אלי אלחדד נ. עירית רעננה

פסק-דין בתיק בג"ץ 906/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 906/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותר: אלי אלחדד נ ג ד המשיבים: 1. עירית רעננה 2. ראש העיר רעננה 3. גזבר עירית רעננה 4. יו"ר "ועדת ההנחות לארנונה" בעיריית רעננה 5. יו"ר "ועדת ההנחות העירונית" בעיריית רעננה 6. מבקר עיריית רעננה עתירה לצו על תנאי וצו ביניים העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד לימור דניאלי שוסטר פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, וכן בקשה למתן צו ביניים, המכוונת כנגד עיריית רעננה (להלן: העירייה) וכנגד בעלי תפקידים שונים בעירייה. בגדרי העתירה, טוען העותר כי העירייה לא העניקה לו הנחות בתשלום הארנונה ובתשלום עבור שירותים קהילתיים אחרים, וכן כי העירייה חייבה אותו, שלא כדין, בריבית "עונשית" בגין חובותיו כלפיה. להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים להכרעה בעתירה. רקע 2. העותר מציג עצמו כ-"תושב העיר רעננה מאז 1999". החל משנת 2007 התגלעו חילוקי דעות בין העותר לבין העירייה בנוגע לזכאותו לכאורה של העותר להנחות בארנונה ובתשלום עבור שירותים קהילתיים אחרים. מאחר שהצדדים לא הצליחו ליישב בינם לבין עצמם את המחלוקות בנושא, נפתחו ביניהם מספר רב של הליכים משפטיים, כאשר מן העבר האחד פועלת העירייה בהליכי גבייה בנוגע לחובות נטענים של העותר כלפיה (חובות אשר צברו, לאורך הזמן, ריבית והצמדה), ומן העבר האחר הגיש העותר עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים (עת"מ 2751-09-12; להלן: העתירה המנהלית), ובה טען כי העירייה פועלת בניגוד לדין, בכך שאיננה מעניקה לו הנחות להן הוא זכאי, ובכך שהיא גובה ממנו ריבית שלא בהתאם לדין. 3. בתאריך 26.12.2012, ולאחר שבית המשפט המחוזי הנכבד העיר לעותר כי עתירתו הוגשה בשיהוי ניכר, הודיע העותר כי הוא מוחק את העתירה המנהלית. 4. עתה, מונחת בפנינו עתירה שהוגשה לבית משפט זה, בשבתו כבג"ץ, ובגדרה טוען העותר, הלכה למעשה, טענות זהות לאלה שנטענו בעתירה המנהלית, אשר הסתיימה, כאמור, במחיקתה על-ידו. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינו בעתירה, בתגובת המשיבים ובתשובת העותר, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת הן מחמת קיומו של סעד חלופי, והן מחמת שיהוי. להלן יובאו הנימוקים למסקנתנו זו. 6. קיומו של סעד חלופי: כל הטענות, אשר מעלה העותר בעתירתו, מקומן להתברר על ידי בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר בסמכותו ליתן את כל הסעדים אותם מבקש העותר. ואכן, העותר פנה לבית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית – ועתירתו נמחקה בהסכמה עקב שיהוי בהגשתה. בנסיבות אלו – מסתבר כי עמד בפני העותר סעד חלופי, על דרך של עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, והוא אכן פנה לאפיק זה, ומשמוצתה העתירה המנהלית – לא ניתן "להחזירה לחיים" בצורה של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו: בג"ץ 7008/11 לרנר נ' ראש עיריית ת"א (28.09.2011)). 7. שיהוי: ממכלול החומר שהוגש בפנינו עולה כי הטעם להערותיו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, אשר המליץ לעותר למחוק את עתירתו המנהלית, היה השיהוי הניכר שבו היא הוגשה. ואכן עיון בנטען בעתירה מעלה כי העותר מבקש בגדרה סעדים בגין החלטות שונות, אשר נתקבלו לפני שנים, כך שעל פני הדברים נראה שהערותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים – היו במקומן. כחודש וחצי לאחר ההחלטה שבגדרה נמחקה העתירה הנ"ל, הגיש העותר את העתירה שבפנינו. משאלה הם פני הדברים, ברי כי גם העתירה שבפנינו הוגשה בשיהוי ניכר, אשר מהווה אף הוא טעם לדחייתה על הסף. 8. סוף דבר: דין העתירה להדחות על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ד באלול התשע"ג (‏20.08.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13009060_K02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il