בבית המשפט העליון
רע"א
9030/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש: צבי
גרינברג
נגד
המשיבות: 1.
מגדל חברה לביטוח בע"מ
2. אבנר איגוד לביטוח
נפגעי רכב בע"מ
3. קרנית קרן לפיצוי נפגעי
תאונות
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי
בת"א-יפו מיום 30.11.99 בע"א 1868/99
שניתן
על ידי כבוד סגן הנשיא י' לויט,
והשופטות:
ה' גרסטל, נ' אחיטוב
תאריך
הישיבה: כ"ה בשבט התשס"א (18.2.2001)
בשם
המבקש: עו"ד אפרים שימקביץ
בשם
המשיבות מס' 1 ו-2: עוד
חיים דוד חיות; עו"ד נ' טבריה הדס
בשם
המשיבה מס' 3: עו"ד אלון בלגה
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
פלוני נהג ברכב ונפגע בתאונת דרכים (כמשמעה
בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975
ולהלן: החוק). ברשיון הנהיגה שלו הופיעה מגבלה לפיה "מוגבל לרכב בו מופעל הגה
כוח". ברכב בו נהג פלוני לא היה הגה כוח. האם מטעם זה תישלל זכאותו על פי
החוק? זו השאלה הניצבת בפנינו.
העובדות וההליכים
1. המערער סובל ממחלת שרירים מולדת המתבטאת, בין
היתר, בחולשה של הידיים. עקב מחלתו זו הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור
100%. עת ביקש המערער לקבל רשיון נהיגה ברכב נדרש לעבור בדיקות רפואיות ומבחן
שליטה על ידי רב בוחן במכון לבטיחות בדרכים. כתוצאה מהבדיקה והמבחן האמורים, הוקנה
למערער רשיון נהיגה תוך ציון של מגבלה בו ולפיה "מוגבל לרכב בו מופעל הגה
כוח".
2. ביום 10.12.1997 נהג המערער ברכב פרטי ונפגע
בתאונת דרכים כמשמעה בחוק. אין חולק כי בכלי הרכב בו נהג לא היה הגה כוח, כנדרש
ברשיון הנהיגה. המערער הגיש לבית משפט השלום בהרצליה תובענה לפיצויים על פי החוק
בגין נזקיו. בפסק דינו (מיום 29.4.1999) דחה בית המשפט את התובענה. בית המשפט קבע
כי זכאותו של המערער על פי החוק נשללת לאור סעיף 7(3) לחוק שעניינו "מי שנהג
ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו". בית המשפט קבע בהקשר זה, כי משמעותה של נהיגה
בניגוד להגבלה שברשיון הנהיגה כמוה כנהיגה ללא רשיון תקף. כמו-כן, על פי פוליסת
הביטוח מתקיים כיסוי ביטוחי רק בעת נהיגה עם רשיון נהיגה תקף וממילא לאור מסקנתו,
יש לראות את הפוליסה כלא תופסת בנסיבות אלה. בית המשפט ציין עוד, כי המערער לא
יוכל להיאחז בהוראת סעיף 15 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970
(להלן: הפקודה) המסייגת תניות המגבילות ביטוח בפוליסה, שכן הוראה זו חלה רק ביחסים
שבין המבטח לצד ג' (ולא המבוטח - המערער) ומכל מקום, וודאי שאין הוראה זו חלה מקום
בו הנהג הנפגע נהג ללא רשיון נהיגה תקף.
3. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו,
נדחה. בית המשפט המחוזי (בפסק דינו מיום 30.11.1999) סמך ידו על הממצאים וההנמקה
של בית משפט השלום ולא מצא מקום להתערב בהם - כאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין
האזרחי, התשמ"ד-1984. על פסק דין זה הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור.
בדיון שנתקיים ביום 18.2.2001 הוחלט ליתן רשות ערעור כמבוקש והוסכם כי הדיון ברשות
הערעור יהא כאילו הוגש ערעור על פי הרשות ונעשו הסיכומים לפיו.
טענות המערער
4. המערער טען בפנינו כי טעו הערכאות הקודמות
בקביעתן כי אין הוא זכאי לפיצויים על פי החוק. הוא טען ראשית, כי סעיף 15
לפקודה אינו חל רק ביחסים בין המבטח לבין צד ג' אלא גם כלפי המבוטח. שנית,
כי יש לראותו כמי שהיה בעל רשיון נהיגה תקף בעת התאונה. יש לפרש את הוראת סעיף
7(3) לחוק - וממילא גם את הפוליסה - כעוסקים במצב של היעדר רשיון כליל ולא במצב -
כבמקרה דנן - בו המדובר אך בהפרת מגבלה שברשיון קיים. פרשנות זו, כך נטען, מתבקשת
מתכלית החוק ומפסיקה בנושא. מסקנה אחרת תביא לחוסר צדק ולהכנסת רעיון של אשם לחוק,
בניגוד לתכליתו.
5. לטענות המערער הצטרפה גם משיבה מס' 3 - קרנית.
אף היא סברה כי יש לקבל את הערעור. היא טענה, ראשית, כי נוסח הפוליסה שנדון
בערכאות הקודמות לא היה מדוייק ולפי הנוסח המדוייק ברור כי ההגבלה היתה על נהיגה
בכלי רכב מן הסוג שברשיון ולא בכלי רכב ספציפי. מכאן עולה כי לצורך הפוליסה אין
בהפרת המגבלה משום נהיגה ללא רשיון נהיגה תקף. שנית, אף משיבה מס' 3 סבורה
כפי המערער כי אין לפרש את סעיף 7(3) לחוק כשולל זכאות מנוהג המפר מגבלה או תנאי
ברשיון, להבדיל מנהיגה ללא רשיון כלל. פרשנות אחרת תביא למצבים אבסורדיים ותעמוד
בניגוד לתכלית החוק. נהיגה בניגוד למגבלה אינה עומדת בניגוד לתקנת הציבור ואם
תאומץ פרשנותן של הערכאות הקודמות ימצאו רבים ללא פיצוי אך בשל הפרה של תנאים או
מגבלות שאין ביניהן ובין תכלית החוק ולא כלום.
טענות המשיבות 1 ו-2
6. משיבות 1 ו-2 (להלן:
המשיבות) ביקשו כי נדחה את הערעור. לשיטתן, בדין דחו הערכאות הקודמות את תובענתו
של המערער. הן ציינו, ראשית, כי עיקר ההנמקה של בית משפט השלום היה כי
המערער נהג ללא רשיון תקף וקביעה זו הנה כדין ועולה בקנה אחד עם תכליות החוק.
נסיבות המקרה - בהן נהג המערער, הסובל ממגבלה פיסית שיש
בה בתנאים מסויימים משום פוטנציאל לסיכון בנהיגה בניגוד למגבלה שבכפוף לה קיבל את
רשיונו - יוכיחו. במובן זה, המערער נעדר היה את הכשירות
הפיסית הבסיסית לנהוג ברכב ואשר על כן בדין נקבע כי יש לראותו חסר רשיון נהיגה. על
יסוד זה, טוענות המשיבות שנית, כי ברור שפוליסת
הביטוח לא תופסת - הן בשל ההוראה הדורשת רשיון נהיגה תקף (סעיף 7 לפוליסה) והן בשל
היעדר הזכאות על פי החוק. שלישית, טענו המשיבות, כי לא תימצא למערער ישועה
בסעיף 15 לפקודה שכן אין הוא חל על ההוראה הספציפית בפוליסה (לגופו) וכמו-
כן,
אין הוא חל ביחסים שבין המערער-הנהג ובין חברת הביטוח, אלא רק כלפי צד ג'.
7. אכן, השאלה העיקרית הניצבת לפתחנו היא אם יש
לראות את נסיבות המקרה ככלולות בגדרי האמור בסעיף 7(3) לחוק השולל זכאות על פי
החוק. כך, שכן ההכרעה בעניין זה משליכה הן על החבות על פי הפוליסה והן על שאלות
נוספות שהתעוררו בפנינו (ראו והשוו: רע"א 9524/00 הדר חב' לביטוח
בע"מ נ' חן שלווה, פ"ד נו(3)
831; להלן פרשת הדר). גדר המחלוקת, כעולה מפסיקת
הערכאות הקודמות ומטענות הצדדים הנה אם יש לראות את מי שהפר את תנאי רשיון הנהיגה
שלו כמי "מי שנהג ברכב שאין לו רשיון לנהוג בו" כאמור בסעיף 7(3) לחוק.
המסגרת הנורמטיבית
8. לצד ההוראות השונות שבחוק, הקובעות את הזכאים
על פי החוק ואת מבחני הזכאות, קיימת הוראה השוללת פיצויים ממי שאחרת היה זכאי להם
על פי החוק, והיא סעיף 7 לחוק. רלבאנטי לענייננו סעיף 7(3) לחוק, הקובע כי:
הגבלת
זכאותם של נפגעים
"7.
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1)...
(2)...
(3)...
מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;
..."
אכן, לשונו של סעיף 7(3) לחוק אינה נותנת מענה ברור לשאלה
הפרשנית שבפנינו. מלשון החוק לא נהיר הוא אם המצב בו "מי שנהג כשאין לו רשיון
לנהוג" ברכב כולל לא רק מקרים בהם לנהג אין רשיון כלל אלא גם מקרים בהם יש
אמנם לנהג רשיון, ואולי אפילו רשיון לנהוג בסוג הרכב האמור, אולם הנהיגה הנה
בניגוד לתנאי או מגבלה ברשיון עצמו. התשובה לשאלה הפרשנית האמורה שואבת את כוחה לא
מלשון החוק בפני עצמה אלא מתכלית החקיקה והמטרות המונחות ביסודה (ראו למשל:
בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין,
פ"ד מז(1) 749, 761-762). נפנה עתה לתכלית זו.
תכלית החוק
8. אחת התכליות העיקריות שעמדה בבסיס חקיקתו של
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975
היתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים (ראו י' אנגלרד, פיצויים
לנפגעי תאונות דרכים (תש"ן) 7). מימושה היה קשור, בין היתר, בקביעה
כי אחריותו של הנהג הנה "מוחלטת ומלאה" ללא קשר להתקיימותו של אשם (סעיף
2(ג) לחוק) וביסוד מנגנון כולל של גיבוי ביטוחי. המדובר, על כן, בתפישה חברתית
המכתיבה צורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי (רע"א 2853/96 קרנית
נ' דחבור ג'מאל פרח, פ"ד נג(1) 680, 685 - להלן: פרשת פרח). תפישה
זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליברלית ומקילה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק - תוך
פיזור הנזק על הציבור - על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי (ראו: ע"א
326/80 סועאד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, 204; ע"א 353/83 שולמן
נ' ציון חב' לביטוח, פ"ד מב(2) 844, 857-858).
9. בה בעת, החוק כולל בבסיסו גם תכלית הרתעתית
שעיקרה הרתעת פרטים מהתנהגות שיש בה כדי לסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים
בכבישים ובכלי רכב, וזאת על דרך של שלילת זכאותם לפיצוי על פי החוק. תכלית זו
מוצאת ביטויה - בין היתר - במסגרת סעיף 7 לחוק (ראו: אנגלרד, לעיל,
בעמ' 117; ע"א 4231/97 צור שמיר חב' לביטוח בע"מ נ' נאוה יחיאל,
פ"ד נג(2) 193, 201 - להלן: פרשת צור שמיר). ודוק: אין המדובר בכל
התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי ראויה או פסולה. הכוונה היא למקרים בהם
"אשמתו" של הנפגע היא כה רבה עד "שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו
לפיצוי על פי חוק הפיצויים" (פרשת פרח הנ"ל, בעמ' 688-689).
המדובר במקרים חריגים בהם התנהגות הנפגע עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של
חוק הפיצויים (הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), תשמ"ח-1988 (ה"ח
תשמ"ח 201)) והמצדיקה על כן סטיה מעקרון היסוד לפיו אין צורך בהוכחת אשם לשם
קביעת החבות או שלילתה (ע"א 5773/95 נבולסי נ' אנטון (טרם פורסם)).
המדובר, על כן, במגמה עונשית מובהקת לפיה "לא יצא חוטא נשכר" (ראו:
ע"א 91/82 אסתר גולדמן נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח, פ"ד לח (3)
505, 519).
10. אחד הביטויים שמצויים בחוק - ובסעיף 7 שבו -
לתכלית ההרתעתית, כמו גם להתנהגות הנוגדת את תקנת הציבור כמשמעה בחוק הפיצויים,
הנה נהיגה ללא רשיון לנהוג ברכב (ראו: ע"א 5631/94 לביא נ'
"סהר" חב' ישראלית לביטוח, פ"ד מט(5) 820, 829). כך, שכן ההנחה
היא כי נהיגה ללא רשיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. המדובר בתופעה כה
לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על פי
החוק. סעיף 7(3) מגלם תפישה בסיסית ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים
מיוחדים בדרכים, את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים
שהוא יצר. ודוק: לא בכל מקרה בו נפגע נהג ללא רשיון, תישלל זכאותו. הכוונה היא
למקרים בהם היעדר הרשיון הוא פועל יוצא של עניין מהותי, להבדיל מפגם טכני או פרוצדוראלי.
כך, סעיף 7(3) עצמו לחוק קובע כי אין לראות בהיעדר רשיון בשל פקיעתו בגין אי תשלום
אגרה, משום נהיגה ללא רשיון. על רקע זה נקבע גם, כי אי חידוש רשיון נהיגה
בשל אי תשלום קנסות מהווה אף הוא פגם טכני ולא פגם שעניינו כושרו של הנהג לנהוג,
המצדיק שלילת הפיצויים מהנוהג ללא רשיון (ראו: פרשת צור שמיר הנ"ל,
בעמ' 201-202; אך ראו: פרשת לביא הנ"ל).
הפרת תנאי הרשיון: נהיגה ללא רשיון?
11. על רקע זה חוזרים אנו לשאלה אותה הצגנו בראשית
דרכנו, והיא אם יש לראות סטיה או הפרה של תנאי או מגבלה ברשיון, כנהיגה ללא רשיון
לצרכי סעיף 7(3) לחוק. אכן, שאלה זו התעוררה לא פעם בפני ערכאות דיוניות שונות
(ראו למשל: ת"א (שלום - ת"א) 58922/99 עשור נ' אררט חב' לביטוח, צלטנר 7402;
ת"א (שלום - ת"א) 97379/99 צוברי אורלי נ' "הדר" חב'
לביטוח, צלטנר 9767; ת"א (ב"ש) 7263/99 סמיר
נ' מנורה חב' לביטוח, צלטנר 9253) וכן בבית
משפט זה (אם כי ללא הכרעה - ראו פרשת הדר הנ"ל). כשלעצמי, מוכן אני
להניח - מבלי להכריע בדבר - כי לא כל הפרה של תנאי הרשיון או מגבלה שבו, שקולה
להיעדר רשיון על פי סעיף 7(3) לחוק (ראו גם: א' ריבלין, תאונות הדרכים -
סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה חמישית, 1999) 429-430). במובן זה, תתכנה
לכאורה נסיבות בהן הפרת תנאי או מגבלה שברשיון לא תביא (בפני עצמה) לשלילת הזכאות
על פי סעיף 7(3) לחוק. אולם, אין אני נצרך להכריע בשאלה זו שכן סבור אני כי
בנסיבות כפי המקרה שבפנינו, יש לראות את הפרת תנאי הרשיון כנהיגה ללא רשיון כאמור
בסעיף 7(3) לחוק. במה דברים אמורים?
12. עמדנו על כך כי תכליתו של סעיף 7(3) הנה, בין
היתר, מניעה של התנהגות היוצרת סיכון מיוחד בדרכים והעולה כדי פגיעה בתקנת הציבור
כמשמעה בחוק הפיצויים. מבלי להקיף את קשת המקרים האפשריים בנדון, ברור הוא כי מקום
בו קיימת מגבלה שעניינה קיום הגה כוח ברכב ותנאי זה בא לעולם לאור מחלת שרירים של
נהג (שהוא גם נכה 100%), הרי שנהיגה תוך הפרת המגבלה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור
על פי חוק הפיצויים. אכן, אין המדובר במגבלה של מה בכך אלא במגבלה מהותית הנוגעת ללב
ליבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב. אין המדובר בהתקן שולי או זניח
(ראו והשוו: אנגלרד (תש"ן) בעמ' 129 ה"ש 69) אלא
במערכת חיונית של הרכב שיש בה כדי להשפיע באופן ניכר וממשי על הנוהג ברכב ועל
משתמשים אחרים בכביש. אין זה, על כן, פגם טכני פורמלי באופיו אלא פגם מהותי אשר
משליך על כושרו וכשירותו של הנהג - המערער לנהוג ואשר מקים עילה מידתית לשלילת
הפיצויים מן המערער, כאמור בסעיף 7(3) לחוק (השוו: פרשת צור שמיר
הנ"ל, בעמ' 201-202). מעבר לנדרש יוסף עוד, כי המדובר בעניין המצוי לכאורה
בידיעתו של הנהג ובשליטתו כשהוא יכול לבדוק ללא קושי אם אכן מצוי ההתקן האמור
ברכב, כאמור במגבלה שברשיון הנהיגה שלו (השוו פרשת פרח; וכן: אנגלרד, פיצויים
לנפגעי תאונות דרכים - עדכון משולב תשנ"ו, עמ' 103
ואילך). ודוק: אין המדובר ברשימה סגורה של קריטריונים או בקביעה לפיה הפרת תנאי או
מגבלה ברשיון משמעה בהכרח נהיגה ללא רשיון. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו תוך
הכרעה על פי החוק והתכלית המונחת בבסיסו.
13. אשר על כן, נחה דעתי כי בדין נקבע על ידי בית
המשפט המחוזי כי יש לראות במערער כמי שנהג ללא רשיון נהיגה ברכב, כאמור בסעיף 7(3)
לחוק. ממילא יש לראות בו כמי שנהג בניגוד לאמור בפוליסה (בין לפי הנוסח שהציגו
המשיבות ובין לפי הנוסח שהציגה קרנית). ממילא גם אין רלבנטיות להוראת סעיף 15
לפקודה ואין צורך להכריע בשאלת פרשנותו והיקף תחולתו.
התוצאה היא, על כן, כי דין הערעור להידחות.
המערער ישא בשכר טרחת עורך דין של המשיבות 1 ו-2 בסך
כולל של 10,000 ש"ח וכן בהוצאות המשפט בסכום שיקבע על ידי כב' הרשם כאמור
בתקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
ה נ ש
י א
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' א' לוי:
אני מסכים.
ש ו פ
ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן היום, י"ד בחשון התשס"ג
(20.10.2002).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99090300.A10 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il