פסק-דין בתיק ע"א 9024/03
בבית המשפט
העליון
ע"א
9024/03
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער:
עו"ד יורם זריפי
נ
ג ד
המשיבים:
1.
עו"ד משה כהן
2. יורם יזדי
ערעור על החלטת בית המשפט השלום בירושלים בת.א. 18081/00, ת.א.
22788/00, ת.א. 5004/01 ות.א. 5118/01
מיום 24.9.03 שניתנה על ידי כבוד השופט נועם סולברג
פסק-דין
ערעור
על החלטתו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט נועם סולברג) מיום 24.9.03, שלא
לפסול עצמו מלדון בת.א. 18081/00, ת.א. 22788/00, ת.א. 5004/01 ות.א. 5118/01.
1. המערער ומשיב 2 הגישו ארבע תביעות כנגד
משיב 1 (להלן – "המשיב") בעילה
של לשון הרע, המתנהלות כולן בפני השופט נועם סולברג. התביעה האחת (ת.א. 22788/00)
הוגשה על-ידי השניים בקשר לתלונות שהגיש נגדם המשיב למשטרה וללשכת עורכי הדין, בהן
הוא ייחס להם הטרדה מינית של מזכירתו. בראשית יוני 2003 הסתיימה הגשת הסיכומים
בתיק. התביעה השניה (ת.א. 5118/01) הוגשה על-ידי השניים בקשר למכתב תלונה ששיגר
המשיב לנשיא בית משפט השלום, בו יחס להם העלמת כתב הגנה מת.א. 22788/00. הגשת
הסיכומים בתיק הסתיימה בפברואר 2003. בתביעה השלישית (ת.א. 5004/01) תבע המערער את
המשיב, בקשר לתלונות שהלה הגיש נגדו לנשיא בית משפט השלום, לראש ההוצאה לפועל
וללשכת עורכי הדין, בדבר הצהרות מרמה בתיק הוצאה לפועל. הגשת הסיכומים בתיק
הסתיימה ביוני 2003. בתביעה הרביעית (ת.א. 18081/00) תבע משיב 2 את המשיב בגין
מכתב תלונה ששלח המשיב לנשיא בית המשפט המחוזי, בו ייחס למשיב 2 התחזות לאחר.
הדיון בתביעה זו טרם הסתיים. בית המשפט החליט (ביום 9.6.2003) לזמן את בעלי הדין
לדיון בארבע התביעות. בדיון (ביום 3.7.03) מסר בית המשפט לצדדים כי התרשם באופן
חיובי מעדת ההגנה בתיק שעניינו לשון הרע בקשר להטרדה מינית (ת.א. 22788/00). על
רקע זה הציע בית המשפט לתובעים (המערער ומשיב 2) למחוק בהסכמה את כל התביעות נגד
המשיב, כך שייחסך מכולם פסק הדין בנוגע להטרדה המינית. כמו כן ציין השופט כי הוא
מתלבט בעניין מסוים, אשר לא פורט, בנוגע לתביעה אחרת (ת.א. 5118/01).
2. בעקבות הדיון הגישו המערער ומשיב 2 בקשה
לפסילת השופט. בהמשך מחק משיב 2 את בקשתו. בבקשת הפסילה נטען כי השופט פעל במשוא
פנים ומתוך דעה קדומה בכך שעיכב את פסק הדין בת.א. 5118/01 ושינה את טיוטת פסק
הדין כדי להכשיר את הקרקע להצעה שהתכוון להביא בפני הצדדים. כמו כן נטען כי תוכן
ההצעה מעורר חשש למשוא פנים, לאחר שבית המשפט הילך עליהם אימים בעצם הודעתו כי הוא
עומד לדחות את תביעתם בת.א. 22788/00 ולקבוע ממצאים שיהיו להם "לא
נעימים". עילת פסלות נוספת שנטענה, עניינה הצעת בית המשפט לתובעים להסכים
לדחיית כל התביעות, וזאת למרות שהדיון בתביעה הרביעית (ת.א. 180181/00) טרם
הסתיים. נטען כי הצדדים זומנו לדיון כאשר בפני בית המשפט היו סיכומים בשני תיקים
בלבד, כשבתיק אחד הוגשו הסיכומים ביום שקדם להחלטה. מכאן כי השופט "סימן את
המטרה" מראש, עוד בטרם היו בפניו הסיכומים בשני התיקים האחרים.
3. השופט סולברג החליט (ביום 24.9.03) לדחות
את בקשת הפסילה, בקובעו שמדובר בבקשת סרק. צוין כי ההצעה שהעלה בפני הצדדים היתה
בגדר הצעת פשרה. הצעות פשרה עולות באופן תדיר במהלך ניהול משפט, לא כל שכן לאחר
הסיכומים. מטבע הדברים, לאחר הסיכומים ניתן להתבטא באופן חופשי יותר, אם כי גם זאת
בסייגים ידועים, הן מבחינת דבריו של השופט והן מבחינת הלך מחשבתו. בית המשפט הבהיר
כי בדבריו לצדדים, הוא הבחין היטב בין התיקים השונים, בהתאם לשלב הדיוני בו הם
נמצאים, ובהתאם לעניין הנדון בהם. הוא סבר, ועדיין סבור, כי ההצעה שהועלתה עשויה
לשרת אינטרס משותף לצדדים. לגבי ת.א. 5118/01 הבהיר בית המשפט כי לא דובר כלל על
"שינוי" פסק הדין, כנטען בבקשה, אלא על התלבטות בעניין מסוים במהלך
כתיבת הטיוטה. בית המשפט הוסיף כי ניסח דבריו באדיבות ובסבלנות ולא היה בהם כדי
להלך אימים, כנטען בבקשה. אף לא שמץ מכך. ההצעה היתה שקולה ומנומקת, באה בשלב
מתקדם מתוך פתיחות לכל מה שקדם לה במשפט ומתוך מחשבה על תוצאותיו ועלתה בהתחשב
בכלל נסיבות העניין. הצדדים יכולים לקבלה או לדחותה, אך אין בה עילת פסלות.
4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער
חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה וטוען כי אין בהחלטה כל נימוק הדן בגופן של הטענות
שהעלה המערער בבקשתו. לטענת המערער, לא בכדי לא פרט בית המשפט בהחלטתו את תוכן
ההצעה. אשר לת.א. 5118/01, נטען כי בית המשפט התייחס להתלבטות שהיתה לו במהלך
כתיבת הטיוטה, אך התעלם לחלוטין מהטענה שהוא כבר סיים את כתיבת פסק הדין ולא הסביר
מדוע לא מסר את פסק הדין כשהתבקש לכך, עוד במהלך חודש מאי 2003, זמן רב לפני
שהחליט לזמן את הישיבה החריגה. נטען כי בהחלטתו התעלם בית המשפט מהטענות העובדתיות
הרבות שהועלו בבקשה, למרות שלטענת המערער כמעט כל העובדות שנטענו בבקשה אושרו על
ידי המשיב, ולכן היה על בית המשפט לפסול את עצמו מלהמשיך לדון בתיקים.
5. המשיב סבור כי יש לדחות את הערעור. נטען
כי עצם העלאת הצעת פשרה, ואפילו ניסיון לשכנוע הצדדים להסכים להצעת הפשרה, אינם
מבססים עילה לפסילת השופט היושב בדין. אשר לת.א. 5118/01, השופט לא הודיע כי
"שינה" את פסק הדין. בית המשפט רק ציין שהוא כבר כתב טיוטה אך טרם סיים
אותה. המשיב סבור כי כל מטרתו של המערער בהגשת בקשת הפסילה היא לעכב את מתן פסקי
הדין.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל
מסקנה כי דין הערעור להידחות. אין בהתנהלותו של בית המשפט בדיון מיום 3.7.2003 כדי
ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. את ההצעה של בית המשפט יש להבין על רקע
המערכת היחסים הכוללת בין בעלי הדין ואופי ההתדיינויות. עיון בתביעות השונות חושף
מערכת יחסים מתמשכת, עכורה וטעונה בין המשיב לבין המערער ומשיב 2. הצעת הפשרה
נועדה להביא ליישוב הסכסוך בין בעלי הדין, ולכן כרך בה בית המשפט את כל התביעות
התלויות ועומדות בפניו. אין בעצם הכריכה של התביעות במסגרת הצעת בית המשפט כדי
לעורר חשש למשוא פנים. יש לזכור, כי נסיון של בית המשפט להביא את הצדדים לידי
פשרה, אינו מקים כשלעצמו עילת פסלות. הדבר נעשה על סמך הערכה שיפוטית של החומר
שנמצא בפני בית המשפט (ראו: ע"א 8191/99 אופיר ואח' נ' בלומפלד ואח' (לא פורסם)). בית המשפט רשאי להציע
לבעלי הדין הסדר פשרה (סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).
מועד הצעת הסדר הפשרה אינו תחום בזמן ואין מניעה כי ההצעה תועלה עובר לכתיבת פסק
דין, לאחר שכל התשתית העובדתית והטענות של בעלי הדין נפרשו בפני השופט. בשלב
הדיוני בו היו מצויות התביעות, יכול היה בית המשפט להביא בפני הצדדים הצעת פשרה
המבוססת על התרשמותו מהתיקים שבשלו לכתיבת פסק דין.
7. התבטאותו של בית המשפט בנוגע לת.א.
22788/00, גם היא אינה מבססת חשש ממשי למשוא פנים. לאחר שבירור התיק הסתיים, רשאי
בית המשפט – עובר לכתיבת פסק הדין - לגבש דעה לגבי המימצאים והסוגיות העולות בתיק.
כן רשאי בית המשפט להציגה בפני הצדדים. תכליתה של ההצעה הייתה דווקא להגן על
עניינם של המערער ומשיב 2, בכך שתחסך מהם המבוכה ואי הנעימות הכרוכה בדחיית
בתביעתם, ולא לקפח את זכויותיהם. ההצעה למחוק את כל התביעות נועדה להביא לפתרון
כולל ומאוזן בין בעלי הדין. בנסיבות העניין, אין בה כדי להצביע על חשש אובייקטיבי
למשוא פנים.
8. העובדה שבית המשפט הודיע לצדדים את רשמיו
בת.א. 22788/00 אין בה לעורר חשש ל"נעילת דעתו" של היושב בדין בתביעות
האחרות. הלכה היא כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש
ממשי למשוא פנים. הוא הדין לגבי הכרעה בהליך מקביל. השאלה שיש לשאול היא, על כן,
אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה",
כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605). בענייננו,
התרשמותו של בית המשפט מעדת ההגנה בת.א. 22788/00 רלוונטית לתביעה זו בלבד. אין
היא משליכה על התביעות האחרות, בהן עילות התביעה מבוססות על תשתית עובדתית שונה
בתכלית. התבטאויות בית המשפט אינן מצביעות על כך שגיבש עמדה סופית בתביעות האחרות.
אין בעצם העובדה כי בית המשפט פסק בסכסוך אחד בין הצדדים כדי להביא לפסילתו
מלהכריע בסכסוכים האחרים. כל תביעה מתבססת על תשתית עובדתית אחרת ונפרדת. כל תביעה
נבחנת לגופה, על פי חומר הראיות שמוצג לבית המשפט.
8. יצוין כי השתלשלות העניינים הנטענת על ידי
המערער אינה תואמת את המתואר בהחלטת בית המשפט בבקשת הפסלות. הלכה היא כי גם
בהליכי פסלות, קובע בית המשפט של הדיון את עיקרה של התשתית העובדתית לעניין טענות
הפסלות ומפעיל עליה את הדין. ההנחה היא כי בית המשפט מתבסס על תשתית עובדתית מוצקה
ועל המבקש לשנות מקביעותיו מוטל נטל כבד (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599). המערער, במקרה דנן, לא עמד
בנטל זה.
אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא
בהוצאות משיב 1 בסך של 5,000 ₪.
ניתן היום, כ"ז סיוון, תשס"ד
(16.06.04).
ה
נ ש י א
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03090240_A06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il