גל הוכברג נ. פרטנר תקשורת בע"מ

8 1 בבית המשפט העליון רע"א 906/19 לפני: כבוד השופטת ע' ברון המבקשים: 1. גל הוכברג 2. גבריאל צ'רטוק נ ג ד המשיבה: פרטנר תקשורת בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.1.2019 (כב' השופטת ר' ברקאי) ב-ת"צ 34590-08-17 בשם המבקשים: עו"ד אוהד רוזן; עו"ד חגי קלעי בשם המשיבה: עו"ד ירון רייטר; עו"ד אריאלה אבלוב; עו"ד איריס בר-לב פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.1.2019 (כבוד השופטת ר' ברקאי, ת"צ 34590-08-17), שבגדרה נדחתה בקשה לגילוי ועיון במסמכים ולמענה על שאלון במסגרת דיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית. הבקשה לאישור תובענה כייצוגית 2. בחודש אוגוסט 2017, הגישו המבקשים בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המשיבה, חברת פרטנר תקשורת בע"מ (להלן: בקשת האישור, המבקשים ו-פרטנר, בהתאמה). במוקד בקשת האישור, הטענה כי פרטנר מפרה את החובה לשלוח ללקוחותיה מסרונים המיידעים אותם כי חבילת התקשורת הסלולרית שרכשו לשימוש בחו"ל (הכוללת לרוב שירותי גלישה ותעריפים מוזלים לשיחות ולמסרונים) עומדת להסתיים, ובהמשך כי החבילה מוצתה במלואה (להלן: חבילת חו"ל ו-מסרוני היידוע, בהתאמה). המבקשים טענו כי מסרוני היידוע נשלחים למנויים באיחור משמעותי, והדבר מביא לכך שאותם מנויים עושים שימוש בשירותי סלולר בחו"ל מבלי שהם מודעים לכך שכבר ניצלו עד תום את חבילת חו"ל, וכתוצאה מכך נגבים מהם תעריפים שגבוהים בעשרות מונים מתעריפי החבילה (להלן: תעריפי חריגה). על מנת לבסס את התשתית העובדתית הנוגעת למבקשים עצמם, צורפו לבקשת האישור מספר מסמכים ובהם: החשבוניות החודשיות שמתוכן למדו לראשונה, לטענתם, על כך שנגבו מהם סכומים החורגים מחבילת חו"ל; מסמכי "פירוט שיחות למנוי" הכוללים פירוט של השיחות שבוצעו על ידם בחו"ל בתקופה הרלוונטית והתעריפים שנגבו בגינן, לרבות תעריפי חריגה (להלן: פירוט השיחות); וצילום של מסרוני היידוע שעל פי הנטען נשלחו באיחור. המבקשים טענו כי העובדה שפרטנר גובה תעריפי חריגה מהרגע שבו חבילת חו"ל נוצלה במלואה, מעידה על כך שהנתונים המדויקים בדבר סטטוס ניצול החבילה מצויים בידיה – והיא ממאנת להעבירם לידי המנויים בזמן. בקשת האישור מבוססת על הוראת סעיף 75.2ה(א) לרישיון הכללי שניתן לפרטנר למתן שירותי רדיו וטלפון נייד בשיטה התאית (רט"ן), שלפיה "בעל רישיון ישלח מסרון למנוי שרכש חבילת שירות נדידה בינלאומית (להלן בסעיף זה, "חבילה"); המסרון ישלח בכל פעם שהמנוי ניצל 75%, 90% ו-100%, מהחבילה; כמו כן ישלח בעל הרשיון למנוי מסרון עם תום תוקפו של ההסדר, ויציין בו את דבר תום תוקפו של ההסדר. המסרונים יישלחו למנוי ללא תשלום, בסמוך ככל שניתן לרמת הניצול האמורה [...]" (להלן: חובת היידוע ו-הרישיון, בהתאמה). יצוין כי סעיף זה תוקן מספר חודשים לפני שבקשת האישור הוגשה, אולם כתבי הטענות מתייחסים בעיקר לנוסח הקודם. המבקשים טענו כי התנהלותה של פרטנר מהווה הפרה של חובת היידוע שברישיון, ובהתאם העילות המרכזיות שבגינן הוגשה בקשת האישור הן עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה, הטעיה ואי-גילוי בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, וחוסר תום לב. הקבוצה שנתבקש לייצג הוגדרה ככוללת את כל הלקוחות של פרטנר שרכשו ממנה חבילת חו"ל בשבע השנים האחרונות, וחויבו בתעריפי חריגה טרם שנשלחו אליהם מסרוני היידוע; והסעד שנתבקש הוא השבה של הסכומים שנגבו מהלקוחות ביתר, שהועמד על כ-19 מיליון ש"ח. 3. בתשובה לבקשת האישור טענה פרטנר, כי על פי רוב המידע בדבר מידת הניצול של חבילות חו"ל אינו מצוי בידיה, כי אם אצל החברות הזרות (המקומיות) המעניקות את שירותי הסלולר בפועל (להלן: התשובה ו-המפעילות הזרות, בהתאמה). לטענתה, במרבית המקרים היא מקבלת מהמפעילות הזרות מידע בזמן אמת על השימושים שעושים מנוייה בחו"ל, ומסרוני היידוע נשלחים בהתאם; ואולם במקרים יוצאי דופן, שנעוצים בנסיבות הקשורות למפעילות הזרות, המידע מועבר לפרטנר באיחור וכנגזרת מכך אף מסרוני היידוע מתעכבים. לדברי פרטנר, מאחר שלפי חובת היידוע עליה לשלוח מסרוני יידוע "בסמוך ככל הניתן לרמת הניצול", אין פגם בכך שמסרוני היידוע לא נשלחים באופן מיידי, ובכל מקרה המילים "ככל הניתן" מסייגות את החובה רק למקרים שבהם היא אכן יכולה לקיימה – ובהינתן שהאירועים שבמוקד בקשת האישור אירעו בשל נסיבות שאינן בשליטתה, אזי לא מדובר בהפרה של הרישיון. פרטנר הוסיפה כי טענת המבקשים בדבר מודעתה לחריגות מחבילת חו"ל בזמן אמת, היא שגויה; וממילא אין בפירוט השיחות שצורף לבקשת האישור כדי לבסס טענה זו – שכן זה מופק בתום מחזור החיוב החודשי, וכולל גם דיווחים שלא הגיעו אליה בזמן אמת. בהתאם נטען כי יש לדחות את העילות שפורטו בבקשת האישור, וכן נטען שהמבקשים לא הוכיחו את התקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית. בתגובה לתשובה לבקשת האישור, עמדו המבקשים על כך שטענת ההגנה המרכזית של פרטנר, שלפיה האיחור בשליחת מסרוני היידוע נבע מעיכוב בקבלת מידע מהמפעילות הזרות, לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי; ועוד נטען כי בכל מקרה מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", שמעבירה את נטל הוכחת העובדות "המדיחות" לכתפי פרטנר (להלן: התגובה לתשובה). המבקשים הוסיפו כי נראה שאין ממש בטענה שהנתונים בדבר סטטוס ניצול חבילות חו"ל אינם מצויים בידיה של פרטנר – שכן לפחות במקרה אחד הידוע להם, פרטנר ידעה על חריגה מחבילת חו"ל ובכל זאת לא שלחה מסרון יידוע בנושא. לתמיכה בטענה זו צירפו המבקשים צילום מסך שצולם לאחר שבקשת האישור הוגשה, המתעד חיווי מהאפליקציה של פרטנר שהותקנה במכשיר הנייד של המבקש 2, שממנו עולה כי הגם שחבילת חו"ל שרכש הסתיימה זה מכבר – לא נשלח למבקש 2 מסרון יידוע כנדרש (להלן: צילום המסך). במסגרת התגובה לתשובה התייחסו המבקשים גם לטענות הגנה נוספות של פרטנר – לרבות לעניין פרשנות חובת היידוע, ביסוס העילות המשפטיות והתנאים לאישור ניהול התובענה כייצוגית. בקשת הגילוי וההחלטה בה 4. לאחר שהוגשה התגובה לתשובה, הגישו המבקשים בקשה לגילוי ועיון במסמכים וכן למתן מענה על שאלות (למען הנוחות, יכונו יחד: בקשת הגילוי). במסגרת בקשת הגילוי ביקשו המבקשים את כלל הדיווחים שקיבלה פרטנר מהמפעילות הזרות בדבר חריגת המבקשים מהיקף חבילות חו"ל שנרכשו על ידם בין השנים 2018-2016, לרבות המועד שבו נשלח והתקבל כל דיווח כזה; וכן נתבקש גילוי של כל ההסכמים שבין פרטנר והמפעילות הזרות הנוגעים להתחייבות לשלוח דיווח לעניין סטטוס ניצול חבילות חו"ל. לצד זאת נתבקש גילוי תלונות מצד מנויים בנוגע לקבלת מסרוני יידוע באיחור, ומענה על השאלה מהי כמות התלונות שהתקבלו בנושא בשבע השנים האחרונות; וכן נתבקש גילוי של פניות מצד פרטנר למפעילות זרות בעניין איחורים בהעברת המידע הדרוש לשליחת מסרוני היידוע. נוסף על כך, נתבקשו מסמכים הנוגעים לשתי טענות הגנה ספציפיות שהועלו בתשובה. זאת ועוד. המבקשים ביקשו כי פרטנר תשיב על השאלות: מהו אחוז המסרונים שנשלחו על ידה באיחור, ואם באותם מקרים היא ידעה או הייתה יכולה לדעת בעוד מועד כי המנויים הגיעו למכסת הניצול המחויבת בהודעה על פי דין. המבקשים טענו כי המידע שנתבקש רלוונטי לבירור טענות ההגנה השונות שבפי פרטנר, לרבות הטענה כי האיחור נגרם בשל עיכוב במסירת מידע מצד המפעילות הזרות וכן הטענה כי מדובר במקרים "חריגים" ו"נדירים"; ועוד נטען כי מרבית המסמכים נזכרו בתשובה, ולכן פרטנר מחויבת לגלותם גם לפי תקנות 75 ו-114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א). יצוין בנקודה זו כי לפי תקנה 75, "על בעל דין לצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו"; ועל פי תקנה 114, "מסמך שנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו, בכל עת [...]". 5. לאחר שהוגשה תשובה לבקשת הגילוי ותגובה לתשובה, ניתנה החלטה ביום 6.1.2019 שהורתה על דחיית בקשת הגילוי – וזאת מאחר שהיא איננה עומדת בדרישת "התשתית הראייתית הראשונית" שבתקנה 4(ב)(2) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: החלטת הגילוי ו-תקנות תובענות ייצוגיות, בהתאמה). בית המשפט המחוזי קיבל באופן מלא את הטענות שפרטנר העלתה בתשובה לבקשת הגילוי, וקבע כי בעוד בבקשת האישור המבקשים השתיתו את הטענה של הפרת חובת היידוע על מסמכי פירוט השיחות, הרי בתגובה לתשובה הם זנחו את ההסתמכות על מסמכים אלה וביקשו לתמוך את טענתם בראיה חדשה – היא צילום המסך, שצולם לאחר שבקשת האישור הוגשה. בית המשפט קבע כי מדובר בשינוי חזית שאין להתיר, בפרט בהינתן שהמבקשים כלל לא ביקשו רשות לתקן את בקשת האישור; ועוד נאמר, כי בכל מקרה פרטנר סיפקה הסבר לכאורי מניח את הדעת השומט את הקרקע תחת צילום המסך – ולפיו נשלח למבקש 2 מסרון יידוע חצי שעה לפני שצילום המסך צולם. בית המשפט קבע כי נסיבות אלה מצביעות על חולשת בקשת האישור וסיכויי הצלחתה, ומשכך אין מקום להיעתר לבקשת הגילוי שאינה אלא "בבחינת ניסיון לדוג מידע וראיות"; ומשאלה פני הדברים, בית המשפט נמנע מלדון בדרישות הגילוי והשאלות לגופן. לנוכח התוצאה, המבקשים חויבו בהוצאות פרטנר בסך 3,000 ש"ח, והוצע להם לשקול את צעדיהם בנוגע להמשך ניהול ההליך. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים 6. לטענת המבקשים, יש להורות על ביטול החלטת הגילוי ועל קבלת בקשת הגילוי לגופה. לדבריהם, הם ביססו את הנטען בבקשת האישור על שני מקרים נפרדים ובלתי תלויים שבהם פרטנר שלחה להם הודעות על מיצוי השימוש בחבילת חו"ל באיחור ניכר, באופן שנדרשו לשלם ביתר בגין השירות הסלולרי בחו"ל; מקרים אלה נתמכו במסמכים השונים שצורפו לבקשת האישור, ודי בכך כדי לגבש את התשתית הראייתית הראשונית הדרושה לצורך גילוי מסמכים – ללא קשר לצילום המסך. דברים אלה אמורים במיוחד, לטענת המבקשים, מקום שפרטנר לא ביססה את טענות ההגנה בתשתית ראייתית כלשהי; ובנסיבות שבהן טענות ההגנה של פרטנר הן מסוג הודאה והדחה, שאז נטל ההוכחה עובר לכתפיה. כן נטען כי צילום המסך צורף על מנת להתמודד באופן ישיר עם טענת ההגנה שהועלתה בתשובה, שלפיה במקרים שבהם לא נשלחים מסרוני יידוע בזמן, הדבר נגרם בשל עיכוב בהעברת הנתונים מהמפעילות הזרות – ולכן שגה בית המשפט המחוזי בקביעה כי צירוף צילום המסך מהווה "שינוי חזית"; זאת במיוחד בהינתן שכלל לא הוגשה בקשה מטעם פרטנר למחיקת סעיפים או ראיות מהתגובה לתשובה. ועוד נאמר בהקשר זה, כי לא היה מקום לקבל את טענת פרטנר כי במקרה הפרטני שבו צולם צילום המסך, נשלח למבקש 2 מסרון יידוע – בלא לקיים בירור עובדתי בסוגיה. לצד דברים אלה, המבקשים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט בכך שהחיל את מבחן "חוזק התשתית הראייתית" על מסמכים שחובה לגלותם לפי תקנות 75 ו-114 לתקנות סד"א, ולטענתם נדרש היה לבחון גילוי חלק מהמסמכים גם מכוח תקנות אלה. 7. פרטנר מצידה טוענת כי אין מקום להתערב בהחלטה, שמצויה היטב בגדרי שיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית; וכי מכל מקום, יש לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת לבקשה למענה על שאלון, שכן היא חוסה בגדרי צו בתי משפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי משפט). פרטנר סומכת ידיה על קביעת בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא הניחו תשתית ראייתית ראשונית כנדרש; ובהקשר זה נטען כי בדין נקבע שהמבקשים זנחו בתשובה לתגובה את ההסתמכות על פירוט השיחות, וכי צילום המסך מהווה שינוי חזית שאין להתירו. לדברי פרטנר, צילום המסך מוסיף מספר נדבכים עובדתיים חדשים לקו הטיעון שננקט בבקשת האישור, ולכן לא מדובר בראיה שניתן לצרף במענה לטענת הגנה; ובהקשר זה נטען כי פרטנר התנגדה להרחבת החזית בהזדמנות הראשונה שניתנה לה, ולכן אין נפקא מינה אם היא הגישה בקשה למחיקת הטענה או הראיה, אם לאו. כן נטען כי ההסדר שנקבע בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות, מהווה הסדר ספציפי וממצה ולכן יש לדחות את הגילוי שנתבקש מכוח תקנות 75 ו-114 לתקנות סד"א; וממילא, אף לא אחד מהמסמכים נזכר באופן ספציפי ומפורש בתשובה. פרטנר מוסיפה לסיום, כי ככל שיימצא שיש להיעתר לבקשת רשות ערעור, אין משמע קבלת בקשת הגילוי – ויש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיכריע בשאלת רלוונטיות דרישות הגילוי ובטענות לסודיות והכבדה. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בבקשת רשות ערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לידי מסקנה כי יש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור על פי הרשות שניתנה – ולקבל את הערעור. אמנם הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות ביניים שעניינן בסדרי דין, לנוכח שיקול הדעת הרחב שנתון לערכאה הדיונית בהחלטות הנוגעות לניהול ההליך הייצוגי, ובתוך כך אף בהחלטות שעניינן בגילוי ועיון במסמכים; אולם בענייננו מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש הצדקה להתערב בהחלטת הגילוי – כך במיוחד לנוכח השפעתה על סיכויי ההליך ודרך ניהולו (ראו למשל: רע"א 8917/18 דן תפעול ושירותים בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 8 (23.12.2019); רע"א 7150/18 פז סטפנסקי נ' הפניקס פנסיה וגמל בע"מ, פסקה 10 (18.12.2019); רע"א 8649/17 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' תגר, פסקה 18 (16.4.2018) (להלן: עניין תגר)). ואבאר. 9. כידוע, התנאים למתן צו לגילוי ועיון במסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית קבועים בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות. לפי תקנה זו, שומה על המבקש צו כאמור להראות כי המסמכים המבוקשים רלוונטיים לזירת המחלוקת ולשלב שבו נמצא ההליך; ומקום שמבקש הצו הוא בעל הדין שהגיש את בקשת האישור – כבענייננו – עליו להראות בנוסף כי העמיד תשתית ראייתית ראשונית להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית בהתאם לסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). זאת על מנת להתמודד עם החשש פן הליכי הגילוי יהפכו ל"מסע דיג" שכל תכליתו השלמת בקשת אישור רעועה ובלתי מבוססת (עניין תגר, פסקה 20). לצד דרישות אלה, על המבקש צו לגילוי ועיון במסמכים לעמוד ביתר התנאים והמגבלות שחלים באופן כללי על הליכי גילוי מסמכים, ובכלל זה עליו להראות שהמסמכים מצויים בידו או בשליטתו של בעל הדין שכלפיו מופנית הבקשה; כי מתן הצו המבוקש יביא לפישוט וייעול ההליכים; וכי לא יהיה בצו הגילוי משום הטלת עול בלתי סביר על הצד שכנגד (רע"א 1361/18 אסם השקעות בע"מ נ' סורוקר, פסקה 7 (26.6.2018); עניין תגר, פסקה 17; רע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטורס, פ"ד נז(4) 513, 519 (2003)). ויוער כי אף שבתקנות תובענות ייצוגיות אין התייחסות פרטנית לסוגיה של מענה על שאלונים, זה מכבר נפסק כי יש טעם ממשי להחלת התנאים המנויים בתקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות גם כאשר עסקינן בבקשה למתן צו המורה להשיב על שאלות בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית (רע"א 4632/18 Volkswagen AG נ' גולן, פסקה 9 (26.12.2018); רע"א 8224/15 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' זליכה, פסקה 11 (29.3.2016)). כאן המקום לציין כי הגם שהזכות לגילוי ועיון במסמכים בשלב הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית מצומצמת יחסית בהשוואה להיקפה בהליכים אזרחיים אחרים, אין הדבר גורע מחשיבותם ומתרומתם של הליכי הגילוי לשלב הדיון בבקשת האישור, בפרט בהינתן פערי הכוחות והמידע שבין הצדדים להליך הייצוגי (רע"א 2929/19 גולדברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 7 (13.2.2020) (להלן: עניין גולדברג); רע"א 9181/18 רוקח נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 17 (16.12.2019)); ולא פעם ההכרעה בבקשה לגילוי ועיון במסמכים עשויה להשליך על גורל ההליך הייצוגי כולו. 10. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הגילוי מטעם אחד ויחיד והוא – שלא הונחה תשתית ראייתית ראשונית להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית שבסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, ובתוך כך נראה כי הכוונה להיעדר תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה; ומטעם זה אף מצא להמליץ למבקשים לשקול את המשך ניהול בקשת האישור. דעתי שונה. במוקד בקשת האישור הטענה כי פרטנר שולחת למנויים מסרוני יידוע באיחור משמעותי מן הנדרש ברישיון, והדבר מביא לכך שאותם מנויים עושים שימוש בשירותים סלולריים בחו"ל מבלי שהם מודעים לכך שחבילת חו"ל שהם רכשו נוצלה במלואה. לתמיכה בטענה זו פירטו המבקשים שני מקרים שבהם הדבר אירע להם באופן אישי, וצירפו מסמכים המוכיחים זאת באופן לכאורי – ובהם כאמור החשבוניות שנשלחו למבקשים הכוללות את הסכומים שנגבו מהם בגין תעריפי החריגה, מסמכי פירוט השיחות ומסרוני היידוע שנשלחו באיחור. מסמכים אלה מעידים לכאורה על כך שלפחות בשני מקרים נפרדים, מסרוני היידוע נשלחו למנויים בעיכוב מסוים – ודי בכך על מנת לעמוד בדרישת התשתית הראייתית הראשונית. ויוזכר כי רף ההוכחה הנדרש לצורך בחינת תנאי זה, אינו מתמצה בכך שבקשת האישור אינה בקשת סרק, ועם זאת הנטל נמוך מן הנדרש לצורך אישור התובענה כייצוגית (עניין גולדברג, פסקה 10; עניין תגר, פסקה 20; רע"א 2155/17 קליאוט נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 6 (24.8.2017)). עצם העובדה שלטענת פרטנר העיכובים "הנדירים" (לדבריה) בשליחת מסרוני היידוע, אינם מהווים הפרה של חובת היידוע ברישיון – כפי שהיא מפרשת אותה – איננה גורעת בנסיבות העניין מהתשתית הראייתית הלכאורית שהונחה ביסוד בקשת האישור; הטענות המשפטיות והעובדתיות שהועלו בנושא יתבררו בהמשך הדרך, והוא הדין בנוגע לטענה כי צילום המסך מהווה הרחבת חזית אסורה. זאת בשים לב לכך שאין להפוך את הדיון המקדמי בבקשת הגילוי לדיון לגופה של בקשת האישור (ראו: רע"א 7734/16 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' שטיינברג, פסקה 5 (5.12.2016); רע"א 494/16 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזר, פסקה 13 (19.5.2016)); ובמיוחד בהינתן שבקשת הגילוי נועדה לכתחילה על מנת לסייע למבקשים להתמודד עם אותן טענות הגנה שהועלו בתשובה (ראו והשוו: רע"א 4841/18 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקה 17 (12.8.2019)). משנקבע כאמור כי די בתשתית שצורפה לבקשת האישור כדי להרים את הנטל הראשוני להתקיימות התנאים לאישור התובענה כייצוגית, ובראשם תשתית ראייתית לכאורית לקיומה של עילת תביעה, אין צורך להידרש לטענות הנוספות שהעלו המבקשים בעניין נטל הראיה. 11. על פניו, ניתן היה לסיים את הדיון בדברים אלה. אולם מאחר שבהחלטת הגילוי הושם מרכז הכובד על שינוי החזית שהמבקשים ערכו לכאורה בתגובה לתשובה, וכן על המשקל שיש לייחס לראיה החדשה שצורפה לתגובה לתשובה (צילום המסך) – אקדיש מספר מילים גם לעניין זה. מעיון בכתבי הטענות ניכר כי המבקשים לא זנחו את ההסתמכות על המסמכים שצירפו לבקשת האישור, שלמען הסדר אינם מסתכמים רק במסמכי פירוט השיחות; ומשכך לא היה מקום לקביעה כי הם "החליפו" את התשתית הראייתית שצורפה לבקשת האישור בצילום המסך. בהינתן האמור, גם לא היה מקום ליתן לצילום המסך את הבכורה בבחינת התשתית הראייתית הראשונית, אף לא לשאלה אם מדובר בהרחבת חזית אסורה; ויוער בהקשר זה, כי על פניו ובלא לקבוע מסמרות נראה כי יש בסיס לטענה כי צילום המסך צורף על מנת להפריך את טענת ההגנה כי הסיבה לעיכוב בשליחת מסרוני היידוע נעוצה בכך שהמידע על אודות סטטוס ניצול חבילת חו"ל איננו מצוי בידי פרטנר, ולכן דומה כי ניתן היה לצרפו אף מבלי לקבל רשות מבית המשפט. עוד ייאמר, כי יש קושי בכך שניתן בהחלטת הגילוי משקל לכאורי לטענתה של פרטנר כי היא אמנם שלחה מסרון יידוע למבקש 2 כחצי שעה לפני שצילום המסך צולם – ונראה כי הדבר דורש בירור עובדתי. 12. הנה כי כן, נראה כי בנסיבות העניין המבקשים הניחו תשתית ראייתית מספקת כתנאי להיעתרות לבקשת הגילוי; ואין בטענות שהועלו בתשובה או בתגובה לתשובה כדי לשנות מכך. אולם מאחר שבית המשפט המחוזי לא נדרש בהחלטת הגילוי לדרישות הגילוי עצמן והשאלות שנתבקש ליתן להן מענה, לא כל שכן לרלוונטיות שלהן לסוגיות שבמחלוקת ולשלב הדיוני שבו מצוי ההליך, ואף לא לשאלות ההכבדה והסודיות שבפי פרטנר – יש להחזיר את הדיון בבקשת הגילוי לבית המשפט המחוזי, על מנת שיכריע בסוגיות אלה בהתאם לשיקול דעתו וכחוכמתו. בתוך כך, על בית המשפט ליתן את הדעת גם לטענת המבקשים שלחלק מדרישות הגילוי יש להיעתר גם מכוח תקנות 75 ו-114 לתקנות סד"א. ויצוין לבסוף, כי מאחר שבהחלטת הגילוי לא ניתנה הדעת אם יש להתיר מתן מענה לגופן של השאלות שהציגו המבקשים – אין צורך להידרש לטענה כי יש לדחות על הסף את בקשת רשות הערעור ככל שהיא נוגעת למתן מענה על שאלות, מכוח סעיף 1(10) לצו בתי משפט (להרחבה ראו: עניין גולן, פסקה 12). סוף דבר 13. התוצאה היא שהבקשה למתן רשות ערעור מתקבלת והערעור שנדון לפי הרשות שניתנה מתקבל אף הוא, ומשמע שההחלטה מבוטלת והדיון בבקשת הגילוי מוחזר לבית המשפט המחוזי. פרטנר (המשיבה) תישא בהוצאות המבקשים בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ג בניסן התש"ף (‏7.4.2020). ש ו פ ט ת _________________________ 19009060_G06.docx יב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1