פנחס גדעון ובניו בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 9040/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9040/10 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערערת והמשיבה שכנגד: פנחס גדעון ובניו בע"מ נ ג ד המשיבים 1. בנק לאומי לישראל בע"מ והמערערים שכנגד: 2. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ 3. הרצל ברק (ברזאני) 4. שרה כץ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 002329/06 שניתן ביום 31.10.2010 על ידי כבוד השופט ח' כבוב תאריך הישיבה: כ"ה בתשרי התשע"ג (11.10.2012) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד יצחק אבירם בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד אלון יואלי ועו"ד אלון מגן פסק-דין השופט י' עמית: רקע עובדתי 1. המערערת זכתה במכרז של משרד הבינוי והשיכון להקמת יחידות דיור ברכס חלילים במבשרת ציון (להלן: הפרוייקט). המערערת, שחפצה בליווי בנקאי לפרוייקט, פנתה אל המשיב 3, מנהל סניף בנק לאומי בגבעת שאול בירושלים של המשיב 1 (להלן: ברק והבנק בהתאמה). לטענת המערערת, ברק, ששמו הקודם הוא ברזאני, כפה עליה לצרף לפרוייקט כשותפה את חברת "י.ד. ברזאני בע"מ" (להלן: ברזאני), למרות שיכולה היתה לקבל ליווי בנקאי בבנקים אחרים בתנאים עדיפים אף ללא שיתופה של ברזאני בפרוייקט. המשיבה 4 (להלן: כץ) היא בעלת תפקיד במערך בנייה ונדל"ן בסקטור קבלנים של הבנק, וטיפלה מטעם הבנק בהסכם הליווי לפרוייקט. 2. ביום 13.2.2002 נחתם בין הבנק לבין המערערת וברזאני הסכם עקרונות לליווי פיננסי לפרוייקט (להלן: מסמך העקרונות), המופנה למערערת או לחברה חדשה שתוקם בבעלות המערערת וברזאני. אדגיש כבר כעת, כי בניגוד למשתמע מכתב התביעה, מתצהירו של מנהל המערערת ומסיכומיה בערעור דכאן, מסמך העקרונות נחתם הן על ידי המערערת והן על ידי ברזאני, ואין בו הגדרה של ברזאני כערבה בלבד (נכתב כי שתי החברות תערובנה לחברה החדשה המשותפת שתוקם). ובקיצור, ממסמך העקרונות עולה כי שתי החברות ניצבות מול הבנק כשותפות בפרוייקט. ביום 19.2.2002 נפתח חשבון הליווי הפיננסי של הפרוייקט (להלן: חשבון הליווי או החשבון). החשבון נפתח על שמה של המערערת בלבד, אך ברזאני והמערערת הודיעו לבנק כי זכויות החתימה הן של מורשה החתימה מטעם המערערת יחד עם מורשה החתימה מטעם ברזאני. במהלך חודש יוני 2002 נמכרו כמעט כל הדירות בפרוייקט "על הנייר" (56 דירות מתוך 58) תוך מספר ימים, ורוכשי הדירות – שחלקם נטלו הלוואת משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות (להלן: בלמ"ש) – הזרימו את תמורת המכירות בסך של כ-30 מיליון ₪ לחשבון הליווי. במצב הדברים הרגיל היה על הבנק להנפיק לרוכשי הדירות ערבויות בנקאיות לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (להלן: ערבויות חוק המכר). אלא, שבשלב זה גבה טורא בין המערערת לבין ברזאני לגבי השותפות בפרוייקט, והמערערת הודיעה ביום 15.7.2002 על שינוי בזכויות החתימה בחשבון באופן שרק חתימת מנהלה בצירוף חותמת החברה תחייב את החשבון. הבנק הודיע על כך למחרת לברזאני, בציינו כי בדעתו לפעול בהתאם להודעתה של המערערת. בו ביום הגיבה ברזאני במכתב לבנק בו נאמר כי כל הזכויות בחשבון משותפות לברזאני ולמערערת וכי ערבותה של ברזאני לפרוייקט מותנית בכך, והבנק מוזהר שלא לבצע כל פעולה חד-צדדית ללא הסכמת ברזאני. 3. לאור עמדתה של ברזאני, הודיע הבנק במכתבו מיום 17.7.2002 אל המערערת ואל ברזאני כלהלן: "בשל אי הבהירות בדבר זכויות החתימה בחשבון שבנדון, ובשל המחלוקת הקיימת (כך הבנו) בין החותמים בחשבון, ובמיוחד הואיל ובחשבון מצויים סכומי כסף גדולים ביותר שהופקדו ע"י צדדים שלישיים, אנו לא נאפשר בשלב זה ביצוע כל פעולה שהיא בחשבון אלא בהסכמת נציגי שתי חברות (גדעון פנחס ובניו בע"מ וי.ד. ברזאני בע"מ), במשותף, או בכפוף לקבלת צו משפטי. למותר לציין, כי הבנק אינו אחראי לכל נזק שנגרם/ייגרם אם נגרם/ייגרם לכם, או למי מכם, בשל המחלוקת ביניכם, אולם מכל מקום וכדי למזער את הנזקים העלולים להגרם לכם, נבקשכם למסור לנו הנחיות מיידיות במשותף כיצד לפעול בחשבון". באותה עת טרם נחתם הסכם הליווי שהיה אמור להחתם בין הבנק לבין המערערת וברזאני, ואשר נשלח על ידי הבנק למערערת ולברזאני לחתימה כבר ביום 5.6.2002. המערערת "נזכרה" להזדרז לחתום על הסכם הליווי באופן חד-צדדי ביום 17.7.2002 – הוא היום בו שלח הבנק את המכתב הנ"ל – אך ברזאני והבנק לא חתמו על הסכם הליווי. הדבר לא הפריע למערערת לטעון בהליך דכאן, כי הסכם הליווי כבר נחתם או כי תנאי הליווי כבר הוסכמו בינה לבין הבנק. לא למותר לציין כי בהליכים שניהלה המערערת כנגד ברזאני, טענה המערערת כי ברזאני סירבה לחתום על הסכמי הליווי והמסמכים שהוכנו על ידי הבנק (סעיף 15א לתצהיר מנהל המערערת מוצג 219). במכתב מיום 25.7.2002 שהופנה למערערת ולברזאני, חזר הבנק והודיע לצדדים כי עד שלא יוסדר הסכסוך ביניהם, לרבות נושא המימון הבנקאי של הפרוייקט בהתאם למתכונת עליה הוסכם, הבנק יתקשה להמשיך לנהל את חשבון הליווי. מאחר שבחשבון הופקדו כספים של צדדים שלישיים, ביקש הבנק להודיעו תוך שלושה ימים כיצד בדעת החברות להסדיר את מכלול הזכויות, כאשר בשלב זה הבנק ייאלץ שלא לאפשר ביצוע פעולות בחשבון. עוד נכתב כי בהעדר הסדר מתאים הבנק ייאלץ לפנות לערכאות שיפוטיות על חשבון שתי החברות לצורך קבלת הנחיות. מכתב בנוסח דומה נשלח על ידי הבנק גם לבא כוחה של המערערת. 4. המערערת חזרה ודרשה מהבנק לפעול על פי זכויות החתימה בחשבון, בטענה כי הסכסוך בינה לבין ברזאני אינו מעניינו של הבנק. במכתבו מיום 4.8.2002 השיב הבנק למערערת כי מסמך העקרונות פקע, שכן טרם נחתם הסכם הליווי על נספחיו; כי החשבון נפתח תוך הוראות בדבר שיתוף ברזאני בזכויות החתימה וברזאני חתמה על ערבות להבטחת האשראים שהועמדו בחשבון; כי בנסיבות אלה התעלמות מזכויות ברזאני עשויה לחשוף את הבנק לתביעות ולביטול ערבות ברזאני; וכי אם בימים הקרובים לא יוסדר הנושא בין המערערת לבין ברזאני, הבנק ייאלץ לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת הוראות מתאימות. במקביל, שלח הבנק באותו יום מכתב לב"כ ברזאני ובו התרה כי יממש את ערבויותיה של ברזאני; כי הבנק יראה את ברזאני אחראית לכל נזק שייגרם כתוצאה מהקפאת הפעילות בחשבון; ואם תוך 7 ימים לא יומצא לבנק צו של בית משפט מוסמך המורה אחרת, הבנק יפעל על פי הוראות המערערת או יפנה לבית המשפט ביוזמתו לקבלת הוראות. במענה למכתב זה, חזר בא כוחה של ברזאני והפנה תשומת לב הבנק כי זכויות החתימה בחשבון היו משותפות מהיום הראשון וכך פעלו הצדדים לכל אורך הדרך; כי מסמך העקרונות נחתם על ידי שתי החברות; וכי אם יועבר סכום כלשהו מהחשבון או יבוצעו בו פעולות חד צדדיות הבנק ישא באחריות. ביום 15.8.2002 חזר הבנק ופנה למערערת, והפנה את תשומת לבה כי אין להמשיך לקבל כספים מרוכשי דירות, וכי לא יאפשר משיכת סכום כלשהו מחשבון הליווי. מנהל המערערת חזר ביום 18.8.2002 והתריע בפני הבנק כי אין מקום להקפיא את החשבון, שאם לא כן "נפנה במהרה לבית המשפט לעצירת 'שפיכות הדמים' אשר מבוצעת על ידיכם". לאור פניית המערערת, אישר הבנק לכבד שיק שנמשך לפקודת מע"מ, למרות התנגדות ברזאני, וחזר על עמדתו במכתביו הקודמים. 5. ביום 3.9.2002 פנתה ברזאני לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למינוי כונס נכסים זמני למערערת. ביום 12.9.2002 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור), כי החשבון יעוקל להבטחת הכספים הנמצאים בו, וכי זכויות החתימה בחשבון ימשיכו להיות כפי שהיו בעת פתיחת החשבון, קרי, נציג מטעם ברזאני ונציג מטעם המערערת. חמישה ימים לאחר מכן, ביום 17.9.2002, הגיעו ברזאני והמערערת להסכמה לפיה ברזאני תצא מהפרויקט כנגד הסכום של 4.2 מליון ₪ שישולם לה על ידי המערערת, וכי ליווי הפרוייקט יעבור מהבנק לבנק פאג"י. ביום 7.1.2003 חתמה המערערת על הוראה לבנק להעביר את הסכומים לבנק פאג"י. ברזאני חתמה על הוראה דומה ביום 14.1.2003, ובתאריך זה החל בנק פאג"י להנפיק ערבויות חוק מכר לרוכשים. לטענת המערערת, הבנק עיכב משך יומיים את העברת הכספים, מה שהביא לתקרית בין מנהלה לבין פקידי הבנק, שאף הזמינו משטרה כדי להרחיקו. 6. בשנת 2006, כארבע שנים לאחר האירועים שתוארו לעיל, הגישה המערערת את התובענה מושא הערעור שלפנינו, בה טענה לנזק של 20 מיליון ₪, שאותו העמידה לצורכי אגרה על 8 מיליון ₪. הסעיף הראשון לכתב התביעה מתמצת את עילות התביעה כלהלן: "תביעה זו עניינה קנוניית זדון של בנקאי יחד עם גורם מסחרי המקורב לו, לסחוט את התובעת ולהזיק לה. לצורך ביצוע קנוניה זו הפר הבנק הסכם ליווי, עצר אשראי בלא כל סיבה נראית לעין, הסב נזק רב לפרוייקט בניה ...". פסק דינו של בית משפט קמא 7. התביעה התבררה עד תומה בבית משפט קמא. הוגשו תצהירים, חוות דעת, ונחקרו עדים רבים כפי שניתן ללמוד מתיק עב הכרס שבפנינו. בסופו של יום קבע בית משפט קמא בפסק דינו, כי המערערת לא הוכיחה כלל את טענתה, כי כביכול ברק וכץ פעלו בקנוניה כדי לכפות עליה את הכנסת ברזאני לפרוייקט, או כי בשל נטייתם לטובתו של ברזאני, הפר הבנק את הסכם הליווי ולא העמיד ערבויות חוק המכר כנדרש. נקבע כי שלל הראיות והעדויות מצביעות על שותפות חופשית ומרצון של המערערת עם ברזאני; כי לא הוכחה כל קנוניה מצד הבנק או ברק וכץ; וכי בזמן אמת, לא טענה המערערת לקנוניה ולא העלתה את הטענה כי השותפות עם ברזאני נכפתה עליה בניגוד לרצונה. בית המשפט עמד על כך, שבניגוד לטענת המערערת, ברזאני לא היתה רק כיס עמוק לצורך מימון הערבות שנדרשה על ידי משרד השיכון לצורך המכרז, אלא הייתה שותף לכל דבר ועניין, וכי בינה לבין המערערת הייתה חלוקת עבודה בפרוייקט. כך, לדוגמה, זכויות החתימה בחשבון היו משותפות לשתי החברות מיום פתיחת החשבון; בהסכם הליווי ששלח הבנק לצדדים (ולא נחתם לבסוף) נדרשה חתימת ברזאני; ברזאני פעלה מול הספקים בפרוייקט; ונציג מטעם ברזאני היה נוכח בעת מכירת הדירות וחתם יחד עם נציג המערערת על חוזי המכר. לאור השותפות בין החברות, קבע בית משפט קמא כי הבנק פעל כשורה ועל כן דין התביעה להידחות. למעלה מן הצורך בחן בית המשפט אחד לאחד את ראשי הנזק בתביעתה של המערערת, ומצא כי גם בהנחה שהבנק הפר את הסכם הליווי, הנזקים לא הוכחו, ולמיצער, אין קשר סיבתי בין נזקים אלה לבין ההפרה הנטענת של הסכם הליווי. על כך נסבים הערעורים שלפנינו. טענות הצדדים 8. בתמצית שבתמצית, הערעור העיקרי נסב על כך שבית משפט קמא לא נתן דעתו על טענות המערערת בדבר הפרת הסכם הליווי. המערערת התמקדה בטענה שהבנק הקפיא את חשבון הליווי שלא כדין ובניגוד לזכויות החתימה, והפר את חובתו להנפיק ערבויות חוק המכר לרוכשי הדירות. זאת, למרות שבחשבון הליווי נצטבר סכום נכבד של כ-30 מיליון ₪, כך שמבחינת הבנק היה מדובר בפרוייקט נטול סיכונים. הערעור שכנגד נסב על מיעוט סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק לזכות הבנק (50,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד). 9. הערעור העיקרי: בדיון לפנינו לא חלק בא כוח המערערת על כך שהתקיימו יחסי שותפות בין המערערת לבין ברזאני. אלא שלטענתו, יש סוגים שונים של שותפויות והבנק לא היה רשאי להקפיא את חשבון הליווי, שהרי החשבון נפתח על שם המערערת בלבד, כפי שנטען בשעתו על ידי הבנק עצמו כלפי ברזאני. בכל מקרה, היה על הבנק להנפיק ערבויות חוק המכר, מה עוד שלא היה כל סיכון בפרוייקט לאור העובדה שמכירת כל הדירות הושלמה בימים ספורים והכסף הוזרם לחשבון הליווי. דיון והכרעה – הערעור העיקרי 10. למרות אורכו ורוחבו של הערעור, אני סבור כי ניתן לקצר בדברים. הערעור אינו מגלה עילה להתערבות בפסק הדין של בית משפט קמא, המבוסס על קביעות עובדתיות מובהקות לגבי יחסי השותפות שהתקיימו בין המערערת לברזאני ועל היעדר קנוניה או "סחיטה" של המערערת על ידי הבנק או ברק וכץ. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות של עובדה ומהימנות, אלא בחריגים שאינם מתקיימים במקרה שלפנינו. 11. כתב התביעה נפתח בקול תרועה רמה ומבטיח לקורא כי לפניו קנוניה ומעשי זדון וסחיטה שנעשו על ידי ברק וכץ כנגד המערערת. גם בכתב הערעור לא חסכה המערערת מילים, ובסיכומי תשובתה כינתה את ברק "נוכל ורמאי". דא עקא, שקיים פער רב בין להט ההאשמות לבין מה שהוכח בפועל, וליתר דיוק, מה שלא הוכח כלל במהלך שמיעת הראיות, וכידוע, טענת קנוניה דורשת נטל מוגבר של ראיות. למקרא כתב התביעה ותצהיר עדותו הראשית של מנהל המערערת, תמיהה היא במה זכתה גם כץ להיתבע באופן אישי ולהימנות על אלה שזממו כביכול לסחוט את המערערת, שהרי לא נטען כלפיה כי היא קרובת משפחה של ברזאני או שהיה לה אינטרס נסתר להרע עם המערערת. די לקרוא את התכתובות שהתנהלו בין הבנק לבין המערערת וברזאני כדי להיווכח כי הבנק נקלע שלא בטובתו לסכסוך בין שתי השותפות בפרוייקט, כאשר כל אחת מהחברות מתרה בבנק לבל יפעל על פי הנחיות הצד שכנגד. אדרבה, הקפאת החשבון לא הטיבה כלל עם הבנק שנפרד מהפרוייקט, ואף עמדה בניגוד לאינטרס של בלמ"ש, שהזרים את ההלוואות לחשבון הליווי מבלי שהונפקו לו ערבויות חוק מכר. רוצה לומר כי לא היה נגרע מכוחה של התביעה אילו היה נטען כי הבנק פעל שלא כדין או פעל בניגוד למוסכם, ולא היה צורך להידרש לטענות "אווירה" נוסח סחיטה וקנונית-זדון, שלא הוכחו כלל ואשר הועלו לראשונה בתביעה זו, ארבע שנים לאחר המאורעות, בסתירה לטענות שהועלו בזמן אמת או במסגרת הליכים אחרים. כך, לדוגמה, בסעיף 5 לתצהירו של מנהל המערערת באחד ההליכים שהתנהלו בינה לבין ברזאני, נכתב כי "לאור ההיכרות וקרבת המשפחה שביני לבין מנהלי חברת בראזני ה"ה יוסי ודיין ברזאני סברתי כי יהיה ביכולתה של חברת פנחס לשתף פעולה עם חברת בראזני בפרוייקט הבנייה הנ"ל". תמהני כיצד הדברים מתיישבים עם טענת המערערת לאונס ולכפייה מצד ברק. 12. מבעד לגודש המסמכים והטענות, הרי שבסופו של יום, הבנק הקפיא את חשבון הליווי למשך תקופה של פחות מחודשיים, החל מהיום בו הודיע על כך במכתבו מיום 17.7.2002 למערערת ולברזאני, ועד ליום 12.9.2002 בו ניתנה גושפנקא להקפאת החשבון בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים. לא למותר להזכיר כי חמישה ימים לאחר מכן כבר הגיעו ברזאני והמערערת והבנק להסכמה על העברת ליווי הפרוייקט לבנק פאג"י. דומה כי יש בכך כדי להעמיד את התביעה בה נטען לנזק של 20 מליון ₪ בפרופורציה הראויה לה. 13. על רקע זה, אבחן את טענת המערערת לפיה הבנק פעל בניגוד לדין ובניגוד להסכם במהלך התקופה במהלכם הקצרה בה הקפיא את החשבון. בהתחשב בכך שאין כיום מחלוקת כי ברזאני היתה שותפה לפרוייקט, אני סבור כי הבנק פעל כדין בכך שדחה את הדרישה החד-צדדית של המערערת לשנות את זכויות החתימה בחשבון ולבצע פעולות בחשבון ללא הסכמת ברזאני. אכן, חשבון הליווי נפתח על שם המערערת בלבד, אך התנהל מיומו הראשון כחשבון משותף המצריך חתימה של מורשי החתימה מטעם המערערת וברזאני. די להפנות אל מכתב ברזאני והמערערת לבנק עם פתיחת החשבון ביום 19.2.2002, בו נכתב כי זכויות החתימה בחשבון הן משותפות – שתי חתימות של נציג מכל חברה. המכתב אף נושא את הכותרת "הנדון: חשבון ליווי משותף...ברזאני בע"מ...- גדעון פנחס ובניו בע"מ" (מוצג 22). לכך יש להוסיף כי לכל אורך חייו הקצרים של החשבון נדרשו שתי חתימות, כי מסמך העקרונות נחתם על ידי שתי החברות, כי ברזאני הפקידה לחשבון כספים והיה ברור שהיא שותפה בפרוייקט. במצב דברים זה, בו הבנק יודע כי החשבון משותף למעשה, גם אם לא להלכה, לא היה הבנק רשאי להתעלם מההתראות של ברזאני כשותפה בחשבון. צא ולמד, כי על בנק להתנהג בזהירות ולא לעצום את עיניו, אפילו כאשר מבחינה פורמלית מבצע הפעולות זכאי לפעול בחשבון ללא מגבלה וגם כאשר אין צד שלישי המתריע בפני הבנק כי הפעולה מבוצעת תוך חריגה מהרשאה. כך, לגבי מיופה כוח או מנהל עזבון הפועלים בחשבון מבלי שמייפה הכוח או היורשים מתריעים בפני הבנק (ד"נ 1740/91 ברקליס-דיסקונט נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31 (1993); ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 377-376 (2004)). על אחת כמה וכמה שעל בנק להתנהל בזהירות יתר כאשר ידוע לו שהרישום הפורמלי של החשבון אינו משקף את מצב הדברים כהוויתם, ובעל האינטרס האמיתי בחשבון אף מתריע בזמן אמת בפני הבנק. הבנק מצא עצמו בין הפטיש בדמות המערערת, לבין הסדן בדמות ברזאני ובין סדן נוסף בדמות בלמ"ש שדרש מהבנק להנפיק ערבויות חוק מכר כנגד סכומי ההלוואות שהעמיד לרוכשי הדירות. במצב בו נהיר לבנק לחלוטין כי רישום החשבון על שם המערערת בלבד אינו משקף את העובדה שמדובר בחשבון משותף של שני שותפים, אני סבור כי הבנק נהג כדין כאשר דרש כי המערערת וברזאני יגיעו להסכמה או שיציגו בפני הבנק החלטה של בית משפט המורה לבנק כיצד לנהוג (כפי שאכן נעשה לבסוף על ידי ברזאני בעקבות החלטת בית המשפט מיום 12.9.2002). אני נכון להניח כי כחלוף כשבועיים מהיום בו הסכסוך בין השותפים צף על פני השטח, היה על הבנק לפנות מיוזמתו לבית המשפט בבקשה למתן הוראות (אפשרות שנזכרה על ידי הבנק עצמו במכתביו למערערת ולברזאני כמפורט לעיל). אולם, בהתחשב בתכתובות שהתנהלו בתקופה זו בין הצדדים, כאשר כל צד מתרה בבנק ובמשנהו וכל צד שולח את הצד השני לבקש הוראות מבית המשפט; בהתחשב בכך שהבנק ניהל מגעים עם הצדדים והבהיר להם כי עליהם להסדיר את היחסים ביניהם (תרשומת שיחה מפגישה שנערכה עם מנהל המערערת ביום 28.6.2002, מוצג 203); בהתחשב בכך שבדיעבד בית המשפט המחוזי נתן ביום 12.9.2002 גושפנקא להתנהלות הבנק כאשר נעתר לבקשת ברזאני להקפאת החשבון – הרי שאין לזקוף לחובת הבנק את ההשתהות בפנייה לבית המשפט. ובכלל, אם העניין כה דחק מבחינת המערערת, מדוע לא פנתה היא לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, אלא המתינה לבנק או לברזאני שיעשו כן? זאת ועוד. על אף שכבר ביום 17.9.2002 הגיעו הצדדים להסכמה כי החשבון יועבר לבנק פאג"י, ההעברה התעכבה עד ליום 14.1.2003 שלא בעטיו של הבנק, אלא בשל השביתה הכללית במשק ובשל חילוקי דעות שנתגלעו בין ברזאני לבין המערערת (ראו עמדת המערערת כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 4.12.2002 מוצג 262 למוצגי הבנק). 14. לא אכחד כי המצב בו בחשבון הליווי "שוכב" סכום של כ-30 מיליון ₪ מבלי שהונפקו כנגדו ערבויות חוק מכר, אינו מצב שיגרתי. ובכלל, יכול השואל לתמוה הכיצד הסכים הבנק "לרוץ" עם הליווי לפרוייקט, לפתוח חשבון ליווי, לגבות עמלת ליווי, להזרים אשראי במליוני ₪ ולקבל כספים כל עוד לא נחתם הסכם הליווי. אלא שהפרקטיקה הבנקאית מלמדת, כי בדוחק הזמן, הבנק והיזם נוהגים מנהג "נעשה ונשמע" בשל הצורך הדחוף של היזם לקדם את הפרוייקט. כך, במקרה דנן, נטען על ידי הבנק ולא נסתר, כי הבנק העמיד אשראי לטובת הפרוייקט כבר בשלבים המוקדמים, מאחר שהיה על המערערת לשלם תוך 100 יום מיום הזכייה במכרז את תמורת קרקע הפרוייקט. מכל מקום, מסמכי הליווי נשלחו למערערת ולברזאני על ידי הבנק כבר ביום 5.6.2002, אך לא הוחזרו חתומים, והמערערת ידעה כי כל עוד הסכם הליווי על נספחיו לא נחתם, הבנק לא ינפיק ערבויות חוק מכר. יוסי ברזאני אף הפציר במכתבו בפקס מיום 14.6.2002 אל מנהל המערערת (מוצג 76) להחזיר לפקידה רחל את המסמכים חתומים "אנו צריכים לטפל לה במסמכים דחוף. ללא המסמכים האלה היא לא תוכל להוציא לנו ערבויות לדיירים". אלא שהמערערת עשתה דין לעצמה, החלה במכירת הדירות ובקבלת כספי רוכשי הדירות, ביודעה כי הסכם הליווי טרם נחתם, וכי עדיין לא נתמלאו תנאים רבים נוספים שנדרשו במסגרת הסכם הליווי לצורך העמדת האשראי לפרוייקט (כגון שעבוד זכויות כלפי קבלנים וספקים, המצאת פוליסת ביטוח ועוד). בשלב בו הבנק הקפיא את חשבון הליווי, הייתה זו דווקא המערערת שהפרה את הסכם העקרונות בינה לבין הבנק, ולמיצער, הסתלקות ברזאני מהפרוייקט שמטה את הבסיס להתקשרות עם הבנק. ראשית, מבחינת הבנק היתה חשיבות לכך שברזאני הייתה שותפה בפרוייקט, באשר לטענת הבנק, שלא נסתרה, האיתנות הפיננסית של ברזאני היתה גדולה עשרת מונים מזו של המערערת שלא היתה מוכרת לבנק כיזם. שנית, הסכם הליווי שהיה אמור להחתם עם המערערת ועם ברזאני טרם נחתם, כך שלא הייתה מסגרת חוזית מחייבת לשם הנפקת ערבויות חוק מכר. שלישית, הבנק הסכים במסמך העקרונות להעמיד לפרוייקט אשראי של עד 39 מיליון ₪ (כולל ערבויות חוק המכר), ומנגד, המערערת וברזאני העמידו בטחונות, בין היתר, בדמות ערבותה של ברזאני וערבותם האישית של בעלי המניות של ברזאני. ברזאני התרתה בבנק במכתבה מיום 16.7.2002, כי אם ישונו זכויות החתימה בחשבון יש לראות את ערבותה לפרוייקט כמבוטלת. יציאתה של ברזאני מהשותפות משמעה, מבחינת הבנק, פחות ערבויות וגם הפחתת ההון העצמי של הפרוייקט, באשר ברזאני העמידה לטובת הפרוייקט הון עצמי בסכום של כ-4 מיליון ₪, ששימש לתשלום הוצאות הפיתוח של קרקע הפרוייקט. הנה כי כן, מבחינת הבנק, יציאתה של ברזאני מהפרוייקט הייתה בבחינת הפרה של תנאי מסמך העקרונות, ולמיצער, היה על המערערת להעמיד בטוחות וערבויות חלופיות, דבר שהמערערת אף לא הציעה לעשות. הנפקת ערבויות חוק המכר לרוכשי הדירות, כאשר הבנייה טרם החלה, כאשר שותף אסטרטגי בדמות ברזאני עוזב את הפרוייקט ונוטל את הבטחונות וחלק מההון העצמי, עשויה הייתה לסכן את הפרוייקט. במצב דברים זה, וכאשר כספם של הרוכשים מופקד בבנק ואין סכנה לכספי הרוכשים מאחר שהבנק לא התיר משיכות מחשבון הליווי, המצב שנוצר היה הרע במיעוטו ובגדר פתרון סביר בנסיבות העניין. 15. העובדה שבנק פאג"י הסכים בסופו של יום לקבל עליו את הליווי לפרוייקט, מעידה כי שיקול הדעת הבנקאי של בנק פאג"י היה שונה מזה של הבנק, אך אין בכך כדי לגרוע מזכותו של הבנק להעריך את הסיכונים והסיכויים בפרוייקט על פי שיקול דעתו הבנקאי. בהקשר זה אציין כי טענת המערערת לפיה לא היה על הבנק כל סיכון, מאחר שלחשבון הליווי נכנס סך של כ-30 מליון ש"ח, עומדת בסתירה חזיתית לטענת המערערת באחד ההליכים שהתנהלו כנגד ברזאני, שם טען מנהל המערערת בתצהירו (סעיף 4.2 מוצג 319): "תמוהה הטענה כי קבלת תקבולים בשלב מוקדם כל כך של הפרוייקט הפך את הרווח לעניין ודאי, וזאת בהתעלם מהמחיר הנמוך לדירה שנקבע בשקלים ע"י משרד השיכון ובהתעלם מהעלייה המהירה של שער הדולר באותה תקופה שגרם לעלייה גבוהה במחירי תשומות הבניה, לרבות בעלות שכר העובדים הזרים ולחשש כבד להפסד גדול הצפוי מהפרוייקט" (הדגשה הוספה – י"ע). ובכלל, דומה שאין לך טענה שהועלתה על ידי המערערת במסגרת התביעה והערעור דכאן, שלגביה לא טענה היפוכו של דבר, אם במסמכים בזמן אמת ואם בהליכים משפטיים שניהלה כנגד ברזאני או רוכשי הדירות. הבנק "פירק" בסיכומיו כל טענה ובדל טענה שהועלתה על ידי המערערת, תוך שהוא מפנה לכתבי טענות, תצהירים ומסמכים בהם טענה המערערת היפוכן של טענות. איני רואה להידרש לכל אחת מהדוגמאות הרבות המובאות בסיכומי הבנק, ואומר בקצרה כי ניתן היה לדחות את תביעת המערערת או חלקים ניכרים הימנה, ולו רק מטעמי תום הלב והשתק שיפוטי. 16. המערערת הצביעה על מכתבה של כץ מיום 20.5.2002 אל ברזאני, בו נכתב כי חשבון הליווי הוא בבעלות המערערת בלבד (עמדה עליה חזר הבנק גם במכתבו לברזאני מיום 15.7.2002). המערערת ביקשה להסתמך על מכתב זה כראיה לכך שבתחילת הדרך הבנק צידד בעמדתה, ורק לאחר שברק וכץ הפעילו לחצים על הבנק, הבנק שינה טעמו. מנגד, טען הבנק כי רק ביום 16.7.2002, עם קבלת מכתבה של ברזאני, נודע לו אודות הסכסוך בין שתי השותפות. דומני כי יש ממש בעמדת הבנק שלא ידע אודות הסכסוך בין שתי השותפות. הא-ראיה, כי בימים 23.5.2002, 30.5.2002 ו-5.6.2002 ה"ה יוסי ודיין ברזאני חתמו על ערבות אישית וברזאני חתמה על שטר משכון והמחאת זכויות (מוצגים 46,49, ו-50), כך שלבנק לא הייתה סיבה לחשוד באותה עת כי פרץ סכסוך בין השותפות, ולא ראה מניעה לאשר כי החשבון הוא בבעלותה של המערערת בלבד. רק כאשר קיבל הבנק את מכתבה של ברזאני ביום 16.7.2002, הסכסוך בין השותפים בפרוייקט עלה על פני השטח. אך אפילו אקבל טענתה של המערערת כי הבנק שינה את טעמו בהמשך נוכח לחציה של ברזאני, איני רואה לזקוף זאת לחובת הבנק, לאחר שברזאני הבהירה את עמדתה לבנק והתריעה כי כל שינוי במעמדה בחשבון יביא לביטול ערבויותיה. 17. סיכומו של דבר, שאין לראות את הבנק כמי שהפר את ההסכם עם המערערת. למעלה מן הצורך, אני שותף למסקנת בית משפט קמא כי המערערת לא הוכיחה את נזקיה, ולא הוכח כל קשר סיבתי בין התנהלות הבנק לבין הנזקים שנטענו על ידי המערערת. בהקשר זה, אחזור ואזכיר כי הקפאת החשבון על ידי הבנק נמשכה פחות מחודשיים, עד שנתקבל צו שיפוטי המורה על הקפאת החשבון. כך, לדוגמה, טענה המערערת כי נאלצה לשלם מיליון ₪ לברזאני כ"דמי סחיטה", מעבר לסכום ההשקעה של ברזאני בפרוייקט. טענה זו עומדת בסתירה לטענות המערערת בהליכים אחרים שניהלה כנגד ברזאני. כך, לדוגמה, בסעיף 10 לתצהיר עדות ראשית של מנהל המערערת מיום 5.6.2005 בת.א. 3103/04 בבית משפט השלום בירושלים, במסגרת תביעה שהגישה המערערת כנגד ברזאני (מוצג 312 למוצגי הבנק), נאמר כלהלן: "ברצוני לציין כי בקביעת סכום המכר בסך של 4.2 מליון ₪ שנקבע בהסכם שבין הצדדים, נלקחו בחשבון סכום השקעתה של חברת ברזאני, שהוא סכום של 3.25 מליון ₪, כאשר לסכום קרן זה מצטרפים הפרשי הצמדה וריבית נאותים, שהיא תשואה הגבוהה יותר מזו המתקבלת מהשקעת הסכום הנ"ל בבנק ובתוספת מס ערך מוסף בשיעור של 18%". ובמילים אחרות, המדובר בהחזר השקעתה של ברזאני ותו-לא. לעומת זאת, במקומות רבים אחרים, טענה המערערת כי הסכום של 4.2 מליון ₪ משקף את הנכס שהמערערת רכשה מברזאני במסגרת הסכם ההיפרדות ביניהם, בבחינת תמורה להעברת זכויות ברזאני בפרוייקט (ההפניות למוצגים בעמ' 4 סעיף ב.1. לסיכומי הבנק). הנה כי כן, המערערת העלתה שלוש גרסאות: כי הסכום של 4.2 מליון ₪ כולל "דמי סחיטה" של כמליון ₪; כי הסכום של 4.2 מליון ₪ משקף הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ; וכי הסכום של 4.2 מליון ₪ משקף מחיר של שותף המוכר את חלקו בפרוייקט. 18. המערערת טענה כי נאלצה לפצות את הדיירים בגין אי הנפקת ערבויות חוק המכר במועד, ותבעה מהבנק הן את סכום פסק הדין שנפסק לזכות רוכשי הדירות, הן פיצוי בגין עיכוב תשלומים על ידי רוכשי הדירות, והן סכום נוסף של למעלה ממליון ₪ בגין תביעות צפויות עתידיות של רוכשי דירות נוספים. ברם, מההליכים שהתנהלו בין רוכשי הדירות לבין המערערת עולה כי תביעת רוכשי הדירות נסבה גם על מחיר הדירות נוכח תנאי המכרז של משרד הבינוי והשיכון, וברישא לפסק הדין, מציין השופט אוקון כי "לוז הבקשה נגע למחירי הדירות" (פסק דין מיום 13.11.2005 מוצג 428). לכך יש להוסיף כי פסק הדין לזכות רוכשי הדירות ניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כך שבוודאי שלא ניתן לייחס את מלוא פסק הדין לעילה של אי הנפקת ערבויות חוק המכר. ולבסוף, לא למותר להזכיר כי מתוך התקופה של כחצי שנה בה לא הונפקו ערבויות חוק מכר לרוכשי הדירות, ניתן לייחס לבנק תקופה של פחות מחודשיים בלבד. די בכל אלה כדי לדחות טענותיה של המערערת בראש נזק זה, אף מבלי להתייחס לטענות נוספות שהועלו על ידי הבנק, כגון העובדה שהמערערת הגישה ערעור על פסק הדין מבלי לפרט מה עלה בגורל הערעור. 19. איני מוצא טעם להמשיך ולסקור את ראשי הנזק השונים, שעל פניהם רחוקים ולא הוכחו על ידי המערערת, לא בהיבט הראייתי ולא בהיבט של קשר סיבתי על ההפרה הנטענת. כך, לדוגמה, התייחס בית משפט קמא לכך שהמערערת תבעה פיצוי בגין התארכות הבנייה, אך נתברר כי תקופת הבנייה התארכה מעבר למתוכנן בשל סיבות שונות שאין בינן לבין הבנק ולא כלום. גם הטענה לנזקים שארעו עקב החזרת שיקים לא הוכחה. חשבון החברה לא הוגבל, ומתצהירו של מנהל המערערת (סעיף 136 נספח נו), עולה כי מדובר במספר קטן של שיקים, שחלקם אף כובדו מאוחר יותר. סיכומו של דבר, שדין הערעור להידחות על כל חלקיו. הערעור שכנגד 20. בית משפט קמא פסק לזכות הבנק הוצאות ושכר טרחה בסך של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ ועל כך נסב הערעור שכנגד. אקדים ואעיר כי כאשר בית המשפט פוסק הוצאות משפט וגם שכר טרחת עורך דין, יש להבדיל באופן ברור בין השניים (ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 נ' יש עתיד לביאליק, פ"ד ס(1) 391 (2005) (להלן: עניין ביאליק)). ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בפסיקת הוצאות, נוכח שיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית, הרשאית להחליט אם לחייב בכלל בעל דין בהוצאות, לקבוע את סכום ההוצאות, ולפסוק הוצאות כנגד בעל דין שהאריך את הדיון שלא לצורך (ראו, לדוגמה, עניין ביאליק, בעמ' 395). ערכאת הערעור תתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בפסיקת ההוצאות רק במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1) 509, פסק דינו של השופט ח' כהן (1979); ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416, 419-418 (1982); ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת, בפסקה 8 (לא פורסם, 2.1.2007); ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, פסקה 34 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (לא פורסם, 2.9.2010); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 745 (מהדורה עשירית, 2009)). במקרים מעין אלה תתערב ערכאת הערעור ותחזיר על כנו את הכלל לפיו "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" (ע"א 9466/05 שווקי נ' מדינת ישראל, פסקה 31 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 16.3.2008); ע"א 10242/09 עו"ד משה בלטר נ' מוזר (לא פורסם, 2.2.2011)). 21. לטעמי, המקרה דנן הוא מהמקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור, וזאת מהטעמים הבאים: א. סטייה רבתי מהעקרון לפיו נקודת המוצא היא של חיוב בהוצאות ריאליות (לטעמים השונים בפסיקת הוצאות ראו החלטת השופט מלצר ברע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (לא פורסם,9.5.2011) והאסמכתאות שם). זאת, בהתחשב בכך שעסקינן בתביעה שהוערכה בסכום של 20 מליון ₪ והועמדה לצרכי אגרה על 8 מליון ₪, כך ששכר הטרחה שנפסק בניכוי ההוצאות בעין עומד על כ-0.25% מסכום התביעה; בהתחשב בהיקפו של התיק שכלל מאות מוצגים ומאות עמודי פרוטוקול; ובהתחשב באופן ניהול ההליך על ידי המערערת שהעלתה טענות סותרות לטענות שהעלתה בהליכים אחרים. ב. אם ניתן להבין את צירופו של ברק כנתבע אישית נוכח המיוחס לו בכתב התביעה, לא כך לגבי כץ. כאמור, אפילו מכתב התביעה ומתצהיר עדות ראשית של מנהל המערערת, קשה להבין על מה ולמה הוגשה מלכתחילה תביעה אישית נגד כץ, ואין לי אלא לצטט מפסק דינו של בית משפט קמא: "באשר לנתבעת 4 (כץ – י"ע) כאמור, לא הוכחה כל קנוניה בכלל ובאשר אליה בפרט, מהראיות והעדויות שבפני התרשמתי כי זו פעלה במסגרת תפקידה בעבודה בבנק, בצורה עניינית ומתוך שיקולים עסקיים נדרשים, ללא כל משוא פנים וקנוניה נטענת ובוודאי שלא היתה 'ידו הארוכה של הנתבע 3' (ברק – י"ע). גם מחקירת מר גדעון עלה כי טענות התובעת כנגדה הם רק מכוח התרשמותו של מר גדעון מהתנהלות הנתבע 3 ולטענתו התרשם כי הנתבע 3 יכול 'לסדר את הדברים' ויש לו כוח רב בבנק, ובכלל זאת גם על הנתבעת 4 [עמ' 133 – 134 לפרוטוקול]. כך שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה כנגד הנתבעת 4, לרבות הגשת ראיות מינימליות נדרשות, ומוטב לו לא היתה מוגשת כנגדה כל תביעה שבסיסה על סמך 'תחושות בטן' בלבד". לכך יש להוסיף כי הבנק אישרר בכתב הגנתו את מעשיה של כץ כשלוחה שלו. בהיעדר טעם טוב להגשת תובענה אישית כנגד נתבע, שהוא שלוח שמעשיו מקבלים אשרור וגיבוי מצד נתבע אחר שהוא גוף גדול שאין לחשוש לסולבנטיות שלו – כמו בנק או כמו המדינה (השוו להסדר הקבוע בסעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) – יש מקום לחשש כי הגשת התביעה האישית נועדה ליצור לחץ או שהוגשה ממניעים של נקמנות. במקרה דנן, משנתבעה כץ באופן אישי ובנפרד מהבנק, היה מקום לפסוק גם לזכותה שכר טרחה. 22. לאור האמור לעיל, אציע לחברי לקבל את הערעור שכנגד, אך בצורה מתונה ומבלי לפסוק את שכר הטרחה הריאלי או שכר הטרחה שראוי היה לפסוק לזכות המשיבים (המערערים שכנגד) בערכאה הדיונית, נוכח הכלל הבסיסי לפיו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בנושא ההוצאות. אציע אפוא לחברי להוסיף על הסכום שנפסק לזכות המשיבים 3-1 בבית המשפט הנכבד קמא סך של 100,000 ₪. 23. סופו של דבר שדין הערעור העיקרי להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל, כאמור בסעיף 22 לעיל. המערערת תשא בשכר טרחת עורכי דין המשיבים 3-1 בסך 100,000 ₪. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו הסדור והבהיר של חברי, השופט י' עמית. העובדה שהמערערת איננה חולקת עוד על העובדה שהתקיימו יחסי שותפות בינה לבין חברת י.ד. ברזאני בע"מ (להלן – ברזאני) מציפה לכאורה קושי נוסף. מסתבר כי כלפי משרד הבינוי והשיכון, שקיים את המכרז להקמת הפרויקט – בניית יחידות דיור במבשרת ציון – הציגה עצמה המערערת כמציעה, ולא נראה כי עורך המכרז עודכן לגבי יחסיה עם ברזאני. בכך, על פני הדברים, נפגמה התנהלותה של המערערת גם במה שכונה בפסיקה – קיום מצג של "נשף מסכות" במכרז (ראו: בג"צ 358/87 ג.א.י בנין פיתוח והשקעות בע"מ נ' עירית ירושלים, פ"ד מ"ב (3) 406 (1987) ולאחרונה פסק דיני ב-ע"א 4522/07 וורצלמן נ' עו"ד בי-עזר כונס נכסים לחברת רמגיל (טרם פורסם – 23.8.12)). יחד עם זאת, לא ארחיב פה בנושא זה (מעבר לאזכור מתחייב של העניין כנ"ל) ולגבי השלכותיו האפשריות על תביעת המערערת ועל נזקיה הנטענים, שכן הצדדים לא טענו בפנינו בהקשרים אלו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, א' בחשון התשע"ג (17.10.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10090400_E12.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il