טפת נבו נ. אליעזר כאשי

פסק-דין בתיק רע"א 9060/04 בבית המשפט העליון רע"א 9060/04 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקשת: טפת נבו נ ג ד המשיבים: 1. אליעזר כאשי 2. יוסף כאשי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.7.04 בה"פ 1562/00, 11605/99, שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' פלפל תאריך הישיבה: ג' בשבט התשס"ח (10.01.08) בשם המבקשת: עו"ד ואתורי צבי פסק-דין השופט י' דנציגר: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל) מיום 29.7.04 בה"פ מאוחדות 116/05 (בקשה לאישור פסק בוררות, להלן – בקשת האישור) ו-1562/00 (בקשה לביטול פסק בוררות, להלן – בקשת הביטול). העובדות 1. ביום 14.12.93 נחתם בין המבקשת ובעלה לשעבר, מצד אחד, לבין המשיבים, מצד שני, זיכרון דברים להשכרת פיגומים (להלן – ההסכם). במסגרת ההסכם נקבע כי במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים, ישמש הרב יצחק סגל ממגדל העמק כבורר מוסכם ביניהם (להלן – הבורר). 2. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע להפרת ההסכם על ידי המשיבים. לאחר שהתקיים בפניו הליך בוררות, נתן הבורר ביום 2.8.94 פסק בוררות (להלן – פסק הבוררות). מטעם המבקשת, אשר לא נכחה בדיונים שהתקיימו במסגרת הליך הבוררות, נכח בעלה לשעבר והיא קיבלה את פסק הבוררות במעטפה סגורה. המבקשת לא ביקשה לאשר את פסק הבוררות משך כחמש וחצי שנים. 3. ביום 22.12.99 הגישה המבקשת את בקשת האישור. ביום 14.11.00 הגישו המשיבים את בקשת הביטול, בטענה שהבורר שמע את המבקשת בהעדרם והמבקשת אף הטעתה את הבורר כשלא סיפרה לו כי היא או בעלה לשעבר קיבלו את המגיע להם מן המשיבים, טרם מתן פסק הבוררות. ביום 29.5.01 הגישו המשיבים בקשה לתיקון בקשת הביטול, בטענה כי ביום 24.5.01 ביטל הבורר ביטל את פסק הבוררות, מן הטעם שהמשיבים טענו בפניו כי שילמו את חובם למבקשת. פסק הדין של בית המשפט קמא 4. ביחס לבקשת הביטול, קבע בית המשפט קמא כי מקריאתו של פסק הבוררות עולה כי הבורר קיבל את החלטתו לאחר ששמע את שני הצדדים, ולפיכך אין יסוד לטענת המשיבים כי הבורר שמע את המבקשת ביחידות. בנוסף, בית המשפט קמא קבע כי הסכם הבוררות בין הצדדים אינו תקף לעולם-ועד וכי הבורר סיים את תפקידו עם מתן פסק הבוררות. לפיכך, ביטול פסק הבוררות על ידי הבורר "כשבע שנים לאחר מתן הפסק" [כך במקור – י.ד.] אינו בסמכות הבורר והוא חסר משמעות. לבסוף, קבע בית המשפט קמא כי המבקשת כלל לא הייתה פעילה במהלך הליך הבוררות ולפיכך טענת ה"תרמית" שהעלו המשיבים ביחס אליה היא תמוהה. לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט קמא את בקשת הביטול. 5. ביחס לבקשת האישור, קבע בית המשפט קמא כי אמנם חוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן – חוק הבוררות) אינו קובע מועד להגשת פסק בוררות לאישור בית המשפט, אולם, "שיהוי יכול לחסום גם בקשה לאישור פסק בורר, כשהאישור מתבקש כ-7 שנים לאחר מתן הפסק על גלגוליו השונים" [כך במקור – י.ד.], ולפיכך הגשת בקשת האישור כשבע שנים לאחר המועד בו ניתן פסק הבוררות מעוררת תמיהות ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, אין להיעתר לבקשת האישור. לפיכך, דחה בית המשפט קמא גם את בקשת האישור. טענות המבקשת 6. לטענת המבקשת, לאור פסק דינו של בית המשפט קמא מעמדו של פסק הבוררות אינו ברור, הואיל ומחד נדחתה בקשת הביטול ומאידך נדחתה בקשת האישור. 7. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט קמא קבע הלכה חדשה, לפיה שיהוי בהגשתו של פסק בוררות לאישור מהווה עילה לביטול פסק בוררות, למרות ההלכה הברורה לפיה ניתן לבטל פסק בוררות אך ורק באמצעות אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואף אותן יש לפרש בצמצום ובדווקנות. 8. ביחס לקביעתו של בית המשפט קמא כי אין לאשר את פסק הבוררות לאור השיהוי בו לוקה הבקשה, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי היה שיהוי של שבע שנים בהגשתה של בקשת האישור, בשעה שלמעשה הבקשה הוגשה חמש שנים לאחר שניתן פסק הבוררות, ביום 22.12.99. לטענתה, היא לא הגישה את פסק הבוררות לאישור במשך תקופה זו, משום שחוותה "תלאות רבות", נפרדה מבעלה, גידלה בגפה ארבעה ילדים, נאלצה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד בעלה שלא שילם לה מזונות ועוד. בנוסף, המבקשת טוענת כי המשיבים כלל לא העלו בפני בית המשפט קמא טענת שיהוי, טענה אותה היה עליהם להעלות בהזדמנות הראשונה, וממילא לא הוכיחו כי שינו מצבם לרעה בעקבות מצג לכאורה של המבקשת, לפיו אין בכוונתה להגיש את פסק הבוררות לאישור. לטענתה, המשיבים טענו בפני בית המשפט קמא כי כלל לא היו מודעים לקיומו של פסק הבוררות ולפיכך ממילא אינם יכולים לטעון כי הסתמכו על מצג כלשהו בנוגע לאישור פסק הבוררות ולטעון כי שינו מצבם לרעה כתוצאה מהגשתה של בקשת האישור כעת. תגובת המשיבים 9. לטענת המשיבים (שהם אחים ומיוצגים על ידי המשיב 1), כל הציוד שקיבלו מהמבקשת במסגרת ההסכם הוחזר במלואו ומחצית ממנו ממילא שייכת לבעלה לשעבר. עוד טוענים המשיבים כי המבקשת "נזכרה" לטפל בפסק הבוררות רק לאחר כשבע שנים ממועד נתינתו, לאחר שמילאו את חובותיהם כלפיה ולפיכך פנו לבורר וביקשו לבטל את פסק הבוררות. המשיבים לא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את בקשת הביטול. החלטות קודמות של בית משפט זה בעניין 10. ביום 31.7.06 ניתן פסק דין בבית משפט זה, במסגרתו הוחלט כי לאור העובדה שהמשיבים לא השיבו לבקשת רשות הערעור ואף לא התייצבו לדיון שהתקיים בעניין, תינתן למבקשת רשות לערער ויתקבל הערעור לגופו. בית המשפט ציין בפסק הדין, כי טענת המבקשת לפיה לא ניתן לדחות את בקשת האישור מטעמי שיהוי נראית לו, ולו מן הטעם שהטענה כלל לא נטענה בערכאה הדיונית וממילא לא הובאו לגביה נתונים עובדתיים או טיעונים משפטיים. לפיכך, בוטל פסק דינו של בית המשפט קמא ופסק הבוררות אושר. 11. ביום 29.10.06 נתן בית משפט זה החלטה, לפיה מתגובתו של המשיב 1, אשר הוגשה לאחר שניתן פסק הדין האמור, עולה כי אירעה תקלה בנוגע למסירת ההזמנות לדיון למשיבים. לפיכך, בוטל פסק הדין. דיון 12. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי יש ליתן למבקשת רשות ערעור וכי דין הערעור להתקבל. שיהוי - כללי 13. יסודותיה של טענת השיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית, ושאלת היחס בין טענה זו לבין טענת התיישנות על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, נדונו באריכות בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5), 433 (להלן – עניין תלמוד תורה). באותו העניין נקבע כי טענת שיהוי הנטענת בתוך תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, המבקשת לקצר את תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין, לחסום את גישתו של בעל דין לערכאות, מעבר למכשולים שמציבים כללי ההתיישנות ועלולה להמריץ תובע להגיש תביעה במהירות, מבלי לתור אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. לפיכך, נקבע כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות ייווצר רק במקרים בהם יוכיח הנתבע כי התובע זנח את זכות התביעה, כי במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה עקב זניחת התביעה כאמור או כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע. התנאים לקבלתה של טענת השיהוי דורשים רמת הוכחה גבוהה מצד הטוען לשיהוי, שכן קיים מצג ברור מצד התובע אודות ויתורו על זכות התביעה שלו ובתי המשפט יקבלו טענה זו רק במקרים נדירים: "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש השתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום ליבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך... איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה." [שם, בעמ' 446] 14. זאת ועוד, על הטוען לשיהוי להוכיח כי שינה את מצבו לרעה עקב התנהגותו של התובע, ולא כתוצאה של שינוי נסיבות אובייקטיביות. אשר על כן, עליו להוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו וכי אירעה פגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי [שם, בעמ' 447 וראה גם: ע"א 4234/01 בסנינו נ' אליה (לא פורסם, 19.9.02); רע"א 4928/92 עזרה נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94]. 15. לבסוף, גם בהתקיים התנאים להיווצרותו של שיהוי, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לקבוע מתי יש להחיל את השיהוי ומתי יש להימנע מכך. במכלול השיקולים שישקול בית המשפט בעניין זה כלולים האינטרסים ההדדיים של הצדדים, היחס בין הנזקים שנגרמו לכל אחד מהם, מהות התביעה והסעד המבוקש על ידי התובע, אינטרס הציבור והדאגה לקיומו של הליך שיפוטי תקין [עניין תלמוד תורה, בעמ' 448]. שיהוי בהגשת פסק בוררות לאישור 16. סעיף 27 לחוק הבוררות קובע כי המועד האחרון להגשת בקשה לביטול פסק בוררות הינו 45 ימים ממועד נתינתו של פסק הבוררות ובמקרה בו הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות, 15 ימים בלבד מן המועד בו התקבלה ההודעה על הגשת הבקשה. יחד עם זאת, חוק הבוררות אינו קובע מועד מחייב להגשת פסק בוררות לאישור ולפיכך, בקשה לאישור פסק בוררות אינה מוגבלת בזמן והיא אף אינה מהווה תביעה שיש להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות הרגילה. לכאורה, ה"תמריץ" היחיד שיש לזוכה בהליך בוררות בבואו לאשר את פסק הבוררות, הינו צמצום פרק הזמן בו ניתן להתנגד לאישור פסק הבוררות, באמצעות בקשת ביטול (שהיא הדרך היחידה להתנגד לבקשת האישור) [ראה סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב 915-914 (מהדורה רביעית, 2005)]. 17. יחד עם זאת, זכותו הדיונית של זוכה בהליך בוררות אינה עומדת לו לנצח [רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם, 11.9.07 (להלן – עניין שונה הלכות)]. באותו המקרה נקבע, כי בקשה לאישור פסק בוררות כפופה לכללי השיהוי, בדומה לכל תובענה המוגשת לערכאות וכי חייב יהיה רשאי להעלות טענת שיהוי כנגד בקשה לאישור פסק בורר המוגשת לאחר חלוף זמן רב, אפילו אם אין בפיו טענות טובות לעניין ביטול פסק הבוררות. ויודגש – לצורך ביסוס טענת השיהוי, גם במסגרת של התנגדות לאישור פסק בוררות, יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה [שם]. 18. אני סבור כי מן הראוי לדחות בקשה לאישור פסק בוררות מטעמי שיהוי אך ורק במקרים קיצוניים, לאחר שחלפו שנים רבות בין המועד בו ניתן פסק הבוררות לבין המועד בו הוגש לאישור ולאחר שהחייב על פי פסק הבוררות הוכיח, ברמת הוכחה גבוהה, כי התקיימו יסודותיה של טענת השיהוי, אשר פורטו בהרחבה לעיל, ובפרט, כי הסתמך על מצג מפורש של הזוכה לפיו אין בכוונתו לפעול למימוש פסק הבוררות ושינה את מצבו לרעה כתוצאה מהגשת בקשת האישור. כך למשל, בעניין שונה הלכות נדחתה בקשה לאישור פסק בוררות אשר הוגשה כשלושים שנה לאחר שניתן פסק הבוררות, לאחר שהמשיבים הוכיחו כי התנהגות המבקשת, אשר לא הזכירה את קיומו של פסק הבוררות למרות מחלוקות שניטשו בינה לבין המשיבים משך שנים ועלו כדי הליכים פליליים ביניהם, הייתה של מי שלמעשה ויתרה על הסתמכותה על פסק הבוררות. מכל מקום, ספק האם מוסמך בית המשפט לדחות בקשה לאישור פסק בוררות מטעמי שיהוי, שעה שטענה זו כלל לא נטענה על ידי החייב וממילא לא הוכחו היסודות האמורים. 19. מן הראוי להדגיש בהקשר זה כי פסק בוררות ניתן לבטל אך ורק באחת מעשר העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אשר אף אותן יש לפרש באופן מצמצם ודווקני [רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים – כפר שיתופי (לא פורסם, 22.9.03)]. לפיכך, גם במקום בו מגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי התקיימו יסודותיה של טענת השיהוי וכי אין מקום להיעתר לבקשה לאישור פסק הבוררות, אין משמעות הדבר כי פסק הבוררות מבוטל. למותר לציין כי במקרים בהם מעלה החייב טענת שיהוי, ממילא עבר המועד האחרון להגשתה של הבקשה לביטול פסק הבוררות וממילא לא ניתן לבטלו. המשמעות המעשית של מצב דברים זה הינה כי הזוכה לא יוכל לאכוף את פסק הבוררות בהוצאה לפועל אם פסק הבוררות לא אושר על ידי בית המשפט. לדעתי, רצוי להימנע ככל הניתן מדחייתן של בקשות לאישור פסק בוררות, שלא במסגרת אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אלא במקרים חריגים בלבד. מן הכלל אל הפרט 20. ראשית, מן הראוי לציין כי לא חלה על בקשת האישור התיישנות. שגה בית המשפט קמא כשקבע כי בקשת האישור הוגשה שבע שנים לאחר שניתן פסק הבוררות. בקשת האישור הוגשה לבית המשפט קמא ביום 22.12.99, כחמש וחצי שנים בלבד לאחר שניתן פסק הבוררות שתאריכו, כזכור, ה-2.8.94. 21. שנית, לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי שגה בית המשפט קמא כאשר ביסס את החלטתו לדחות את בקשת האישור על סמך שיהוי בהגשתה, מבלי שהמשיבים כלל העלו טענה של שיהוי, וממילא מבלי שהוכיחו את יסודותיה. כאמור, איני משוכנע כלל כי בית המשפט מוסמך להעלות טענת שיהוי מבלי שהועלתה על ידי החייב, אולם לאור העובדה כי במקרה דנן ממילא לא הוכחו יסודות השיהוי, איני רואה הכרח להכריע בשאלה זו. 22. בנוסף, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנטל להוכיח, ברמה הוכחה גבוהה, את יסודותיה של טענת השיהוי, מוטל על החייב אשר מבקש למנוע מהזוכה בהליך הבוררות לאשר את פסק הבוררות. לפיכך, אין לקביעתו של בית המשפט קמא, לפיה הנטל להוכיח את העדר שיהוי בהגשת הבקשה מוטל דווקא על המבקשת, על מה שתסמוך. כאמור, משלא העלו המשיבים טענת שיהוי ומשלא הוכיחו את יסודותיה, אין מקום לדחות את בקשת האישור מטעם זה. 23. הואיל ובית המשפט קמא לא הצביע על טעם אחר לדחייתה של בקשת האישור פרט לטענת השיהוי, הנני סבור כי יש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא ביחס לבקשה זו ולאשר את פסק הבוררות. 24. בשולי הדברים יוער, כי אין בטענותיהם של המשיבים ביחס לפירעון החיובים נשוא פסק הבוררות כדי להעלות או להוריד ביחס לבקשת האישור ואיני מוצא לנכון להכריע בהן. למותר לציין כי המשיבים רשאים להעלות טענות דומות בפני ההוצאה לפועל, אם וככל שהמבקשת תפעל באמצעותה לצורך אכיפתו של פסק הבוררות. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי ליתן רשות ערעור, לקבל את הערעור ולאשר את פסק הבוררות. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המבקשת בסך 10,000 ש"ח וכן בהוצאותיה. סכומים אלו ישאו הצמדה וריבית ממועד מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אפתח בכך שאני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר, על כל הנמקתה לגבי המקרה דנא. אמנם, לשיהוי ייתכנו במשפט תוצאות, במיוחד במשפט המינהלי ובמידה מסוימת גם במשפט האזרחי, ואף במסגרת הליכי בוררות; ראו למשל ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר, פ"ד נט(1) 828, 837-834 והאסמכתאות דשם – אלא שבאותו עניין היה המדובר בהשתהות הליכי הבוררות עצמם. ככל שהמדובר - כמו בענייננו - בהשתהות באישור פסק הדין. דומני שהקו הליברלי שעליו המליץ חברי, קרי, כי בכגון דא תהא נפקות לשיהוי רק במקרים קיצוניים, הוא הקו הראוי. אך עלי להידרש, וחוששני שלא בהסכמה מלאה, לפסקה אחת (פסקה 19) בחוות דעתו של חברי, בה נזקק באופן כללי לנושא ביטולו של פסק בוררות. חברי מציין כי את העילות לביטול הבוררות, על פי סעיף 24 לחוק הבוררות, "יש לפרש באופן מצמצם ודווקני"; ועוד הוסיף "לדעתי, רצוי להימנע ככל הניתן מדחייתן של בקשות לאישור פסק בוררות, שלא במסגרת אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אלא במקרים חריגים בלבד". כמובן ער אני לגישות המצמצמות שהובעו בבית משפט זה (רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 515 (השופט – כתארו אז – אור); רע"א 3680/00 גמליאל נ' מגשימים (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים (לא פורסם) (הנשיאה ביניש). אך נזדמן לי במקרים אחדים להביע דעתי כנגד המשכה של הגישה המצמצמת בנוגע להתערבותם של בתי המשפט בפסקי בוררות; כך במיוחד ברע"א 2237/03 שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד נט(4) 529, 552-543 (2005) (השופט – כתארו אז – מ' חשין חלק עלי בעמ' 552; השופטת חיות, שכתבה את פסק הדין העיקרי, לא הביעה דעתה); כן ראו רע"א 5285/03 כהן נ' בונה, פ"ד נט(1) 39, 46; רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח נ' דיור לעולה (לא פורסם) (2005). גישתי נובעת במובהק מן הרצון לעודד בוררויות, מתוך שלא מעט בעלי דין ממאנים לכך בעצת עורכי דינם, מתוך חשש שאם יפסידו בבוררות, ולוא גם תיפול טעות על פני הפסק שאינה עילת ביטול בדין, יהיו צועקים ואינם נענים. יתר על כן, עורכי דין הדנים עם לקוחם בשאלה אם לקבוע סעיף בוררות בהסכם, צריך שיביאו לתשומת לבו כי טעות הבורר בפסיקתו לא תהוה ככלל עילת התערבות ערעורית, ועלול הצד המפסיד לצאת וידיו על ראשו. ראו גם א' שטרוזמן "הרהורים וערעורים על פסק הבורר", הפרקליט מ (תשנ"ב) 227, 240-238; ספרו ספר הבוררות 247-241 וכן 257. אציין רק כדוגמה, כי אחת הסיבות לכך שהמדינה – על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה – אינה מתדיינת למעשה בבוררויות, אלא במקרים נדירים מאד, היא מיעוט האפשרות "לפתוח" פסק בוררות (ראו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 6.1204 מיום י"ג באלול תשס"ג – 14.9.03) והאחריות לכספי ציבור. למקרה שתיפול טעות שאי אפשר יהא לתקנה. הרחבת האפשרויות הערעוריות, לרבות על-ידי קביעת מדרג ערעורי פנימי בהליכי הבוררות עם ההסכמה לבוררות, עשויה לעודד לפנות להליכים כאלה, אך דומה שלכך יש צורך גם בעידוד פרשני המעוגן במדיניות שיפוטית, תוך פתיחות של בתי המשפט במקרים המתאימים, עם כל העומס שאך למותר להכביר עליו מלים. ראו גם ע' רביבו "עיון מחודש בהלכת אי ההתערבות בטעותו של בורר בדין", עלי משפט ו' (2007) 211, המנמק את הגישה המתבטאת בכותרת המאמר, בין היתר בעידוד המתדיינים לפנות לבוררות, וגם בשיפור איכות השפיטה בהליכי בוררות והגברת אמון הציבור, וכן בעקרון חופש החוזים, ובסופו של יום – ברעיון הצדק; ובעיניי שלי הוא עיקר העיקרים. קשה להלום מצב שבו נגרם, בלא משים, אי צדק על-ידי טעות – ואי אפשר לתקנה. שימוש גמיש יותר בעילות הביטול, תוך הבחנה ביניהן עשוי לסייע לכך. המחבר המלומד מציג אסמכתאות שונות, הראויות לעיון. ראו גם גישתה של פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל מה' 4 (תשס"ה-2005) (כרך ב' עמ' 1171), המבחינה לעניין זה בין עילות הביטול השונות בזיקה לנושא עיוות הדין הידרשות לנושאים אלה ביתר פרטנות חורגת מגדרו של התיק הנוכחי, שבו אני מסכים כאמור לדעת חברי השופט דנציגר. אחר שנכתבו דברים אלה ראיתי את הצעת חוק הבוררות (תיקון מס' 2) (ערעור על פסק בוררות), התשס"ח-2007, הצעות חוק הכנסת תשס"ח, 78 מיום ט"ז בטבת תשס"ח (25.12.07). הצעה זו – של חברי הכנסת גדעון סער ועמירה דותן - באה להוסיף מדרג ערעורי פנימי בהליך הבוררות. דברי ההסבר עומדים על השקלא וטריא בנושא הליך הבוררות, שלגביו נוהל שיג ושיח בין חבריי לביני בהליך הנוכחי. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: לאחר עיון, מצטרף אף אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר, לפיה יש ליתן רשות ערעור, לקבל את הערעור ולאשר את פסק הבוררות. במחלוקת שנפלה בין חבריי - בנוגע לשאלה האם יש לפרש את סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 "באופן מצמצם ודווקני", כאמור בפסקה 19 בחוות-דעתו של חברי השופט דנציגר או שמא לאפשר "שימוש גמיש יותר בעילות הביטול", כאמור בחוות-דעתו של חברי השופט רובינשטיין – מצטרף אני לדעתו של חברי השופט דנציגר. הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית ו/או משפטית גבוהה, שיש לה היבט עקרוני-כללי החורג מגדר עניינם הפרטני של בעלי הדין (ראו רע"א 3476/04 דוד סימן טוב נ' ניסן אלברט גד ואח' (לא פורסם, 1.6.05); רע"א 5991/02 עופרה גוירצמן ואח' נ' רות פריד ואח' (לא פורסם, 20.12.04)). כמו-כן, כידוע, רשות ערעור על פסק-דין שניתן בנוגע לבקשה לאישור או ביטול פסק בוררות, כמו במקרה דנן, לא תינתן כדבר של מה בכך, אלא רק במקרים יוצאי-דופן, כשהשאלה העומדת להכרעה הינה עקרונית וציבורית, ואינה רלבנטית רק לצדדים. בעניין זה, נקבע ברע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם, 11.7.00), כי: "כלל הוא בבחינת בקשות רשות ערעור המתייחסות לפסקי דין של הערכאות המוסמכות הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררים כי רשות כזו אינה ניתנת על דרך השגרה והיא שמורה למקרים מיוחדים[...] גישה זו ננקטת, דרך כלל, ביחס לעניינים המגיעים לבית משפט זה בגלגול שלישי, ומקומה בשינויים המתחייבים, גם בבקשות רשות ערעור על פסקי דין של ערכאות קמא העוסקים בפסקי בוררים." בית-משפט זה חזר והדגיש, כי טוב יהיה, אם התערבותם של בתי-המשפט בהליכי הבוררות תהא מצומצמת ככל שניתן וכי ההתערבות השיפוטית בפסק הבוררות תהא מוגבלת לעילות הביטול המוגדרות של הפסק, אותן יש לפרש בצמצום. כבר נאמר לא אחת, כי מוסד הבוררות הוקם על-מנת להקל על העומס הגדול הרובץ על בתי-המשפט והוא מעודד מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית-המשפט. מוסד הבוררות מהווה הליך יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים ומחלוקות של בעלי-דין. במסגרת הליך הבוררות, יכולים הצדדים להחליט אודות הסמכויות שברצונם להקנות לבורר וכן מה יהיה אופי הבירור, כמו למשל העדר כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות (ראו ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, בעמ' 1). עם זאת, על הליך הבוררות קיים פיקוח שיפוטי, המותווה בחוק הבוררות, אותו יש לעשות באופן צר ומצומצם בלבד באשר לתקינותו של ההליך. יפים לעניין זה דברים שנקבעו ברע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, בעמ' 616: "פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור. פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני כדי ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית-המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול... על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות". [ההדגשות הוספו – ס.ג'.] מבין אני, כי חברי השופט רובינשטיין בחר בגישה המרחיבה את האפשרויות הערעוריות בהליכי הבוררות, מתוך רצון לעודד בוררויות. ברם, לאור האמור לעיל, סבור אני - כפי שנוהגת ההלכה היום – כי אין בית-המשפט הבוחן את פסק הבוררות יכול לשים עצמו כערכאת ערעור ואין הוא בוחן, כאמור, אם הבורר צדק בפסיקתו אם לאו. אף מטעם זה בלבד, יש לטעמי להמשיך ולקיים, על תקינות הליכי הבוררות, פיקוח שיפוטי מצומצם. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט"ז בשבט תשס"ח (23.1.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04090600_W11.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il