נטליה סולובייב נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

21 בבית המשפט העליון עע"ם 906/24 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. נטליה סולובייב 2. סרגיי סולוביייב נגד המשיבה: משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 16.11.2023 בעת"ם 56337-08-22 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' אגמון גונן תאריך ישיבה: כ"ז בסיון תשפ"ד (3 יולי 2024) בשם המערערים: עו"ד אלכס זרנופולסקי בשם המשיבה: עו"ד יונתן סיטון פסק-דין השופטת דפנה ברק-ארז: 1. יהודיה, הזכאית לעלות לישראל, נישאה לפני למעלה מארבעים שנים בארץ הולדתה לבן זוג לא יהודי, שאינו זכאי שבות בעצמו. האשה עלתה לישראל עם בנם המשותף, ובהמשך הצטרפה אליהם גם הבת המשותפת. בחלוף מספר שנים נוספות בן הזוג ביקש להצטרף לחיק המשפחה. האם העובדה שהשניים לא התגוררו יחד לאורך תקופה מובילה למסקנה שאין לראות בהם עוד בני זוג לצורך מימוש האפשרות לעלות לישראל? זוהי השאלה העומדת ביסוד הליך זה על רקע נסיבות חייהם המיוחדות של בעלי הדין שבפנינו. 2. כבר בשלב זה יצוין כי השאלה שבפנינו מתעוררת בגדרו של סעיף 4א לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) הקובע כי הזכויות מכוחו מוקנות גם ל"בן זוג של יהודי". עיקרי העובדות והליכים קודמים 3. אפנה כעת להצגת עובדות המקרה לפרטיהן. המערערת היא יהודיה שנולדה ברוסיה בשנת 1958. בשנת 1982, כשהייתה בת 24, היא נישאה למערער, גם הוא יליד רוסיה. מנישואים אלה נולדו למערערים שני ילדים, בן ובת ילידי השנים 1983 ו-1985. כיום יש להם גם נכדים משותפים. עוד חשוב לציין כי השניים מעולם לא התגרשו, ואף אין עדות לכך ששקלו אפשרות כזו. בשנת 2005 המערערת עלתה לישראל יחד עם בנם המשותף מכוח חוק השבות. לעומת זאת, המערער ובתם המשותפת נותרו ברוסיה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 2007, לאחר שהבת השלימה את לימודיה באוניברסיטה עלתה גם היא לישראל וקיבלה מעמד של עולה מכוח חוק השבות. בין השנים 2009 ועד 2017 הגיע המערער לבקר בארץ בשבע הזדמנויות שונות. כמו כן, בשנת 2018 המערערת ביקרה ברוסיה וביום 22.7.2018 שבה ארצה עם המערער. מאז ועד היום חלפו קרוב לשש שנים והמערערים מתגוררים בדירת חדר בחולון. המערערים, שנשואים כאמור יותר מארבעים שנים, מעוניינים להמשיך ולחיות יחד בישראל לצדם של ילדיהם ונכדיהם. למערערים נערכו ראיונות שונים מטעמה של רשות האוכלוסין וההגירה, המשיבה, ובהסתמך עליהם נקבע כי הם אינם בני זוג, בהתחשב בכך שהתגוררו בחלק מהתקופות המתוארות במדינות שונות, כמו גם בשל ההתרשמות שאינם "מעורבים" זה בחייה של זו. בהמשך לכך נדחתה בקשתו המערער. הכול – כפי שיפורט להלן. 4. עם הגעתו של המערער לישראל בשנת 2018 הוא נכנס לארץ באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2 ובהמשך זו הוארכה מעת לעת. ביום 3.3.2019 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדו של המערער בישראל מכוח סעיף 4א לחוק השבות, כבן זוג של יהודיה, ובהתאם להוראות נוהל 5.2.0001 "נוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד ל'מעמד עולה' לאזרח מדינה זרה זכאי שבות אשר שוהה בישראל" של המשיבה. 5. ביום 26.2.2020 ניתן למערער רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 למשך שנה, על מנת שניתן יהיה לבחון את כנות הקשר הזוגי בינו לבין המערערת, בשים לב לכך שהשניים חיו במדינות שונות במשך תקופה ממושכת. בהמשך לכך, הרישיון הוארך מעת לעת על מנת להשלים את הליכי בחינת הבקשה. חשוב להקדים ולציין כי המערערים נדרשו לפסוע בדרך ארוכה, שכללה בדיקות חוזרות ונשנות ביחס לטיב יחסיהם הזוגיים, וזאת על מנת להוכיח את זכותו של המערער להתאזרח בישראל מכוח נישואיו למערערת. בדיקות אלה כללו שלושה סבבי ראיונות אשר במסגרתם נדרשו המערערים להשיב – כל אחד בנפרד – על שאלות רבות בנוגע לשגרת חייהם, יחסיהם המשפחתיים, רכושם, מצבם הבריאותי, בני משפחתם ועוד. על אף שבשלבים מוקדמים של הדיון הסתירות המינוריות יחסית שעלו מהראיונות היוו טעם מרכזי לדחיית בקשת ההתאזרחות של המערער, בשלב זה, אף המשיבה אינה סבורה שסתירות אלה מעידות על היעדרו של קשר זוגי כן. על כן, המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה האם העובדה שהמערערים התגוררו במדינות שונות במשך מספר שנים מעלה ספק ביחס לכנות הקשר הזוגי ביניהם. עם זאת, מצאתי לתאר את השתלשלות הדברים על מנת להעמיד דברים על דיוקם ולשקף את הקושי הבסיסי בגישה שהנחתה את המשיבה במקרה זה, וכן את הדרך הארוכה שבה נדרשו המערערים לפסוע יחדיו על מנת להוכיח את טיב יחסיהם. 6. ביום 19.4.2021 נערכו למערערים ראיונות אצל המשיבה לצורך בחינת כנות הקשר הזוגי ביניהם (להלן: סבב הראיונות הראשון). אני מבקשת להביא את תוכן הדברים בפירוט יחסי, משום שזה מבטא באופן נאמן למדי כי כבר מתחילת הדרך הגרסאות שנמסרו על-ידי שניהם היו תואמות במהותן. 7. בראיון שנערך עמו ציין המערער כי הוא והמערערת נשואים משנת 1982, וכי הם מתגוררים יחד בדירת חדר. המערער נשאל מדוע לא עלה לישראל יחד עם המערערת ובנו בשנת 2005, והשיב על כך כי נשאר ברוסיה על מנת לטפל באמו המבוגרת, באביה של המערערת, ובבתם שבאותה עת טרם השלימה את לימודיה באוניברסיטה. עוד הסביר המערער כי המעבר שלו לישראל לא התאפשר משיקולים כלכליים, וכי הוא עבד ברוסיה עד לשנת 2011. המערער הוסיף ומסר כי נהג להגיע לבקר את המערערת כשהדבר הסתייע. כשהמערער התבקש להסביר את העובדה שהוא והמערערת לא התראו בין השנים 2009-2005 הוא השיב כי הדבר נבע מבעיות כלכליות. עוד ציין כי המערערת עלתה לישראל כבר בשנת 2005 על רקע מחלתה וכדי שתוכל לקבל כאן טיפול רפואי ראוי. 8. בראיון שנערך למערערת היא מסרה באופן דומה כי הם נשואים משנת 1982, ומתגוררים כיום בדירת חדר. כמו כן המערערת הסבירה כי המערער לא הצטרף אליה כשעלתה לישראל מכיוון שאמו הייתה חולה, ואילו אביה היה מבוגר ונזקק להשגחה. המערערת ציינה גם כי בתם של השניים למדה באוניברסיטה והתגוררה עם המערער, כי למערער הייתה עבודה ברוסיה, וכי היא עלתה לישראל על מנת לקבל טיפול רפואי. המערערת נשאלה כיצד היא מסבירה את העובדה שהיא והמערער לא נפגשנו במשך כארבע שנים, בין השנים 2009-2005, והשיבה על כך כי הקשר ביניהם לא נפסק וכי הם נהגו לשוחח זה עם זו בטלפון. 9. סבב הראיונות הראשון כלל התייחסות לפרטים רבים הנוגעים לאורח חייהם של המערערים, שביחס אליהם גרסאותיהם היו מתאימות. מן הראיונות עלה שהמערערים מחזיקים דירה בבעלות משותפת ברוסיה, כי לאביה של המערערת הייתה מטפלת, וכי בישראל בתם נוהגת לערוך עבורם קניות בסופר. עוד עלה כי המערערת אינה נוהגת לבקר את בתה באותה תדירות שבה מבקר אותה המערער משום שהיא חוששת להתנייד בתחבורה ציבורית בשל מגפת הקורונה. הראיונות אף נדרשו לפרטי יום-יום קטנים הנוגעים לניהול משק הבית, שביחס אליהם היו התאמות בתשובותיהם. 10. חרף האמור, בעקבות סבב הראיונות הראשון החליטה המשיבה כי יש להמשיך בבחינת הקשר הזוגי בין המערערים, לנוכח ספקות שעלו ביחס לכנותו. זאת, בעיקרו של דבר, בשל מה שהוגדר כ"סתירות" בתשובותיהם ביחס לנסיבות שבגינן המערער לא ביקר בישראל בשנים 2009-2005 וכן ביחס לטיב ביקורה של המערערת ברוסיה בשנת 2019. עמדה זו של רשות האוכלוסין התמקדה בכך שהמערער ציין כי לא ביקר בארץ בשל קשיים כספיים ואילו המערערת אמרה בעניין זה "היו נסיבות שהוא לא יכל לבקר, גרתי אצל אנשים". לאחר שנשאלה כיצד הדברים מתיישבים עם העובדה שחברות שלה ביקרו אותה בישראל היא השיבה שאולי המערער היה עסוק, וייתכן שאמו הייתה חולה בתקופה זו. כמו כן, כאשר המערערים נשאלו לאן המערערת טסה בשנת 2019, המערער השיב כי היא טסה לבקר את אחיה ואת אביה ברוסיה, ואילו המערערת מסרה כי טסה לבקר חברים. 11. בחלוף כשנה, ביום 24.4.2022 נערכו למערערים ראיונות נוספים אצל המשיבה (להלן: סבב הראיונות השני). הראיונות חזרו ונסבו על הרקע לעלייתה של המערערת לארץ לפני המערער ולאופן שבו התנהלו חייהם של השניים בתקופה שבה חיו במדינות שונות. 12. אף בראיון זה מסרה המערערת כי המערער נאלץ להישאר לגור ברוסיה מספר שנים אחריה משום שבתם עדיין למדה באוניברסיטה, וכן כדי לטפל באמו של המערער ובאביה של המערערת. עוד היא מסרה כי המערער הגיע לישראל בשנת 2018, מספר שנים לאחר שאמו נפטרה, וכאשר נמצאה לאביה מטפלת שתתגורר עמו ותדאג לו. המערערת הוסיפה וציינה כי התנהלותם הכלכלית השוטפת של המערערים בישראל היא משותפת, וכי יש להם חשבון בנק משותף. המערערת ציינה בנוסף כי בשנת 2016, בעת שהמערער עדיין התגורר ברוסיה, היא עברה השתלת כליה וכי בנה ליווה אותה לניתוח. 13. המערער מסר גם הוא כי לא עלה לישראל יחד עם המערערת על רקע המשך לימודיה של הבת באוניברסיטה והצורך לטפל באביה של המערערת. המערער הסביר כי בשנת 2018 הוא מצא מטפלת שהסכימה לטפל באב בתמורה למגורים עמו, וכך יכול היה להעתיק את מקום מגוריו לישראל. המערער הסביר כי לו ולמערערת חשבון בנק משותף שממנו הם משלמים את כל החשבונות שלהם, וכי יש להם דירה משותפת ברוסיה. עוד הוא ציין כי השניים מכרו את דירת אביה של המערערת וכי בתם קיבלה את הכסף ממכירת הדירה. המערער אף התייחס לכך שכאשר המערערת עברה ניתוח להשתלת כליה בשנת 2016 הוא לא היה לצדה כשניתחו אותה, ושמע על הניתוח רק בדיעבד ("אני לא הייתי כשניתחו אותה. ידעתי רק אחרי זה"). 14. שני המערערים התייחסו בראיונות אלה לאירועים משפחתיים משותפים. השניים ציינו כי חגגו לנכדתם יום הולדת באירוע משפחתי, וכי בפסח בתם הגיעה אליהם לביקור. כאשר נשאלו מה עשו אתמול המערערת השיבה שביקרה חברה בשעות הבוקר, כי הם אכלו יחד ארוחת צהריים וכי בערב המערערת דיברה עם השכנה ולאחר מכן חזרה הביתה. לעומת זאת, המערער השיב כי הם אכלו יחד צהריים וכי המערערת ביקרה חברה בשעות הצהריים עד הערב. 15. ביום 25.5.2022 דחתה ראשת צוות בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה בחולון את הבקשה להסדרת מעמדו של המערער מכוח חוק השבות. בהחלטה צוין כי אף שהמערערים מתגוררים תחת קורת גג אחת, חזרו והתגלו "סתירות" בראיונות שנערכו להם. בהקשר זה הצביעה ראשת הצוות על אי-ההתאמות הבאות: הראשונה – המערער אמר שהכסף ממכירת הדירה של הסבא עבר לבת, ואילו המערערת אמרה שהכסף עבר לבן; השנייה – כשהשניים נשאלו מה הם עשו ביום שקדם לראיון המערערת אמרה שביקרה את חברתה בבוקר עד שעות הצהריים, ואילו המערער מסר שהיא ביקרה את החברה בשעות הצהריים עד שעות הערב. יצוין כבר עתה כי עיון בפרוטוקולים של הראיונות אינו מעלה סתירה כאמור בכל הנוגע למכירת הדירה אך לצורך הדיון אניח שאכן הייתה. מכל מקום, נוכח דברים אלו, נקבע כי המערערים אמנם מתגוררים תחת קורת גג אחת, אך אינם מעורבים זה בחייה של זו ולהפך. בהתאם נקבע כי על המערער לצאת מישראל בתוך 30 יום. 16. המערערים הגישו ערר פנימי על ההחלטה האמורה, וזה נדחה בהחלטה מיום 26.6.2022. בהחלטה צוין כי המערערים לא נפגשו במשך כארבע שנים, וכי מהראיונות שנערכו להם עולה "כי בני הזוג הנטענים אינם מעורבים כלל בחיי האחת של השני". גם זו הפעם צוין כי לא די במגוריהם המשותפים של המערערים כדי להקנות מעמד למערער מכוח הקשר הזוגי בין השניים. ההחלטה לא נדרשה להיבטים נוספים, כדוגמת התנהלותם הכלכלית המשותפת של המערערים והמסגרת המשפחתית שהם חולקים, הכוללת ילדים משותפים ונכדים. 17. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 8.8.2022 הוארך רישיון השהייה של המערער מכוח ארכה גורפת בשל נגיף הקורונה, וזאת עד ליום 31.1.2023. 18. ביום 26.8.2022 הגישו המערערים עתירה מינהלית כנגד ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"ם 56337-08-22). בצדה של העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים לפיו יוארך רישיון הישיבה של המערער עד להכרעה בעתירה. ביום 31.8.2022, בהסכמת המשיבה, ניתן צו ביניים כמבוקש (השופטת ר' ברקאי). 19. בעתירה נטען כי המערערים נישאו ברוסיה לפני למעלה מארבעים שנים, וכי מחייהם המשותפים נולדו להם שני ילדים. בעתירה הוסבר כי בשנת 2005 עלתה המערערת לישראל יחד עם בנם, על מנת לקבל טיפול רפואי במחלת הכליות שממנה סבלה. כן הודגש כי המערער לא עלה לישראל יחד עם המערערת ובנם משום שבתם עדיין למדה באוניברסיטה, וכן על רקע הצורך לטפל בהוריהם של המערערים שהיו קשישים וחולים. עוד צוין כי בשים לב למחלתה של המערערת היא לא יכלה לטוס לבקר את המערער ברוסיה, כי בשנת 2016 היא עברה ניתוח להשתלת כליה וכי היא מוכרת כנכה 100% לצמיתות על-ידי הביטוח הלאומי. כן הוסבר כי בין השנים 2008-2005 המערער לא הצליח לבקר בישראל, מאחר שהתגורר ועבד במחוז "אירקוצק" שברוסיה, המרוחק אלפי קילומטרים ממוסקבה, וכן בשים לב לכך שהיה צריך לטפל בהוריהם הקשישים של בני הזוג. עוד צוין כי הטיסות ממקום מגוריו של המערער לישראל היו יקרות וכרוכות בפרוצדורה ביורוקרטית. עם זאת, הודגש כי בין השנים 2018-2009 הוא הגיע מידי שנה לביקור בישראל על מנת לפגוש את המערערת וילדיהם. המערערים טענו כי הם מעולם לא ניתקו את הקשר ביניהם, וכי המערער ניהל את ענייניהם הרכושיים והקנייניים ברוסיה כמיופה כוחה של המערערת. עוד צוין כי בשנת 2018 מצאו המערערים מטפלת שתחליף את המערער בטיפול באביה הקשיש של המערערת וכי בשלב זה הוא הגיע לישראל על מנת להתאחד עם משפחתו, לאחר תקופת הריחוק שנכפתה עליהם בשל נסיבות החיים. 20. המערערים טענו כי מהפרוטוקולים של הראיונות שנערכו להם עולה שהם ענו על מרבית השאלות שהופנו להם באופן תואם, וכי מצטיירת מהם תמונה לפיה השניים דווקא מעורבים זה בחייו של זו, כמו גם בחיים של ילדיהם ונכדיהם המשותפים. המערערים הדגישו כי החלטתה של המשיבה לקבוע שהזוגיות שלהם, אשר נמשכת זה למעלה מארבעים שנים, אינה קיימת – על סמך שתי אי-התאמות לא מהותיות שעלו לכאורה מהראיונות שנערכו להם – אינה סבירה. זאת, ביתר שאת בשים לב לכך שהוצגו לכל אחד מהם עשרים ושש שאלות אשר על רובן המוחלט המערערים ענו באופן זהה שמצביע על כך שהם מקיימים קשר זוגי ומשפחתי. בכל הנוגע לשוני בהתייחסותם לשעות הביקור של המערערת אצל חברתה, המערערים הדגישו כי הם אינם אנשים צעירים וכי במכלול הדברים מדובר בטעות איזוטרית וחסרת משמעות. המערערים טענו כי לא ניתן לפקפק בכנות הקשר הזוגי של מי שקשרו את גורלם וחייהם זה בזו במשך כארבעים שנים תוך הקמת תא משפחתי משותף על סמך סתירות כה מינוריות. בנוסף, טענו המערערים כי מה שהוצג על-ידי המשיבה כסתירות לא היו כאלה כלל ועיקר. בהקשר זה הסבירו המערערים כי הסתירה לכאורה בדבריהם נבעה מכך שכאשר מכרו את בית הקיט שהיה בבעלותם ברוסיה הכסף הועבר לבת, בעוד שהכסף ממכירת ביתו של הסבא הועבר לבן. עוד הדגישו המערערים כי אילו ניתנה להם הזדמנות להתייחס ל"סתירה" האמורה כבר בראיון הם היו יכולים לתת לה הסבר. הם הוסיפו כי הציגו למשיבה מסמכים רבים נוספים, ובהם – תמונות משותפות, המלצות של עדים ועוד, אלא שהמשיבה כלל לא התייחסה למסמכים אלה בהחלטתה. 21. ביום 2.11.2022 עדכנה המשיבה את בית המשפט המחוזי כי לאחר עיון בעתירה ובנספחיה הוחלט לבחון את עניינם של המערערים פעם נוספת לצורך קבלת החלטה חדשה בעניינם. בנסיבות אלה, ביקשה המשיבה, בהסכמת המערערים, להורות על מחיקת העתירה ועל ביטול הדיון שנקבע בה. בבקשה צוין כי המשיבה תימנע מהרחקתו של המערער מישראל ותחדש את רישיון הישיבה שלו מסוג א/5 עד לקבלת החלטה חדשה בעניינו. בהחלטתו מיום 3.11.2022, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול הדיון בעתירה (השופטת מ' אגמון גונן). כמו כן, נקבע כי המשיבה תאריך את אשרת השהיה של המערער למועד של 30 ימים לאחר קבלת החלטה חדשה, ותעדכן לאחר שזו תתקבל. 22. ביום 12.12.2022 נערכו ראיונות נוספים למערערים, שחזרו ונדרשו לאותם נושאים (להלן: סבב הראיונות השלישי). המערערים מסרו כי הם עדיין מתגוררים יחדיו באותה דירה. כמו כן, המערער מסר כי הוא נוסע לבתו שלוש או ארבע פעמים בשבוע משעות הבוקר עד הערב על מנת לסייע לה בטיפול בנכדיו. בהמשך לכך נשאל המערער אם הוא נוהג לישון אצל הבת והשיב "שהיתה קורונה חזקה אז הייתי נשאר אבל עכשיו לא". כמו כן המערער שב וציין כי למערערים דירה בבעלות משותפת ברוסיה. המערער נשאל מדוע לא הגיע לישראל בשנת 2016 כשהמערערת עברה ניתוח להשתלת כליה והשיב כי היא ביקשה ממנו לטפל באביה, וכי הפנסיה שלו הייתה נמוכה באותה תקופה "משהו כמו 50 דולר לחודש אז לא היה לי מספיק כדי לבוא לחיות פה". עוד יצוין כי המערער הסביר שהיה מדובר בניתוח פתאומי שנקבע לאחר שנמצא למערערת תורם כליה. המערער מסר כי המערערת הודיעה לו על כך רק לאחר הניתוח, ואילו המערערת מסרה ששוחחה עמו לפני הניתוח. כמו כן, המערערת מסרה כי היא נעזרת בבתה לתשלום חשבונותיהם השוטפים באינטרנט וכי המערערים מתקיימים מקצבת הפנסיה של המערער ומדמי הביטוח הלאומי להם היא זכאית. כמו כן, המערערים ציינו כי אחיה של המערערת נפטר וכי המערער הגיע ללוויה שלו, הגם שלא נכח בשבעה. 23. ביום 26.12.2022 דחתה מנהלת לשכת רשות האוכלוסין וההגירה בחולון את בקשתם של המערערים פעם נוספת (להלן: ההחלטה החדשה). גם במסגרת החלטה זו צוין כי הראיונות מלמדים על אי-כנות הקשר בין המערערים. זאת, נוכח מה שהוגדר כסתירות שונות שעלו בראיונות, ובשים לב לכך שהמערער מבלה את רוב שעות היום מחוץ לבית. בהקשר זה צוין כי המערער "נמצא רוב זמנו בבית של הבת באשקלון ועוזר לה... כך לפחות ארבע פעמים בשבוע" (על אף שמהפרוטוקול של הראיון עולה כי המערער ציין שהוא מבקר אצל בתו שלוש-ארבע פעמים בשבוע). כן צוין כי המערער אינו מעורב בתשלומי הבית, ואף לא ביקר את המערערת לאחר שעברה ניתוח להשתלת כליה בשנת 2016. עוד צוין בהחלטה כי המערער "לא ניחם אותה [את המערערת] לאחר פטירת אחיה". הודעה בעניין הועברה לבית המשפט המחוזי. 24. המערערים הגישו ערר פנימי גם כנגד ההחלטה החדשה, וזה נדחה ביום 27.2.2023 בהחלטה של ראשת דסק זכאות באגף אשרות ומעמד בירושלים. בהחלטה זו צוין כי בראיון הראשון שנערך למערערים "לא סופקו הסברים מניחים את הדעת באשר לסיבה בגינה [המערער] לא הצטרף לרעייתו הנטענת בשנת 2005 עת עלתה ארצה". וכי אף במסגרת סבבי הראיונות הבאים לא עלה בידי המערערים להוכיח את כנות הקשר הזוגי ביניהם. בהתאם לכך נקבע כי אין מקום להיעתר לבקשת המערער לקבלת מעמד בישראל מכוח נישואיו למערערת. על רקע זה, נמשך ההליך בבית המשפט המחוזי. 25. בתגובת המשיבה לעתירה מיום 25.4.2023 נטען כי דין העתירה להידחות, בעיקרו של דבר משום שלא נפל כל פגם בהחלטה הדוחה את בקשתם של המערערים. כן צוין כי העתירה לא הייתה צריכה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשים לב לכך שהערר על ההחלטה החדשה נדון על-ידי ראש הדסק בירושלים. לגוף הדברים, עמדת המשיבה הייתה כי ההחלטה החדשה התקבלה לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו לה ותוך הפעלת שיקול דעת ענייני ומקצועי. עוד צוין כי ההתרשמות השלילית של המשיבה מכנות הקשר הזוגי בין המערערים נשענת, בין היתר, על משך הזמן הארוך שבו התגוררו במדינות נפרדות, ועל כך שלא התראו במשך ארבע שנים. כמו כן, נטען כי בראיונות שנערכו למערערים עלו סתירות מהותיות. עוד נטען כי התרשמותם של הגורמים המקצועיים בסופו של יום הייתה כי המערערים "לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו כי הם מקיימים קשר כן של נשואים". 26. ביום 29.5.2023 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי. המערערים שבו והסבירו בו את הסיבות השונות שאילצו את המערער להישאר ברוסיה מספר שנים לאחר עלייתה של המערערת לישראל. הם הוסיפו וטענו כי אין לזקוף לחובתם את העובדה שלא נפגשו בין השנים 2005 עד 2009. בהקשר זה הטעימו השניים כי באותה העת המערער התגורר ועבד במקום המצוי במרחק של 5,200 ק"מ ממוסקבה, בה נמצאת שגרירות ישראל, כך שכל ביקור בישראל היה כרוך בנסיעות ארוכות למוסקבה לצורך קבלת אשרת כניסה לישראל. כמו כן, הוסבר כי באותן שנים המערערת הייתה מצויה בטיפולים רפואיים תדירים שמנעו ממנה את האפשרות לטוס לבקר את המערער ברוסיה. עוד הוסיפו המערערים כי החלטתה של המשיבה בעניינם התבססה על הראיונות שנערכו עמם, ללא התייחסות למקורות נוספים שהיו עשויים לשפוך אור על גרסתם, ובכלל זה ביקור בביתם או שיח עם ממליצים. מנגד, המשיבה חזרה וטענה בתגובה כי לא נפל פגם בהחלטתה המצדיק התערבות שיפוטית. 27. בתום הדיון בית המשפט המחוזי המליץ למשיבה לשקול להעניק למערער מעמד נוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה והעובדה ששני ילדיו של המערער הם גם אזרחים ישראלים החיים בארץ. בית המשפט המחוזי הורה למשיבה לשוב ולעדכן בעניין זה. ביום 14.6.2023 הודיעה המשיבה כי היא עומדת על דחיית העתירה, בהיעדר כל פגם בהחלטה הדוחה את הערר הפנימי שהגישו המערערים על ההחלטה החדשה. 28. ביום 13.11.2023 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטותיה של המשיבה בעניינם של המערערים הן ראויות ומנומקות כנדרש, ומבססות את המסקנה לפיה בין המערערים לא מתקיים קשר זוגי. בית המשפט המחוזי ציין כי אמנם המערערים ענו תשובות דומות בעניינים רבים, אך "מדובר בעניינים הקשורים לעצם החיים תחת קורת גג אחת, ולעובדה שהם הורים לילדים משותפים". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי "מהראיונות עולה כי הם אינם נהנים מפעילויות משותפות לבד מאירוח בתם המשותפת ומשפחתה" (בפסקה 18 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כמו כן צוין כי המערער "לא התלווה [למערערת] כשישבה שבעה על אחיה שנפטר" (שם). בנוסף, בית המשפט המחוזי הדגיש כי "אין הסבר לעובדה שה[מערער] נשאר ברוסיה והצטרף ל[מערערת] רק 13 שנים מאוחר יותר" (שם, בפסקה 23). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי ההסברים שהוצעו על ידי המערערים בנוגע לכך שלא התראו במשך קרוב לארבע שנים לאחר שהמערערת עלתה לישראל אינם משכנעים. בהמשך לכך קבע בית המשפט המחוזי כי "בפועל מתוך 13 שנה בהם שהו ה[מערערים] בנפרד, במשך כמחצית מהם לא ביקר [המערער] בישראל, ללא כל הסבר סביר לכך, מה שמעיד כי השניים אינם בני זוג" (שם, בפסקה 27). כמו כן, בפסק הדין הצביע בית המשפט המחוזי על הקושי הקיים בכך שהמערער לא שהה לצד המערערת כשעברה ניתוח להשתלת כליה. אשר לאורח החיים של המערערים בישראל, בית המשפט המחוזי התרשם כי הם אמנם "מתגוררים תחת קורת גג אחת ומארחים את בתם ומשפחתה, ואף מסייעים לה, אך אינם חיים כבני זוג". בית המשפט המחוזי ציין כי אינו נדרש לשאלת הסמכות המקומית מאחר שזו הועלתה בשלב מאוחר של ההליך, בשים לב לכך שהדיון נוגע למספר החלטות של המשיבה, ומכל מקום משום שהחליט לדחות את העתירה לגופה. 29. לצד דחיית העתירה, בית המשפט המחוזי קבע כי בשים לב למצב החירום בישראל ולתקופה הארוכה בה שהה המערער בארץ, עליו לעזוב את המדינה לא יאוחר מיום 1.9.2024. בהחלטה נוספת מיום 17.12.2023 הובהר כי אין מדובר בהארכת תוקף רישיון הישיבה של המערער עד לתאריך זה, אלא רק בכך שעד למועד האמור לא יינקטו בעניינו הליכי אכיפה. טענות הצדדים בערעור 30. ביום 29.1.2024 הוגש הערעור דנן המכוון כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהם אינם מקיימים חיי זוגיות, וכי ממילא, אין זה נכון לקבוע שקשר אשר מתכונתו אינה תואמת את הדפוסים החברתיים הטיפוסיים אינו יכול להיחשב קשר זוגי אותנטי. לשיטתם של המערערים, מערכת היחסים הזוגית ביניהם אכן הייתה ייחודית במאפייניה, אך אין בכך כדי לגרוע מכנות הקשר ביניהם. המערערים מוסיפים ומטעימים כי השנים שבהן חיו במדינות נפרדות היו תוצאה של כורח הנסיבות, כפי שאלו פורטו בפני המשיבה ובית המשפט המחוזי בהזדמנויות שונות, וכי גם במהלך תקופה זו הם שמרו על קשר זוגי ומשפחתי רציף. עוד מדגישים המערערים כי אין חולק על כך שהם מתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים את ענייניהם הכלכליים והרכושיים במשותף. בהקשר זה הם מדגישים כי המערערת נתנה למערער ייפוי כוח בכל הנוגע לניהול הרכוש המשותף שלהם ברוסיה. המערערים מוסיפים וטוענים כי פעלו בהתאם לנהלי המשיבה והצביעו על קיומו של מרכז חיים משותף בישראל. 31. לצד הערעור הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני, אשר במסגרתו עתרו המערערים להארכת רישיון הישיבה של המערער עד למתן החלטה סופית בהליך הערעור. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם בשים לב לכך שהמערער הוא אדם מבוגר הזקוק לזכויות סוציאליות ורפואיות, שיאפשרו לו במידת הצורך לקבל טיפול רפואי, כך שמתן הרישיון חשוב עבורו גם מבחינה זו. הבקשה נדחתה ביום 14.2.2024 (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) לאחר שנקבע כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בסעד של אי-נקיטת הליכי אכיפה נגד המערער שעליו הורה בית המשפט המחוזי. 32. ביום 23.6.2024 הוגשה תשובה לערעור מטעם המשיבה, ובה נטען, בעיקרו של דבר, כי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר בדק את התשתית הראייתית שהתגבשה וקבע ממצאים עובדתיים בעניינם של המערערים. המשיבה חוזרת ומדגישה כי המערערים חיו בנפרד שנים ארוכות, ואף לא התראו כלל במשך ארבע שנים. כן הוטעם כי בחינת כנות הקשר הזוגי בין המערערים העלתה, במספר הזדמנויות שונות, אי-התאמות וקשיים. יצוין כי בשלב זה המשיבה לא נדרשה עוד לטענת הסמכות המקומית הנוגעת להכרעה בעתירה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. 33. ביום 3.7.2024 התקיים דיון בערעור בפני הרכב זה, ובו הדגיש בא-כוחם של המערערים כי יש מקום להכרה בדפוסים שונים של מערכות יחסים זוגיות, ודאי לאחר למעלה מארבעים שנות נישואין. בהתאם, כך נטען, השונות הקיימת באופי הקשר בין המערערים אינה מלמדת כשלעצמה על חוסר כנות בו. עוד הבהיר בא-כוח המערערים כי השניים מעולם לא החלו בהליך גירושים, וכן כי מאז הגיע המערער לישראל הם מתגוררים יחדיו בדירת עמידר קטנה ומצויים מזה כחמש שנים בהליכים משפטיים שונים להסדרת מעמדו של המערער. בא-כוחם של המערערים הדגיש כי משמעותם של החלטת המשיבה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי היא פירוק התא המשפחתי שהקימו המערערים לפני למעלה מארבעה עשורים. עוד הדגיש בא כוחם של המערערים כי החל משנת 2018 הם הציגו הסברים עקביים ביחס לנסיבות החיים שהובילו אותם לחיות בנפרד במשך מספר שנים, אך שבו והסבירו כי הקשר ביניהם מעולם לא נותק. מנגד, בא-כוחה של המשיבה מיקד את טענותיו בפרק הזמן הממושך שבו המערערים חיו במדינות שונות ובשנים שבהן השניים לא התראו כלל. 34. לאחר שנשמעו טענות הצדדים הערנו כי המקרה מעלה שאלות עקרוניות, ועל כן המלצנו למשיבה לשקול, בשים לב לנסיבות מקרה זה, להסכים לקבלת הערעור. בתום הדיון הוחלט כך: "בגמר הדיון הערנו את אשר הערנו, גם המלצנו. בתוך 30 יום יודע ב"כ המשיב[ה] אם המלצתנו התקבלה". 35. ביום 12.8.2024 הודיעה המשיבה כי לאחר בחינה נוספת של העניין, ובשים לב להערותיו ולהמלצותיו של בית המשפט, הוחלט לתת למערער רישיון ישיבת ארעי מסוג א/5 למשך שנתיים, אשר יוארך בתום תקופה זו בכפוף לקיום מרכז חיים בישראל ולהיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. ביום 26.8.2024 הודיעו המערערים כי אין בידם לקבל פתרון ארעי זה שאינו מקנה להם וודאות, ועמדו על כך שיש להעניק למערער מעמד של עולה מכוח חוק השבות. בהקשר זה הדגישו המערערים את גילם המבוגר, את העובדה ששני ילדיהם הם בעלי אזרחות ישראלית וכן את התמשכות הדיון בעניינם במשך למעלה מחמש שנים. 36. ביום 24.11.2024 הוגשה התייחסות נוספת מטעם המשיבה. במסגרת זו נמסר עדכון כי לאחר שהנושא נבחן שוב, הוחלט כי בתום שנתיים בהן יחזיק המערער ברישיון ישיבה מסוג א/5, תינתן לו אפשרות לבקש לשדרג את מעמדו, ובקשתו תיבחן בנפש חפצה. המשיבה הדגישה כי לגישתה ההחלטה להעניק למערער מעמד ארעי מסוג א/5 אשר יתחדש מעת לעת היא החלטה סבירה, אשר מביאה בחשבון את נסיבותיהם הייחודיות של המערערים. המערערים מצדם עמדו על כך שיש לקבל את הערעור במלואו, מכוח זכאותם לפי חוק השבות. 37. על רקע כל האמור, בשלב הנוכחי נדרשת הכרעתנו בערעור. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 4א לחוק השבות 38. כידוע, סעיף 4א(א) לחוק השבות מרחיב את זכות העלייה של יהודי לארץ גם לבני משפחתו, שאינם יהודים בעצמם, בקבעו כי "זכויות של יהודי לפי חוק זה... מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי". לסעיף חוק זה יש כידוע היסטוריה ארוכה, והוא נחקק כחלק מהסדר כולל שביקש ליצור איזון בין הגדרה מצמצמת של המונח "יהודי" לבין הענקת זכויות לבני משפחה שאינם יהודים, והכול בהמשך לפסיקתו של בית משפט זה ב-בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477 (1970). בהמשך לכך, כפי שנקבע זה מכבר, תכליתו של סעיף 4א היא לעודד עליית יהודים לישראל, גם כאשר אלו נשואים למי שאינו יהודי, תוך שמירה על אחדות התא המשפחתי. בפסיקתו של בית משפט זה הודגש כי "הוראת סעיף 4א נועדה בעליל למשפחה של נישואי-תערובת, במגמה שלא להביא לפיצולה ובמטרה לעודד את עלייתה ארצה" (ראו: בג"ץ 2355/98 סטמקה נ' שר הפנים פ"ד נג(2) 728, 755 (1999). ראו גם: דנג"ץ 7335/21 שרת הפנים נ' מרינצ'בה, פסקה 30 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן (13.11.2023)). 39. אכן, בשורה של פסקי דין בית משפט זה חזר והדגיש כי הזכאות הקמה לבן משפחה של זכאי שבות תלויה בקיומם של קשרי משפחה מהותיים, להבדיל מרישום פורמאלי של נישואין. בהתאם לכך, לא פעם נדרשות רשויות ההגירה לבחון את כנות הקשר המשפחתי הנטען בטרם מתן מעמד עולה מכוח סעיף 4א לחוק השבות. זאת, על מנת לאמת שבקשה מסוג זה נסמכת על נישואים שנעשו בתום לב תוך קיום חיי שיתוף בין בני הזוג עובר לעלייתם לישראל, להבדיל מנישואים פיקטיביים (ראו: בג"ץ 11406/03 פרוסקורוב נ' שר הפנים, פסקה 6 (6.12.2004) (להלן: עניין פרוסקורוב) ; בג"ץ 7321/12 לזרב נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 11 לפסק דינו של השופט פוגלמן (19.4.2017)). בהקשר זה נקבע למשל, כי כאשר בני הזוג עדיין נשואים זה לזו, אך החלו בהליכי גירושים, דומה שאין הצדקה לראות בהם בני זוג לצורך סעיף 4א לחוק השבות (ראו: בג"ץ 8030/03 סמיולוב נ' משרד הפנים פ"ד נח(6) 115 (2004)). כך גם כאשר מדובר בנישואים שנערכו למראית עין, בהם בני הזוג קשרו קשר על מנת להונות את רשויות ההגירה ולהבטיח את מעמדו של בן זוג הזר. במקרים מסוג זה, הנושאים אופי פלילי, מדובר באירוע מובהק בו ההכרה בסוגים שונים של מערכות יחסים לא צריכה להוביל להכרה בנישואים פיקטיביים לחלוטין (ראו: ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 479 (1999)). הוא הדין במצבים שבהם לא מתקיים כל קשר בין בני הזוג במשך שנים, וכאשר ברובם המוחלט של חיי הנישואים הם לא קיימו חיים משותפים, דומה כי התכליות העומדות בבסיס סעיף 4א לחוק השבות אינן מתקיימות (עניין פרוסקורוב, בפסקה 7). 40. לצד זאת, בעת בחינת כנות הקשר הזוגי, יש להבדיל בין בחינה שעניינה קיומו של "קשר מהותי" לבין בחינה הממוקדת בשאלה אם מדובר בקשר "סטנדרטי" או "אידיאלי". במלים אחרות, ניתן לצפות מהרשויות העוסקות בדבר להיות ערות לכך שקשרים זוגיים יכולים לשאת מאפיינים שונים ומגוונים, מבלי שהדבר יגרע מכנותם. כך למשל, חריגה של מערכת יחסים זוגית מהמתכונת ה"קלאסית" של מגורים משותפים, או ממה שנחשב "סטנדרטי" ו"מקובל" בחיי זוגיות, אינה מעידה כשלעצמה על כך שהקשר בין בני זוג אינו קשר כן או "אמיתי" (ראו: בג"ץ 3437/07 קרסיה נ' שר הפנים, פסקה 11 (1.4.2009)). בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו בבג"ץ 1173/07 יון נ' משרד הפנים (2.12.2009) על-ידי השופטת א' פרוקצ'יה: "יש להיות ערים לעובדה כי במגוון הקשרים האפשריים הקיימים בין בני אדם, ייתכנו קשרים זוגיים אמיתיים גם כאשר נתוניהם של בני האדם המקיימים אותם אינם תואמים מסגרות מקובלות ומוכרות. בני אדם הנפגשים זה בזה בשלב מסוים בחייהם, עשויים לקשור קשר מהותי ואמיתי גם אם אין לסוג קשר כזה אח ורע בסביבה הטבעית המוכרת, וגם אם קשה לשבץ את הקשר לתבנית יחסים מקובלת. לפיכך, על הרשות המוסמכת להתייחס בפתיחות רבה לבחינת נושא זה, ולבחון אותו ברגישות ובזהירות, לבל ייגרמו נזק ופגיעה לעותרים על לא עוול בכפם, אם אמנם מדובר בקשר זוגי אמיתי ביניהם, גם אם הוא שונה וחורג מהמקובל, ככל שיהא" (שם, בפסקה 16). דברים אלה שנכתבו ביחס להליך התאזרחות של בן זוג לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 מתאימים, בשינויים המחויבים, גם כאן. 41. החובה להכיר בכך שמערכות יחסים זוגיות יכולות לאמץ מאפיינים שונים (ואף להשתנות לא פעם לאורך חיי הזוגיות), קשורה בקשר ישיר לזכויות היסוד של האדם בכלל, ולזכות לחיי משפחה, הנגזרת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בפרט. חירות הפרט לעצב את חיי הזוגיות שלו כפי שהוא ובן או בת זוגו מוצאים לנכון, היא זכות בסיסית בשיטת משפטנו. כמו בהקשרים אחרים, קביעת מתכונת אחת ואין בלתה ליחסי זוגיות או לקשר נישואים, עשויה לעלות כדי פלישה למרחב הפרטי והאינטימי ביותר של האדם, ושלילת חירותו להגדיר בעצמו את אופייה של מערכת היחסים הזוגית. 42. הנה כי כן, הזכות לעצב את חיי הנישואים והזוגיות בהתאם לצרכיו ולרצונותיו האישיים של כל זוג היא זכות בסיסית הקשורה היטב בזכויות היסוד של האדם, ובהן הזכות לכבוד, הזכות לחירות ואוטונומיה והזכות לפרטיות. זכויות אלה אינן תחומות בזמן, אלא חלות לאורך חיי הנישואים, כך שבני הזוג חופשיים לעצב מחדש את אופי היחסים ביניהם עם חלוף השנים. אל לרשויות ההגירה להסיק מסקנות באשר לאי-כנות הקשר הזוגי רק מפני שמערכת יחסים עוצבה בצורה השונה מהמודל ה"קלאסי" – וזאת מבלי לגרוע מכך שהן רשאיות לבחון את הדברים על-פי מבחנים אובייקטיביים המותאמים לתכלית החקיקה הרלוונטית (כמו בענייננו, סעיף 4א לחוק השבות). 43. בנסיבותיו של המקרה דנן, המחלוקת שהתחדדה נסבה בעיקרה על הסוגיה של מגורים משותפים של בני הזוג. אכן, מגורים משותפים לאורך השנים הם אינדיקציה משמעותית לקיומו של קשר זוגי כן. עם זאת, לאמיתו של דבר, בעולם דהיום, המצבים שבהם בני זוג מתגוררים במדינות שונות אינם כה נדירים, ומתרחשים גם כאשר קיים קשר זוגי ומשפחתי כן ביניהם. כך למשל, כאשר משפחה בוחרת להגר בעקבות מלחמה בארץ מגוריה, אולם אחד מבני הזוג נדרש להישאר מאחור בשל גיוס חובה או מחויבות אחרת – אין זה מתקבל על הדעת לקבוע שהמרחק בין בני הזוג במצב דברים זה, אף אם הוא נמשך לאורך זמן, מעיד על כך שהם אינם מקיימים חיי זוגיות כנים. בהקשר שונה לחלוטין, כיום אף אין זה חריג כאשר בן זוג אחד עובר להתגורר במדינה אחרת לשם מימוש של הזדמנות מקצועית או לצורך רכישת השכלה, בעוד השני נותר בארץ מולדתו. אכן, במקרים אלה מוכרים מצבים של מפגשים מעת לעת, זה אצל זו, אולם כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תדירותם של ביקורים כאלה יכולה להיות מושפעת מנסיבות כלכליות, בריאותיות או אף נסיבות גאו-פוליטיות. רשויות ההגירה של מדינת ישראל, שבה עובדים מהגרי עבודה רבים אשר אינם רואים את בני זוגם ובני משפחה קרובים אחרים, לא אחת במשך שנים רבות, מכירות בעצמן מצב דברים זה. הנה כי כן, מגמת הגלובליזציה של שוק העבודה מייצרת מודלים שונים של חיי נישואין וזוגיות מבלי שיתעורר ספק לגבי כנותם. מטבע הדברים אלה דוגמאות בלבד, ואין בהן כדי למצות את המגוון הרחב של נסיבות החיים שבהן בני זוג עשויים להתגורר בנפרד. 44. לאמיתו של דבר, המציאות שתיארתי אינה חדשה בלבד. ככל שנרחיק אל העבר ההיסטורי נכיר במצבים רבים נוספים של בני זוג שנפרדו במובן הפיזי למשך מספר שנים, לצורך הגשמתה של מטרה חשובה – לימודים או שליחות – תוך שמירה על קשר מכתבים או בדרך אחרת. בהתאם למסורת התלמודית, רבי עקיבא חי בנפרד מאשתו רחל כדי להגשים את היעד של לימוד תורה, וחזר לביתו לאחר שנים ארוכות. בהתאם לאותה מסורת, הפרידה הארוכה לא ביטאה פירוד, אלא דווקא מחויבות משותפת (בבלי, כתובות ס"ב, ע"ב ו-ס"ג, ע"א; בבלי, נדרים נ, ע"א). מצוידים בתובנות אלה נפנה למקרה שבפנינו. מן הכלל אל הפרט 45. כפי שהוזכר בפתח הדברים, בפנינו בני זוג המצויים בשנות הששים המאוחרות לחייהם, אשר אין חולק כי הם נשואים כבר למעלה מארבעה עשורים, הלכה למעשה במשך כמעט כל חייהם הבוגרים. אין חולק כי המערערים הקימו יחד תא משפחתי הכולל ילדים ונכדים, ומעולם לא נקטו בהליכי גירושין. כמו כן, הם מתגוררים תחת קורת גג אחת, חולקים זה עם זו בעלות בנכסים שצברו במהלך השנים, ומנהלים משק בית משותף וכלכלת בית משותפת. אכן, במהלך התקופה הארוכה של נישואיהם, היו שנים ארוכות שבהן המערערים לא חיו באותה מדינה, ובהן מספר שנים שלא התראו כלל. האם יש בכך כדי לקבוע שאין ביניהם קשר זוגי אמיתי? אני סבורה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. 46. טענתה העיקרית של המשיבה היא כי בין המערערים לא מתקיימת מערכת יחסים כנה משום שבטרם הגעתו של המערער לישראל הם לא חיו תחת קורת גג אחת במשך 13 שנים. כן הודגש כי במהלך התקופה האמורה הם אף לא התראו קרוב לארבע שנים. אכן, יכולים להיתכן מצבים שבהם מגורים בנפרד של בני זוג שהיו נשואים במשך שנים רבות יעוררו שאלות הנוגעות לפירוק התא המשפחתי, אך המקרה דנן אינו נמנה עמם. בנסיבות העניין, המערערים הציגו לאורך כל הדרך גרסה עקבית ומבוססת שאף גובתה בראיות באשר לנסיבות שהובילו להכרח לחיות בנפרד לאורך תקופה. בהקשר זה גרסתם המהותית של המערערים לא נסתרה על-ידי המשיבה כלל. לעמדתי, אין מדובר כאן במקרה המעלה חשש, ולו קלוש, לכך שמדובר בנישואים פיקטיביים, אשר תכליתם הבלעדית היא הסדרת מעמדו של המערער בישראל. 47. המערערים נישאו וניהלו חיים משותפים במשך למעלה מעשרים שנים בטרם עלתה המערערת לארץ. על כך אין חולק. גם בתקופה שבה חיו במדינות נפרדות, המערער הגיע לבקר בישראל שבע פעמים. כמו כן, המערערים מעולם לא פיצלו את הבעלות בנכסיהם המשותפים, והתנהלותם הכלכלית הייתה משותפת לאורך כל שנות נישואיהם. המערערים הצביעו על אינדיקציות ברורות לכך שהמערער ניהל את נכסיהם המשותפים ברוסיה. הם הדגישו כי המערער נותר ברוסיה, בין השאר, על מנת לטפל באביה של המערערת – התנהלות המלמדת דווקא על מחויבות זוגית ומשפחתית עמוקה בין המערערים ועל שימור מאפיינים של קשר זוגי אף כאשר חיו בנפרד. אינדיקציה נוספת לקיומו של קשר זוגי בין השניים היא הגעתו של המערער לישראל בשנת 2018 עת ביקש להתאחד עם משפחתו יחד עם המערערת, לאחר שנסעה להביאו מרוסיה. מאז הגיע המערער לישראל בשנת 2018, המערערים חולקים דירה קטנה הכוללת חדר שינה אחד והם מעורבים יחדיו בחיי ילדיהם ונכדיהם. בנסיבות אלו, אין מקום להטיל ספק בכנות הקשר ביניהם. 48. הלכה למעשה, המשיבה כלל לא הצביעה על עובדות שסותרות את גרסתם של המערערים, לפיה שורה של נסיבות ייחודיות הובילו לכך שהם חיו בנפרד שנים לא מעטות. לעומת זאת, המערערים הציגו לשם כך הסברים משכנעים ועקביים, ובכלל זה – מחלתה של המערערת שהאיצה את עלייתה לארץ ומנעה ממנה להגיע ולבקר ברוסיה; עבודתו של המערער אשר עיגנה את חייו ברוסיה עד לפרישתו והקשתה עליו מאוד בהסדרת הביורוקרטיה הנדרשת לשם הגעה לביקורים בישראל; לימודיה של בתם של המערערים ברוסיה בחלק מאותה תקופה; הטיפול בהוריהם הקשישים והחולים של השניים; וכן קשיים כלכליים אשר הכבידו על בני הזוג והיוו מחסום מפני ביקורים תדירים. בשלב זה נותר רק לתמוה: מה עוד יכלו המערערים לעשות, בהינתן נסיבות חייהם המורכבות. קשה להעלות על הדעת. לאמיתו של דבר, במובנים רבים התנהלותם זו של המערערים עשויה ללמד דווקא על עוצמתו של הקשר ביניהם, על מחויבותם ההדדית ועל נכונותם לקשור את גורלם יחדיו, בטוב וברע. 49. בא-כוחה של המשיבה ויתר על טענותיו בנוגע לסתירות בעדויות המערערים, אך עמידתו על כך לאורך השנים תרמה להתמשכות ההליכים ודורשת התייחסות. בחינת הפרוטוקולים של הראיונות שנערכו למערערים מעלה כי כלל לא נפלו סתירות מהותיות בתשובותיהם. כך למשל, המערער ציין שהסיבה בגינה לא הגיע לבקר בארץ בתקופה הראשונה לשהותה של המערערת בישראל הייתה נעוצה בקשיים כלכליים, ואילו המערערת הדגישה שהתגוררה עם אנשים נוספים באותה עת והדבר הקשה על יכולתו של המערער לבקרה. האם מדובר בסתירה? לשיטתי – כלל ועיקר לא, ודאי שלא סתירה מהותית. שני ההסברים שניתנו משקפים מציאות כלכלית מורכבת. כך גם באשר לנסיבות אי-הגעתו של המערער לניתוח הפתאומי להשתלת כליה שעברה המערערת בשנת 2016. המערער ציין כי לא הגיע אז לארץ בשל נסיבות כלכליות, בעוד המערערת ציינה כי שהתה בבידוד בתקופת ההחלמה. הסברים אלו אינם סותרים, אלא משלימים זה את זה. מכל מקום, במקרה זה, דומה שהעובדות מדברות בעד עצמן – כשלושה שבועות לאחר הניתוח הגיע המערער לישראל לביקור שתוכנן מבעוד מועד. כמו כן, קשיים כלכליים גם יכולים להסביר מדוע רק בשנת 2018 נמצאה מטפלת שתתגורר עם אביה של המערערת – שכנה שביתה נשרף ונאותה לטפל באבי המערערת תמורת מגורים וכלכלה בביתו, באופן שאפשר למערער לעזוב את רוסיה ולהגיע לישראל. 50. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שקושי כלכלי, לצד נסיבות רפואיות ומשפחתיות, הם אלו שהובילו לכך שהמערערים התגוררו במדינות שונות לאורך תקופה ממושכת. קושי כלכלי זה נוכח עדיין בחייהם של המערערים. כנזכר לעיל, המערערים מתגוררים יחד בדירת עמידר צנועה, ומתקיימים מקצבת ביטוח לאומי של המערערת, מתשלומי הפנסיה של המערער, וממעט כסף שצברו ממכירת חלק מנכסיהם ברוסיה. נסיבותיהם הכלכליות לא אפשרו להם פריווילגיות שונות לאורך השנים, לרבות ביקורים תדירים אחד אצל השנייה או טיפול מקצועי להוריהם המבוגרים. במידה רבה, ההחלטות בעניינם של המערערים לא גילו הבנה למשמעות של חיים בתנאים של מצוקה כלכלית. אין מדובר בבני זוג החיים ברווחה כאשר אחד מהם עובד במשרה המאפשרת לו לחיות "על הקו" בין ישראל למדינות אחרות. נוסף על כך למערערת היו אילוצים בריאותיים אשר לא אפשרו לה לטוס באופן תדיר. המערערים אכן לא נפגשו מספר שנים, אך חייהם התאפיינו במחויבות ארוכת שנים לצלוח אתגרים כלכליים, משפחתיים ובריאותיים. אכן, בתנאים של רווחה כלכלית עבודה או שליחות במדינה אחרת אינן מונעות בהכרח מבני זוג להיפגש באופן תדיר יחסית. אולם, איתרע מזלם של המערערים שלא אלו היו נסיבות חייהם. 51. והנה, דווקא במקרה שבפנינו, כאשר קיים קושי כלכלי גלוי, בחרו רשויות ההגירה להטיל ספק בכנותה של מערכת יחסים הנמשכת זה עשרות שנים. אמת המידה שקבעה המשיבה לזוגיות בעניין זה, לא רק שאינה הולמת את החובה לגלות פתיחות לדפוסים שונים של חיי משפחה, אלא אף לא התחשבה בקשיים ובאתגרים השונים שהתעוררו בחייהם של המערערים. היא לא ייחסה את המשקל המתבקש לכך שמדובר בזוגיות ארוכת שנים, אשר מטבע הדברים ידעה, ועוד תדע, תקופות שונות. 52. עוד יש לומר כי תיאור העובדות בהחלטות שהתקבלו בעניינם של המערערים נטה להדגיש קשיים לכאורה, תוך התעלמות מנתונים נוספים שיש בהם כדי להציע כי המערערים מעורבים בחיים זה של זו. כך, למשל, צוין כי המערער לא ניחם את המערערת על מותו של אחיה (כאמור בפסקה 23 לעיל), וזאת בשים לב לכך שלא נכח ב"שבעה", אך לא צוין בהחלטה כי המערער נכח בהלווייתו של האח. המשיבה אף נמנעה מלציין שורה של פעילויות משותפות נוספות שאותן חולקים המערערים, ובהן ביקורים בקופת חולים, הליכות משותפות, אכילה משותפת, ציון חגים וימי הולדת ועוד. מהפרוטוקולים של הראיונות שנערכו למערערים עולה תמונה של זוג שחי יחד, מקיים חיי משפחה משותפים, חולק כלכלת בית, ומעורב זה בחייו של זו ובחיי ילדיהם. למעשה, אין עיגון בפרוטוקולים לקביעתו החריפה של המשיבה לפיה "המערערים אינם נהנים מפעילויות משותפות". עוד אציין כי לא היה מקום לקבוע שהמערער "לא ניחם את המערערת" לאחר פטירתו של אחיה. המערער נכח בטקס הלוויה, וכפי שכבר צוין, מטרתה של בחינת הקשר היא לעמוד על קיומו של קשר כן ואמיתי, ולא להעריך את איכותו. 53. כמו כן, בשים לב לעמדה שייחסה משקל לפעילויות הנפרדות של בני הזוג, אני מוצאת להעיר את המובן מאליו – אין בכך שלכל אחד מהמערערים גם עיסוקים משל עצמו כדי להעיד על כנות הקשר הזוגי של השניים. אכן, מהפרוטוקולים עולה כי לכל אחד מהמערערים גם עיסוקים נפרדים. בתוך כך, המערער נוהג להגיע לבתו באופן תדיר על מנת לסייע לה בטיפול בנכדיו, בעוד המערערת, בשל אילוצים בריאותיים, מגיעה רק כאשר יש מי שמסיע אותה לשם. אין בעובדות אלה כדי להוביל למסקנה כי הקשר בין המערערים אינו אמיתי. 54. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר ישנן אינדיקציות חיצוניות רבות לקיומו של תא משפחתי. כך למשל, כאשר בני הזוג חולקים תא משפחתי משותף הכולל ילדים ונכדים – נכון במיוחד לגלות פתיחות כלפי ביטויים שונים של מערכות יחסים זוגיות. כמו כן, כאשר בני הזוג חולקים רכוש משותף, שאותו הם לא הפרידו במהלך השנים, או כאשר התנהלותם הכלכלית השוטפת היא משותפת. אינדיקציות חיצוניות נוספת בהקשר זה עשויות להיות מגורים משותפים, חשבון בנק משותף, התחייבויות משותפות ועוד. כמו כן, כאשר בני זוג נשואים במשך שנים רבות באופן פורמלי, ולא ננקטו הליכי פרידה רשמיים אין מקום לכניסה אל תוככי התא המשפחתי כדי לבחון את האופן שבו בני הזוג בחרו, לאורך השנים, לקיים את מערכת היחסים ביניהם. 55. הנה כי כן, אין מוצא מהמסקנה כי המשיבה הנחתה עצמה על-ידי פרשנות משפטית מוטעית בקבעה כי המערערים אינם מקיימים קשר זוגי במובנו המהותי. לאמיתו של דבר, ניתן להתרשם כי יחסיהם של המערערים מלמדים על חיי נישואים ארוכי שנים, בהם מחויבות הדדית ומשפחתית ונכונות לחלוק חיים משותפים, גם אם לא על "ירח דבש" מתמיד. המשיבה ייחסה חשיבות רבה לחוסר יכולתם של המערערים להתייחס לפרטים קטנים בחיי היומיום, תוך התעלמות מכך שמדובר בבני זוג שללא ספק גרו ועודם מתגוררים ביחד במשך שנים. למעשה, ניתן להתרשם כי הרף שנקבע על ידי המשיבה במקרה דנן לאפיון חיי זוגיות הוא גבוה במידה שעלולה לעורר חשש כי זוגות רבים אחרים החיים במדינה לא היו עומדים במבחן, אילו נדרשו לכך. מכל מקום, בהליך הערעור שבפנינו, בא-כוחה של המשיבה ציין כי דברים אלו אינם עומדים במוקד טענותיו, נוכח ההבנה שלא ניתן לצפות מאדם לזכור כל פרט ופרט בסדר יומו של בן זוגו, וכי בעיקרו של דבר עמדת המשיבה בערעור מתמקדת בשנים בהן המערערים חיו בנפרד ובתקופה שבה לא התראו. לכך כאמור יש לדעתי מענה משכנע. 56. משנמצא כי בין המערערים מתקיים קשר זוגי כן ואותנטי, ובשים לב לכך שאשתו, ילדיו ונכדיו של המערער הם כולם אזרחי ישראל, דומה שאין הצדקה שלא לקבל את בקשתם של המערערים להעניק למערער מעמד של עולה לפי סעיף 4א לחוק השבות. משאלה הם פני הדברים, אין לקבל את הצעתו של המשיבה לפיה יינתן למערער מעמד ארעי למשך שנתיים, וכי הוא יהיה רשאי לבקש לשדרג את מעמדו בהמשך הדרך. מאחר שלשיטתי המערער זכאי למעמד של עולה, ממילא אין לרשות סמכות לגרוע מכך והשאלה של סבירות שיקול דעתה בהקשר זה אינה מתעוררת. למעלה מן הצורך אציין כי דומה שזוהי אף התוצאה הראויה בשלב הנוכחי. המערערים הם אנשים מבוגרים, בעלי אמצעים כלכליים דלים. בעת הזו אין עוד מקום להוסיף ולהאריך שלא לצורך את המסכת הביורוקרטית שהם עברו. עד כה הם נדרשו לנהל הליכים ביורוקרטים ומשפטיים ארוכים במשך למעלה מחמש שנים. הגיעה העת לסיימם. 57. אשר על כן, לו תישמע דעתי נקבל את הערעור כאמור בפסקה 56 לעיל ונורה על הענקת אזרחות ישראלית למערער על-פי סעיף 4א לחוק השבות בהקדם האפשרי. בהתאמה, אף נחייב את המשיבה בהוצאותיהם של המערערים בסכום של 15,000 שקלים. דפנה ברק-ארז שופטת השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט המשנה לנשיא נעם סולברג: בנסיבותיו החריגות של הליך זה – הדעת נותנת כי לא במהרה תשוב המשיבה ותיתקל בהן – ראיתי לנכון להצטרף להכרעתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, שלפיה דין הערעור – להתקבל. אכן, כמפורט בחוות הדעת של חברתי, נראה כי קיימות די והותר אינדיקציות לכך שחרף המרחק ששרר בין המערערים למשך תקופות ארוכות, קשרי הזוגיות שנקשרו ביניהם – לא ניתקו. לצורך מסקנה זו, אינני נדרש להגיע אל המחוזות שבהם הילכה חברתי, בפסקאות 42-41 לחוות דעתה. אמנם כן, על רשויות המדינה לגלות רגישות לכך שקשרים אנושיים יכולים ללבוש מגוון צורות, אך אין בכך כדי לשלול הצבתה של דרישה לקשר בסיסי מסוים – בענייננו, קשר של זוגיות, עם מאפיינים מסוימים – כתנאי לזכאויות שונות, דוגמת הזכאות לשבות שמכוחו של סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950. דרישות מסוג זה מוצבות בשלל ענפי משפט, דבר יום ביומו, וקיים מרחק לא מבוטל בין הצבתן, לבין פגיעה בזכויות היסוד של פרטים לבחור בצורות החיים ובקשרי הזוגיות אשר מתאימים להם. עוד אעיר, כי מאחר שהמשיבה לא העלתה – ודאי לא באופן ממצה – טענות המיוסדות על מועד מימוש זכותה של המערערת 1 לשבות, ועל השאלה אם כוחה עוד עמד לה לצורך הקניית הזכאות למערער 2, במועד שבו ביקש זה האחרון לעלות ארצה (זאת, בשים לב להלכה שנקבעה בבג"ץ 2355/98 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 760-758 (1999)) – אף אני לא נדרשתי לסוגיה זו. נעם סולברג משנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז. ניתן היום, ח' אייר תשפ"ה (06 מאי 2025). נעם סולברג משנה לנשיא דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט