג'מן (להלן: המנוח) הכירו זה את זה במשך שנים. בתקופה שקדמה לאירוע שררה בין השניים מחלוקת בענייני כספים. ביום 17.12.2011 הגיע המנוח לביתו של גורי לוי, שם התגורר המערער בעת ההיא, ודרש ממנו כסף. המערער, שחשש שהמנוח נושא על גופו דוקרן, נתן לו סכום כסף של 2,200 יורו, ולמחרת נתן לו סכום כסף נוסף, 6,000 דולר, הגם שסבר כי לאמיתו של דבר אינו חייב כלל סכומי כסף אלו למנוח. 3. למחרת, ביום 19.12.2011, התקשר המנוח אל המערער וביקש ממנו להגיע לביתו של מכּר משותף על מנת לדון בתשלום סכום כסף נוסף, אך זה דחה את הבקשה והציע כי יבוא לביתו של המנוח מאוחר יותר. בהמשך אותו יום, לקראת ערב, הגיע המערער לביתו של המנוח ברחוב קהילת עדן 36 בתל-אביב. עם היכנסו לדירת המנוח, התיישב המערער לצדו והשניים החלו לדון בנושא התשלום הנוסף, שלטענת המנוח חב לו המערער. זה עמד על סירובו לשלם. או אז שלף המנוח אקדח שהיה מוסלק בחגורת מכנסיו. בשלב זה חטף המערער את האקדח מידו של המנוח וירה בו ארבעה כדורים מטווח קצר בפלג גופו העליון ובגבו. מיד לאחר מכן נמלט המערער מהדירה, בהותירוֹ את המנוח מתבוסס בדמו. המנוח מת כעבור זמן קצר על רצפת המקלחת בדירתו. 4. במנוסתו הגיע המערער לביתו של גורי, פשט את בגדיו ונעליו, הכניסם יחד עם האקדח לשקית שחורה, ומסרם לגורי כדי שיעלים אותם. גורי עשה כבקשתו. 5. במסגרת הטיעונים לעונש, הוגשו בהסכמה הודעותיהם של המערער ושל רפאל בנשימול במשטרה, ונשמעו עדים מטעם הצדדים. 6. מהודעתו של המערער במשטרה עולה כי היה חבר טוב של המנוח במשך 15 שנים, במהלכן סייע לו כספית פעמים רבות, ואף מימן את חתונתו. כאשר הגיע המנוח לביתו של גורי, יומיים לפני האירוע, ודרש ממנו כסף, שם המערער לב לכך שידו של המנוח הייתה מונחת בכיס הקפוצ'ון והוא נמנע מלהוציאה משם במשך כל המפגש, ומכאן הסיק המערער שהמנוח מחזיק דוקרן. אשר לאירוע מושא כתב האישום, נאמר בהודעה כך: "הלכתי ברגל עד הבית של שלומי. עליתי לדירה שלו. הדלת הייתה פתוחה לרווחה... כשנכנסתי לדירה, שלומי ישב על המיטה שלו, הוא לא קם. התיישבתי לצידו בצד ימין שלו לכיוון הדלת. אמרתי לו: 'אחי אתה לא יכול לקחת ממני סכום כזה. הבאתי לך מה שאני יכול'. אז הוא קם, ראיתי אותו מכניס את ידו הימנית מתחת לחולצה. ידעתי שהוא עומד לשלוף משהו, אבל לא ידעתי מה. זה היה נשק. אני דחפתי אותו ומשכתי את הנשק, הצלחתי לקחת אותו מהיד שלו. אז הוא חזר אלי על מנת לתפוס אותי ואז אני יריתי שתיים או שלוש כדורים, ראיתי אותו נזרק למקלחת. נדמה לי שהוא היה על הגב. אני לא שמתי לב איפה פגעתי בו. אני בטוח שאחד הכדורים פגע באזור המותן בצד הימני שלו..." (נ/2 שורות 46-39; ההדגשה אינה במקור – נ' ס'). 7. בהודעתו במשטרה (נ/1) אמר בנשימול כי ביום 17.12.2011, עת שהה המנוח בביתו של בנשימול, שאל אותו המנוח האם יוכל לארגן עבורו אקדח, והסביר זאת בכך שיש לו "בלאגן" עם המערער, אשר מסרב לתת לו כסף. עוד נאמר בהודעה כי ביום 19.12.2011 סיפר המנוח לבנשימול כי יומיים קודם לכן "נכנס עם סכין לבית של גורי, שם היו ששי [המערער] וגורי... איים על ששי עם סכין ולקח לו את כל הכסף שהיה לו בכיס". בהמשך השיחה אמר המנוח: "נכנסתי על הבן זונה הזה לקחתי לו את כל הכסף שהיה לו בכיס ואם הוא לא יביא לי עוד חמש אלף דולר תוך יום יומיים אני רוצח אותו". 8. מטעם ההגנה העידו דניאל אמר ויעקב קקון, הנמנים על קהילת הישראלים בפנמה, אליה השתייך גם המנוח. מעדותו של אמר עולה כי במועד שאינו ידוע במהלך השנים 2004-2003 נכנס המנוח לחנות קעקועים שניהל, שלף אקדח, הצמידוֹ לבטנו של אמר, ודרש ממנו לפתוח את הקופה. אמר עשה כדרישתו, והסביר כי לא פנה אל המשטרה בשל פחדו מפני המנוח. מהעדות עלה עוד כי המנוח והמערער ידועים היו כחברים טובים, והמערער נחשב ל"כדור ההרגעה" של המנוח. 9. קקון מסר בהודעתו כי יום אחד נכנס אדם זר לחנות שניהל ואמר לו שהמנוח נעצר ועורכים מגבית למענו בקרב הקהילה. על אף דברי אותו שליח לפיהם "אתה לא מכיר את הבחור הזה, עדיף לך שתשלם" (עמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 4.9.2012), קקון, שלא הכיר את המנוח באותה תקופה, בחר שלא לשלם. מספר חודשים לאחר מכן הגיע המנוח לחנות, ריתק את קקון אל הקיר, הצמיד סכין לגרונו, והתרעם על כך שלא השתתף במגבית. בתגובה, פתח קקון את הקופה ונתן למנוח סכום כסף. קקון הוסיף והעיד כי בין השנים 2004-2003, אילץ אותו המנוח פעמים רבות לשלם לו 'דמי חסות' בסכום כולל של כ-30,000 דולר, עד שנאלץ לסגור את חנותו ולעבור לעיר אחרת. לדבריו, כאשר נעצר המנוח, "כולנו נשמנו לרווחה בעיר" (שם, בעמוד 27). קקון תיאר כי גביית דמי החסות נעשתה מכל הישראלים שעסקו במסחר בפנמה סיטי, וכי לא הגישו נגדו תלונות במשטרה מחמת פחדם: "לא שווה לאף אחד מאיתנו לקחת את הסיכונים האלה שאנחנו נצטרך להיפגש איתו ביום למחרת... ולא יודעים מה הסוף שלנו יהיה" (שם, בעמוד 33). גם קקון תיאר את השפעתו הטובה של המערער על המנוח ואמר כי "אם לא היה אושרי, אז אני חושב שהייתי משלם יותר" (שם, בעמוד 27). עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי 10. בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער בהתאם לעקרונות שהותוו בתיקון מספר 113 לחוק העונשין. בקובעו את מתחם הענישה, דן בית המשפט המחוזי בערכי קדושת החיים ושלמות הגוף שבהם פגע המערער בהריגתו את המנוח. בית המשפט התחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, וציין לקולא את העובדה כי למעשיו של המערער לא קדם תכנון. מנגד, צוינה התוצאה הקשה של מעשי המערער, שאותה אמור היה לצפות כתוצאה טבעית בעקבות מעשיו; שליטתו של המערער על התוצאה הקטלנית, והעובדה כי יכול היה להימלט או להסתפק בירייה בודדת אחת כדי לנטרל את המנוח. בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת ב"כ המערער, הסיטואציה בתיק זה אינה עומדת על סף הכניסה לגדר סייג ההגנה העצמית, שכן "הנאשם ירה ארבעה כדורים במנוח, ולא נמלט מהדירה או הסתפק בכדור אחד, שעשוי היה בהחלט לנטרל את המנוח" (עמוד 14 לגזר הדין). בהתחשב בכל האמור ולאחר סקירת גזרי דין בנסיבות דומות, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה בטווח שבין 7 ל-11 שנות מאסר. 11. בגזירת עונשו של המערער בתוך המתחם שנקבע, התחשב בית המשפט בכך שעברוֹ של המערער נקי, בצער שהביע על מעשיו, ובדבריו שלפיהם אהב את המנוח אהבת אמת. הודגש, עם זאת, כי בצד קבלת האחריות, ביקש המערער להדגיש את זכותו להגן על חייו. בית המשפט ציין במסגרת שיקולי הענישה את החשיבות בהרתעת הרבים "משימוש בנשק קר או חם לפתרון סכסוכים" ואת נסיבותיו החמורות של העניין דנן, "במיוחד ריבוי היריות שהנאשם ירה לעבר המנוח, כאשר כבר לא נשקפה סכנה ממשית לחייו, וכן העובדה שהנאשם הותיר את המנוח מתבוסס בדמו" (עמוד 17 לגזר הדין). כל אלה הובילו את בית המשפט למסקנה כי את עונשו של המערער צריך למקם ברף העליון של מתחם הענישה. 12. לבסוף גזר בית המשפט המחוזי על המערער 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. בנוסף, חוייב המערער לפצות את יורשיו של המנוח בסך של 50,000 ₪. עיקרי טענות הצדדים בערעור 13. ב"כ המערער טען כי העונש שהוטל על המערער "חורג לחומרה באורח קיצוני מן העונש ההולם את התנהגותו באירוע בנסיבות בהן התרחש" (פסקה 20 להודעת הערעור). לטענתו, בבחינת הערך המוגן שנפגע, תיאר בית המשפט המחוזי את מעשיו של המערער באופן המוציא אותם מהקשרם. כך, דבריו של בית המשפט המחוזי לפיהם "אין צורך להכביר מילים באשר לקדושת החיים והערך החברתי שנפגע, כאשר הנאשם נטל את חייו של המנוח בביתו, במהלך ויכוח על נושאים כספיים", יוצרים את הרושם כביכול הגיע המערער לביתו של המנוח והרגוֹ בשל ויכוח על נושא כספי, אולם בפועל, "המנוח הוא זה ששלף לעומת המערער אקדח שהצפין בחגורתו, ועשה זאת בהפתעה גמורה, ללא כל התגרות מצד המערער, אשר כל חטאו היה כי לא נכנע לסחטנותו של המנוח. היריות הקטלניות נורו שברירי שנייה לאחר שחייו של המערער עמדו בסכנת חיים שאין חמורה, ממשית ומוחשית ממנה" (פסקה 30 להודעת הערעור). 14. עוד טען ב"כ המערער כי בבחינת הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה לא ניתן משקל ראוי לגורם ההפתעה ולאיום כלפי המערער. ב"כ המערער הדגיש כי בזירת האירוע נוצר מצב דחק קיצוני, המערער והמנוח היו סגורים בחדר קטן של 8 מ"ר, קרובים מאוד פיסית אחד לשני באופן שאינו מאפשר תמרון, נסיגה או חילופי דברים. לאלה יש לצרף את ההיכרות המוקדמת בין השניים, ממנה יכול היה המערער להעריך את עוצמת האיום שנשקף כלפיו: "המערער הגיע לבית המנוח כשבליבו ציפייה סבירה ומובנת כי גם הפעם יצליח להשרות עליו מהשפעתו הטובה ולפייסו ואז, בשבריר שנייה אחד, בהפתעה מוחלטת, מצא עצמו ניצב בפני מלוא פוטנציאל האלימות של המנוח" (פסקה 76 להודעת הערעור). ב"כ המערער הדגיש כי מהודעתו של המערער במשטרה עולה כי את היריות ירה רק לאחר שהמנוח ניסה להתקרב אליו, על מנת לתפוס אותו, ולא הייתה למערער אפשרות לעצור את ההתרחשות ולשקול את צעדיו בקור-רוח. ב"כ המערער הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי בחן את התנהגותו של המערער במצב הקיצוני שאליו נקלע מנקודת מבטו של האדם הסביר בנסיבות רגילות, ומכאן קביעתו השגויה, כך נטען, לפיה יכול היה המערער להימלט לאחר שהוציא את האקדח מידיו של המנוח או להסתפק בירייה אחת. לדברי ב"כ המערער, "הסיטואציה אליה נקלע המערער נושקת לתחום סייג ההגנה העצמית" (פסקה 106), ומכאן שעונשו צריך להיות ברף הנמוך של עבירת ההריגה. 15. עוד נטען באריכות, כי השוואת נסיבותיו של העניין שלפנינו לכל אחד מגזרי הדין שהוגשו על-ידי המשיבה, מעלה כי נסיבותיהם חמורות יותר, ולא היה ראוי ללמוד מהם על מתחם הענישה ההולם בעניין דנן. בעניין אבו-סידריס (ע"פ 6147/07 אבו-סידריס נ' מדינת ישראל (2.7.2009)), בגדרו נגזרו על הנאשם 11 שנות מאסר, מדובר היה בנאשם שנקבע לגביו כי היה בעל כוח רב יותר מזה של הקרבן, ולעומת זאת, בעניין דנן המנוח הוא אשר היה החזק מבין השניים, ובעל מוניטין של מי שמהלך אימים על סביבתו. עניין נחמני (ע"פ 2772/11 נחמני נ' מדינת ישראל (21.3.2012)) שהוזכר בגזר הדין מושא הערעור שונה בתכלית מהעניין דנן, שכן שם דובר בשני ניצים אשר הרימו אבנים בידיהם, והאחד הקדים לזרוק אבן לעבר חברו וגרם למותו. לעומת זאת, כאן לא התפתחה תגרה, והמערער, בניגוד לנחמני, היה נתון בסיטואציה של סכנה, באופן שאינו מאפשר להכניסם יחדיו תחת הקטגוריה של "הנוטלים חיי אדם בקלות יתרה", כדברי בית המשפט המחוזי. אולם למרות ההבדלים הנ"ל, העונש שנגזר על המערער חמור מהעונש שנגזר בעניין נחמני, שם הוטלו 8 שנות מאסר בלבד. בעניין לוי (ע"פ 4898/04 לוי נ' מדינת ישראל (11.1.2007)) דוּבּר גם כן בתגרה שפרצה, אולם עלה ספק בשאלה מי מהניצים הביא עִמו סכין, הנאשם או המנוח. בעניין שלפנינו אין כל ספק כי בעוד שהמערער בא בגפו לבית המנוח, בידיים ריקות, הצטייד האחרון מבעוד מועד באקדח ואף סיפר לבנשימול כי בכוונתו להביא למותו של המערער אם לא יציית לדרישותיו. אם כן, גם עניין לוי חמור מהעניין דנן, אולם העונש שנקבע שם – 8 שנות מאסר, קל יותר מהעונש שנגזר על המערער. 16. לעומת גזרי דין אלה, כך נטען, ענייננו דומה מאוד לעניין קליינר (ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל (30.6.2004)), שם נפגש הנאשם עם הקרבן לאחר שהאחרון איים עליו במשך תקופה ארוכה, ובמהלך הפגישה, לאחר שהמנוח שלף סכין, הוציא הנאשם את אקדחו, ירה יריית אזהרה ואז שלוש יריות נוספות לעבר הקרבן, ואלו גרמו למותו. ב"כ המערער ציין כי בניגוד לעניין קליינר, שם הגיע הנאשם מצוייד באקדח, מאחר שככל הנראה צפה את האפשרות של התפתחות תקרית אלימה, בענייננו ארע ההפך, המערער הגיע כאמור בידיים ריקות לביתו של המנוח. באותו עניין הוטלו על הנאשם 5 שנות מאסר, ונקבע בבית משפט זה כי העונש מאזן כראוי בין השיקולים השונים. לטענת ב"כ המערער, זו צריכה להיות נקודת המוצא לקביעת העונש בענייננו. ב"כ המערער הפנה גם לדברים שנאמרו בעניין אלטגאוז (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל פסקה 60 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (25.10.2006)), שם הקל בית משפט זה בעונשו של המערער וגזר עליו 5 שנות מאסר, בהתחשב בכך ש"תחושות ההיסטריה ואובדן השליטה של המערער, אין בכוחן כדי לספק לו את ההגנה מפני עבירת ההריגה. ואולם, יש בכוחן להשליך במידה משמעותית על העונש שייגזר עליו". 17. בנוסף נטען, כי אפילו אם מתחם הענישה שנקבע הולם, לא היה ראוי להשית על המערער עונש ברף העליון שלו. היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל ללקיחת האחריות על-ידי המערער, וזו באה לידי ביטוי בהודאתו המלאה. מעדויותיהם של אמר וקקון עולה כי המערער הוא אדם נורמטיבי, איש עסקים מכובד וחבר קהילה תורם ותומך, ופעמים רבות מנע את פגיעתו של המנוח בבני הקהילה. עוד נטען כי למערער יגרם קושי רב כתוצאה ממאסרו, לנוכח העובדה שילדיו מתגוררים בארה"ב. ב"כ המערער הדגיש כי המערער מביע חרטה על מעשיו ואמפתיה למשפחת המנוח, שילם את מלוא הפיצוי שהושת עליו, הוא איננו עבריין ואין לחובתו עבר פלילי. 18. המשיבה טענה מנגד כי אין הצדקה להפחית מהעונש שהוטל על המערער. לטענתה, יש להבחין בין מערכת היחסים של המנוח עם המערער לבין מערכות היחסים האחרות שהיו למנוח. אכן, אין ספק שהמנוח היה אדם אלים, אך מעדויותיהם של אמר וקקון עולה כי המערער היה מעין "כדור הרגעה" עבורו. לא ידוע על סכסוך או ניסיון סחיטה קודם. העובדה שהמערער ירה ארבעה כדורים לעבר פלג הגוף העליון של המנוח מרחיקה עניין זה מהספקטרום העוטף את ההגנה העצמית. אשר לטענות בנוגע לענישה הנוהגת נטען כי כל עניין קובע פרק לעצמו, וכי אין לצפות מבית המשפט למצוא פסיקה בנסיבות זהות לנסיבותיו של העניין שלפנינו. תסקיר שירות המבחן 19. מהתסקיר שהוגש בעניינו של המערער עולה כי הוא מבין את חומרתם הרבה של מעשיו, את התוצאה הנוראה, מגלה אמפתיה כלפי בני משפחתו של המנוח, מבטא עמדות וערכים חיוביים ונורמטיביים, ומשקיע מאמצים בשיקום בעת שהייתו בבית הסוהר. שירות המבחן התרשם כי אין מדובר באדם שלו מעורבות בפלילים, או שערכיו הם אנטי-חברתיים, וכי הסיכויים לשיקומו הם טובים. דיון והכרעה 20. לאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים מזה ומזה ועיון במכלול החומר שבתיק, לרבות בפסיקה שאליה הפנו ב"כ הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי מן הראוי לקבל את הערעור, להפחית קמעא מתקופת המאסר, וכך אציע לחברַי לעשות. 21. אין עוררין על כך שהתנהגותו של המערער במהלך האירוע אינה יכולה לבוא בגדר הגנה עצמית. עם זאת, סבורני, בשינוי מסויים מעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי נסיבותיו המיוחדות של העניין מציבות אותו באזור שאינו רחוק מתחום ההגנה העצמית, על כל פנים באופן המצדיק התחשבות של ממש לקולא באותן נסיבות. סעיף 34י לחוק העונשין, כותרתו "הגנה עצמית", וזו לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". 22. אֵלו הם יסודות ההגנה העצמית (ראו: עניין אלטגאוז לעיל, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל): ראשית, קיומה של תקיפה שלא כדין; שנית, קיומה של "סכנה מוחשית" לפגיעה "בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו"; שלישית, מילוי תנאי המיידיות, דהיינו, "על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה" (עניין אלטגאוז, שם); רביעית, שהנאשם לא נכנס לאירוע בהתנהגות פסולה; חמישית, קיומה של נחיצות, כלומר, "נדרש שלא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת פוגענית פחות בתוקף" (שם); ששית, נדרשת פרופורציה, "יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה" (שם). 23. כאמור, אין מחלוקת על כך שמעשיו של המערער אינם ממלאים אחר יסודות ההגנה העצמית, בעיקר בשל אי-קיומה של דרישת הנחיצות. אינני בטוח שלאחר חטיפת האקדח יכול היה המערער להסתפק בבריחה מהמקום, וזאת לנוכח התנועה שעשה לעברו המנוח, אשר יתכן שנועדה לתפוס את האקדח בחזרה. ספק גם בנסיבות המקום והזמן אם יכל להלום בראשו של המנוח. עם זאת, קרוב לוודאי כי די היה בירייה בודדת לעבר פלג הגוף התחתון כדי לנטרל את הסכנה שנשקפה מהמנוח. המערער, אשר ירה במנוח ארבע יריות, כולן לעבר פלג גופו העליון, הפעיל כוח מופרז, בחריגה מהנדרש, וכפי שנקבע אינו יכול לחסות תחת ההגנה האמורה. 24. עם זאת, שוכנעתי כי הסיטואציה אליה נקלע המערער, בגִדרה שלף המנוח בהפתעה אקדח לעברוֹ, כששניהם נמצאים בחדר קטן מאוד, יצרה לחץ ובהלה אצל המערער, ואלה הובילו לתגובתו הקיצונית. בנסיבות אלה, "בשים לב למצב האילוץ הקשה שבו נתון העושה, אין מנוס מן המסקנה שחריגה מתנאי ההגנה הפרטית הנובעת מפחד, בלבול וכיו"ב... כשמטרתו של העושה היא להתגונן או להגן... אינה משקפת אשמה גדולה..." (בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי 341 (2000) (להלן: סנג'רו)). 25. אדם שאינו עומד בתנאי ההגנה העצמית, אך חלקם מתקיים, הריהו ראוי על כל פנים להתחשבות בנסיבות המיוחדות שהובילו למעשיו "בדרך של הקלה בעונש או אפילו פטור מלא, לפי המקרה, תוך מתן משקל מירבי והולם למידת אשמתו המעטה" (סנג'רו, לעיל בעמוד 341). כך נקבע בסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, כי בעת קביעת מתחם הענישה, על בית המשפט להביא בין שיקוליו את "הקרבה לסייג לאחריות פלילית כאמור בסימן ב' לפרק ה'1". 26. בחקירתו במשטרה חזר המערער שוב ושוב על תיאור האירוע כשרשרת מעשים רצופה, קצרה ומהירה מאוד: "איך שהוציא, העפתי אותו, והוא חזר אלי בחזרה, אני בינתיים ככה ו... וזה יריתי, בום, בום. אתה מבין? בום, בום בום" (נ/2(א) עמוד 20). "הוא נזרק ישר וכבר השתחרר לי עוד, אתה מבין? אחד אחרי השני, ככה... לא שאני מכוון. לא. לא דרכתי לא כלום. לא דרכתי, לא שום דבר. איך שעשיתי ככה, נפלט" (נ/2(א) עמוד 12). "אז היה נשק, חטפתי לו אותו ודחפתי אותו ומשכתי אותו... והוא חזר אלי... על מנת לתפוס אותי ו,ו,ו,ו, זה הכל זה, ואז שחררתי, השתחרר, יריתי איזה שתיים שלוש כדורים... וברחתי" (נ/2(א) עמוד 41). המערער זכר שאחד הכדורים פגע במותן ימין, אך במהלך החקירה כולה לא ידע לומר היכן פגעו היריות האחרות (נ/2(א), עמודים 12, 42-41). המשך הירי לאחר הירייה הראשונה נעשה אפוא במהירות, מתוך לחץ, בהלה ופזיזות. 27. כעולה מחקירתו במשטרה, המערער לא שיער את שליפת האקדח על-ידי המנוח, בהסתמך על היכרותם רבת השנים: "בדרך כלל שגם היה בינינו ויכוח, הייתי מרכך אותו, יענו היינו מדברים... אף פעם לא היה, הגיע מצב כזה" (נ/2(א) עמודים 16-15). הגעתו בידיים ריקות לביתו של המנוח, היא ראיה טובה לכך שהאמין כי יצליח לרכך את ליבו של המנוח, לגרום לו לוותר על דרישת הכסף, ולא שיער את גודל הסכנה שנשקפה ממנו. 28. שליפת האקדח לאחר הסירוב לדרישתו הכספית של המנוח, יצרה אצל המערער את התחושה כי בשונה מהבאת הדוקרן בעת הדרישה הקודמת, עתה לא מדובר עוד בלחץ כלכלי, אלא בחיסול חשבונות. הדברים שאמר המנוח לבנשימול, לפיהם "אם הוא לא יביא לי עוד חמש אלף דולר תוך יום יומיים אני רוצח אותו" אמנם לא היו ידועים למערער בזמן אמת, אך יש בהם כדי ללמד על ממשות האיום וסבירות תחושותיו של המערער. כך גם עדויותיהם של חברי הקהילה הישראלית בפנמה, המלמדות על אופיו האלים והבריוני של המנוח, ומחזקות את תחושת האימה שאחזה במערער. בנסיבות אלה, "הדרך להבין את התנהגותו של המערער באירוע היא בפרספקטיבה של הלחץ, המצוקה והפחד בהם היה שרוי" (עניין אלטגאוז, לעיל בפסקה 60). 29. מנגד, כמובן, התוצאה הקשה, קשה מכל, של מעשי המערער. חיי אדם קופחו, ואסון הומט על בני משפחתו של המנוח. מתחייב גמול הולם. גם יש צורך בהרתעה מפני שימוש יתר בכוח, גם במצבי איום. מעשיו של המערער לאחר האירוע חמורים ביותר: החומרה היתרה מתבטאת בראש ובראשונה בהשארת המנוח מתבוסס בדמו תוך הימנעות מלהזעיק עזרה רפואית, שאותה יכול היה המערער להשיג גם בשיחה אנונימית. לכך מצטרפת התנהגותו העבריינית של המערער לאחר האירוע, אשר נמלט מהמקום לבית חברו והורה לו להיפטר מהבגדים שלבש ומהנשק. 30. לאחר שקילת מכלול הנסיבות לחומרה ולקולא, אלו שנמנו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ואלו שנוספו עליהם כאמור לעיל, דומני כי עלינו להתערב בגזר הדין על מנת ליתן משקל ראוי לאיום וללחץ שבהם היה המערער נתון. כפי שטען ב"כ המערער, אין זה מקרה "קלאסי" של "תת-תרבות הסכין". אין מדובר בסכסוך כספי שהסלים לאלימות ונגמר ברצח, אלא באיום ממשי וקונקרטי מצדו של המנוח על חייו של המערער, איום שגרם לתגובה, אמנם קיצונית וחמורה, מצד המערער. בהתחשב במכלול הנסיבות והשיקולים, סבורני כי מתחם הענישה הראוי נע בין 6 ל-9 שנות מאסר. בחינת הנסיבות שאינן קשורות לעבירה, מעלה כי קיימים שיקולים לקולא, בכללם הבעת חרטה כנה, לקיחת אחריות, תשלום הפיצוי, עבר נקי, ועוד, כמפורט לעיל ובתסקיר. 31. אשר על כן, אציע לחברַי לקבל את הערעור ולהפחית במידה מסויימת מתקופת המאסר, באופן שבמקום 10 שנות מאסר, ירצה המערער 7 וחצי שנות מאסר. שאר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, י"ב בסיון התשע"ד (10.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12090620_O02.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il