דני בן שבת נ. מדינת ישראל -משטרת נהריה

פסק-דין בתיק בג"ץ 9022/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 9022/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ח' מלצר העותרים: 1. דני בן שבת 2. חוה בן שבת נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל -משטרת נהריה 2. פרקליטות מחוז חיפה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ט בניסן התשס"ח (04.05.08) בשם העותרים: בעצמם בשם המשיבים: עו"ד רביד איתי פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים כי יתאפשר להם לעיין ולצלם תיקי חקירה שנפתחו כנגדם, ילדיהם וכן כנגד צדדים שלישיים, שהעותרים וילדיהם הגישו נגדם תלונה. תיקי חקירה אלה נסגרו כולם בעילה של "חוסר ראיות". תיקי החקירה דרושים להם לטענתם ממספר טעמים: על מנת שיעלה בידם להגיש עררים על כך שהתיקים נגדם נסגרו בעילה של "חוסר ראיות", ולא מהטעם של "חוסר אשמה" ועל כך שהתיקים נגד הצדדים השלישיים (עליהם הם התלוננו כאמור) – נסגרו; על מנת שיעלה בידם להגיש קובלנה פלילית ותביעה אזרחית נגד אותם צדדים שלישיים ולצורך הגשת בקשה למשפט חוזר לבנם, שהורשע במשפט פלילי אחר. 2. ברקע העתירה – מאבק רב-שנים ורב-הליכים מנהליים ומשפטיים של העותרים כנגד המשיבות וגורמים נוספים, הקשור בפרשת הרשעתו של בנם מוטי בן-שבת (להלן: הבן) בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר והעלבת עובר ציבור (ת"פ 404/02 (מחוזי – חיפה)). על הבן – שהודה בביצוע העבירות במסגרת הסדר טיעון - נגזרו בתאריך 26.1.03 ששה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, וכן פיצוי למתלונן-הקורבן, וקנס כספי. 3. בתאריך 24.8.04, זמן ניכר לאחר סיום משפטו הנ"ל של הבן, הגישו העותרים בקשה לבית משפט השלום בעכו, בדרישה לחייב את משטרת נהריה לקבל מהם קלטת וידאו אותה צילמו ובה נראים ארבעה אנשים שלכאורה היו עדים לאירוע התקיפה או מעורבים בו, ואשר יש בה לכאורה להוכיח טענתם כי בנם לא היה מעורב במעשים בהם הורשע (להלן: הקלטת). כן דרשו העותרים לחייב את משטרת נהריה לחדש את החקירה בעניינו של בנם, על מנת להביא לזיכויו. משטרת נהריה הודיעה לבית המשפט כי היא מסכימה לקבל את חומר החקירה ולבחון את המשך ההליכים בתיק. בקשת העותרים, שהדיון בה הועבר לבית משפט השלום בחיפה, נמחקה בתאריך 18.10.04 – בהיעדר סמכות לדון בה (שהרי היה מדובר בצו מנדמוס מבוקש), אך תוך ציון הודעתה של משטרת נהריה כאמור (בש"א (שלום – חיפה) 17107/04). על יסוד ההודעה הנ"ל פתחה משטרת נהריה בחקירה, וגבתה עדות מן העותרים, בתם, וארבעת האנשים המתועדים בקלטת. העותר 1 ובתו סירבו להתייצב לחקירה חוזרת בעניין הקלטת, בטענה כי הנסיעה וההגעה לנהריה מהווה מטרד עבורם. במקום זאת, הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה בדרישה כי יימסרו להם תוצאותיה של החקירה (בג"צ 10878/04 בן שבת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.05)). עתירה זו נדחתה, בהיותה עתירה מוקדמת שהוגשה טרם סיום החקירה, תוך שבית המשפט מציין כי: "יש לקוות כי החקירה אכן תושלם בהקדם וללא שיהוי, תוך שיתוף פעולה מצד העותרים". 4. משטרת נהריה המשיכה בחקירה, ובמהלכה עלו חשדות נגד העותרים דווקא בעבירות של הדחת עד, שיבוש הליכי משפט ואיומים. זאת, לאור טענת הנחקרים המצולמים בקלטת, כי העותרים וילדיהם כפו עליהם באיומים למסור את הגרסה שמסרו. נוכח האמור החליטה המשטרה לפתוח תיק חקירה נגד העותרים. העותר 1 ובתו הכחישו את המיוחס להם, והעותרת 2 והבן נמנעו מלשתף פעולה בחקירה. ממצאי החקירה הועברו לפרקליטות. במקביל, שבו העותרים והגישו עתירה לבית משפט זה, ובגדרה העלו שורה של דרישות שעניינן מסירת ממצאי חומר החקירה לידם, מתן הנחיות למשטרה כיצד לנהל את החקירה, ובקשה לאפשר להם לקיים משמרת מחאה מול משרדי המשטרה בנהריה (בג"צ 4825/05 בן שבת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.05)). העתירה נדחתה, בחלקה בהיותה עתירה מוקדמת, תוך שבית המשפט מציין כי: "ניתן לקוות כי העותרים יסייעו למשיבים להשלים החקירה, ככל שהדבר בידיהם, וכי המשיבים מצידם יחישו את הטיפול בעניינם של העותרים". לטענת המשיבות, חרף האמור לעיל נמנעו העותרים מלשתף פעולה עם גורמי החקירה. הם סירבו להיחקר, ובחקירה אחת אליה התייצבו סרבו לשתף פעולה והגישו עדויות שהוכנו מראש ובכתב. הם אף סירבו למסור לפרקליטות המחוז את הקלטות עליהם הסתמכו בטענה כי אלו הועברו לגורמי חקירה אחרים בעבר. אף המצולמים בקלטת סירבו להמשיך ולשתף פעולה עם המשטרה, ובנסיבות אלה סברה הפרקליטות כי אין מנוס מסגירת כל התיקים בעילה של חוסר ראיות, וכך עשתה, בתאריך 24.10.06. 5. עוד טרם סגירת התיקים כאמור, מיהרו העותרים והגישו עתירה נוספת לבית משפט זה, ובה דרשו, בין היתר, כי החקירה בעניינם תסתיים וכי ממצאי החקירה יימסרו לידם (בג"צ 1176/06 בן שבת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.07)). המשיבים שם (ביניהם המשיבות במקרה שלפנינו) ביקשו לדחות את העתירה, וציינו את דרך התנהלותם של העותרים וכן את ריבוי העתירות שהגישו לבית משפט זה (בצד תלונות ועררים אחרים רבים שהוגשו על-ידי העותרים במהלך השנים, שרובם ככולם נדחו). העתירה, שנידונה כבר לאחר סגירת תיקי החקירה כאמור, נדחתה, תוך שבית משפט זה קובע כך: "העניינים העולים בעתירה נבדקו ונבחנו עד תום. העתירה נתמצתה ונתייתרה, ולפיכך אנו מחליטים לדחותה". לא יבשה הדיו על פסק הדין האמור, והעותרים שבו להעלות דרישות מן המשיבות: הפעם, במקום לדרוש את קבלת ממצאי החקירה, הם דרשו לעיין בתיק החקירה כולו ולצלמו. נציגת המשיבה 2 השיבה בתאריך 29.7.07 כי כל עוד קיימת בכח האפשרות להגשת כתב אישום בתיק, אין באפשרותה להתיר לעותרים את העיון בתיק, ובמיוחד כך כאשר התיק נסגר בעיקר עקב חוסר שיתוף פעולה מצד העותרים בהליכי החקירה. 6. מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה מבקשים העותרים להסתמך, בין היתר, על האמור בפסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 30.7.06; להלן: פרשת פריד), שם נעתר בית משפט זה – ברוב דעות – לעתירת מי שנחשד בפלילים והתיק נגדו נסגר מחוסר ראיות, לעיין בתיק החקירה נגדו. עוד טוענים העותרים כי הנחיית פרקליטת המדינה מתאריך 2.1.94 בעניין "בקשה מצד גורמים שונים לעיין בחומר חקירה שבתיק משטרה" (כפי שעודכנה בתאריך 1.8.02) (להלן: הנחיית פרקליטת המדינה), עליה נסמכה המשיבה 2 בסירובה להיענות לבקשתם, דינה להתבטל בהיותה בלתי סבירה ובלתי מידתית. 7. בסיום תיאור השתלשלות הדברים נציין כי בגדרה של עתירה זו ובקשר עמה, הגישו העותרים אף בקשות שונות – לפסילת חברי המותב בטענה כי חלקם עוינים את העותרים (בקשה שנדחתה בתאריך 5.5.08), לעיון חוזר בהחלטה שלא לפסול את המותב (בקשה שהופנתה לדרך של ערעור בתאריך 25.5.08), ובקשה לנשיאת בית המשפט העליון לחייב את המותב ליתן פסק דין בעתירה, וזאת במקביל לבקשת הפסילה שהוגשה (ע"א 4687/08; החלטה בענין זה ניתנה בתאריך 23.6.08). רק משהסתיימו הליכים אלה ניתן היה לחזור ולהידרש לעתירה ואולם אז הגישו העותרים, בתאריך 30.7.08, בקשה חדשה לצירוף מסמך ולמתן הוראה למשיבות לזמן את העותרים וילדיהם לחקירה. 8. לאחר כל הדברים האלה – התיק בשל עתה להכרעה. לשיטתנו, דין העתירה להידחות, תוך שימת לב לאמור בסעיף 10 סייפא שלהלן. ההנמקה לכך תבוא מיד בסמוך. 9. הוראות חוק סדר הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מקנות את זכות העיון בחומר חומר החקירה לנאשם בלבד (סעיף 74 לחוק), ולא למי שאינו נאשם, דוגמת העותרים. יצוין כי אף חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (סעיפים 14(א)(8) ו-(9) לחוק), שעניינו בחובת הרשויות למסירת מידע לציבור, מוציא את המידע שנאסף על-ידי גורמי חקירה על-פי דין מגדרי תחולתו של החוק האמור. דעת הרוב בפרשת פריד יצאה מנקודת הנחה שאין ההוראות הנ"ל יוצרות הסדר שלילי ולפיכך מתן אפשרות לעיין בתיקי החקירה מעבר להוראות הסטטוטוריות היא עניין המסור לשיקול דעתם של גורמי החקירה. עם זאת שיקול דעת זה איננו בלתי מוגבל ויש מקום לבחון אותו על פי אמות המידה שהותוו בפרשת פריד. לדעת הרוב באותה פרשה, נקודת המוצא היא של זכות העיון. ברם, ככל שעומדים מולה אינטרסים ציבוריים, אשר קיימת ודאות קרובה (כשיטת השופט י' עדיאל), או הסתברות גבוהה (כשיטת הנשיא א' ברק) לפגיעה בהם, ישוב ויגבר עקרון החיסיון (כן ראו: בג"צ 142/70 שפירא נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד כה(1) 325, 332 (1971) ודעת המיעוט של השופט א' א' לוי בפרשת פריד, המקנה עדיפות לעקרון החסיון בנסיבות שונות, וודאי במקרה כמו זה שלפנינו). הנחיית פרקליטת המדינה מונה אינטרסים ציבוריים שכאלו: חשש לפגיעה בחקירה אחרת של המשטרה; חשש לפגיעה בחקירה עתידית הקשורה לאותו תיק, או לפגיעה באפשרות לחידוש החקירה באותו תיק; פגיעה בתפקודה של המשטרה; גילוי הראיות שבתיק העלול להרתיע עדים מלשתף פעולה עם המשטרה מחשש פן יבולע להם; חשש לפגיעה בפרטיותם של המעורבים בחקירה; חשש מפני שימוש בלתי ראוי בחומר; חשש שמא החשוד ינצל את העיון כדי לברר את זהות המעידים נגדו ויאיים עליהם, ומניעת שימוש לרעה בהליכי חקירה. בהקשר זה נעיר עוד כי בית המשפט כבר ציין בפרשת פריד שהאינטרסים המנויים בהנחיית פרקליטת המדינה: "הם אינטרסים ציבוריים לגיטימיים, שהחשש לפגיעה בהם יכול שיקים עילה למניעת העיון" (שם, סעיף 10 לחוות דעתו של השופט עדיאל). פסק הדין בפרשת פריד לא איין איפוא אותם שיקולים שבהנחיית פרקליטת המדינה (וממילא איננו מחייב את ביטול אותה הנחיה), כי אם אך הסיט את נקודת האיזון בסוגיה – לעבר אינטרס הגילוי. יצוין כי רשמנו לפנינו בהקשר זה את הודעת המשיבה 2 בתשובתה, לפיה היא מגבשת הנחייה חדשה בסוגיה, אשר תטמיע את נקודת האיזון שהוצעה בפרשת פריד. יש להוסיף, כי מקובלת עלינו גם טענת המשיבות לפיה יחד עם איזון האינטרסים האמור, ובמסגרת בחינת דרישתו של המבקש לעיין בחומר החקירה, ניתן לתת את הדעת אף להתנהלותו של מבקש העיון במסגרת הטיפול בתיק החקירה, קרי לתום ליבו ולניקיון כפיו, כמו גם לחלקו בגיבוש ההחלטה עליה הוא מבקש להשיג, ובפרט כאשר פונה הוא בעתירה לבית משפט זה בבקשה כי יושט לו סעד מן הצדק. 10. על רקע העקרונות שהובאו לעיל – דומה שלא נפל פגם בהחלטת המשיבות שלא לאפשר בשלב זה לעותרים לעיין בחומר החקירה המבוקש על ידם, זאת בהסתמך על האינטרס הציבורי הרלבנטי לענין. יש לזכור כאן שטעם מרכזי לסגירת התיקים השונים בעילה של: "חוסר ראיות" היה שיתוף הפעולה החסר של העותרים עם גורמי החקירה (שהיו נכונים לבחון את השגותיהם על הרשעת בנם בעקבות המצאת הקלטת) – בשל טענות מטענות שונות שהעלו העותרים. עם זאת, הודעתם האחרונה של העותרים, שהגיעה אלינו בתאריך 30.7.08, ולפיה הם נכונים עתה להיחקר מחדש במשטרת נהריה לצורך השלמת החקירה – יתכן ויש בה פתח כלשהו לתקווה שחל באמת ובתמים שינוי כלשהו בגישתם (ברוח מה שהוצע להם בעת הדיון שקיימנו בעתירה בתאריך 4.5.08 ונדחה באותו שלב על ידם). היה ויעמדו העותרים בהודעתם תוכלנה המשיבות – לאחר סיום השלמות החקירה – ובשים לב לתוצאותיה לשקול מחדש עמדתן במכלול כולו, לרבות בסוגיות העיון. 11. נוכח כל האמור לעיל – ראוי לדחות עתה את העתירה, תוך שימת לב לאמור בסעיף 10 סייפא שלעיל. בנסיבות הענין ובשים לב להודעתם האחרונה של העותרים נראה שאין להשית הוצאות על העותרים, וזאת לפנים משורת הדין. ניתן היום, י' באב התשס"ח (11.8.08).‏ ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07090220_K13.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il