עו"ד מועין חורי נ. הקסטודיה די טרה סנטה

פסק-דין בתיק ע"א 9033/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9033/14 ע"א 1446/15 ע"א 1526/15 ע"א 1533/15 ע"א 1534/15 רע"א 6436/15 רע"א 6482/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערער בע"א 9033/14: עו"ד מועין חורי המערערת בע"א 1446/15: הקסטודיה די טרה סנטה המערער בע"א 1526/15: אשר סטולר, בשם עזבון משה סטולר ז"ל המערערת בע"א 1533/15 והמבקשת ברע"א 6482/15: סמווד קנסטרקשיון בע"מ המערערת בע"א 1534/15 והמבקשת ברע"א 6346/15: קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 9033/14: 1. הקסטודיה די טרה סנטה 2. סמווד קנסטרקשיון בע"מ 3. עזבון משה סטולר ז"ל 4. קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ המשיבים בע"א 1446/15: 1. סמווד קנסטרקשיון בע"מ 2. Somwood Construction Ltd. 3. עזבון משה סטולר ז"ל 4. קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ 5. עו"ד מועין חורי המשיבים בע"א 1526/15: 1. הקסטודיה די טרה סנטה 2. Somwood Construction Ltd. 3. סמווד קנסטרקשיון בע"מ 4. קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ 5. עו"ד מועין חורי המשיבים בע"א 1533/15: 1. הקסטודיה די טרה סנטה 2. Somwood Construction Ltd. 3. עזבון משה סטולר ז"ל 4. קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ 5. עו"ד מועין חורי המשיבים בע"א 1534/15 1. הקסטודיה די טרה סנטה וברע"א 6346/15: 2. סמווד קנסטרקשיון בע"מ 3. Somwood Construction Ltd. 4. עזבון משה סטולר ז"ל 5. יעקב בכר (נמחק) 6. אשר סטולר, בשם עזבון משה סטולר ז"ל 7. עו"ד מועין חורי המשיבים ברע"א 6482/15: 1. הקסטודיה די טרה סנטה 2. קים לוסטיגמן ייזום ובניה בע"מ 3. Somwood Construction Ltd. 4. עזבון משה סטולר ז"ל 5. יעקב בכר (נמחק) 6. אשר סטולר, בשם עזבון משה סטולר ז"ל 7. עו"ד מועין חורי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 42237-06-10 שניתן ביום 30.11.2014 על ידי כבוד השופט ר' וינוגרד; ובקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 42237-06-10 שניתנה ביום 8.7.2015 על ידי כבוד השופט ר' וינוגרד בשם המערער בע"א 9033/14 והמשיב בע"א 1446/15, ע"א 1526/15, ע"א 1533/15, ע"א 1534/15, רע"א 6436/15 ורע"א 6482/15: עו"ד עמוס האוזנר ועו"ד מועין חורי בשם המערערת בע"א 1446/15 והמשיבה בע"א 9033/14, ע"א 1526/15, ע"א 1533/15, ע"א 1534/15, רע"א 6436/15 ורע"א 6482/15: עו"ד אהוד גוט ועו"ד רענן בר זוהר בשם המערערת בע"א 1533/15, המבקשת ברע"א 6482/15 והמשיבה בע"א 9033/14, ע"א 1446/15, ע"א 1526/15, ע"א 1534/15 ורע"א 6436/15: עו"ד דידי רוטשילד בשם המערערת בע"א 1534/15, המבקשת ברע"א 6436/15 והמשיבה בע"א 9033/14, ע"א 1446/15, ע"א 1526/15, ע"א 1533/15 ורע"א 6482/15: עו"ד יהושע חורש, עו"ד רונן ברומר, עו"ד גלעד כ"ץ ועו"ד אמיר ויצנבליט פסק-דין השופט י' עמית: ענייננו בגלגוליה של עסקת מקרקעין שנערכה לפני כעשרים שנה. 1. המערערת בע"א 1446/15 (להלן: הכנסיה) רכשה בשנת 1960 ממסדר "האבות הלבנים" מקרקעין בשטח של כ-25 דונם הידועים כיום כחלק מחלקה 76 וכחלקות 92 ו-93 בגוש 30545 באזור הגבעה הצרפתית בירושלים (להלן: המקרקעין). בחלוף כשלושים ושש שנה, בשנת 1996, נכרת הסכם חכירה בין הכנסיה למסדר "האבות הלבנים", שבמסגרתו הוסכם כי עד שניתן יהיה לרשום את זכות הבעלות על שם הכנסיה, יוחכרו המקרקעין לכנסיה לתקופה של 1,000 שנים. נחזור לאחור בזמן ונספר כי בשנת 1979 המקרקעין הוחכרו על ידי הכנסיה לעיריית ירושלים למשך 120 שנה, באשר על פי ייעוד המקרקעין דאז לא ניתן היה לבנות עליהם. בתמורה לחכירה שילמה העירייה לכנסיה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, סכום של 655,000 דולר. 2. בין הכנסיה לבין המשיבה 2, שפעלה בנאמנות עבור המשיבה 1 (שתי המשיבות תקראנה להלן: סמווד) נכרת ביום 10.7.1996 הסכם קומבינציה של 22%, דהיינו, על פי ההסכם התחייבה סמווד לבנות על המקרקעין פרוייקט מגורים בחלוקה של 78% מהדירות לסמווד ו-22% מהדירות לכנסיה (להלן: הסכם הקומבינציה). הכנסיה יוצגה בעסקת הקומבינציה על ידי המשיב 5 (להלן: עו"ד חורי). במסגרת הסכם הקומבינציה עלה בידי סמווד "לשחרר" את המקרקעין מהסכם החכירה עם עיריית ירושלים, וסמווד נשאה בעלות השבת הסכום ששולם בשעתו על ידי העירייה. כל זה נעשה במסגרת "הסכם משולש" שנחתם בחודש נובמבר 1996 בין עיריית ירושלים, הכנסיה וסמווד, שבמסגרתו התחייבה סמווד, בין היתר, לפעול לתכנון הפרוייקט, להקים מבנה ציבור ולפתח שטחים ציבוריים. להשלמת התמונה נספר, כי המשיב 3 (להלן: סטולר) עם אדם נוסף בשם בכר (להלן: בכר) היו בעלי המניות של סמווד, וכל אחד מהם רכש באופן אישי 11% מהזכויות במקרקעין (סמווד, סטולר ובכר ייקראו יחדיו היזמים). בהמשך, המשיבה 4 (להלן: לוסטיגמן), שהיתה הקבלן המבצע של שלב א' בפרוייקט, רכשה את מניות סמווד ולמעשה נכנסה בנעליה בשנת 2010. 3. ביום 3.8.1999 נחתם בין סמווד לכנסיה הסכם נוסף, לפיו המירה הכנסיה את זכותה לקבל 22% מהדירות תמורת הסך של 5.5 מיליון דולר (להלן: הסכם ההמרה). בהסכם ההמרה נקבע בנוסף, כי לאחר סיום מכירת כל הדירות בפרוייקט תבוצע התחשבנות כלהלן: ייקבע המחיר הממוצע של דירה בפרוייקט, המחיר הממוצע יוכפל ב-29 ויהווה את סכום התמורה המתואמת, שממנה יופחת הסך של 6 מיליון דולר, וההפרש ישולם לכנסיה "נטו" וכל חיוב במס יחול על היזמים (להלן: ההתחשבנות). נספר כי כשבועיים לפני חתימת הסכם ההמרה נחתם הסכם שכר טרחה בין סטולר לבין עו"ד חורי ולפיו התחייב סטולר לשלם לעו"ד חורי עבור רכישת ה-22% שכר טרחה בסך של מיליון דולר. בעקבות הסכם ההמרה נחתם ביום 18.8.1999 הסכם חכירה במסגרתו החכירה הכנסיה לסמווד את 22% הנותרים במקרקעין (להלן: הסכם החכירה). ביום 18.1.2000 נחתם הסכם נוסף, שבו ויתרה למעשה הכנסיה על ההתחשבנות לפי הסכם ההמרה, תמורת קבלת הסכום של 5.5 מיליון דולר (להלן: ההסכם הסופי). ביום 19.1.2000 נחתם מסמך נוסף (להלן: המסמך הנוסף) המבטל למעשה את ההסכם הסופי, ועל פיו אין באמור בהסכם הסופי כדי לגרוע מזכויות הכנסיה על פי הסכם ההמרה. הנה כי כן, הבסיס של הסיפור הנפתל שהביא לתביעת הענק שנדונה בבית משפט קמא, נסב על ארבעה מסמכים עיקריים (הסכם הקומבינציה, הסכם ההמרה, ההסכם הסופי והמסמך הנוסף), ועל כך נעמוד בהמשך. 4. עו"ד חורי ייצג את הכנסיה בהסכם הקומבינציה ולאורך כל הדרך, למעט בתביעה המתוקנת בהליך דכאן, ומיד נסביר מדוע. למרות שעו"ד חורי ייצג את הכנסיה, אין חולק כי הוא קיבל שכר טרחה משני הצדדים. על פי הסכם שכר הטרחה בין עו"ד חורי לבין הכנסיה, התחייבה הכנסיה להעניק לעו"ד חורי 3% מתוך ה-22% להם היתה זכאית על פי הסכם הקומבינציה. סמווד מצידה התחייבה להעניק לעו"ד חורי 2% מתוך ה-78% להם היתה זכאית על פי הסכם הקומבינציה + 0.5% משווי חוזי החכירה של כל הדיירים שירכשו דירות + סכום מזומן של 250,000$. בנוסף, אין חולק כי עו"ד חורי קיבל 75,000 דולר כשכר טרחה נוסף מסמווד, שעה שזו שילמה לכנסיה מעין דמי קדימה או דמי רצינות או תשלום שטיבו לא התברר, בסכום של 300,000 אלף דולר. בשנת 2003 נפל דבר ביחסיו של עו"ד חורי ומזכירתו הנאמנה, וזו פנתה לכנסיה בטענה כי עו"ד חורי מוליך שולל את הכנסיה וגובה ממנה כספים שלא כדין. כתוצאה מכך פתחה הכנסיה בבדיקה פנימית שנערכה על ידי האב דוד מריה יגר, משפטן בכיר המשמש כיום כשופט בבית המשפט העליון של הוותיקן. עדותה של המזכירה צולמה במלואה בווידאו, כך שניתן להתרשם גם מהמסמכים שהציגה בפני האב יגר, ולאחר מכן הוצגה קלטת החקירה לפני עו"ד חורי. בדו"ח שערך ציין האב יגר כי לא מצא בסיס לחשדות שהועלו כנגד עו"ד חורי, אך עם זאת, העיר לעו"ד חורי כי אין זה ראוי שעורך דין המייצג את הכנסיה ייצג גם את הצד השני, וגם אם המורשה הכללי הסכים להסדר מעין זה, הרי שטעה. בכפוף להערה זו לא מצא האב יגר בסיס להאשמות שהוטחו בעו"ד חורי, שמצידו חתם ואישר את הדוח של האב יגר. 5. חלפו עברו שנים, ועו"ד חורי הגיש בשנת 2008 תביעה כנגד היזמים בסכום של מיליוני שקלים, בטענה כי הנ"ל התחייבו לשלם לו סכום נוסף אם יעלה בידו לשכנע את הכנסיה לחתום על הסכם ההמרה. במסגרת הסכם פשרה, שולם לעו"ד חורי על ידי היזמים סכום של ארבעה מיליון ₪, בנוסף לסכום של 1,250,000$ שכבר שולם לו על ידם. אך נסתיימו הליכי התביעה בינו לבין היזמים, פנה עו"ד חורי לכנסיה והמריץ אותה להגיש תביעה כנגד היזמים, וכנגד לוסטיגמן שנכנסה בנעליה של סמווד, בטענה כי הכנסיה זכאית לסכום כסף נכבד על פי ההתחשבנות שנקבעה בהסכם ההמרה. כך החלה התביעה בבית משפט קמא, אלא שבהמשך חלה התפתחות דרמטית. באי הכוח הנוכחיים של הכנסיה נכנסו לתמונה כחלוף כתשעה חודשים מיום הגשתה, ולטענתם, בעקבות בחינת החומר בתביעת עו"ד חורי כנגד היזמים, נתברר לכנסיה כי כל המשיבים הוליכו אותה שולל. לטענת הכנסיה, עו"ד חורי עשה יד אחת עם היזמים ופעל בחוסר נאמנות כלפיה, ולוסטיגמן, שרכשה את זכויות היזמים, ידעה על כך כאשר רכשה את הזכויות בפרוייקט. בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי הכנסיה, נטען כי הסכם ההמרה התבסס על מצג לפיו לא ניתן לבנות בפרוייקט יותר מ-135 דירות, ובהתאם לכך הסכם ההמרה ומנגנון ההתחשבנות שנקבע בו, התבססו על 29 דירות (כ-22%). אלא שכבר בשלבים מוקדמים של התכנון היה ידוע כי הפרוייקט יכלול 300 דירות ובפועל אושר מספר זה של דירות, כך שכיום, לאחר ששלב א' של הפרוייקט כבר נבנה, אמורות להיבנות עוד 165 דירות. מכאן טענת הכנסיה, כי היא זכאית לתמורה של 22% מכל הדירות בפרוייקט, ומשכך העמידה את תביעתה על סכום "צנוע" של 96 מיליון ₪. עוד נטען על ידי הכנסיה כי בשל טעות או מעשה מכוון, נרשמה על המקרקעין זכות חכירה לטובת סמווד לתקופה של 1,000 שנים (סמווד העבירה לאחר מכן 22% מזכויותיה לבכר ולסטולר), בניגוד להסכם הקומבינציה שבו נקבע במפורש כי תירשם חכירה לשתי תקופות של 49 שנים כל אחת ולאחר מכן יפעלו הצדדים לפי תנאי המינהל. במסגרת התביעה המתוקנת, עתרה אפוא הכנסיה לסעדים הבאים: תיקון הרישום, ביטול הסכם ההמרה וההסכם הסופי, וחיוב המשיבים בסכום של 96 מיליון ₪. עו"ד חורי, שבתחילת הדרך היה אמור להעיד מטעם הכנסיה, מצא עצמו כנתבע נוסף לצד היזמים ולוסטיגמן (ביני לביני הלך סטולר לבית עולמו). המשיבים כפרו בטענות הכנסיה, וסמווד ולוסטיגמן הוסיפו וטענו כי בינם לבין הכנסיה נכרת הסכם פשרה מחייב טרם הגשת כתב התביעה המתוקן. 6. הצגנו בתמצית את עיקרי העובדות הצריכות לעניין, מבלי להידרש לתילי תילים של עובדות ופרטים נוספים, על מנת שהתמונה הכללית לא תיטשטש בעיני הקורא. כל העובדות, המסמכים והפרטים השונים, נסקרו באריכות וביסודיות בפסק דינו של בית משפט קמא, שבחן את שלל הראיות שבפניו, והגיע למסקנות הבאות, שאף אותן נציג להלן בתמצית שבתמצית: במישור של קביעת ממצאי עובדה ומהימנות: בית משפט קמא מצא כי הוא מתקשה, בלשון המעטה, להסתמך על עדי המפתח שהביאו הצדדים. כך, בהתייחסו לעדים שהביאה הכנסיה, קבע בית משפט קמא כי המורשים הכלליים, האב נג'ים והאב פהים, לא עשו רושם מהימן. בהתייחסו לעו"ד חורי, עמד בית המשפט על כך שעו"ד חורי העלה גרסאות כבושות, נתפס באמירות לא מדוייקות ובהצהרות לא נכונות שנתן בעבר, ואשר לטענתו-שלו נכתבו בשעתו רק מאחר שזו הייתה עמדת לקוחותיו. גם לגבי עדותו של בכר נקבע כי לא ניתן להשתית עליה ממצאים עובדתיים. במצב דברים זה מצא בית משפט קמא כי "אין מנוס מלהעניק משקל רב במיוחד למסמכים הרבים שהוצגו לפני בית המשפט, כאשר עדות העדים העובדתיים משמשת רק כגורם מסייע, או מפריע, לפי העניין". הסכם הקומבינציה: לאחר סקירת מסמכים שונים, הגיע בית המשפט למסקנה כי החל משנת 1995 - ובמיוחד לאחר חתימת ההסכם המשולש והתקדמות הליכי התכנון - נדון בינוי בשטח הפרויקט בהיקף של בין 280 ל-400 יחידות דיור, וכי קשה להלום כי הכנסיה לא ידעה על אודות הליכי התכנון הנוגעים לנכס. בהקשר זה הצביע בית משפט קמא, בין היתר, על כך שהכנסיה פנתה לרשויות התכנון בבקשה לצלם את המסמכים הנוגעים להליכי התכנון; כי ההסכם המשולש מפנה במפורש למסמך לפיו הבינוי המתוכנן עמד על 250 יחידות דיור; וכי החלטת הוועדה לפיה אושר בינוי בהיקף של 280 יחידות דיור במקום בינוי בהיקף של 400 יחידות שאושר קודם לכן, נמסרה לקסטודיה על ידי עו"ד חורי כבר בתחילת חודש יוני 1999. בשורה התחתונה נקבע כי הכנסיה "לא רק שיכולה היתה לדעת מה היקף הבינוי המסתמן, אלא ידעה בפועל על המגמה המסתמנת, של בינוי בהיקף של כ-280 דירות". כפועל יוצא של מסקנה עובדתית זו, דחה בית משפט קמא את הסעד העיקרי שנתבע על ידי הכנסיה לתשלום של 96 מיליון ₪, סעד שהתבסס על טענה לזכות ב-22% מכלל הדירות בפרוייקט. הסכם ההמרה: המשמעות האמיתית של הסכם ההמרה היתה העברת זכויותיה של הכנסיה ביתרת הקרקע שנותרה לה (22%) לסמווד, תמורת תשלום. ברי כי ליזמים היה תמריץ כלכלי משמעותי להמיר את זכויות הכנסיה על פי הסכם הקומבינציה בתשלום כספי. לכנסיה יכולים היו להיות מניעים שונים להסכים להתקשר בהסכם ההמרה, אך המניע נותר מעורפל במידת מה. ככל הנראה הכנסיה פעלה ממניעים כלכליים, שמא העדיפה כ"שונאת סיכון" לקבל סכום כספי "כאן ועכשיו" במקום להמתין שנים ארוכות עד לסיום הפרויקט. עוד נקבע בהקשר זה, כי לא קיים קשר סיבתי בין המסמך שכונה "מסמך ההטעייה" ששלחה סמווד לכנסיה, לבין ההתקשרות בהסכם ההמרה. נקבע כי קשה להלום את הטענה לפיה הסיכום המבוסס על 29 יחידות דיור נבע מהסתמכות על מצג או הטעייה של היזמים, בניגוד גמור למידע שהיה בידיה של הכנסיה אודות הבינוי הצפוי וכי "נראה כי היו מניעים אחרים שהביאו להתקשרות בהסכם כפי שנחתם, ואלה הוסתרו מבית המשפט מטעמיהם של הצדדים או מי מהם". בית המשפט קמא אף זקף לחובת הכנסיה אי הצגת מסמכים הנוגעים לסוגיה "מטעמיה שלה". עוד נקבע כי עו"ד חורי פעל לקידום הסכם ההמרה, קיבל על כך שכר טרחה נכבד מהיזמים (ועל כך אעמוד להלן), אך לא ניתן לקבוע כי השפעתו היא שהביאה לחתימת הסכם ההמרה. הטענה כי עו"ד חורי פעל תוך הפרת חובות הנאמנות כלפי הכנסיה: בהסתמך על מסמכים שונים ועל עדותו של עו"ד דהן, מי שייצג את הכנסיה בראשית הדרך בתביעתה דכאן, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי הכנסיה הסכימה שעו"ד חורי ייגבה מהצד שכנגד את שכרו, או למצער חלק משכרו. בית המשפט דחה את טענת הכנסיה כי הסכומים שקיבל עו"ד חורי מהיזמים היו בבחינת "שוחד אזרחי", תוך הפרת חובת אמונים כלפיה וללא ידיעתה, וכי נראה שהכנסיה הסכימה לכך על מנת לחסוך חלק מתשלום שכר טרחתו של עו"ד חורי. בית המשפט ציין כי הסכומים שעו"ד חורי קיבל והיה אמור לקבל אכן נכבדים ביותר, אך אין בכך אלא כדי ללמד על כושר המיקוח שלו. עם זאת, בכל הנוגע לתשלום שכר הטרחה שקיבל עו"ד חורי מהיזמים בגין הסכם ההמרה, נקבע כי לא ניתן להסיק על ידיעה או הסכמה של הכנסיה אודות תשלומים אלה. נקבע, שאם הכנסיה הייתה יודעת שעו"ד חורי זוכה לתשלום של מיליון דולר בגין חתימת הסכם ההמרה, יש להניח שהדבר היה מהווה מנוף משמעותי מצידה לדרוש מהיזמים הגדלת התמורה לה התחייבו במסגרת הסכם ההמרה (כזכור, סמווד התחייבה לשלם לכנסיה סכום של 5.5 מליון דולר עבור המרת הזכויות). לאור זאת, נקבע כי משקיבל עו"ד חורי תשלום מהצד שכנגד מבלי ליידע את הכנסיה על כך, הוא הפר את חובת האמון המוטלת עליו. עם זאת, מאחר שביחסיה עם עו"ד חורי אפשרה לו הכנסיה לגבות תשלומים מהצד שכנגד, אין להסיק מכך שקבלת התשלום על ידי עו"ד חורי נועדה לפגוע בכנסיה. בהקשר זה הצביע בית משפט קמא על כך שהאב יגר, שחקר את האירועים בשנת 2003, אמנם לא ראה בעין טובה את העובדה שעו"ד חורי ייצג את שני הצדדים להסכם ההמרה, אך לא סבר כי הוא פעל בצורה פסולה מעיקרה. עוד בהקשר זה, זקף בית המשפט לחובת הכנסיה את אי הבאת האב יגר לעדות מטעמה (למרות שבית המשפט אף תיאם יומנו למועדים בהם האב יגר שהה בארץ). גם האב פהים – המורשה הכללי מטעם הכנסיה בשנים 2007-1998 – שקיבל את הדו"ח שערך האב יגר, לא מצא לנכון להעיר על הקביעות בדו"ח, שם צויין שעו"ד חורי קיבל מסמווד סכום עתק עבור ייצוגה בהסכם ההמרה. עוד הצביע בית משפט קמא על כך, כי קשה להלום שעו"ד חורי קיבל מהיזמים "שוחד אזרחי" כדי לפעול נגד האינטרס של מרשתו, ולאחר מכן הגיש תביעה משפטית נגדם על כך שלא שילמו את מלוא ה"שוחד" שסוכם ביניהם. כל זאת, כאשר בד בבד הוא מדווח למרשתו על הגשת תביעה זו, מה שמצריך "לייחס לעו"ד חורי טיפשות ועזות מצח מופלגות שאין כדוגמתן". ההסכם הסופי: במסגרת הסכם ההמרה העבירה הכנסיה את הזכויות שנותרו לה בקרקע על פי הסכם הקומבינציה כנגד תשלום של 5.5 מיליון דולר. בית משפט קמא מצא כי אין כל הגיון כלכלי או אחר בהסכם הסופי, אשר על-פיו ויתרה הכנסיה על ההתחשבנות העתידית לה הייתה זכאית על פי הסכם ההמרה. נקבע כי העמוד הראשון של ההסכם הסופי נוסח על ידי רו"ח ברזילי, שלא נטל בשעתו חלק במו"מ לחתימת הסכם ההמרה, והפנייה אליו נעשתה על ידי סטולר ובכר. נקבע כי ההסכם הסופי נוסח לצרכי מס, על מנת להבהיר לחלוטין כי הסכם ההמרה הוא הסכם כספי ללא זיקה עתידית לערכי קרקע או דירות, במטרה למנוע אפשרות שרשויות המס יראו הסכם זה כעסקה במקרקעין. ואכן, בכר וסטולר פנו במכתב לרשויות המס, טענו כי הפרוייקט תקוע והציגו את ההסכם הסופי בפני רשויות המס. מכאן מסקנתו של בית משפט קמא כי הצדדים לא נתכוונו בהסכם הסופי לבטל את זכותה של הכנסיה להתחשבנות עתידית על פי הסכם ההמרה. בית המשפט העלה את ההשערה כי ייתכן שמטעם זה הכנסיה נמנעה מלחתום על העמוד הראשון של ההסכם הסופי, באשר עמוד זה נועד לשרת את האינטרסים של היזמים, שנטלו על עצמם לשאת בכל המיסוי הכרוך בהסכם ההמרה. המסמך מיום 19.1.2000: במסמך, שנערך בכתב ידו של עו"ד חורי, ונחזה כחתום על ידי סטולר, נאמר כי "אנו מאשרים בזה, כתוספת להסכם מיום 18/01/2000, כי הסכם זה אינו גורע ואף לא פוגע בזכויותיכם ע"פ הסכם מיום 3/8/1999 [הסכם ההמרה – י"ע]". לאור המסקנה כי הסכם ההמרה – על ההתחשבנות העתידית האמורה בו – נותר על כנו, לא מצא בית משפט קמא טעם להידרש לשאלת האותנטיות של מסמך זה. בית המשפט חזר על מסקנתו כי הכנסיה לא ויתרה מעולם על זכותה להתחשבנות עתידית לשם קבלת התמורה המתואמת על פי הסכם ההמרה, וכי זכות זו עומדת לה גם כיום. עם זאת, בית המשפט ציין כי משנת 2000 לא הייתה אפילו פניה אחת בכתב מטעם הכנסיה ליזמים בניסיון לברר כמה דירות נמכרו, באיזה שלב מצוי הפרויקט ומתי צפוי סיומו. בית משפט קמא ייחד פרק נפרד (סעיפים 321-308 לפסק הדין) לטענת הכנסיה, לפיה התכחשות סמווד להתחשבנות העתידית על פי הסכם ההמרה, מהווה הפרה יסודית או הפרה יסודית צפויה של ההסכם (מאחר שהפרוייקט טרם נסתיים הרי שטרם הגיע המועד לביצוע ההתחשבנות). בית המשפט דחה את טענת הכנסיה, בקובעו כי הודעת הביטול ניתנה לאחר חלוף "הזמן הסביר" - כארבע שנים וחצי לאחר שנודע לנציג הכנסיה על עילת הביטול, ולמעלה מחמש שנים וחצי לאחר שנודע על כך לעו"ד חורי, בא כוחה של הכנסיה. לאור זאת, אף יש לראות את הכנסיה כמי שוויתרה על זכותה לבטל את ההסכמים, וכך גם עולה מכתב התביעה "שהוא מוכוון פיצויים ואינו מוכוון ביטול". לכך יש להוסיף כי לא נגרם נזק קונקרטי לכנסיה מההתכחשות להתחשבנות העתידית, האמורה ממילא להתבצע רק לאחר סיום בניית כל הדירות בפרויקט, מה עוד שמדובר בנזק שחישובו כרוך בספקולציות, בהינתן שמחירי הדירות מושפעים מגורמים שונים. בנוסף, ביני לביני לוסטיגמן שינתה את מצבה לרעה והביטול עשוי גם להשפיע על זכויותיהם של רוכשי דירות וצדדים שלישיים בפרוייקט. התיישנות ושיהוי: בנוסף לכל האמור לעיל, מצא בית המשפט כי יש להורות על דחיית עילות התביעה הנוגעות להסכם ההמרה (והסכם החכירה שנחתם בעקבותיו) מחמת התיישנות. בית המשפט מצא כי ענייננו בתביעה כספית באיצטלא של תביעה במקרקעין; כי לא חל החריג של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות); כי לא חל החריג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, באשר לכנסיה היה יותר מ"קצה חוט" כבר בחודש מרץ 2003 עת נערכה בדיקתו של האב יגר, שכאמור לא הובא לעדות; כי לא חל החריג של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ואין לראות בדברים שונים שנאמרו ונכתבו במסגרת התביעה שהגיש עו"ד חורי כנגד היזמים, משום הודאה ב"שוחד אזרחי"; כי חל שיהוי בהגשת התביעה בנוגע לטענות הנוגעות לאירועים שסבבו את כריתת ההסכמים, שיהוי שיש בו לכאורה כדי להביא למסקנה אפשרית כי הכנסיה ויתרה על זכויותיה, ושיהוי שגרם נזק ראייתי של ממש למשיבים לאור פטירתו של סטולר. עוד נקבע, כי גם אם עילות התביעה לא התיישנו, לא היה מקום להורות על ביטול ההסכמים על רקע השיהוי והנזק הראייתי באשר הודעת הביטול ששלחה הכנסיה לא נשלחה בתוך פרק זמן סביר; ואף אם היה מקום להורות על ביטול ההסכמים, לא ניתן היה להורות על השבה. חיובה של לוסטיגמן: כאמור, בית משפט קמא מצא כי הסכם ההמרה ומנגנון ההתחשבנות הקבוע בו נותר על כנו. נקבע כי הסכם זה מחייב גם את לוסטיגמן שרכשה את מניות סמווד (שהחזיקה באותה עת ב-78% מזכויות החכירה במקרקעין, ובהמשך רכשה את זכויותיהם של בכר וסטולר שהחזיקו כל אחד ב-11% מהזכויות). נקבע כי עם רכישת המניות רכשה לוסטיגמן את סמווד על מכלול זכויותיה וחובותיה, ועל כן היא חבה בכל חיוביה החוזיים של סמווד, לרבות ההתחייבות לביצוע התחשבנות עתידית עם הכנסיה מכוח הסכם ההמרה, כך שלא ניתן לראותה כמי שרכשה מניות "מטוהרות" בבחינת רוכש על פי תקנת השוק. עם זאת, ועל אף שהתוצאה המעשית היא, שלוסטיגמן אמורה לשאת בפועל בעלויות הנוגעות להתחייבות זו, נקבע כי אין בכך כדי להקים יריבות ישירה בינה לבין הכנסיה. אשר לרכישת זכויותיו של בכר במקרקעין, הרי שלוסטיגמן אינה זכאית ליהנות מתקנת שוק, באשר הידיעה אודות טענות הכנסיה הגיעה לידיעתה בטרם הסתיימה העסקה ברישום. בית משפט קמא בחן את טענת לוסטיגמן כי עוד קודם להגשת כתב התביעה המתוקן נכרת הסכם פשרה תקף בינה לבין הכנסיה, והגיע למסקנה כי לא כך הדבר. רישום החכירה: לטובת סמווד נרשמה חכירה לתקופה של 1,000 שנים, מאחר שבשטר החכירה, שנחתם בעקבות הסכם הקומבינציה, נכתב כי החכירה היא "לפי שטר מקורי מס' 11992/96/1", שהוא השטר המקורי במסגרתו העבירו "האבות הלבנים" לידי הכנסיה חכירה לתקופה של 1,000 שנים. בית משפט קמא מצא כי הרישום בטעות יסודו והוא סותר את הסכם הקומבינציה. בהסכם זה נקבע כי תירשם חכירה בשמו של היזם לתקופה של 49 שנים עם אפשרות להאריך את התקופה לתקופה נוספת של 49 שנים, וכי לאחר תקופות אלה יפעלו הצדדים בהתאם לתנאי המינהל. הסכם ההמרה אינו מתייחס כלל לתקופת החכירה, וכך גם הסכם החכירה, כך שההוראות שנקבעו בהסכם הקומבינציה לגבי תקופת החכירה לא שונו בהסכם מאוחר יותר. על אף מסקנת בית משפט קמא כי רישום החכירה לתקופה של 1,000 שנה נעשה בטעות, נקבע כי מאחר שייתכן שסמווד התקשרה עם רוכשי דירות בהסכמים לתקופת חכירה ארוכה יותר מ-98 שנים, נמנע בית המשפט מלהורות על תיקון הרישום. חלף זאת, ניתן סעד הצהרתי הקובע כי הכנסיה לא העבירה ליזמים וללוסטיגמן זכויות חכירה ל-1,000 שנים אלא חכירה לתקופה של 49 שנים עם אופציה להארכה לתקופה של 49 שנים נוספות, ולאחר מכן – על פי תנאי המינהל כפי שיהיו. הסעד האופרטיבי: בנוסף לסעד ההצהרתי הנוגע לתקופת החכירה, נקבע כי משהחוזה לא בוטל כדין, נותר בתוקפו הסכם ההמרה, כך שעם סיום הבינוי בפרויקט תיערך ההתחשבנות בהתאם להוראותיו, ולכנסיה תשולם התמורה המתואמת בהתאם להוראות ההסכם. הוצאות המשפט: בסיפא לפסק דינו, עמד בית המשפט קמא על כך שהדיון בתובענה הצריך השקעה אדירה במונחי זמן וכסף, והטיל על סמווד ולוסטיגמן, ביחד ולחוד, לשלם לכנסיה את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורכי-דינה בסכום כולל של 1,000,000 ₪. בהמשך, ולבקשת הבהרה שנתבקשה, הבהיר בית המשפט בהחלטה נפרדת, כי על סמווד ולוסטיגמן לשאת בשליש מהאגרה ששולמה על ידי הכנסיה, ועל החלטה זו, הוגשה בקשת רשות ערעור נפרדת על ידי לוסטיגמן. עוד נקבע בפסק הדין, כי אך ורק מאחר שעילת התביעה כנגד עו"ד חורי התיישנה, בית המשפט נמנע מלפסוק לחובתו הוצאות. 7. על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים ששת הערעורים שבפנינו ובקשת רשות הערעור. אלו משתרעים על עשרות רבות של עמודים ואעמוד בתמצית על כל אחד מהם. ערעור הכנסיה (ע"א 1446/15): הכנסיה טענה כי היא נעשקה ב-37 דירות, באשר זכויותיה על פי הסכם ההמרה נעשו לפי חישוב של 135 דירות במקום 300 דירות, וכי עומדת לה עילת ביטול של הסכם ההמרה על רקע התרמית במספר הדירות. למצער, נטען כי יש לפרש את הסכם המרת הזכויות כאילו יש להמירן ביחס ל-22% משווי הדירות שיבנו בפועל. עוד נטען כי עומדת לכנסיה עילת ביטול של הסכם ההמרה בגין הפרתו הצפויה, ולעניין זה אין נפקא מינה אם נגרם לה נזק כתוצאה מההפרה, באשר הזכות לביטול הסכם בגין הפרה אינה טעונה הוכחת נזק; לחלופין, היה על בית המשפט לפסוק לכנסיה פיצוי בגין הפרת הסכם ההמרה ולא להסתפק בסעד הצהרתי צופה פני עתיד. הכנסיה תקפה בערעורה כל אחת ואחת מהקביעות ומהמסקנות של בית משפט קמא בנושא ההתיישנות, ונטען כי תקופת ההתיישנות לביטול הסכם ההמרה עומדת על 15 שנים ולא שבע שנים. עוד נטען, כי הכנסיה זכאית לבטל את הסכם ההמרה בשל התשלום של מיליון דולר ששולם על ידי סמווד לעו"ד חורי עבור הסכם ההמרה. בהקשר זה נטען, כי עו"ד חורי קיבל מהכנסיה, חלף זכותו ל-3% על פי הסכם הקומבינציה, סך של 685,000 דולר מתוך הסכום שקיבלה הכנסיה על פי הסכם המרת הזכויות, ובנוסף לכך קיבל מסמווד 2.3 מיליון דולר. בין אם עו"ד חורי קיבל מיליון דולר מסמווד בדרך של סחיטה ואיומים, כטענת סמווד, ובין אם קיבל סכום זה כדי לשכנע את הכנסיה לחתום על הסכם ההמרה, בכל מקרה מדובר בהפרת חובת אמון כלפי הכנסיה, ובכך קמה לה עילה ראויה לביטול הסכם ההמרה. לבסוף נטען, כי היה מקום להעמיד את שכר הטרחה שנפסק על 10% משווי הסעד שייפסק בעתיד כתוצאה מקבלת הערעור, ולהוסיף לסכום שפסק בית משפט קמא גם מע"מ. בקשת רשות ערעור לוסטיגמן (רע"א 6436/15), ערעור לוסטיגמן (ע"א 1534/15) וערעור סמווד (ע"א 1533/15): הטענות בערעורם של לוסטיגמן וסמווד חופפות בעיקרן, על אף שכל אחת מהחברות מיוצגת כעת בנפרד (בתחילת הדרך יוצגו השתיים במשותף). לוסטיגמן הדגישה כי במשך השנים לא היה כל ביטוי חיצוני-פומבי לטענות הכנסיה לגבי זכויותיה בפרוייקט. נטען כי לוסטיגמן רכשה את הזכויות על פי תקנת השוק במקרקעין, וכי עשתה מעל ומעבר על מנת לבדוק האם לצדדים שלישיים יש זכויות כלשהן; כי הכנסיה לא הציגה ולו מסמך פנימי יחיד מטעמה שבו נזכרות זכויות נטענות כלשהן בפרוייקט; וכי היה זה עו"ד חורי שבשנת 2007 "הגה את הרעיון" כי לכנסיה נותרו זכויות על פי ההסכם. לוסטיגמן עמדה על האירוניה בכך שהכנסיה החליפה ייצוג משפטי והגישה כתב טענות מתוקן המופנה כלפי עו"ד חורי, והפנתה לאזהרתו-המלצתו של האב יגר לסיים את ההליך המשפטי בדרך של ביטול התביעה והגעה לפשרה. לטענתה, יש בכך כדי להסביר מדוע האב יגר העדיף שלא להעיד מטעם הכנסיה, למרות שביום שנשמעו הוכחות נכח בבניין בית המשפט לצורך דיון אחר. עוד נטען, כי הסכם ההמרה בא לקיצו בהסכם הסופי שניתק את זיקתה של הכנסיה לפרוייקט; כי מסקנתו של בית המשפט כי ההסכם הסופי הוא למעשה חוזה למראית עין שנועד לצורכי מס, לא נטענה על ידי הכנסיה; כי להסכם הסופי היתה תכלית כלכלית; וכי הצדדים התנהגו על פי ההסכם הסופי. כן נטען, כי רוכשי הדירות רכשו דירות בהסתמך על תקופת החכירה הקבועה במרשם המקרקעין לאלף שנה, כך שהקביעות בנושא תקופת החכירה אינן יכולות לעמוד. סמווד הוסיפה וטענה, כי קודם להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה נכרת הסכם פשרה בין סמווד ולוסטיגמן עם הכנסיה, ולפיו הוסכם כי מבלי להודות בחבות ובאחריות ישולם לכנסיה סכום של שלושה מיליון ₪ ויתאפשר לחברות לקדם את הפרוייקט. נטען, כי למרות שבית המשפט דחה את מרבית טענות הכנסיה ולא נותרה אלא קביעה הצהרתית לגבי הזכות להתחשבנות עתידית, חייב בית המשפט את סמווד ולוסטיגמן בשכר טרחה של מיליון ₪ ובהוצאות משפט בסכום גבוה. סמווד הלינה על כך, שלמרות שבית המשפט קמא מצא כי לא ניתן לסמוך על העדים מטעם הכנסיה, הרי שלעניין ההסכם הסופי פסק לטובת הכנסיה, בקובעו כי מדובר בהסכם למראית עין. בקשת רשות הערעור הוגשה לשם הזהירות, ונסבה אך ורק על ההחלטה לפיה לחיוב בהוצאות המשפט יתווסף גם שליש מסכום האגרה ששילמה הכנסיה. ערעורו של עו"ד חורי (ע"א 9033/14): הערעור נסב אך ורק על אי פסיקת הוצאות ושכר טרחה לזכות עו"ד חורי, לאור התוצאה הסופית לפיה נדחתה התביעה כנגדו. נטען, כי התביעה נגד עו"ד חורי היתה צריכה להידחות מלכתחילה בשל מניעות עקב החלטתו הסופית של האב יגר; כי גם לגופה של תביעה עומדת לעו"ד חורי טענת מניעות עקב התנהגות הצדדים לאחר החלטת האב יגר; כי נוצר השתק שיפוטי עקב הסכמת הצדדים מראש לקבל עליהם את מסקנות האב יגר; וכי הכנסיה מנועה הייתה מלתבוע את עו"ד חורי עקב הסכמתה, לאחר שנודע לה בשעתו מה וכמה שולם ולאחר שבחנה את הדברים לפרטי פרטיהם. ערעור עזבון סטולר (ע"א 1526/15): גם ערעור זה נסב אך ורק על אי פסיקת הוצאות משפט לזכות סטולר. 8. פסק דינו של בית משפט קמא מקיף ומפורט, הוא משתרע על 164 עמודים, וניכר כי בית המשפט צלל והעמיק במסמכים ובעדויות ולא הותיר אבן על אבן. בית משפט קמא הדגיש בפתח פסק דינו כי לא ניתן להסתמך על העדים שהופיעו בפניו, וכי הסתמך בעיקר על מסמכים שהוצגו בפניו. אך קריאה זהירה של פסק הדין מעלה כי ניתן משקל לעדויות העדים, גם אם משקל שלילי, כפי שציין בית משפט קמא בעצמו באומרו כי "עדות העדים העובדתיים משמשת רק כגורם מסייע, או מפריע, לפי העניין". רוצה לומר, כי אין לפנינו מקרה "נקי" שבו הערכאה הדיונית הסתמכה אך ורק על מסמכים, כך שנקודת המוצא שעמדה בפנינו היא הכלל לפיו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אלא בחריגים, שאינם מתקיימים בענייננו. 9. על אף נקודת מוצא זו, בחנו בקפידה את המסמכים הרבים מספור שהניחו הצדדים בפנינו, ומצאנו כי מסקנותיו של בית משפט קמא אכן מעוגנות בהיגיון ובשכל הישר, בהתנהגות הצדדים לאורך השנים ובמסמכים השונים, ואנו מאמצים את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות בפסק הדין. 10. נחה דעתנו כי הכנסיה חתמה על הסכם ההמרה בעיניים פקוחות מסיבותיה שלה, כי אין לייחס ליזמים תרמית רבתי לגבי מספר הדירות בפרוייקט, וכי אין קשר סיבתי בין מצג שווא של היזמים כלפי הכנסיה לבין הסכמתה להמיר את זכויותיה בתשלום כספי בסך של 5.5 מיליון דולר. גם העובדה שעו"ד חורי קיבל כספים מהיזמים היתה ידועה לכנסיה, כפי שעולה ממסמכים שונים, לרבות הדו"ח של האב יגר. 11. גם בנושא ההתיישנות מצאנו כי אין בסיס לאף אחת מטענות הכנסיה, ונסיונה להבחין בין הנושאים שנדונו בפני האב יגר לבין העילה המרכזית בכתב התביעה המתוקן אין בה ממש. בפני האב יגר הוצגו טענות חמורות ביותר הנוגעות להתנהגותו של עו"ד חורי, הוצגו בפניו מסמכים שונים הנוגעים לעסקה (כפי שעולה מקלטת חקירתה של המזכירה), כך שבמצב דברים זה היה לכנסיה הרבה יותר מ"קצה חוט" לבחינת כל הטענות האפשריות הנוגעות לעסקה מושא דיוננו. יש בכך כדי לדחות את טענותיה של הכנסיה לחריג בדמות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא מצאנו ממש לגבי החריגים על פי סעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות. אף מקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא כי ענייננו בתובענה כספית, ולא בתובענה שבמקרקעין. 12. הוטרדנו בשאלה האם מסקנתו של בית משפט קמא לגבי ההסכם הסופי חורגת מטענות הצדדים, אך לסופו של יום מצאנו כי לא כך הדבר. בית המשפט לא השתמש במילים "חוזה למראית עין" ביחס להסכם זה, שהכנסיה התכחשה לחתימתה עליו (ואין חולק שחתימתה של הכנסיה אינה מופיעה על העמוד הראשון להסכם). הגיונם של דברים, שההסכם אכן נועד לצורכי מס והוא שירת את אינטרס היזמים, ולכן נוסח על ידי רו"ח ברזילי, כמי שאליו פנו היזמים בנושא המיסוי. כמו בית משפט קמא, אף אנו לא ראינו סיבה הגיונית בגינה תסכים הכנסיה לוותר על ההתחשבנות העתידית על פי הסכם ההמרה, וטענות סמווד ולוסטיגמן בנושא זה לא שכנעו אותנו. גם אם לא היתה כל ודאות כי ההתחשבנות הסופית תניב לכנסיה סכום כלשהו, לא היתה לכנסיה סיבה טובה לוותר על האפשרות שההתחשבנות הסופית תהא חיובית. לכנסיה לא היה כל סיכון בנושא זה, מאחר שבהסכם ההמרה נקבע כי גם אם התמורה על פי ההתחשבנות תפחת משישה מיליון דולר, הכנסיה לא תאלץ להשיב כספים ליזמים. 13. הצדדים הכבירו טענות ופסיקה, גם ממדינות הים, הנוגעות לטענת הכנסיה כי נוכח התכחשות סמווד ולוסטיגמן להסכם ההמרה, יש לראות בכך הפרה צפויה המזכה את הכנסיה בביטול. איננו רואים מקום לדיסרטציה בנושא ההפרה הצפויה והתרופות העומדות לנפגע כתוצאה מכך, ומסקנתו של בית משפט קמא נראית לנו. הנה כי כן, הצדדים נחלקו בשאלה איזה הסכם בתוקף. הכנסיה מצידה ביקשה לחזור להסכם הקומבינציה ובכך התכחשה להסכם ההמרה. ואילו סמווד ולוסטיגמן אחזו בהסכם הסופי, ובכך התכחשו להסכם ההמרה. בנסיבות אלה, יש לראות את שני הצדדים כמי ש"חטאו כאחד" בהתכחשותם להסכם ההמרה. ענייננו במחלוקת לגיטימית בשאלה מה ההסכם התקף. במצב דברים זה, איננו סבורים כי יש לראות את עמדתן של לוסטיגמן וסמווד כהפרה צפויה של הסכם ההמרה. מה עוד, שעל פי כתב התביעה המקורי, לפני תיקונו, הכנסיה עתרה לאכיפה של הסכם ההמרה, מה שאינו מתיישב כלל עם הסעד של ביטול, לו עותרת הכנסיה כעת. כאמור, סמווד כפרה בטענה שהיא חבה כלפי הכנסיה על פי הסכם ההמרה, נוכח טענתה לתקפותו של ההסכם הסופי. עם זאת, בכל שלב שהוא לא נטען על ידי סמווד כי אם טענתה לא תתקבל אין בדעתה לשלם את המגיע לכנסיה על פי ההתחשבנות מכוח הסכם ההמרה. מבלי לקבוע מסמרות, ספק בעיני אם במצב בו שני צדדים חלוקים ביניהם לגבי ההסכם המחייב או חלוקים ביניהם לגבי פרשנותו של הסכם, פסק דינו של בית המשפט המכריע במחלוקת, יוצר מיניה וביה הפרה צפויה של הצד שפרשנותו נדחתה. לכך יש להוסיף, כי בכל מקרה אין מדובר בהפרה "אקטואלית", מאחר שזמנה של ההתחשבנות על פי הסכם ההמרה טרם הגיע, וכאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, גם הודעת הביטול בדבר אותה הפרה צפויה ניתנה הרבה לאחר הזמן הסביר. 14. אשר לפסק הדין ההצהרתי לגבי תקופת החכירה, הרי שבית המשפט קמא נזהר שלא ליתן סעד אופרטיבי בנושא זה, בהתחשב בכך שייתכן שרוכשי דירות הסתמכו על תקופת החכירה שנרשמה במרשם, גם אם הרישום של אלף שנה נעשה בטעות. לכן, איננו רואים לקבל את טענות סמווד ולוסטיגמן בנושא זה. גם לגופם של דברים, איננו סבורים כי שגה בית משפט קמא במסקנתו לפיה שטר העברת הזכויות בטעות יסודו, והוא נוגד את הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הקומבינציה. 15. בנקודה אחת מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. לסופו של יום, תביעת הענק של הכנסיה נדחתה וחלק נכבד מאוד מטענותיה נדחה, לרבות טענתה המרכזית לפיה רומתה לגבי היקף הבניה. בהתחשב בכך שמתביעת הענק בסכום של כמאה מיליון ₪ זכתה הכנסיה בהצהרה לגבי זכותה להתחשבנות עתידית על פי הסכם ההמרה, לא היה מקום לפסוק לחובת סמווד ולוסטיגמן הוצאות בסכום כה נכבד, ובוודאי שלא היה מקום להשית עליהם את תשלום האגרה בה נשאה הכנסיה בגין תביעה שנדחתה. לכך יש להוסיף את הממצאים הלא מחמיאים בפסק הדין ביחס לעדים שהופיעו מטעם הכנסיה. בהינתן חלקו המרכזי של עו"ד חורי בפרשה, והממצאים הלא מחמיאים שנקבעו בפסק הדין לגביו, טוב היה עושה אילולא הגיש את ערעורו, והוא נדחה בזה. 16. אשר על כן, אנו מורים כי הסכום של מיליון ₪ שנפסק כשכר טרחה לטובת הכנסיה, יופחת לסכום של 150,000 ₪, וכן יבוטל החיוב בהוצאות שהושת על סמווד ולוסטיגמן, כך שלא יהא עליהן לשאת גם בחלק מסכום האגרה ששילמה הכנסיה. בכפוף לאמור לעיל, הערעורים השונים נדחים, וכל צד ישא בהוצאותיו בערכאה זו. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, י"א באב התשע"ו (‏15.8.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14090330_E25.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il