פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9046/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9046/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 15.9.08, בת.פ.ח. 1054/05, שניתן על ידי השופטים: צ' גורפינקל, ת' שפירא, ש' ברוש תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התש"ע (12.04.10) בשם המערער: עו"ד מרוז משה ; עו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד אושרה פטל פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המתלוננת בתיק זה, שהיתה בחודש מרץ 2005 קטינה (ילידת 2.9.1989), הכירה את המערער במפגש מקרי, והכרות זו הובילה בסופו של יום להגשתו של כתב-אישום בו יוחסה למערער עבירת אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי גרסת המשיבה הנסמכת על עדותה של המתלוננת, המתינה האחרונה באחד הלילות ביחד עם חברתה ד' למונית כאשר המערער ניגש אליהן, פתח בשיחה, והציע להסיען למחוז חפצן. המתלוננת ו-ד' הסכימו להצעתו, ובמהלך הנסיעה סיפרה המתלוננת למערער כי היא בת 16 וביקשה ממנו להעסיקה בעסקו (מספרה). לצורך כך מסרה לו המתלוננת את מספר הטלפון שלה, והוא מיהר להתקשר אליה זמן קצר לאחר שנפרדו. מששבו ונפגשו הציע לה לנסוע עמו, ומשסירבה ביקשה לנשקו בלחי, ומשעשתה זאת מיהר להפנות אליה את פניו ונישקה בפיה. בתאריך 30.3.05, שוחחו המתלוננת והמערער וקבעו להיפגש במועדון כלשהו בראשל"צ. לאותו מפגש הגיעה המתלוננת מלווה בחברתה ט', מתוך כוונה ללון בביתה בתום הבילוי ומשם ללכת ביום המחרת לבית הספר. במהלך השהייה במועדון קנה המערער למתלוננת משקה אלכוהולי, ובשלב מסוים ביקש לשוחח עמה ביחידות. בעקבות כך הם נכנסו לחדר השירותים, שם התגפפו והחליפו נשיקות, אולם משמעשיו הסלימו ביקשה ממנו המתלוננת לחדול, וכך היה. במהלך אותו לילה הפציר המערער במתלוננת ללון בביתו, והיא הסכימה לכך תוך שהיא מתנה כי לא יקיימו יחסי מין. נטען, כי משהגיעו לדירה חזרו השניים והתנשקו, ובהמשך השכיב המערער את המתלוננת על המיטה ומשביקש להסיר את בגדיה, היא התנגדה. המתלוננת הסבירה למערער כי היא בתולה וביקשה כי יניח לה, אולם הוא לא הרפה ממנה, הפשיטה, התפשט בעצמו, וללא הסכמתה בעל אותה פעמיים. לאחר מעשה לקחה המתלוננת שמיכה ונמלטה לחדר השירותים, ומשיצאה משם וניסתה ללבוש את בגדיה, מנע זאת המערער ממנה וביקשה כי תשכב לצדו. רק משנרדם, מהרה המתלוננת ללבוש את בגדיה ונמלטה מהדירה. 2. המערער לא הכחיש רבות מן העובדות שיוחסו לו. הוא מסר כי היכרותו עם המתלוננת החלה במפגש שהתרחש בשעת לילה מאוחרת (02:00) כאשר יצא מהמועדון בו קיים תצוגת אופנה. הוא שוחח עמה ולמד מפיה שהיא בת 18. המערער הוסיף, כי נמשך למתלוננת, ולאחר שהסיעה לביתה, התקשר אליה כדי לוודא שמספר הטלפון שמסרה לו הוא נכון. לאחר כחודש סיפרה המתלוננת למערער כי היא וחברתה רוצות לצאת לבילוי במועדון, ושם הם קבעו להיפגש. כאן המקום לציין, כי הכניסה לאותו מועדון היתה מוגבלת לאורחים שמעל גיל 24, ועל כן הבטיח המערער למתלוננת כי יסייע לה ככל שתתקל בבעיה בכניסה. המערער אישר עוד, כי הלך עם המתלוננת לשירותים, שם הם התחבקו והתנשקו בהסכמה, והעובדה כי הדברים נעשו על דעת המתלוננת ובהסכמתה, מצאו ביטוי בעדותה של חברתה ט', לפיה מששבה מהשירותים היתה המתלוננת שמחה וסיפרה לה כי המערער הציע לה "חברות". ועוד אישר המערער, כי המתלוננת קיבלה את הצעתו ללון בדירתו, והוסיף כי עוד בהיותם במעלית הבניין הם הרבו להתחבק ולהתנשק. מאידך, הכחיש המערער כי הפשיט את המתלוננת בכוח מבגדיה, וטען שגם קיום יחסי המין נעשה בהסכמה הדדית, אולם בשלב מסוים עצרה אותו המתלוננת והוא מיהר לסור ממנה. המערער הוסיף וטען, שהוא חדל מהמגע המיני עוד בטרם חדר עם איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת, והוא התמיד בגרסה זו גם כאשר הוצגו לו דבריו במשטרה, לפיהם הוא אינו זוכר אם הגיע לפורקן "בפנים או בחוץ". 3. עיקר האירועים בהם עוסק כתב אישום זה, כמו במקרים רבים כמותם, התרחשו הרחק מעיניהם של זרים, ועל כן נודעת חשיבות למידת האמון שנתנה הערכאה הדיונית בגרסתם של המתלוננת מחד והמערער מאידך, לאחר שהתרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי. מעיניו של בית משפט קמא (מפיו של אב בית הדין השופט ש' טימן, ובהסכמתן של השופטות ת' שפירא וש' ברוש), לא נעלמה התנהגותה החריגה של המתלוננת, שהתבטאה באלה: "משיכתה של נערה בת 15 לגבר בן 27, יציאתה הספונטנית למועדון, באישון לילה; עבודתה במועדון כזה, שהכניסה אליו לבני 24 ומעלה; השתיה החריפה; הסכמתה ללכת לישון עם הנאשם, שעות ספורות לפני היציאה ללימודים; הסכמתה להתגפף עמו – גם בשירותי המועדון וגם בביתו" (ראו הכרעת הדין, בעמ' 46). חרף זאת, קבע בית המשפט (עמ' 47) כי "המתלוננת היתה אמיתית, עצובה ומרוגשת, בעת שדיברה על אותו קטע קריטי ודרמטי שבגללו הגישה את תלונתה. היא בכתה על דוכן העדים ועל פי התרשמותי הבלתי אמצעית וניסיוני רב בשנים – האמנתי לדבריה ולכנותה בכל הנוגע ל'גרעין הקשה' של העדות". מאידך, נקבע ביחס למערער (ראו עמ' 55) כי "למרות השתדלותו הרבה להראות סולידי ובעל עסק מצליח ובחור שאיננו נזקק להרפתקאות מסוג זה משום הצלחתו בכל תחום – השאיר עלי... רושם עגום. התרשמותי מאדם חמקמק, הפכפך, שחצן, בלתי אמין, שאיננו דובר אמת... [המערער] בניגוד למתלוננת השתדל להשחיר את פניה ולהשמיצה; התחמק ממתן תשובות על שאלות וסיפק לתהיות שהועלו על ידי החוקרים והתביעה – הסברים מופרכים וקלושים". 4. ממצאים מן הסוג האמור, שכאמור היו מקובלים על כל שופטי המותב בבית המשפט המחוזי, מציבים בפני המבקש להשיג עליהם משוכה כמעט בלתי עבירה, נוכח ההלכה הנוהגת לפיה אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בהם. להלכה זו נקבעו במשך השנים חריגים אחדים, אולם גם לאחר שעיינו בקפידה בהכרעת הדין, בראיות ובטיעונים, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. להלן נפרט מעט מהנימוקים אשר חייבו מסקנה זו: א) ככל שהטענה כנגד המתלוננת היא שגמרה אומר להפליל את המערער במעשה אותו לא ביצע, התקשינו לישב זאת עם העובדה שהמתלוננת לא ששה, בלשון המעטה, לפנות לגורמי האכיפה, וגם הסבירה את מניעיה (ראו עדותה בעמ' 65): "אני לא רציתי להתלונן, כי פשוט זה קטע של לשכוח ולא לחשוב עלי זה... וגם מהפחד... מהו יעשה לי". גרסה זו של המתלוננת נתמכת בעדותו של א.ר, אחיה של החברה ט' - שמסר (בעמ' 32) כי אמר למתלוננת "את צריכה... ללכת עכשיו להתלונן", ועל כך השיבה ש"היא מפחדת, שלבן אדם יש קשרים והיא לא רוצה להסתבך. היא גם פחדה מהתגובה של אמא שלה, איך היא תגיב כשהיא תשמע שהיא יצאה עם בן אדם גדול ממנה". דברים ברוח דומה עולים מעדותה של השוטרת עידית פוקס, בפניה התייצבה תחילה אמה של המתלוננת וסיפרה על כך שבתה נאנסה ושהיא מסרבת להתלונן. רק לאחר שיחה שקיימה השוטרת עם המתלוננת, החליטה זו למסור עדות (ראו עמ' 45 לפרוטוקול ואילך). ב) טענת המערער לפיה יחסי הקרבה קוימו בהסכמה, אינה מתיישבת עם התנהגות המתלוננת בדירתו, וגם כאשר יצאה משם בשעת לילה מאוחרת. כאמור, מיד לאחר שהמערער סר ממנה, נטלה המתלוננת שמיכה ונמלטה לשירותים. את עניין השמיכה לא זכר המערער במהלך עדותו (ראו עמ' 238), אולם הוא זכר גם זכר שהמתלוננת הלכה לשירותים, ובשלב זה היא נראתה כמי שנתונה בלחץ. אולם, חשובה מכך העובדה שהמתלוננת ראתה צורך להימלט מהדירה בשעה 04:00, ולהזעיק את חברתה כדי שתאסוף אותה. זו התנהגות שעל פניה מעידה על המצוקה בה היתה נתונה המתלוננת, שאינה מתיישבת כלל ועיקר עם הטענה לפיה היא בדתה מלבה את הגרסה לפיה כפה עליה המערער יחסים בניגוד לרצונה. ג) כידוע, מצבו הנפשי של קורבן עבירת מין יש בו כדי לחזק את אמינות גרסתו ואף לשמש סיוע (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 693; ע"פ 446/02 קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3)769, 784). כאמור בצאתה מדירת המערער מיהרה המתלוננת להתקשר לחברתה ט', וכך תארה את השיחה ביניהן (ראו עמ' 60 לפרוטוקול הדיון): "התקשרתי אליה... בכיתי בטלפון, לא הייתי ברורה אבל ניסיתי כאילו להגיד לה מה הוא עשה... הייתי פשוט נסערת ובוכה ובשוק". תיאור זה תואם את התרשמותה של ט', שבעמ' 15 מסרה כי המתלוננת התקשרה אליה כשהיא 'בוכה והיסטרית', וסיפרה לה את אשר עולל לה המערער. א' ר' פגש את המתלוננת בבוקר המחרת, ותיאר אותה כמי שעיניה היו "ממש אדומות, והיא בכתה מלא" (עמ' 30), והוא הוסיף (בעמ' 31): "היא היתה סגורה, מבוהלת קצת... התחילה לרעוד... היתה בלחץ... התקשתה לספר לי". על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ניתן היה ללמוד גם מהשינוי הדרסטי שחל בהתנהגותה, עד כדי החלטה שלא לשוב עוד לספסל הלימודים (ולעניין זה ראו עדותה של ט' בעמ' 28, ו-ד' בעמ' 112 ואילך). ד) באשר לשאלה אם המערער ידע את גילה של המתלוננת ועובדת היותה קטינה, נדמה שהתשובה שניתנה לכך היא נכונה. ראשית, משום שבית המשפט המחוזי, התרשם כי היא אינה נראית מבוגרת מבנות גילה; שנית, משום שהמערער הבטיח למתלוננת את עזרתו כדי לאפשר לה להיכנס למועדון. ואם נאמר כי אפשר שהמערער הבין כי גם אם לא מלאו לה 24, אפשר גם אפשר שהיא אינה קטינה, כיצד ניתן ליישב זאת עם העובדה עליה העיד המערער עצמו, כי התחייב להסיע את המתלוננת למחרת הבילוי בדירתו לבית הספר התיכון בו היא לומדת. ה) באשר לקיום יסוד ה"חדירה" לצורך הרשעה בעבירת אינוס, גרסת המשיבה נתמכת בעדות המתלוננת, ממצאיה של הבדיקה הרפואית ת/1, ולמעשה גם בדברים שנרשמו מפיו של המערער בהודעה ת/4, לאמור: "יכול להיות שאיבר המין נכנס חלקית לאיבר מין שלה", וכן "אני לא זוכר אם הגמירה שלי נפלטה פנימה או היה חיכוך ומהחיכוך גמרתי... אנחנו היינו מסטולים, אני לא יודע אני לא זוכר היה לי חיכוך ואני לא יודע אם נכנסתי פנימה או לא". ואם נדרשה ראייה נוספת בשאלת מהימנות גרסתה של המתלוננת בעניין זה, היא מצויה בעובדה שהמערער טרח ביום המחרת למלא אחר הדרישה ממנו לרכוש עבור המתלוננת גלולות למניעת היריון, ומותר להניח שכאדם בוגר ובקי ביחסים שבינו לבינה, לא היה עושה זאת לולא חשש מפני היריון אפשרי של המתלוננת, כתוצאה מקיום יחסי המין עמה. ו) עניין אחרון אליו ראינו מקום להתייחס, היא הטענה בדבר הניסיון לסחוט את המערער. עניין זה עלה במהלך חקירתה הנגדית של ט' (ראו עמ' 22), שמסרה כי ימים אחדים לפני הגשת התלונה במשטרה, נסעה עם יורם בן עמי, מי שהיה מעבידה וקודם גם מעבידה של המתלוננת, לפגוש את המערער. היא לא שמעה את הדברים שהחליפו השניים, אולם מפיו של בן-עמי למדה כי הוא הציע לבן-שיחו לשלם סכום כלשהו כדי למנוע את התלונה ואת המשפט. בהמשך עלה עניין זה גם בעדותו של המערער, שבתגובה להצעתו של בן עמי לשלם פיצוי בסכום של 20 אלף ש"ח, הוא אמר "יורם תעזוב אותי, אני גם בחובות בגלל הנושא הזה... נהיה לי פרסום בעיתונות, אנשים כבר לא באים להסתפר אצלי... אין לי 20 אלף שקל להביא, ובטח אני לא אעשה את זה עם בחורה ששיקרה ובילפה ועשתה.." (ראו עמ' 176). כאמור, ט' לא היתה עדת שמיעה לשיחה שבין בן-עמי למערער, ולפיכך עמדה בפני בית משפט קמא גרסתו היחידה של האחרון, מבלי יכולת לאמתה. כך או כך, משדבר המפגש הובא לידיעתה של המתלוננת, היא דחתה את ההצעה לפיצוי מכל וכל (ראו עדות ט' בעמ' 22 לפרוטוקול). 5. העולה מן האמור הוא, שגם אם במבט ראשון מצטיירת התנהגות המתלוננת בעיני אחדים כבלתי מקובלת ומעלה סימני שאלה, נוכח הראיות הנוספות אותן הביאה המשיבה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי גרסתה היתה גרסת אמת, וממילא לא מצאנו כי נפל פגם בהרשעת המערער. זו השקפתנו גם באשר לעונש (8 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 25,000 ש"ח). המערער כפה קיום יחסי מין על נערה צעירה, שאמנם בקשה את קרבתו, ואף התנשקה והתגפפה עמו, אולם היא גם הבהירה לפני האינוס ובמהלכו כי היא אינה מסכימה לקיים יחסי מין. הדגשנו בעבר לא אחת את חרותה של אשה לנהוג בגופה כרצונה, ומקום שהיא מבהירה כי אין היא מוכנה להרחיק לכת ביחסיה עם גבר, על זה האחרון להשלים עם כך ולהרפות ממנה. המערער, נשלט בידי יצרו, לא נהג כך, והתוצאה היא טראומה לקורבנו, שניסיון החיים מלמד כי רישומיה חולפים, אם בכלל, רק לאחר זמן ניכר. בנסיבות אלו לא ראינו מקום לשנות מן העונש, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ל' בניסן התש"ע (14.04.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08090460_O09.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il