הרשות הפלסטינית ו/או המועצה הפלסטינית נ. ליאורה גולדמן

פסק-דין בתיק רע"א 9048/07 בבית המשפט העליון רע"א 9048/07 בפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המבקשים: 1. הרשות הפלסטינית ו/או המועצה הפלסטינית 2. ארגון השחרור הפלסטיני נ ג ד המשיבים: 1. ליאורה גולדמן 2. אריה לוי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.א. 1137/05, מיום 18.9.07, שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' גנות תאריך הישיבה: ב' בניסן התש"ע (17.3.10) בשם המבקשים: עו"ד י' ארנון; עו"ד י' גרנות בשם המשיבים: בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד ר' רולנד עו"ד נעמי זמרת פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת.א. 1137/05 (כב' השופטת ד' גנות), אשר דחה את בקשת המבקשים להורות כי יומצא להם תרגום לערבית של כתב התביעה. העובדות 1. בשעות הערב של יום 1.6.01 התפוצץ מחבל מתאבד שנשא על גופו מטען נפץ בתור הממתינים לכניסה למועדון ריקודים שממוקם במתחם הדולפינריום, בחלקה הדרומי של הטיילת בתל אביב, והביא למותם המיידי של 17 צעירים ולמותם של ארבעה נוספים מעט מאוחר יותר מפצעיהם. עוד גרם הפיצוץ לפציעות שונות בקרב הנוכחים במקום. שניים מן הפצועים, הם המשיבים בהליך זה, הגישו תביעה נזיקית נגד המבקשים לקבלת פיצוי כספי בגין נזקיהם. המשיבים המציאו את כתב תביעתם, הכתוב עברית, למשרדיו של בא כוח המבקשים, עו"ד יוסף ארנון (להלן: ארנון או עו"ד ארנון), בלא שצורף לו תרגום לשפה הערבית. לטענת המבקשים, היותה של התביעה כתובה עברית השיתה עליהם הוצאות תרגום אשר היו צריכות להיות מונחות על כתפי המשיבים, זאת בהתאם לאמור בצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית – עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), תשנ"ט-1999 (להלן: צו שעת חירום או הצו). החלטתו של בית משפט קמא 2. בית המשפט דחה את הבקשה למתן הוראה להמציא תרגום לערבית של כתב התביעה, בהפנותו לנימוקים שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' אפעל- גבאי) בע"א 6081/05 הרשות הפלשתינית נ' גרואני (לא פורסם, 8.5.05)). באותו עניין נקבע – על יסוד מסכת עובדתית דומה – כי כתב התביעה הומצא לרשות הפלסטינית על דרך של המצאה לעורך דינה, בהתאם לתקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: התקנות). משכך, ומשההמצאה לא בוצעה בהתאם לצו, נקבע כי לא נדרש תרגומו של כתב התביעה לשפה הערבית. להחלטה זו מכוונת בקשת הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 3. לטענת המבקשים, היה מקום לחייב את המשיבים בהמצאת תביעתם למשרדו של ארנון כשהוא מלווה בתרגום, זאת נוכח הוראות הצו וההסכמים המדיניים בין ישראל לבין אש"ף. לדידם, הוראות הצו מסדירות באופן ייחודי את דרך המצאת כתבי בית דין לנתבע המצוי בשטחי הרשות הפלסטינית, ואין מקום להחיל בנסיבות אלה את הדין החל על המצאה לחו"ל, הקבוע בתקנות 477 ו-500 לתקנות, שהאיזון שנקבע בהן הינו שונה. עוד הם טוענים כי הוראות הצו קובעות רף דרישות נמוך ביחס לזה הקבוע בתקנה 500 לתקנות, וכי נוכח כך יש מקום להקפיד על אותן דרישות מעטות שנקבעו בצו, ובכללן דרישת התרגום. לבסוף, טוענים הם כי ארנון אינו מייצג אותם על-פי ייפוי כוח כללי, וכי משרדו אינו מהווה מען להמצאת כתבי בית דין עבורם. נציין במאמר מוסגר, כי בקשת רשות הערעור – במקורה – נסבה גם על דחיית בקשת המבקשים להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים מטעמים של סמכות מקומית, אולם במהלך הדיון ובעקבות הערותינו, הודיע בא-כוח המבקשים כי הוא אינו עומד על חלק זה של הבקשה. 4. המשיבים טוענים מצדם כי ייפוי הכוח אשר הסמיך את ארנון לטפל במקרה דנן אינו ספציפי, ואין הוא מפרט בגדרו כל תנאי המגביל אותו לטיפול רק במקרה קונקרטי או בסוג מסוים של מקרים. להשקפתם, מדובר בייפוי כוח כללי המסמיך את ארנון לפעול בשמם של המבקשים בכל התיקים התלויים ועומדים נגדם בבתי המשפט בישראל, כפי שאמנם עשה ארנון בעשרות תיקים בשנים האחרונות. לפיכך, גורסים המשיבים, אין תחולה בענייננו לצו, המורה על תרגום כתב התביעה לערבית, אלא להוראת תקנה 477 לתקנות המאפשרת להמציא כתב בי דין לעורך דין בישראל. אשר על-כן – חותמים המבקשים – בהמציאם את כתב התביעה הכתוב בשפה העברית לארנון, הם יצאו ידי חובת המצאה כדין. 5. בעקבות החלטת בית המשפט, ראה היועץ המשפטי לממשלה להתייצב בהליך זה ולהגיש עמדתו בסוגיה. היועץ המשפטי לממשלה סקר את הדין החל. הובהר כי צו שעת חירום קובע כי המצאה של מסמכים משפטיים למי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית תהיה באמצעות הממונה על העזרה המשפטית, ותיעשה באחת הדרכים הקבועות בסעיף 3(א) לצו. עוד נקבע בצו כי בעל דין המבקש להמציא מסמך באמצעות הממונה, צריך להוסיף תרגום לערבית של אותו מסמך. לצד זה, דן היועץ בשאלת היחס בין צו שעת חירום לתקנות, וציין – מבלי לנקוט עמדה במחלוקת העובדתית לעניין הסמכת עו"ד ארנון – כי במקרים שבהם הסמיכה הרשות הפלסטינית מאן דהוא להיות לה בא כוח ומורשה לקבלת מסמכים משפטיים, כי אז תוחל תקנה 477 לתקנות וניתן יהיה להמציא לבא הכוח או למורשה את המסמכים עבורה. דיון הבקשה להצטרף לדיון כ"ידידי בית המשפט" 6. קודם שניזקק למחלוקת בשאלה המשפטית, נציין כי לבית משפט זה הוגשה בקשה מאת מי שהגדירו עצמם כ"ניזוקים כתוצאה מפיגועי טרור רצחניים, להם אחראיים המבקשים" (להלן: ברדיצ'אנסקי) להצטרף להליך כ"ידידי בית המשפט". לטענת ברדיצ'אנסקי, ביכולתם לסייע בידי בית המשפט להכריע "בסוגיות עקרוניות ובעלות חשיבות כללית" המתעוררות בעניין הנדון. המבקשים התנגדו לבקשת ההצטרפות בעוד המשיבים הביעו את הסכמתם לה. 7. לטעמי, יש לדחות את בקשת ההצטרפות. סמכותו של בית המשפט להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין בערכאה הראשונה, בשלב הערעור מוסדרת בתקנה 425 לתקנות. ההחלטה בשאלה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט שיכריע בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך איזון "בין מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לצד המבקש במקרה שתידחה בקשתו להצטרף, לבין מידת ההכבדה שתיגרם לבית המשפט ולבעל הדין אם יצורף המבקש כצד לאותו הליך" (ראו: רע"א 5276/09 H. Lundbeck A S נ' אוניפארם בע"מ (לא פורסם, 15.3.10); דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נו(6) 922, 924 (2002)). ואולם, הבקשה שלפנינו הינה לצירופם של ברדיצ'אנסקי כ"ידיד בית המשפט". בהלכה הפסוקה נקבעו אמות מידה לבחינת אפשרות צירופם להליך של מי שמבקשים לשמש כ"ידידי בית המשפט". בין אלה ייבחנו מידת היכרותו של המבקש עם המאטריה הרלוונטית; מידת החידוש שבטענות שהוא מעלה בהשוואה לעמדות שהועלו על-ידי הצדדים המקוריים לדיון; מהותה של הסוגיה העומדת להכרעה והשלב שבו הוגשה בקשת ההצטרפות (ראו למשל מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1) 529, 555-554 (1999); בג"צ 5368/96 פנחסי נ' היועץ המשפט לממשלה, פ"ד נ(4) 364, 373 (1996)); בג"צ 5883/93 יהלום נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל (לא פורסם, 26.5.94)). 8. לפי אמות מידה אלה, אין הצדקה לצירוף ברדיצ'אנסקי להליך. ראשית, נסיבותיהם של ברדיצ'אנסקי והאינטרסים שהם מבקשים לקדם, חופפים במידה רבה את אלה של המשיבים. אין מדובר בגוף המשקף את האינטרס הציבורי בכללותו או אינטרסים אחרים, החורגים מאלה של בעלי הדין הקיימים. עיון בטענותיהם של ברדיצ'אנסקי מעלה כי בין הטענות שהעלו לבין טענות המשיבים קיימים דמיון וחפיפה ניכרים. במצב דברים זה – בהיעדר חידוש ממשי בדבריהם, ומשאין מדובר בגוף שיש לו מומחיות מקצועית מיוחדת – לא יהיה בצירופם של ברדיצ'אנסקי כדי לספק תרומה ממשית להליך. מטעמים אלה ראינו לדחות את בקשת ההצטרפות. הבקשה גופה (א) כללי 9. לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, ראינו לדחות את הבקשה, ככל שהיא נוגעת לסוגיית קיומו של ייפוי כוח בידיו של ארנון מאת המבקשים במועד הרלוונטי. סוגיה זו הינה עובדתית במהותה, ומן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה כי עמדת המבקשים בשאלה העובדתית נדחתה על-ידו בהתבסס על חומר הראיות שהוצג לפניו. נוכח כך, משאין מחלוקת כי בסופו של יום, משמש עו"ד ארנון כבא כוחם של המבקשים בתיק זה, איננו סבורים כי יש מקום שבית המשפט שלערעור יקדים ויכריע בשאלה זו בדרך של פתיחת פתח ערעורי כבר בשלב הביניים. למסקנה שונה הגענו בשאלה שהעלו המבקשים בנוגע לחובת תרגומו לערבית של כתב התביעה, המתעוררת להשקפתם גם בהנחה שהם מיוצגים על ידי עורך דין ישראלי. נוכח כלליותה והיקפה של השאלה, והשלכתה האפשרית על זכויות המבקשים, ראינו לדון בבקשה כבערעור. לגופו של עניין, סבורים אנו כי דינו של הערעור להידחות. (ב) המסגרת הנורמטיבית 10. כניסת צה"ל לאזור יהודה שומרון וחבל עזה חייבה קביעת הסדרים מתאימים בסוגיות שונות, וביניהן בשאלת דרך המצאתם של מסמכים לתושבים המתגוררים בשטחי הרשות הפלסטינית. על רקע זה הותקנו בשעתו תקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל -1969. בתקנה 2 לתקנות אלה נקבע כי המצאה לשטחים המוחזקים תיעשה בדרך שבה נעשית ההמצאה בישראל. ביום 28.9.95 נחתם "הסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה" (להלן: הסכם הביניים). הצדדים להסכם קבעו מנגנון משותף להמצאה הדדית של כתבי בית דין. כך, בסעיף XVII (VII) להסכם הביניים נקבע כי: "ישראל והמועצה תשתפנה פעולה בנושאים של סיוע משפטי בעניינים פליליים ואזרחיים, באמצעות ועדה משפטית, המוקמת בזאת". עוד נקבע בפסקה 1(א) של סעיף VI לנספח 4 להסכם הביניים כי: "ישראל והמועצה תהיינה אחראיות להמצאת כתבי בי-דין, לרבות צווי הבאה, המוצאים על-ידי גופים שיפוטיים המצויים תחת אחריות הצד האחר" ואילו בפסקה 1(ב) מצוין כי: "מסמכים המומצאים על-ידי צד אחד בשטח הנתון לאחריותו של הצד השני, ילוו בתרגום לשפתו הרשמית של הצד האחר" הנה כי-כן, בהסכם הביניים, ביקשו הצדדים להסדיר את נושא המצאת המסמכים כך שכל צד יהיה אחראי להמצאת מסמכים משפטיים לצד האחר, והוא יחויב בתרגום המסמך המשפטי לשפתו הרשמית של הצד האחר. 11. הסכם הביניים נקלט בדין הישראלי במסגרת צו שעת חירום, שנתקבל בשנת 1999. בסעיף 3 לצו נקבע כי: (א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית, יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית; המצאה כאמור תיעשה על-ידי העברתו לנציג מוסמך מטעם המועצה הפלסטינית. (א1) .... (א2) .... (א3) .... (ב) צד המבקש להמציא מסמך כאמור, יצרף לו תרגום לערבית, מאושר על-ידי עורך דין ישראלי. (ג) על המצאת מסמך לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, תקנות סדר הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), התש"ל -1969, או תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמך בשטחים המוחזקים), התש"ל-1969. לעניין "ממונה" כהגדרתו בסעיף א', נקבע בסעיף 1 לצו כי מדובר ב"מי שמונה לממונה על העזרה המשפטית לפי תקנה 9(א) לתקנות". עולה מהאמור כי המצאה של מסמכים משפטיים למי שנמצא בשטחי הרשות הפלסטינית תיעשה באמצעות הממונה על העזרה המשפטית, שיפעל בהתאם לאחת הדרכים המפורטות בצו, וכי על המבקש להמציא מסמכים בדרך זו, לצרף תרגום לערבית של המסמך שאותו הוא מבקש להמציא. יוזכר כאן כי ההמצאה אינה רק אמצעי להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; "להמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית המשפט" (ראו 39/89 General Electric נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4) 762, 768 (1989)). 12. לצד ההסדר הספציפי הנוגע להמצאת מסמכים לשטחי הרשות הפלסטינית, קובעת תקנה 477 לתקנות לאמור: ההמצאה תהיה ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין, לשם המצאה לפי תקנות אלה – דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט אחרת. לפי הסדר זה, יש לעשות "ככל האפשר" כדי להמציא את כתב בי הדין לנמען גופו, אך ניתן לחילופין להמציא את המסמך גם לעורך דינו או למורשה לקבלת כתבי בית דין מטעמו, אלא אם בית המשפט קבע אחרת. ההסדר הקבוע בתקנה 477 לתקנות חל במקביל להסדרים הקבועים בתקנה 500 לעניין המצאה לנתבע הנמצא בחו"ל. משכך, גם כשמדובר בנתבע השוהה בחו"ל, ניתן – מכוח תקנה 477 לתקנות – להמציא את כתבי בית הדין הנוגעים לו ישירות לעורך דינו השוהה בישראל, זאת מבלי להיזקק לכללי ההמצאה הקבועים בתקנה 500. השאלה המרכזית העומדת ביסוד הערעור נוגעת לתחולתה המקבילה של תקנה 477 לתקנות, כשמדובר בהמצאה לרשות הפלסטינית, שההמצאה לתחומה מוסדרת בהסדר המיוחד שנקבע בצו שעת חירום. במילים אחרות, ככל שהרשות הפלסטינית מינתה לעצמה עורך דין או מורשה לקבלת כתבי בית דין, וזה יושב בישראל, השאלה הינה האם ישנה תחולה מקבילה לתקנה 477 לתקנות באופן שניתן יהיה להמציא לעורך הדין את כתב בי-הדין חלף המצאה ל"ממונה" במסלול שנקבע בסעיף 3 לצו. במקרה של תחולה מקבילה כאמור, ממילא לא יידרש תרגום לערבית של המסמך. (ג) דיון 13. כאמור, ההנחה לצורך הדיון הינה כי הנתבע המצוי בשטחי הרשות הפלסטינית מיוצג על ידי עורך דין המצוי בישראל. אין חולק כי אילו דובר בנתבע השוהה בחו"ל, זולת שטחי הרשות הפלסטינית, לא היתה מניעה להמציא את כתבי בית הדין הנוגעים לו לעורך דינו בישראל. השאלה היא האם ההסדר הקבוע בצו שולל את האפשרות לגזור גזירה שווה גם לעניין הרשות הפלסטינית. כפי שראינו, סעיף 3(ג) שולל תחולתן של הסדרי המצאה אחרים שנקבעו בדין במאטריה דומה, ואלו הם: המצאה אל מחוץ לתחום המדינה לפי תקנות סדר הדין האזרחי (סימן ה' בפרק ל"ב לתקנות); המצאה לשטחים המוחזקים על-פי תקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים); והמצאה לשטחים המוחזקים על-פי תקנות בית הדין לעבודה (המצאת מסמך בשטחים המוחזקים). לעומת אלה, אין הסעיף שולל תחולה מקבילה של הוראות סימן א' לפרק ל"ב לתקנות שבגדרו כלולה תקנה 477 לתקנות. לדעת המשיבים, הדבר מצביע על כך שתקנה 477 לתקנות חלה במקביל לצו, גם כשמדובר בנתבע השוהה בשטחי הרשות הפלסטינית. לשון אחר, המשיבים סבורים כי מכלל הלאו – משמע משלילת תחולתם המקבילה של סעיפים מסוימים – לומד אתה את ההן, משמע את התקיימותם המקבילה של יתרת הסעיפים. ואולם, כפי שנאמר לא אחת בספרות המשפטית ובפסיקה, יש לנקוט משנה זהירות קודם לשימוש בעיקרון הפרשני האמור, הפותח וסוגר ניתוחו ברכיב הלשון. אכן,"ייתכן וההוראה המפורשת לא באה אלא לשם הזהירות (...) ולשם הסרת כל ספק; ייתכן וההוראה החיובית נוסחה שלא בזהירות בלא שהמחוקק ביקש להסיק השתמעות שלילית" (אהרון ברק פרשנות במשפט (כרך ב' – פרשנות החקיקה) 115-114 (1993) (להלן: ברק)); ראו גם בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769, 791 (1998)). תחת זאת, כדי לבחון האם מכלל ההן ניתן ללמוד את הלאו, ואם מכלל הלאו ניתן ללמוד את ההן, יש לעמוד על התכלית העומדת בבסיס הלשון. 14. בענייננו, נראה כי גם תכלית החלתה של חובת תרגום בצו תומכת בתחולה מקבילה של תקנה 477, ובמתן אפשרות להמציא כתב בי-דין לבא כוח המבקשים השוהה בישראל, גם ללא תרגום. 15. חובת תרגום אינה עניין פורמאלי גרידא. היא נועדה לאפשר לבעל דין להבין את ההליכים המתנהלים בעניינו ומשפיעים עליו, וליטול בהם חלק פעיל. היא מונעת יתרון שרירותי לבעל דין הדובר את שפתו של בית המשפט ומבטיחה שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה על-ידי כל אחד מבעלי הדין. פעמים רבות, משמעותה המעשית של קיומה או היעדרה של חובת תרגום הינה כספית, ועניינה זהות הצד שיממן את תרגום המסמך. הותרת מלאכת התרגום בידי מגיש המסמך מגדילה את הסיכוי כי הצדדים יימנעו מתעבורה מוגברת של מסמכים, ללא כל צורך, שכן הם שייאלצו לשאת במצב זה בהשלכות הכספיות של תרגומם. בהקשר הישראלי-פלסטיני ניתן להצביע על תכלית אפשרית נוספת העומדת ביסוד חובת התרגום שנקבעה בצו. תכלית זו, שעליה עמד בית המשפט המחוזי בתל –אביב – יפו באחד המקרים (ראו בש"א (ת"א) 3069/03 Merck Frosst Canada &Co נ' Birzeit Palestine Pharmaceutical Company (לא פורסם, 24.3.04)), עניינה ברצון לקדם שיתוף פעולה כלכלי ועסקי בין תושבי מדינת ישראל לתושבים המתגוררים באזור, על-ידי הקלה על האפשרות להמצאת מסמכים, בכך שלא תידרש רשות להמצאה מחוץ לתחום השיפוט, כפי שהדבר נעשה ברגיל לגבי המצאה מחוץ למדינה. חובת התרגום ההדדית נועדה לאפשר שיח גמיש, מהיר ואפקטיבי בין בעלי דין, שיוכל לקדם את התכליות האמורות. 16. להבדיל מן ההסדר שנקבע בתקנה 500 לתקנות, המסמיכה שופט או רשם שהוא שופט להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה, בהינתן כללי זיקה ברורים בין נושא התביעה לבין המדינה, כללי ההמצאה שנקבעו בצו אינם מחילים סייגים כאמור. חלף זאת, נקבע – כפועל יוצא של ההסכמה המדינית – כלל בעל אופי גורף, המאפשר המצאה של מסמכים משפטיים לתושב המתגורר בתחומי הרשות הפלסטינית, בלא שנדרש אישור של גורם שיפוטי, בלא שנדרשת הוכחת קיומן של זיקות כאמור, ובלא שהתובע הראה כי יש לו עילת תביעה טובה. כדי "לאזן" את אופיה הכוללני של ההמצאה, ולאפשר למי שאינו דובר השפה ולא הוכח דבר באשר לזיקת עניינו לישראל, להתמודד עם התביעה בצורה הוגנת ויעילה, נקבע כי כל בעל דין יהיה אחראי, בשלב האמור, על תרגום המסמכים מטעמו. 17. ואולם, ההיזקקות לכלל זה הינה רק בהימצא צורך מעשי בו. בשונה מהקשרים אחרים (ראו למשל בג"צ 4112/99 עדאלה נ' עירית תל אביב – יפו, פ"ד נו(5) 393 (2002)), התרגום בהקשר זה אינו מבקש להגשים תכלית סמלית (ואמנם, מדובר בחובה דו-צדדית), אלא אך לשפר את יעילות התנהלות הדיון ולאפשר לבעלי הדין לפעול בלא מגבלות שאינן ענייניות. כשהמצאת המסמך אינה נעשית לתחומי הרשות הפלסטינית, לגורם שאין להניח מראש כי יש לו ידיעה של השפה העברית, באופן שיוכל לתהות מיידית על מהותו של המסמך המומצא, כי אם לבא כוח ישראלי, שחזקה כי ביכולתו לתקשר עם לקוחותיו, או למי שמונה על-ידם לקבל מטעמם את המסמכים, הרי שמתייתר הצורך בתרגום המסמך לשם השגת המטרות הנזכרות. נכון הוא כי אפשר שגם עתה אין בעל הדין עצמו יודע את שפת המסמכים, ואולם הקושי הכרוך בכך נחלש שכן פרקליטו, הדובר את השפה, יכול להעביר לו את המידע הנדרש. אכן, תקנה 477 לתקנות מבוססת על ההנחה שהמצאה למי שאינו בעל-דין תביא את ההליך או את כתב-בי-הדין הרלוונטי – על המידע האמור בו – לידיעתו של בעל-הדין (ראו 4588/96 חרמץ נ' מרגוליס, פ"ד נו(6) 742, 746 (2002)). קביעת חובת תרגום במצב זה, תייקר את עלות ההתדיינות וכפועל יוצא תכביד על זכות הגישה לערכאות; כל זאת שלא לצורך. 18. בצד התכלית הפרטיקולרית הנוגעת לתרגום, שראינו כי היא עולה בקנה אחד עם פרשנותו של בית משפט קמא, כמו גם עם זו של בתי משפט מחוזיים נוספים (ראו למשל ת.א. 2079/08 גוטליב נ' המועצה הפלשתינית (לא פורסם, 29.4.08); ע"א 6081/05 הרשות הפלשתינית נ' גרואני (לא פורסם, 8.5.05)), יש לזכור מקובלות יסוד בנושא ההמצאה. כפי שנפסק, דרך המלך להמצאת כתב בית דין היא בהמצאתו לנתבע המצוי בישראל "כך כאשר הנתבע מצוי בישראל דרך קבע, כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל באקראי, וכך הוא גם כאשר הנתבע עצמו אינו מצוי בישראל אך מצויים בה מורשהו או עורך דינו בנושא ההתדיינות" (...) (ראו רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, 209 (2003)). המצאה לבא כוח היושב בישראל מצמצמת כמה מן הקשיים הכרוכים בהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, וכשהיא ניתנת לביצוע באופן מעשי, יש להתירה. ההסדר הקבוע לשם כך הוא זה המצוי בתקנה 477, ואין טעם טוב שימנע החלתו גם בקטגוריה שלפנינו. 19. סוף דבר – נוכח האמור סבור אני כי לתקנה 477 תחולה מקבילה בענייננו, לצד הצו לשעת חירום. במקרה שבו לגורם המצוי בשטחי הרשות הפלסטינית, ובענייננו המבקשים, בא כוח השוהה בישראל, אין מניעה שימציאו לאחרון את כתבי בית הדין בהליך שבו הוא נתבע, ובמקרה כזה – לא קיימת חובה לתרגם את המסמכים. אם תתקבל עמדתי, אציע, איפוא, לחבריי לדחות את הערעור. המבקשים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, י"ח באייר התש"ע (2.5.10). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07090480_M11.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il