פסק-דין בתיק ע"פ 9030/00
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 9030/00
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 25.10.00, בת"פ 132/99,
שניתן על ידי כבוד השופטים מ' נאמן, ר' חוזה, נ' שרון
תאריך הישיבה:
י"ז בשבט התשס"ג
(20.1.03)
בשם המערער:
עו"ד ששי גז, עו"ד משה גלעד, עו"ד טליה גרידיש
בשם המשיבה:
עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. האישום
המערער הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות
מין במשפחה והדחה בחקירה, לפי סעיפים 351(א),(ב),ו-(ג)(2), וכן סעיף 245(ב) לחוק
העונשין.
המערער הוא אביה של ש' א', ילידת שנת
1983 (להלן-"המתלוננת"), ועל פי גרסת המשיבה כפי שבאה לביטוי באישום
הראשון, ביצע המערער בבתו החל משנת 1996 עבירות מין רבות. נטען, כי המערער נהג להיכנס
לחדרה של בתו בשעות הלילה, היה מפשיט אותה מבגדיה, נוגע בחזה ומחדיר את אצבעותיו
לאיבר מינה. כן נטען שהמערער אף החדיר באופן חלקי את איבר מינו לאיבר מינה ולפי
הטבעת שלה. לגרסת המשיבה, החלו מעשיו של המערער כשהמתלוננת היתה בת 12 שנים ונמשכו
כ-4 שנים, במהלכן הוא בעל את בתו גם בטרם מלאו לה 14 שנים.
למערער יוחס אישום נוסף בו נטען כי לאחר
שהמשטרה פתחה בחקירה, והמערער הופגש עם המתלוננת בתאריך 19.1.99, הוא פנה אליה
בצעקות ודרש ממנה לבטל את תלונתה נגדו. המערער גם איים על המתלוננת באומרו שכל
העדה הגרוזינית תגיע לתחנת המשטרה כדי לרגום אותה באבנים.
בחקירתו במשטרה הכחיש המערער את שיוחס
לו, ובתגובה לאמור בכתב האישום הודיע באמצעות בא-כוחו עו"ד גלעד, כי הוא כופר
בעובדותיו של האישום הראשון, ומודה באמירות שיוחסו לו באישום השני. הוא הוסיף וטען
כי אכן ביקש מהמתלוננת לבטל את התלונה, ואף אמר לה שרבים מבני העדה הגרוזינית
יגיעו לתחנת המשטרה וירגמו אותה באבנים, אך לגרסתו (בלשון בא-כוחו) "מילים
אלו נאמרו על ידו בעידנא דריתחא בשל המצב של מעצרו בעבירה כזו וללא מחשבה פלילית
וללא כוונה לאיים ו/או להדיח" (ראו עמוד 1 לפרוטוקול הדיון של בית משפט
קמא).
2. פסק דינו של בית המשפט המחוזי
כאמור, על פי גרסת המשיבה בוצעו העבירות
אשר יוחסו למערער בלילות, כאשר הוא נהג לבוא לחדרה של בתו ולשכב לצידה. דא עקא,
המתלוננת לא ישנה בחדר בגפה אלא עם אחותה ואחיה, שניהם צעירים ממנה, ושלוש מיטותיהם
ניצבו צמודות כמעט. על רקע זה הקשתה ההגנה ושאלה, הייתכן שהמעשים המיוחסים למערער בוצעו
מבלי שהילדים האחרים הנמים בחדר יבחינו בכך. אותה תהייה עלתה גם ביחס לאמה של
המתלוננת, היינו אם אפשר שגם היא לא הבחינה בנעשה, ותשובה חלקית לפחות, ניתנה
במהלך ביקור ששופטי המותב של בית המשפט המחוזי ערכו בדירה. נמצא, כי ממצב של שכיבה
במיטה בחדר ההורים, לא ניתן לצפות על הנעשה בחלקים אחרים של הדירה, אך עדיין נותרה
ללא מענה השאלה כיצד לא הבחינו אחיה ואחותה של המתלוננת, במעשים שיוחסו לאביהם. תהייה
זו היתה אחת הטענות בהן התגונן המערער במהלך משפטו, והוא הוסיף והדגיש את אלה:
א) גרסתה
של המתלוננת נשמעה לראשונה שנים אחדות לאחר שלטענתה החל אביה בביצועם של המעשים
האסורים בגופה. על פי השקפת המערער, לא נתנה המתלוננת הסבר סביר לכבישת עדותה.
ב) המתלוננת
לא חשה בנוח בביתה עקב המטלות הרבות שהוטלו על שכמה, והאיסור להיפגש עם בני גילה
ובמיוחד עם חברתה ל' ב'. במצוקתה, ועקב רצונה לשמר את קשריה עם ל' ב', היא הגתה
בליבה את סיפור המעשים שלכאורה ביצע בה אביה, והכניסה את ל' ב' לסוד העניין, ומכאן
ואילך נקלעה למערבולת ממנה לא הצליחה להיחלץ.
ג) בחודש
אוגוסט 1998 נעצר אחיו של המערער אשר הודה בביצוען של עבירות מין בבתו. לטענת
המערער, "העתיקה" המתלוננת את סיפור המעשים שבת דודה היתה קורבנם, מתוך תקווה
שבדרך זו היא תחולל שינויים בחייה ותסיר את המגבלות שהוטלו על תנועותיה.
ד) לחילופין
נטען, כי גם אם חטא המערער בביצוען של עבירות מין, הוא לא ביצע חדירה לאיבר המין
של בתו. לדעת המערער יש לטענה זו, אם תתקבל, השלכה לא רק על מהותן של העבירות בהן
ניתן היה להרשיעו, אלא גם על השאלה הכללית יותר בדבר מהימנות גרסתה של בתו.
בית המשפט המחוזי דחה את הגנת המערער,
והכריע במישור המהימנות לטובת עדותה של המתלוננת. וכך סיכם בית המשפט קמא התרשמותו
(ראו עמוד 26 להכרעת הדין):
"אין לי כל ספק, כי דברי המתלוננת אמת הם. היא לא המציאה דבר ולא
החמירה בשום תיאור. לא היה לה כל מניע לעשות כן. ההתלבטויות שלה במשך זמן כה רב
והמצב הנפשי הקשה בו היתה נתונה בעת שסיפרה את הדברים מצביעים בבירור על כך שהיא
לא היתה מחמירה דברים שהיו גם כך חמורים בעיניה".
אך לא על עדותה של המתלוננת בלבד התבססה
הכרעת הדין, אלא גם על דבריהן של עדות נוספות אשר תארו בעיקר את המצב הנפשי הקשה
אליו נקלעה המתלוננת בעקבות חשיפת הפרשה. על עדות אלו נמנות ל' ר', חברתה של
המתלוננת, החוקרת מיכל ארבל, יועצת בית הספר בו התחנכה המתלוננת, והעובדת
הסוציאלית של הרשות המקומית. כמו כן ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנותיו על דברים
שנרשמו מפיו של המערער במהלך עימות שנערך עם בתו, ומהם משתמעת לכאורה ראשית-הודיה
(הכוונה לאישור שבא מפיו של המערער כי באחד הימים ביקש את סליחתה של בתו, וכן,
שבמהלך העימות אמר לה "היית מביאה לאמא ואמא היתה פותרת את הבעיה").
לאור ממצאיו אלה של בית המשפט, הוא קבע
כי המשיבה הוכיחה את עובדותיו של כתב האישום, ולפיכך הורשע המערער בעבירות שיוחסו
לו. בעקבות כך נגזרו למערער 15 שנות מאסר בניכוי תקופת מעצרו.
3. נימוקי הערעור
בערעור בפנינו משיג המערער על הרשעתו,
ולחילופין על העונש שהושת עליו. הוא חזר על רבות מהטענות שהועלו בפני בית משפט
קמא, ותמציתן היא זו:
א) עדותה
של המתלוננת מנוגדת לכללי ההיגיון והשכל הישר, ונראה כי בעת הרלבנטית היא סבלה
מהזיות קשות בגינן היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. המערער חזר וטען כי לא יתכן
כלל שהיה יכול לבצע את המעשים שיוחסו לו מבלי שבני-הבית האחרים יבחינו בכך.
ב) התלונה
שהופנתה כלפי המערער מקורה במניעים זרים אשר נובעים מרצונה של המתלוננת להשתחרר מההתנהגות
השמרנית אשר כפתה עליה משפחתה. כן נטען, כי שני גורמים נוספים חברו לבדייתה של
הגרסה המפלילה כנגד המערער - הרצון לקנות את לבה של חברתה ל' ב', וניסיון
"להעתיק" את פרשת העבירות שבוצעו בגופה של דודניתה.
ג) עדותה
של המתלוננת עדות כבושה היא, לה לא הוצע הסבר הגיוני, ועל כן היא חסרת משקל.
4. דיון
המתלוננת נמנעה במשך מספר שנים מלהביא את
גרסתה בפני גורמי החקירה או הגורמים הטיפוליים, ולראשונה עשתה זאת כאשר סיפרה על
כך לחברתה ל' ב'. זו האחרונה, שעדותה זכתה לקיתונות של ביקורת מצד ההגנה, מיהרה
להכניס את יועצת בית הספר לסוד העניין, אך גם בשלב זה לא מיהרה המתלוננת לפנות
למשטרת ישראל, והיא עשתה זאת רק לאחר שבועות אחדים שבמהלכם שוחחה מספר פעמים עם
היועצת.
בדרך כלל, שיהוי כה רב בהגשתה של תלונה
על ידי מי שטוענת כי היתה קורבנן של העבירות, חייבת לעורר תהיות ביחס למהימנות
גרסתה. אולם כאשר יש בפיה הסבר לפשר השיהוי, ניטל מזה האחרון עוקצו (ע"פ
5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פד"י מח(1), 302, 365; ע"פ 185/88,
יהלום נ' מדינת ישראל, פד"י מג(1), 541, 550).
המעשים שייחסה המתלוננת לאביה, החלו בשנת
1996, בעת שהיתה בת 12 שנים בלבד. והרי ניסיון החיים מלמד, שקטינים לא ממהרים
להתלונן על עבירות מין המבוצעות על ידי מבוגרים בגופם, ותופעה זו שכיחה במיוחד כאשר
מדובר בגילוי עריות. לעתים הגורם לכך הוא הזמן הדרוש לקטין עד שלמוחו חודרת ההכרה כי
המעשים אשר מבוצעים על ידי בן-משפחתו אסורים הם, ולעתים סיבת הדבר נעוצה בכך
שקטינים חרדים מפני האפשרות שגרסתם לא תזכה לאמון או שחשיפת הפרשה תגרום לקרע בתא-המשפחתי
שגם הם יהיו קורבנותיו (ראו ע"פ 70/87, דהן נ' מדינת ישראל, פד"י
מ"א(3), 118,113; ע"פ 5612/92 הנ"ל בעמ' 364; ע"פ 8536/00, פלוני
נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם).
המקרה הנוכחי הוא דוגמה מובהקת למצוקה
אליה נקלעת קטינה בנסיבות מסוג זה. כוונתי לכך, שמפיה למד בית המשפט כי לא היה לה
בפני מי לשפוך את מר-שיחה, הואיל והיא לא בטחה בסובבים אותה, וגם אמה לא יכלה
להושיע הואיל והנחת המתלוננת היתה שאמה "בחיים לא תאמין" לה (בלשונה בעמוד
50 לפרוטוקול הדיון). זאת ועוד, המתלוננת היתה נתונה למוראו של אביה, ואם נדרשה
הוכחה לכך, די היה לצפות בקלטת העימות שנערך בין השנים כדי להבין עד כמה איש זה
קשה ושלוח רסן הוא, שהרי גם בנוכחות חוקרת המשטרה הוא לא חדל מלאיים על בתו ולדרוש
ממנה כי תחזור בה מתלונתה.
5. כאמור, גרסתה של המתלוננת עוררה תהיות גם
לאור טענתה כי המעשים שבוצעו בה נעשו בחלקם כאשר אחיה ואחותה ישנים במיטות סמוכות
למיטתה, וכאשר אמה ישנה לא הרחק משם, בחדר ההורים. שאלה זו הטרידה את בית משפט קמא
שטרח וביקר בדירת המשפחה, והוא נדרש להתמודד גם עם גרסתם של בני משפחה האחרים אשר
טענו כי לא יתכן כלל שהמעשים המיוחסים למערער היו מתבצעים מבלי שהם יבחינו בכך.
נראה כי בית המשפט המחוזי לא נתן אמון
בגרסתם של עדי ההגנה לפיה שנתם קלה, וכראייה לכך הוא הפנה לעובדה שהמערער ואשתו
ישנים בחדר שאת דלתו לא ניתן לסגור עקב ליקוי מכני. את הדלת הזו הם לא טרחו לתקן,
ובית המשפט סבר כי יש בכך ללמד שגם בני הזוג ידעו כי שנתם של ילדיהם אינה קלה,
הואיל ואם המצב היה שונה, מותר להניח שהיו טורחים לתקן את הדלת, לפחות כדי שילדיהם
הישנים בחדר סמוך לא יהיו עדי ראיה או שמיעה לקיומם של יחסי אישות על ידי הוריהם.
כך או כך, בית משפט קמא התרשם שהמתלוננת
היא נערה נבונה (ראה עמ' 23), ועל כן אין זה סביר שהיא תבדה גרסה מפלילה נגד
אביה-מולידה, במיוחד לנוכח האפשרות שאת הגרסה הבדויה ניתן יהיה להפריך בנקל, וכאשר
ברור מראש כי הפללתו של האב תמיט אסון גם על חייה-שלה (כפי שקרה בפועל).
במסקנתו זו של בית המשפט לא סברתי כי הוכחה
עילה להתערבותנו, אדרבא, צפייה בקלטת העימות שבין המתלוננת לאביה ועדותם של עדים אשר
פגשו את המתלוננת בימים שחלפו בין חשיפתה של הפרשה ועד להגשת תלונתה, אינם מותירים
כל ספק שבית המשפט המחוזי היה רשאי להסיק את המסקנה המרשיעה לחובת המערער. להלן
אפוא מעט מתוך ראיות החיזוק:
א) כאמור, חשפה המתלוננת לראשונה את
סודה בפני חברתה ל', וזו מיהרה לדווח על כך ליועצת בית הספר. עדה זו (היועצת) תיארה
את מצבה של המתלוננת אותה עת, ונדמה כי התיאור הבא מדבר בעד עצמו ואינו טעון
פרשנות:
"היא היתה במצב נוראי. היא בכתה בכי קורע לב, היא רעדה ברגליים,
היא ישבה מקופלת, בקושי דיברה לכיוון שלי ואני ישבתי לצידה, הייתי אמורה לשבת פנים
מול פנים אליה אך היא העדיפה לא להסתכל לכיוון שלי ורעדה מאוד ברגליים ובידיים,
היא היתה במצב נוראי". (ראו עמוד 41 לפרוטוקול הדיון).
על מידת תמימותה של המתלוננת תעיד העובדה,
שכאשר שאלה אותה היועצת אם מעשיו של אביה כללו גם "חדירה", נראה היה
שהיא לא הבינה מושג זה, ורק בהמשך הסבירה כי "הרגישה את איבר המין של אבא
שלה. היא סיפרה... שהיתה מאוד מפוחדת ואבא שלה אמר לה: אל תדאגי, יהיה לך נעים ואת
הדבר האחרון אשאיר לבעלך" (בלשונה של היועצת בעמוד 42).
ב) באותה דרך התרשמו מהמתלוננת גם
החוקרת שגבתה את הודעתה, ועובדת סוציאלית נוספת שטיפלה בה, גב' א' עקרי. זו תארה
את המתלוננת בעת שיחתה עמה בחודש ינואר 1999, כמי שהיתה "במצב מאוד מבוהל,
בכתה, מתוחה" (עמוד 57). עדה זו חזרה ופגשה את המתלוננת גם בעת שיצאה מהחדר
בו נערך העימות עם המערער, וכך תיארה את מראה עיניה:
"היא פשוט פרצה מאותו חדר שבו נערך העימות בבהלה, בצעקות. היא
פשוט ניסתה לברוח מתחנת המשטרה. הייתי צריכה להחזיק אותה פיסית. היא התחננה לפני
שאקח אותה משם, היא רעדה כולה, מאוד בכתה, היא היתה מבוהלת. אמרה הוא יפגע בי, הוא
יהרוג אותי. היא בעיקר דרשה ממני להוציא אותה משם".
במהלך הטיעון בערעור ביקשונו באי-כוחו של
המערער כי נצפה בקלטת העימות, ככל הנראה מתוך הנחה שראייה זו עשויה לשרת את הגנתו
של שולחם. עשינו כבקשתם, וכל שאוכל לומר הוא שמדובר במסמך קשה ומזעזע שבעקבותיו
אתה מתקשה להאמין לטענת המערער לפיה בדתה בתו את הגרסה מפלילה מלבה. אדרבא, הרושם
הוא שהיא תיארה אירועים אותם חוותה על בשרה, ושרישומיהם הותירו בנפשה צלקות קשות.
היא ניסתה לשווא לשכנע את אביה להודות במה שיוחס לו, ככל הנראה מתוך אותו צורך
פנימי לשכנע את הכל כי גרסתה גרסת-אמת היא. משאביה לא הביע נכונות לעשות זאת,
וגילה כלפיה התנהגות נוקשה שהיתה מלווה בדרישה מפורשת ונרמזת (בתנועות ידיים)
שתחזור בה מתלונתה, נראה כי הדבר היה מעל לכוחה, במיוחד שאביה תיבל את דבריו גם
באיומים, היינו, שרבים מבני עדתו יגיעו לתחנת המשטרה וירגמו אותה.
6. לאחר הגשת התלונה במשטרת ישראל, נקלעה
המתלוננת למצב נפשי קשה, עד שהיו ימים בהם לא זיהתה גם את העובדת הסוציאלית שטיפלה
בה אותה עת. השאלה היא, כמובן, אם מצבה הנפשי של המתלוננת הוא שגרם לה לבדות מלבה
את המסכת המפלילה שייחסה למערער, כטענתם של באי-כוחו, או שמא מדובר במצב נפשי אשר
נגרם בעטיים של מעשי האב וחשיפת הפרשה.
על רקע זה עתרה ההגנה בפני בית משפט קמא
להתיר לה לבדוק את המתלוננת בבדיקה פסיכיאטרית-עצמאית, אך בקשתה נדחתה. גם על
החלטה זו מלין המערער, אך סבורני שאין בסיס לתלונתו. כוונת הדברים לכך, שאם סברה
ההגנה כי בסוגיית מצבה הנפשי של המתלוננת יש ממש, ההיגיון מחייב שבטרם תתבצע בדיקה
פסיכיאטרית נוספת, יבדוק מומחה מטעמה את התיעוד הרפואי הנוגע לאשפוזה של המתלוננת,
תיעוד שהועמד לרשות המערער ובאי-כוחו על ידי המשיבה. אך ההגנה, מטעמים השמורים עמה,
בחרה שלא לעשות זאת, ועל כן מותר היה להניח כי בקשתה לבדיקתה של המתלוננת, לא
התבססה על מידע שיש בו ממש, והיתה בבחינת ניסיון "לדוג" ראייה שאולי
תימצא ככזו שעשויה לשרת את הגנת המערער.
7. לסיכום הדיון בהרשעת המערער, שכאמור,
הכרעה עובדתית היא, אני סבור כי כתב האישום הוכח כדבעי, וממילא לא הוכחה עילה
להתערבותנו בהכרעת הדין.
8. הערעור כנגד העונש
מעשיו של המערער בבתו מעשים קשים הם,
מעוררי חלחלה ושאט נפש. הם נמשכו תקופה ארוכה, תוך שהמערער מנצל את מרותו ואת פחדה
של המתלוננת מפניו, והוא לא חדל מהם גם כאשר היה ברור לו שהוא גורם לבתו סבל גופני
ונפשי שאת רישומיהם היא תשא עמה שנים רבות. אך לא את אלה בלבד גרם המערער, אלא גם
לבידודה של המתלוננת, מאחר ובני משפחתה האחרים הפנו לה עורף בעקבות פנייתה למשטרת
ישראל. עקב כך נותקה נערה זו מהתא-המשפחתי אליו השתייכה, תא שהוא בדרך כלל מפלטו
של אדם במצוקה, במיוחד אם הוא קטין, וכתוצאה מכך נמצאה מוכה ומושפלת פעמיים, פעם על
ידי אביה, ופעם נוספת על ידי אלה שהיו אמורים לסעוד אותה במצוקתה ובמערבולת אליה
נקלעה.
לנוכח כל אלה, ולאור השקפתי כי העונש
שהושת על המערער, תואם את רמת הענישה הראויה בעבירות מסוג זה, אני מציע לחברי
לדחות הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, ל' באדר א' תשס"ג (04.03.03).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00090300_O01.doc/ שמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il