אהרון יוסבשוילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9059/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9059/03 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט י' עדיאל המערער: אהרון יוסבשוילי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.2003 בת"פ 807/02, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' דר, י' כהן, י' עמית תאריכי הישיבות: א' בטבת התשס"ה י"ט בחשון התשס"ו (13.12.2004) (21.11.2005) בשם המערער: עו"ד ענת מיסד-כנען בשם המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל; עו"ד אריה פטר פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: המערער הורשע לפי הודאתו בביצוע שלושה מעשי רצח של אביו, אימו ואחיו. בית-המשפט המחוזי גזר עליו שלושה מאסרי עולם והורה כי שני מאסרי עולם ירוצו במצטבר ואחד בחופף. כנגד גזר-דין זה מופנה הערעור שבפנינו. עיקרי העובדות וההליכים 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' דר, י' כהן, י' עמית), בשתי עבירות של רצח הורה בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(1) ו-300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ובעבירה נוספת של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. זאת, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. מכתב האישום בו הודה המערער עולה כי ביום 14.11.02 הגיע המערער שהיה בחופשה מהצבא, לבית משפחתו בעכו שם התגורר עם הוריו ואחיו בן ה-25. המערער היה מצויד ברובה מסוג M16 ובשתי מחסניות עם כדורים. ביום שבת ה-16.11.02 בסמוך לשעה 20:00, התפתח ויכוח בין המערער לבין הוריו ואחיו בעת ששהו בסלון ביתם. עם סיום הויכוח ניגש המערער לחדרו, נטל את הרובה, טען אותו במחסנית עם כדורים ודרך אותו. המערער יצא מחדרו כשהוא אוחז ברובה הדרוך, ובדרכו חזרה לסלון כיוון את הרובה לעבר אמו וירה בה בעורפה בכוונה להמיתה. המערער צעד מספר צעדים נוספים, כיוון את הרובה לעבר אביו וירה בו חמישה כדורים בגב. לאחר שאביו נפל, הוסיף המערער וירה בראשו מאחור, בכוונה להמיתו. מיד לאחר מכן, כיוון המערער את הרובה לעבר אחיו שיצא מחדר צדדי, וירה גם בו כדור אחד בראש ושבעה כדורים בחזה ובבטן, בכוונה להמיתו. משסיים, פרק המערער את הרובה במרפסת, חזר לחדרו, לבש מדים ויצא עם הרובה והמחסניות מהבית. בשעה 00:35 התייצב המערער במשטרת עכו והודיע כי רצח את הוריו ואת אחיו. עקב הודעת המערער הגיעה המשטרה לבית ומצאה בו את הוריו ואחיו ללא רוח חיים. מותם של האב, האם והאח נגרם כתוצאה מהיריות שירה בהם המערער. כאמור, בגין מעשים אלה הועמד המערער לדין בשלוש עבירות של רצח. לאחר שהמערער נבדק בבדיקה פסיכיאטרית ונקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו, הודיעו הצדדים על הסדר טיעון, במסגרתו הודה המערער בשלוש עבירות הרצח שיוחסו לו בכתב-האישום ובית-המשפט הרשיעו בהן. בהתאם להסדר הטיעון, ביקשה המדינה לגזור על המערער שלושה מאסרי עולם - שניים לריצוי במצטבר ואחד לריצוי בחופף. לעומת זאת, ביקשה באת-כוח המערער כי שלושת עונשי המאסר עולם ירוצו בחופף. במסגרת הטיעונים לעונש, שמע בית-המשפט המחוזי את עדות חברו של המערער ואת דברי המערער עצמו, ואף קיבל לידיו את תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המערער. בגזר-הדין קיבל בית-המשפט המחוזי את עמדת המדינה וגזר על המערער שלושה מאסרי עולם אשר שניים ירוצו במצטבר והשלישי ירוצה בחופף. בנימוקיו לעונש, ציין בית-המשפט המחוזי כי בהתאם לפסיקתו של בית-המשפט העליון בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, "...הפגיעה בשלמות גופו של כל אחד מן הקורבנות ונקודת המבט המוסרית המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד, צריכים למצוא ביטוי מפורש בנפרד גם במסגרת גזירת העונש". עוד קבע בית-המשפט המחוזי כי טענת הסנגורית לעניין האווירה ששררה בביתו של המערער והעלבונות שהוטחו בו לטענתו על-ידי אביו, אינם מצדיקים הקלה בעונש. בית-המשפט המחוזי הוסיף וציין כי המערער קיפח גם את חייהם של אימו ושל אחיו, אף כי בחומר שהוצג בפני בית-המשפט כמעט ולא נמצא דבר לעניין יחס לא הולם מצידם כלפי המערער. אשר לפסקי-דין אליהם הפנתה באת-כוח המערער בטיעוניה - קבע בית-המשפט המחוזי כי מדובר בפסקי דין שניתנו בנסיבות שונות מאלה שבעניינו של המערער, וכי אין ללמוד מהם גזירה שווה. כנגד גזר-הדין האמור הוגש הערעור שבפנינו. ביום 13.12.04 התקיים דיון בפני בית-משפט זה (השופטים טירקל, גרוניס ועדיאל), בסיומו הוחלט כי הצדדים יגישו "השלמת טיעון של משפט השוואתי". לאחר פרישתו של השופט טירקל מכס השיפוט ובהתאם לבקשת המערער, התקיימה בפנינו ביום 21.11.05 השלמת-טיעון בעל-פה (השופטים ביניש, גרוניס ועדיאל). טענות הצדדים בערעור 2. במסגרת הערעור העלתה באת-כוח המערער, עו"ד ע' מיסד-כנען, שתי טענות עיקריות: ראשית, בהשלמת הטיעון בכתב נטען - אף כי בשפה רפה - כי ראוי להרהר מחדש בהלכה הפסוקה של בית-משפט זה לפיה בית-משפט הגוזר את העונש רשאי להטיל עונשי מאסר מצטברים לעונש מאסר עולם ואף לגזור מספר עונשי מאסר עולם במצטבר. בהקשר זה, טענה באת-כוח המערער כי בשיטות משפט אחרות חל איסור על הטלת עונשי מאסר מצטברים לעונש מסוג מאסר עולם. עוד נטען כי עונש מאסר עולם הינו חמור כשלעצמו וכי בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי), לא ניתן לקצוב עונש מאסר עולם לתקופה שתפחת משלושים שנות מאסר שהיא תקופת-זמן ארוכה לכל הדעות. בהתחשב בכל אלה, טענה באת-כוח המערער כי ככלל, אין זה ראוי להטיל עונשי מאסר מצטברים לעונש מאסר עולם ואף אין להטיל מספר מאסרי עולם במצטבר. שנית, טענה באת-כוח המערער כי בהתאם לפסיקתו של בית-המשפט העליון, אין חובה להורות כי מי שהורשע במספר עבירות רצח ונגזרו עליו מספר עונשי מאסר עולם ירצה אותם במצטבר, שכן שאלת חפיפת העונשים או הצטברותם צריכה להיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו. בעניינו של המערער נטען כי בהתחשב בגילו הצעיר, בעברו הפלילי הנקי, בחרטה הכנה שהביע וכן בטענה כי לא תכנן לרצוח מראש את הוריו ואת אחיו אלא עשה כן מתוך סערת רגשות בה היה שרוי עקב עלבונות שספג מאביו; מן הדין להורות על חפיפה מלאה של שלושת עונשי המאסר עולם שהושתו עליו. עוד טענה באת-כוח המערער כי השיקול המרכזי בעד הטלת עונשים מצטברים הינו השיקול ההרתעתי. בהתחשב בכך, נטען כי בנסיבות בהן האירוע התרחש אגב סערת רגשות וללא תכנון מוקדם בנוגע למספר הקורבנות, אין בענישה מצטברת כדי להרתיע ולפיכך יש להורות על ריצוי העונשים בחופף. מנגד, טענו באי-כוח המדינה, עו"ד א' פטר ועו"ד א' מור-אל, כי דין הערעור להידחות. לטענתם, סעיף 45(א) לחוק העונשין מקנה לבתי-המשפט בישראל שיקול-דעת בשאלה האם לגזור עונשי מאסר עולם בחופף או במצטבר, ובעניין זה לא ניתן להסיק גזירה שווה מההסדרים הנוהגים בשיטות משפט זרות. באי-כוח המדינה הוסיפו וטענו כי להטלת עונשי מאסר עולם במצטבר קיימת חשיבות רבה לשם העברת מסר ערכי ונורמטיבי, במסגרתו לא יזכה רוצח ל"הנחה עונשית" עקב ריבוי מעשי רצח. לפי הטענה, ענישה מצטברת אינה משרתת אך ורק את אינטרס ההרתעה, אלא יש בה גם כדי להדגיש את המשמעות של קיפוח חיי אדם ואת הזוועה שבמעשה לא מוסרי זה. בעניינו של המערער, עמדו באי-כוח המדינה על החומרה הרבה הטמונה במעשיו ובנסיבות ביצועם. לפי הטענה, ראוי היה להורות כי שלושת עונשי המאסר עולם שהושתו על המערער ירוצו במצטבר, אולם במסגרת הסדר הטיעון ראתה המדינה לבקש ריצוי עונש מאסר עולם אחד בחופף נוכח גילו הצעיר של המערער. בית המשפט המחוזי קיבל עמדה זו, והתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער כאשר הורה על חפיפה חלקית של העונשים שנגזרו עליו. בהתחשב בכל אלה נטען כי העונש שהוטל על המערער הינו מידתי וכי אין הצדקה להקלה נוספת עימו. דיון 3. נקודת המוצא לדיון בשאלת ריצוי עונשי מאסר בחופף או במצטבר מצויה בסעיף 45(א) לחוק העונשין שזו לשונו: מאסר חופף 45. (א) מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. הוראת-החוק האמורה דנה בנסיבות בהן נאשם הורשע במשפט אחד במספר עבירות שאינן בשל "אותו מעשה" כמשמעו בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, והוא נדון למספר עונשי מאסר בגינן. כפי שיפורט להלן, הפרשנות המקובלת בפסיקתו של בית-משפט זה הינה כי סעיף 45(א) לחוק העונשין קובע כלל של ריצוי עונשי המאסר בחופף, באופן שהנאשם ירצה את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר שהוטלה עליו, ואותו בלבד. לכלל האמור נקבע בסעיף 45(א) הנ"ל חריג ולפיו ירצה הנאשם את עונשי המאסר שנגזרו עליו במצטבר, באופן מלא או חלקי, אם בית המשפט ראה להורות כן. מטעמים עליהם נעמוד בהמשך הדברים, הלכה פסוקה היא כי סמכותו של בית-המשפט להורות בנסיבות מתאימות על הצטברות עונשי המאסר, חלה גם לעניין עונש מסוג מאסר עולם. בהתאם לכך, רשאי בית-משפט הגוזר את העונש להורות בנסיבות מתאימות על הצטברות עונשי מאסר "רגילים" בנוסף לעונש של מאסר עולם, וכן להורות על ריצוי מספר עונשי מאסר עולם במצטבר. על רקע זה, מעורר הערעור שבפנינו שתי שאלות עיקריות: ראשית, האם יש מקום לשינוי ההלכה הפסוקה לפיה ניתן להורות על ריצוי עונשים במצטבר גם כאשר מדובר בעונש מסוג מאסר עולם. שנית, מה הם השיקולים בהם יתחשב בית-המשפט בבואו להכריע לעניין אופן ריצוי העונשים של מי שנגזרו עליו מספר עונשי מאסר עולם בגין ביצוע מספר מעשי רצח, או עונשי מאסר "רגילים" בנוסף לעונש מאסר עולם. בהתחשב בכל אלה, נפנה לבחון את עניינו הפרטני של המערער. הסמכות להורות על ענישה מצטברת ביחס למאסר עולם 4. השאלה האם ניתן לגזור עונשי מאסר מצטברים לעונש מאסר עולם וכן להורות על ריצוי במצטבר של מספר מאסרי עולם, נדונה בע"פ 44/89, 35 לוגסי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 102 ובע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2) 187. בשתי הפרשות האמורות, פסק הנשיא שמגר את ההלכה המקובלת גם כיום ולפיה לבית-המשפט סמכות להורות בנסיבות מתאימות על הצטברות עונשי מאסר בנוסף לעונש מאסר עולם וכן על ריצוי מספר מאסרי עולם במצטבר. ההלכה האמורה הושתתה על מספר טעמים. ראשית, עמד הנשיא שמגר על כך שאמנם מבחינה לשונית-מושגית, מאסר עולם חובה המוטל על מי שהורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, הוא מאסר לאורך כל חייו של הנדון. לכאורה, עונש כאמור אינו סובל צבירת עונש נוסף. למעשה, עוד בטרם חקיקתו של חוק שחרור על-תנאי התפתח בשיטתנו נוהג לפיו על דרך הכלל, נשיא המדינה קוצב עונשי מאסר עולם חובה במסגרת סמכותו להקל בעונש לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה. בהתחשב בכך, יש בהטלת עונשים מצטברים למאסר עולם כדי להשפיע על השאלה האם ייקצב עונשו של העבריין ולאיזו תקופת-זמן. ובלשונו של הנשיא שמגר: "אך מובן כי בעת קציבת העונש, אם תהיה כזו, יוכל מי שמופקד על כך להביא בחשבון שמדובר על עונשים מצטברים בשל מספר מעשי רצח ולא על עונש יחיד, ולשקול החלטתו בהתאם" (ע"פ 44/89, 35 לוגסי הנ"ל, פיסקה 16). לכך יש להוסיף כי בהתאם להוראת-סעיף 29 לחוק שחרור על-תנאי שנחקק בשנת 2001, ישנה כיום משמעות לצבירת עונשי מאסר עולם גם לצורך השאלה אימתי יכולה ועדת שחרורים מיוחדת להמליץ בפני נשיא המדינה על קציבת עונשו של אסיר עולם. וכך קובע סעיף 29 הנ"ל: "המלצה בעניין קציבת עונש מאסר עולם המלצה 29. (א) ועדת שחרורים מיוחדת רשאית, לבקשתו של אסיר עולם, להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של האסיר לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מהיום שהחל לשאת את מאסרו, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים. (ב) אסיר עולם הנושא עונש של שני מאסרי עולם מצטברים או יותר, רשאית ועדת שחרורים מיוחדת, לבקשתו, להמליץ לפני נשיא המדינה לקצוב את עונשו של האסיר לאחר שחלפו לפחות חמש עשרה שנים מהיום הקובע, ובלבד שהתקופה שתמליץ לקצוב לא תפחת מ-30 שנים, שתימנה החל ביום הקובע; ..." [ההדגשות הוספו-ד.ב.] הנה כי כן, בעוד שלגבי אסיר עולם "רגיל" רשאית ועדת שחרורים מיוחדת להמליץ בפני נשיא המדינה על קציבת העונש לאחר שחלפו לפחות שבע שנים מהיום בו החל האסיר לשאת את מאסרו; הרי לגבי אסיר עולם הנושא עונש של שני מאסרי עולם מצטברים או יותר, רשאית הוועדה ליתן המלצה כאמור רק לאחר שחלפו לפחות חמש-עשרה שנים מהיום הקובע. יצוין כי בשני המקרים, רשאית הוועדה להמליץ על קציבת תקופה שלא תפחת משלושים שנות מאסר. המסקנה המתבקשת הינה כי בהטלת עונשי מאסר מצטברים למאסר עולם ואף בהטלת מספר מאסרי עולם במצטבר, יש כדי להשפיע על השאלה האם ואימתי ייקצב עונשו של האסיר ולאיזו תקופת-זמן. 5. טעם נוסף להלכה הפסוקה לפיה בית-המשפט מוסמך לגזור בנסיבות מתאימות עונשי מאסר מצטברים לעונש מסוג מאסר עולם ואף מספר עונשי מאסר עולם במצטבר, עניינו בהגנה על ערך חיי אדם ובשיקולי גמול, מניעה והרתעה. בית-משפט זה כבר פסק בעבר כי במקרים מסוימים, יש מקום להורות על ריצוי במצטבר של עונשי מאסר עולם בגין הרשעה במספר מעשי רצח, וזאת בשל הצורך ליתן ביטוי הולם לערך קדושת החיים ובשל ההכרח להרתיע מפני נטילת חיי אדם. ובלשונה של השופטת דורנר: "ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש?" (ע"פ 1742/91 פופר הנ"ל, פיסקה 18; עוד ראו: ע"פ 399/89 זלום הנ"ל, בפיסקה 8 לפסק-דינו של הנשיא שמגר; ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934, בפיסקה 6 לפסק-דיני). מטעמים דומים, נקבע בפסיקתנו כי כאשר נאשם הורשע ברצח ובביצוע מספר עבירות נוספות אחרות, אין מניעה משפטית להטיל עליו עונשי מאסר מצטברים לעונש המאסר עולם "מקום שהעבירות הנוספות הן בעלות חומרה מיוחדת ונסיבות ביצוען מצריכות תגובה עונשית מיוחדת...כדי לתת ביטוי עונשי הולם לחומרתן" (דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, פיסקה 7). 6. כאמור, באת-כוח המערער ביקשה להרהר אחר ההלכה האמורה בטענה כי עונש מאסר עולם הינו חמור כשלעצמו וכי בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי, לא ניתן לקוצבו לתקופה שתפחת משלושים שנות מאסר. לפיכך, לגישתה, מן הראוי לשנות מההלכה הנדונה ולקבוע בדומה להסדר הנוהג במדינות אחרות, כי אין אפשרות לגזירת עונשי מאסר מצטברים לעונש מאסר עולם, ואף אין אפשרות להורות על ריצוי של מספר עונשי מאסר עולם במצטבר. ייאמר מיד כי בית-משפט זה אמנם אינו כבול להלכות שנקבעו על-ידו בעבר (סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה), אולם מטעמים שבמדיניות שיפוטית הוא יעשה שימוש בסמכותו לסטות מתקדימיו רק במקרים מעטים ומיוחדים המצדיקים זאת (ראו: בג"צ 1375/06 גדרה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 5 לפסק-הדין ומכלול האסמכתאות המובאות שם). בסוגיה הנדונה בפנינו לא נמצא כל טעם המצדיק סטייה מההלכה הפסוקה המקובלת עלינו מזה שנים. כאמור, הוראת-סעיף 45(א) לחוק העונשין מסמיכה את בית-המשפט להורות לפי שיקול-דעתו על ריצוי בחופף או במצטבר של עונשי מאסר. הוראת-חוק זו מתייחסת על-פי לשונה ונוסחה לכל עונש מאסר ואינה קובעת הסדר שונה לעניין עונשי מאסר עולם. מבחינת תכלית החקיקה - נועד סעיף 45(א) לחוק לאפשר לבית-המשפט שיקול-דעת בשאלת אופן ריצוי עונשי מאסר. על בית-המשפט לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו וליתן משקל ראוי לשיקולי הענישה השונים בנסיבות העניין - גמול, הרתעה, שיקום ומניעה. תכלית זו רלוונטית גם בנוגע לקביעת אופן ריצוים של עונשי מאסר עולם. כאמור, מנקודת מבט ערכית ומוסרית, ישנה משמעות לקיומו של שיקול-דעת שיפוטי לעניין גזירת עונשי מאסר מצטברים בנוסף לעונש מאסר עולם וכן לגזירת מספר עונשי מאסר עולם לריצוי במצטבר. בדרך זו ניתן ליתן ביטוי עונשי מפורש ונפרד להרשעה בגין מספר עבירות רצח, או בגין הרשעה בעבירת רצח ובעבירות חמורות נוספות שלפי אופיין ונסיבות ביצוען יוצרות פגיעה חמורה וקשה בערכי היסוד של הפרט והחברה. נשוב ונציין כי לגזירת מספר עונשי מאסר עולם במצטבר ישנה משמעות גם לעניין קציבת העונש. כפי שצוין לעיל, בהתחשב בנוהג של נשיא המדינה לקצוב עונשי מאסר עולם חובה, יש בריצוי במצטבר של העונשים כדי להשפיע על השאלה האם ומתי ייקצב עונשו של האסיר ולאיזו תקופת-זמן. הנה כי כן, הן לשונו הפשוטה של סעיף 45(א) לחוק והן תכליתו בדבר מתן שיקול-דעת לבית-המשפט הגוזר את העונש - תומכים בגישה הפרשנית המקובלת בפסיקתו של בית-משפט זה מימים ימימה, ולפיה בית-משפט הגוזר את העונש מוסמך להורות לפי שיקול-דעתו על ריצוי עונשים מסוג מאסר עולם באופן חופף או מצטבר. לכך יש להוסיף כי ההלכה הפסוקה לפיה לבתי המשפט בישראל סמכות שבשיקול-דעת להורות על ריצוי מספר מאסרי עולם במצטבר, קיבלה משנה-תוקף עם חקיקתם של סעיפים 29(א) ו- (ב) לחוק שחרור על-תנאי שנוסחן הובא לעיל. לשונן של הוראות-החוק האמורות מבחינה בבירור בין אסיר עולם "רגיל" לבין אסיר עולם הנושא עונשי מאסר עולם מצטברים. מכך מתבקשת המסקנה כי המחוקק הכיר בסמכותם של בתי המשפט לגזור עונשי מאסר עולם לריצוי במצטבר. חקיקה זו תואמת, אפוא, את ההלכה הפסוקה הנדונה ותומכת בה. 7. בהשלמת טיעונה בכתב, הפנתה באת-כוח המערער להסדרים הנוהגים במדינות אחרות בעלות שיטת משפט קונטיננטאלית וכן להסדרים הנוהגים במדינות בעלות שיטת משפט קרובה לשלנו כגון: אנגליה, קנדה ואוסטרליה - במסגרתן קיים איסור חקיקתי או פסיקתי על גזירת עונשי מאסר מצטברים למאסר עולם. בעניין זה נעיר כי בארצות-הברית קיימת סמכות בידי בתי-המשפט הפדרליים והמדינתיים לגזירת עונשי מאסר מצטברים למאסר עולם, ואף להטלת מספר עונשי מאסר עולם במצטבר. אשר למדינות אירופה - האיסור על גזירת עונשי מאסר מצטברים לעונש מסוג מאסר עולם אינו עומד לבדו, והוא מהווה חלק ממגבלות שונות המוטלות על סמכותם של בתי-המשפט להורות על הצטברותם של עונשי מאסר בכלל. כך למשל, בהולנד ובגרמניה סמכותו של בית-המשפט להורות על צבירת עונשי מאסר "רגילים" מוגבלת: בגרמניה - מוסמך בית-משפט להורות על הצטברות עונשים של עד 15 שנות מאסר מעבר לעונש המירבי שניתן לגזור על הנאשם, ובהולנד- ניתן להורות על צבירת עונשים של עד שליש מהעונש המירבי. אשר לאנגליה ולאוסטרליה - האיסור הפסיקתי על הצטברות עונשים מסוג מאסר עולם נובע, בין היתר, מכך שבתי-המשפט באנגליה ובאוסטרליה מוסמכים להורות בנסיבות מתאימות על שלילת האפשרות לשחרור מוקדם של מי שנדון למאסר עולם, באופן שהאסיר נותר מאחורי סורג ובריח במשך כל ימי חייו (ראו בעניין זה: Criminal Justice Act 2003, Ch. 44, s. 269 (4)) .בנסיבות אלה, ממילא אין טעם להורות על הצטברות העונשים. לעומת זאת, בישראל נשיא המדינה הוא בעל הסמכות להכריע לעניין קציבת העונש. כפי שהובהר לעיל, יכולתו של בית-המשפט להשפיע על השאלה אימתי ייקצב עונשו של אסיר עולם ולאיזו תקופת-זמן, טמונה בסמכותו של בית-המשפט להורות על ריצוי במצטבר של עונשי מאסר עולם. בהתחשב בכל אלה, מתבקשת המסקנה כי לכל שיטת-משפט איזונים פנימיים המאפיינים את מדיניות גזירת-הדין וקציבת העונש במסגרתה; בהתחשב בכך, ספק אם בסוגית הצטברותם של עונשי מאסר עולם, ניתן ללמוד גזירה שווה מהמצב הנוהג במדינות אחרות. סיכומם של דברים; ההלכה הפסוקה שהשתרשה בשיטתנו המשפטית הינה כי לבית-המשפט הגוזר את העונש, סמכות להורות בנסיבות מתאימות על ריצוי במצטבר של עונשי מאסר בנוסף לעונש מאסר עולם, וכן על ריצוי של מספר מאסרי עולם מצטברים. הלכה זו קיבלה משנה-תוקף עם חקיקתם של סעיפים 29(א) ו-(ב) לחוק שחרור על תנאי, ולא נמצא לנו טעם לסטות ממנה. השיקולים לעניין קביעת אופן ריצוי העונש 8. כאמור, בית-משפט הגוזר על נאשם עונשי מאסר בנוסף לעונש מסוג מאסר עולם, או מספר עונשי מאסר עולם בגין הרשעה בביצוע מספר מעשי רצח - מוסמך להורות על ריצוי העונשים בחופף או במצטבר. כיצד יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו בעניין זה? המסגרת הנורמטיבית להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי בסוגית אופן ריצוי העונש מצויה בהוראת-סעיף 45(א) לחוק העונשין שנוסחה הובא לעיל. נוכח חשיבותה של הוראת-החוק האמורה להמשך דיוננו, נביאה שוב כלשונה: מאסר חופף 45. (א) מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. בהקשר זה, מתעוררת השאלה האם סעיף 45(א) הנ"ל מתווה את אופן הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי על-ידי קביעת כלל וחריג בצידו, או שמא הוראת-החוק האמורה אינה נוקטת כל עמדה - לחיוב או לשלילה - בנוגע להיותו של העונש חופף או מצטבר (לגישות הפרשניות השונות בעניין זה, ראו: ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562, בפיסקה 11 ואילך לפסק-דינו של השופט חשין ומכלול האסמכתאות המובאות שם; עוד ראו: ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, בפיסקה 14 לפסק-דינו של השופט לוי). כפי שצוין בפתח הדברים, הפרשנות המקובלת בפסיקתו של בית-משפט זה - אשר אף אני מסכימה לה - הינה כי סעיף 45(א) לחוק העונשין קובע על-פי כותרתו ולשונו הפשוטה וכן לפי תכליתו, כלל שבצידו חריג. הכלל הוא כי הנאשם ירצה בחופף את עונשי המאסר שהוטלו עליו בגין הרשעתו במספר עבירות שאינן בגדר "אותו מעשה". כאמור, משמעות הדברים הינה כי בדרך-כלל ישא הנאשם את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר שנגזרה עליו, באופן שעונשי המאסר לתקופות הקצרות יותר ייבלעו לתוכו. לכלל האמור נקבע בסעיף 45(א) הנ"ל חריג, ולפיו ירצה הנאשם את עונשי המאסר שנגזרו עליו במצטבר, אם בית-המשפט ראה להורות על כך. בהתאם לכך, הטלת עונשי מאסר לריצוי במצטבר מהווה חריג הדורש הנמקה מיוחדת של בית-המשפט הגוזר את הדין. מכל מקום, אין חולק כי ענישה מצטברת טעונה קביעה מפורשת של בית-המשפט הגוזר את הדין, שכן ללא קביעה מפורשת לעניין הצטברות העונשים יחול הכלל בדבר ריצוי עונשי המאסר בחופף. עוד אין חולק כי החלטת בית-המשפט לעניין הצטברות העונש או חפיפה של עונשי המאסר, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו: ע"פ 1899/04 ליבוביץ הנ"ל, בפיסקה 5 לפסק-הדין). הכלל בדבר ריצוי בחופף של עונשי המאסר משמיע מדיניות ענישה המקלה עם הנאשם, שכן בכך מתאפשר לו "לכפר על עוונותיו על-ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר, אלא אם ראה בית המשפט טעם מספיק לסטות ממדיניותו ולהורות אחרת" (דברי השופטת בן-פורת בע"פ 237/80 מדינת ישראל נ' קורטאם, פ"ד לד(4) 576, 577). הכלל האמור מבוסס על ההיבט האנושי-ההומני שיש בנקיטת מידה של חסד עם הנאשם והותרת פתח של תקווה לחופש ולחיים חדשים כחלק מההכרה בערכו האנושי של כל אדם באשר הוא אדם. ריצוי העונשים בחופף אף מבוסס על התחשבות בשיקולי שיקום האסיר לשם השתלבותו מחדש בחברה. לעומת זאת, החריג בדבר ריצוי העונשים במצטבר - באופן מלא או חלקי - מבוסס על האינטרס החברתי במיצוי הדין עם נאשם שהורשע במספר עבירות חמורות, ועל מתן משקל הולם במקרים מתאימים לשיקולי גמול, מניעה והרתעה עקב חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. גזירת עונשים מצטברים באופן השולל את חירותו של הנאשם לתקופה ארוכה יותר, מבטאת את היותם של מעשיו נפרדים ועצמאיים לצורך ענישה, ויש בה כדי להדגיש את חומרת המעשים ואת הסלידה החברתית מביצועם (ראו: דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 5329/98 דג'אני הנ"ל, פיסקה 7). במלאכת גזירת-הדין יתחשב בית-המשפט בשיקולי הענישה השונים וייתן להם משקל ראוי בהתאם לנסיבות העניין שבפניו. על בית-המשפט להתחשב בסוג העבירות בהן הורשע הנאשם ובחומרתן; באופי המעשים ובנסיבות ביצועם; וכן בחומרת הפגיעה בקורבן העבירה. כך למשל, כאשר מדובר בהרשעה בעבירות אלימות חמורות שאופיינו בתכנון ובקור רוח בעת ביצוע המעשים או בניצול חולשתו של הקורבן או ניצול יחסי אמון עימו; כאשר מדובר בעבירות שבוצעו באכזריות ובברוטאליות; או כאשר מדובר בנטילת חייהם של מספר קורבנות; יהיה מקום להורות על צבירת העונשים באופן מלא או חלקי, על-מנת ליתן משקל ראוי בנסיבות העניין לשיקולי הגמול, ההרתעה והמניעה תוך מתן ביטוי הולם לעוצמת הסלידה החברתית מביצוע המעשים (ראו למשל: ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461, בפיסקאות 33-32 לפסק-דינו של השופט חשין; ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה; ע"פ 1899/04 ליבוביץ הנ"ל, בפיסקאות 6-5 לפסק-הדין). היותו של הנאשם אסיר במועד ביצוע העבירות מהווה אף הוא נסיבה מחמירה המטה את הכף לטובת הפעלת החריג בדבר ענישה מצטברת במסגרת סעיף 45(ב) לחוק העונשין (ראו: ע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' מנשרוב (לא פורסם), וכן: ר' קנאי "הנחיות לקביעת גזר-הדין בפסיקת בית-המשפט העליון" משפטים כד (תשנ"ד) 97, 128-127). שיקול נוסף בו יתחשב בית-המשפט בבואו לקבוע את אופן ריצוי העונשים נוגע לעוצמת הזיקה המתקיימת בין המעשים השונים בגינם הורשע הנאשם. כאשר מדובר במעשים שזיקתם הדוקה והם כרוכים זה בזה עד כדי היותם מסכת עובדתית אחת, עשוי הדבר לתמוך בענישה חופפת. לעומת זאת, כאשר מדובר בעבירות עצמאיות המובחנות זו מזו אף אם הן חלק מאותה מסכת עובדתית, עשוי הדבר להטות את הכף לטובת ענישה מצטברת - מלאה או חלקית (ראו: ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בפיסקה 32 לפסק-דינו של השופט לוי והאסמכתאות המובאות שם). עוד ישקול בית-המשפט את נסיבותיו האישיות של הנאשם. גילו הצעיר של הנאשם, העדר עבר פלילי, קיומה של הודיה במעשים, הבעת חרטה כנה על ביצועם וכן מצוקה קשה במיוחד ממנה סבל הנאשם - כל אלה עשויים לתמוך בכלל בדבר ענישה חופפת. (ראו: ע"פ 4063/93 רחמנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפיסקה 5 לפסק-דינו של השופט קדמי; וכן: ע"פ 5329/98 דג'אני הנ"ל, בפיסקה 7 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). בסופה של דרך, על אופן ריצוי העונש לשקף את האיזון המידתי והראוי בנסיבות העניין הקונקרטי בין מכלול השיקולים עליהם עמדנו לעיל. 9. כאמור, סעיף 45(א) לחוק העונשין חל גם בעניינם של עונשים מסוג מאסר עולם. בהתאם לכך, אין חובה על בית-המשפט להורות על ענישה מצטברת אף כאשר מדובר בנאשם שהורשע במספר עבירות רצח או בעבירת רצח ובמספר עבירות חמורות נוספות. גם בנסיבות כאמור, מוסיף לחול הכלל הקבוע בסעיף 45(א) הנ"ל בדבר ענישה חופפת ועל בית-המשפט להורות במפורש ובהחלטה מנומקת על ריצוי מצטבר של העונשים אם מצא לנכון לעשות כן בנסיבות העניין. עם זאת, כפי שצוין לעיל, סוג העבירות בהן הורשע הנאשם, חומרתן, נסיבות ביצוען ועוצמת הפגיעה בקורבן העבירה, מהווים שיקולים משמעותיים בגדר הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי לפי סעיף 45(א) לחוק. לפיכך, החומרה המיוחדת הטמונה בעבירת הרצח בכוונה תחילה והחומרה המפליגה הטמונה בביצוע מספר עבירות רצח ובנטילת חיי אדם, עשויים להשליך על אופן הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי ולהטות את הכף לטובת הצטברות - מלאה או חלקית - של העונשים לעונש מאסר-עולם. (ראו והשוו: עמדתו של השופט חשין לפיה על דרך הכלל, במקום שמדובר בעבירת כוונה, יוטלו על העושה עונשים מצטברים, אלא אם נסיבותיו הייחודיות של המקרה יצדיקו חפיפת העונשים, כולם או חלקם: ע"פ 9804/02 שר הנ"ל, פיסקה 26; לעמדה דומה לפיה בנוגע לעבירות גוף מן הראוי שהכלל יהיה הצטברות העונשים, ראו: ר' קנאי "הצעה לתיקון קביעת גזר דין" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 237, 242). יודגש כי החריג שעניינו ענישה מצטברת אינו מוגבל לעבירות המתה או לעבירות של אלימות או פגיעה חמורה בגוף. אמנם, מטבע הדברים, הדיון בעונשים מצטברים התמקד במקרים רבים בעבירות של נטילת חיי אדם או בעבירות אלימות ומין חמורות. עם זאת, תחולתו של החריג האמור מעולם לא יוחדה למקרים אלה בלבד, וכבר נפסק כי גזירת ענישה מצטברת עשויה להתאים לכל מקרה שבו "סבור בית-המשפט - בנסיבותיו הספציפיות של עניין פלוני - כי שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים" (ע"פ 6535/01 קוזאירוב הנ"ל, בפיסקה 16 לפסק-דינו של השופט חשין; ע"פ 7075/03 אלון הנ"ל, בפיסקה 32 לפסק-דינו של השופט לוי). מן הכלל אל הפרט 10. המערער הורשע על-פי הודאתו ברצח אביו, אימו ואחיו. באת-כוח המערער אינה חולקת על כך שמדובר בשלושה מעשי רצח נפרדים, בגינם ראוי היה להטיל על המערער שלושה עונשי מאסר עולם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת אופן הריצוי העונשים - בעוד המערער טוען שראוי היה להורות כי ריצוי שלושת עונשי המאסר עולם יהיה בחופף, טוענת המדינה כי אין להתערב בעונש שגזר בית-המשפט המחוזי ולפיו המערער ירצה שני מאסרי עולם במצטבר ומאסר עולם אחד בחופף. כאמור, המערער נטל חייהם של שלושה מבני משפחתו - אביו שהיה בן 55, אמו שהייתה בת 47 ואחיו שהיה בן 25. כל מעשה רצח הוא שפל וחומרתו רבה - ודאי כאשר מדובר בנטילת חיים של מספר אנשים שהם בני אותה משפחה. חומרה מיוחדת ראה המחוקק ברצח הורים, ולפיכך ראה לקבוע כי לא נדרשת "כוונה תחילה" ודי ביסוד נפשי של "זדון" כדי לכלול מעשה של המתת הורה בגדרה של עבירת הרצח (ראו: סעיף 300(א)(1) לחוק העונשין). עם זאת, בעניינו של המערער התקיים היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" בכל אחד משלושת מעשי הרצח שביצע. מעשיו של המערער אופיינו בקור-רוח בעת האירוע ולאחריו. כפי שצוין לעיל, מעובדות כתב-האישום בהן הודה המערער עולה כי לאחר שהתפתח ויכוח משפחתי, יצא המערער מסלון הבית ופנה לחדרו שם נמצא נשקו האישי שהביא עמו מהצבא. המערער טען ודרך את הנשק ושם פעמיו חזרה לסלון, עת שהו בו הוריו. הירי בוצע כאשר ניצרת הנשק במצב "בודדת". המערער כיוון את יריותיו לעבר מקומות חיוניים בגופם של קורבנותיו. הוא התרכז כל פעם בקורבן אחד, ומשסיים לירות בו עבר לקורבן הבא. תחילה ירה למוות באימו, אחר-כך באביו ובסוף ירה באחיו שיצא מחדר צדדי בבית. לאחר שהשלים את מעשי הרצח, פרק המערער את נשקו במרפסת הבית, חזר לחדרו, לבש מדים ויצא עם הנשק והמחסניות. המערער נמנע מלהזעיק עזרה ויצא מהבית דרך מדרגות אחוריות ודרך הגינה "כדי שהשכנים לא יחשדו בי ולא יראו אותי". רק לאחר מספר שעות התייצב המערער בתחנת המשטרה והסגיר עצמו. מעשים אלה מעידים על קיומה של כוונה תחילה ועל שליטה עצמית שאפיינו את התנהגות המערער בעת ביצוע מעשי הרצח ולאחריהם, ובכל אלה יש כדי להוסיף חומרה יתרה למעשים בגינם הורשע. כפי שצוין לעיל, חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט המחוזי קבעה כי המערער כשיר לעמוד לדין ואינו סובל ממחלת נפש או ממצב פסיכוטי. עוד נקבע כי בעת ביצוע המעשים היה המערער מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, והיה מסוגל להימנע מביצועם. המערער נמנע מלהוכיח כדבעי את טענותיו בדבר ההשפלות המילוליות שספג לטענתו מאביו. עם זאת, אף אם נקבל את גרסתו העובדתית בעניין זה, אין בה כדי לבסס קיומה של מצוקה נפשית יוצאת דופן או קשה במיוחד מן הסוג המצדיק הקלה בעונש. עוד יצוין כי בחומר הראיות שהובא בפני בית-המשפט המחוזי, אין כל אינדיקציה ליחס בלתי הולם מצד האם או האח, והמערער אמנם נמנע ממתן הסבר של ממש לרציחתם. בהתחשב בכל אלה, קמה בנסיבות העניין חומרה מיוחדת המצדיקה ריצוי במצטבר של עונשי מאסר עולם שהוטלו על המערער, ולו באופן חלקי. 11. באת-כוח המערער הדגישה בפנינו את הנסיבות לקולה בעניין מרשה - המערער היה בן 18 וארבעה חודשים בעת ביצוע העבירות; אין לו עבר פלילי; מעשי הרצח אינם מנותקים זה מזה ובוצעו כחלק מאותה מסכת עובדתית; המערער הודה במעשיו והביע חרטה, גם אם לא באופן מיידי. בהתחשב בכל אלה, טענה באת-כוח המערער כי בית-המשפט המחוזי נמנע ממתן משקל ראוי לנסיבות המקלות בעניינו של המערער והחמיר בעונשו מעבר למידה הראויה. טענה זו דינה להידחות. על-אף החומרה הרבה הטמונה במעשי המערער ובנסיבות ביצועם, ראה בית-המשפט המחוזי להורות על חפיפה חלקית של עונשי המאסר עולם שנגזרו על המערער. מכך עולה כי בית-המשפט המחוזי שקל את נסיבותיו האישיות של המערער - לרבות גילו הצעיר, עברו הפלילי הנקי וכן הודאתו בביצוע המעשים - ונתן להן משקל הולם במסגרת גזירת העונש. באת-כוח המערער הפנתה בטיעוניה לפסקי-דין אחרים של בית-משפט זה במסגרתם נקבעה חפיפה מלאה של עונשי מאסר עולם. ואולם, המקרים האחרים אליהם הפנתה באת-כוח המערער שונים מנסיבות העניין הנדון בפנינו. כך למשל, בע"פ 4063/93 רחמנוב הנ"ל הורשע הנאשם בעבירה אחת של רצח בכוונה תחילה וכן בשתי עבירות נוספות של גרימת מוות במזיד תוך ביצוע עבירה או כדי להקל את ביצועה; זאת, בניגוד לעניינו של המערער שהורשע בשלוש עבירות של רצח בכוונה תחילה - שתיים מהן בגין רצח הורה. זאת ועוד; בע"פ 4063/93 רחמנוב הנ"ל ניסה הנאשם להתאבד מיד לאחר רצח קורבנותיו באופן שלימד לגישת בית-המשפט על כך "שאישיותו קרסה והתמוטטה". בנסיבות אלה, נפסק באותה הפרשה כי אין הצדקה ליישום אמת-מידה מחמירה של צבירת עונשי המאסר עולם (שם, בפיסקה 5 לפסק-דינו של השופט קדמי). לעומת זאת, מעשי הרצח שביצע המערער אופיינו בקור-רוח ובשליטה עצמית כפי שפורט לעיל, באופן התומך בהצטברות - ולו חלקית - של עונשי המאסר עולם שהוטלו עליו. באת-כוח המערער הדגישה בפנינו כי מעשיו של המערער בוצעו בסערת רגשות בה היה שרוי עקב עלבונות שספג מאביו. בהתחשב בכך, טענה באת-כוח המערער כי אין בענישה מצטברת כדי להרתיע מפני ביצוע מעשים דומים בעתיד, ולפיכך יש להורות על ריצוי העונשים בחופף. טענה זו אף היא דינה להידחות. אף אם נניח כי המערער היה נתון בעת ביצוע המעשים בסערת רגשות, אין בכך כדי לשלול כליל את כוחו של השיקול ההרתעתי, ומכל מקום שיקול זה אינו היחיד העומד בבסיס גזר-הדין. הקביעה לפיה המערער ירצה במצטבר שניים מתוך שלושת עונשי המאסר עולם שהוטלו עליו, מבוססת בין היתר על שיקולי גמול ומניעה ועל מתן ביטוי לעוצמת הסלידה החברתית ולפגם המוסרי הטמון במעשים החמורים שביצע המערער ובנסיבות ביצועם. בהתחשב בכל אלה, גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי הינו מידתי ונותן משקל ראוי בנסיבות העניין לשיקולי הענישה השונים. על-אף חומרתו של העונש הנדון, יש בו כדי לשקף באופן הולם את חומרת המעשים בהם הורשע המערער ואת ההוקעה החברתית של ביצועם מחד גיסא, אל מול נסיבותיו האישיות של המערער מאידך גיסא. בסיום הדברים יוער כי באת-כוח המערער ציינה בטיעוניה בפנינו כי בית-המשפט המחוזי שגה כשקבע בגזר-הדין כי אין בנסיבותיו האישיות של המערער "כדי להצדיק סטייה מהלכת פופר". בהקשר זה יוער כי בית-המשפט המחוזי אמנם הפנה בגזר-דינו לע"פ 1742/91 פופר הנ"ל, שם הוטלו על הנאשם שבעה עונשי מאסר עולם ועוד עשרים שנות מאסר לריצוי במצטבר. עם זאת, בעניינו של המערער הורה בית-המשפט המחוזי על חפיפה חלקית של עונשי מאסר עולם, ולא ראה עצמו מחויב להורות על ריצוים במצטבר באופן מלא. הלכה למעשה איבחן, אפוא, בית-המשפט המחוזי את עניינו של המערער מע"פ 1742/91 פופר הנ"ל, וגזר את הדין בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין שבפניו. בהקשר זה, כבר נפסק כי: "אף באותם מקרים חמורים המצדיקים גזירת עונשים במצטבר, אין בית-המשפט פטור מלדון במקרה המיוחד שבפניו, בנסיבותיו האישיות של העבריין ובסיכויי שיקומו" (ע"פ 1899/04 ליבוביץ הנ"ל, בפיסקה 7 לפסק-דיני). בעניינו של המערער שקל בית-המשפט המחוזי את מכלול השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם באופן מידתי וראוי. בהתחשב בכך, לא נמצאה לנו עילה להתערב בעונש שהושת על המערער. אשר על כן, הערעור נדחה. ה נ ש י א ה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ב' בניסן התשס"ז (21.3.2007). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03090590_N07.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il